קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז מכוח חוזה קיזוז מכוח הדין: הצדדים לתביעה ומהותה, בתמצית 1. התובעת, המנוהלת על ידי מר אלברט לוי (להלן : "מר לוי") הינה חברה ישראלית אשר היו בבעלותה 50% ממניות חברה שוויצרית בשם Hotel Eigerblick-Silberhorn שהחזיקה בבית מלון בשוויץ (להלן: "המלון"). 50% הנותרים של מניות המלון הוחזקו על ידי קבוצת שובל (להלן : "שובל"), שמנהל העסקים שלה הוא מר יצחק (איז'ו) שלומוביץ' (להלן : "שלומוביץ'). הנתבעת 1 היא חברה הולנדית אשר רכשה מהתובעת את מניותיה והחזקותיה במלון ואת פעילות חברת ה - Timeshare Euro Resort Hotels (להלן : "הנתבעת" ו"פעילות הטיים שרינג", בהתאמה). הנתבע 2 (להלן : "הנתבע" ) ניהל את המשא ומתן שנערך עם בין התובעת לבין הנתבעת עובר לכריתת העסקה בינהן. לגבי מעמדו של הנתבע יורחב בהמשך. 2. ביום 2/4/06 נכרת בין הצדדים הסכם מכוחו מכרה התובעת לנתבעת את מניותיה במלון ובתמורה אמורה הייתה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,120,000 יורו (להלן : "ההסכם" ו"התמורה המוסכמת", בהתאמה). מתוך התמורה המוסכמת, סך של 1,000,000 יורו אמורים היו להיות משולמים בעת החתימה על ההסכם (להלן: "התשלום הראשון") ו - 120,000 יורו אמורים להיות משולמים ביום 1/9/06 (להלן: "התשלום השני"). 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי התשלום הראשון בוצע במלואו (לגבי מועדו - בהמשך), וכן כי מניות התובעת במלון הועברו במלואן לנתבעת. כמו כן אין מחלוקת כי התשלום השני לא בוצע. המחלוקות בין הצדדים מתמקדות בשני נושאים: האם הנתבעים או מי מהם רשאים היו לקזז מהתמורה המוסכמת סכומים כלשהם, כטענת הנתבעים, או שמא מדובר בהפרת ההסכם, כטענת התובעת; וכן, האם קיימת יריבות בין התובעת לנתבע, זאת בין השאר מאחר וההסכם הינו בין התובעת לנתבעת בלבד. טענות התובעת וגרסתה, בתמצית 4. התובעת טוענת כי בקשה למכור את מניותיה במלון As Is, וזאת בין השאר לנוכח מחלתו הקשה של מר לוי ולנוכח העובדה כי בשנים הקודמות למכירה כלל לא הייתה מעורבת בניהול (עדות מר לוי בעמ' 24 שו' 1-5): ניהול המלון נעשה על ידי גורמים חיצוניים, הגב' בריטה בשלב כלשהו ומאוחר יותר, ועוד לפני כריתת ההסכם, נוהל המלון על ידי מר טומי אנגלשטיין מטעם הנתבעת (להלן: "אנגלשטיין"). אי לכך, עניין מכירת המלון במצבו הנוכחי היה תנאי הכרחי ויסודי לעסקה, ואף לא היה כל ויכוח על המחיר, ראה עדות מר לוי בעמ' 26 שו' 8. 5. משום כך, עת הוחלפו טיוטות של ההסכם בין הגב' בת שבע לוי, אשתו של מר לוי, שהינה עורכת דין במקצועה (להלן : "הגב' לוי") לבין עו"ד קרוננגולד, אשר טיפל מטעם הנתבעים בהסכם (להלן : "עו"ד קרוננגולד"), בקשה הגב' לוי למחוק מטיוטות ההסכם את סעיפי הקיזוז שנכללו בו תחילה, בנוסח הראשוני שהועבר על ידי עו"ד קרוננגולד (סעיפים 1, 2.1.5, 3.8 לנספח ה' לתצהיר הגב' לוי, סומן ת/1). עו"ד קרוננגולד נעתר לבקשתה של הגב' לוי, ובהמשך הסכים למחוק את סעיף 3.9 מהנוסח המאוחר יותר (נספח ו' לת/1), והודה כי סעיף זה לא נמחק בטעות (ראה העתק תכתובת הדוא"ל אשר צורפה כנספח ז' לת/1). כך, שבנוסח הסופי שהוצג לצדדים לחתימה לא נכללו כלל ועיקר סעיפי הקיזוז, שנכללו כאמור בנוסח הראשוני ונמחקו בהסכמה. 6. לא זו אף זו - בשל מצבו הבריאותי של מר לוי , לנוכח העובדה כי התובעת לא הייתה כלל מעורבת בניהול המלון, ולאור העובדה שלנתבעים היה מידע רב יותר בנוגע למלון מאשר לתובעת - לא היה בידי התובעת כל מידע נוסף אותו יכולה הייתה להציג בפניי הנתבעים, בוודאי לא באשר להיקף ההתחייבות או החובות של המלון. זו הסיבה בגינה דרשה התובעת סכום קבוע וידוע מראש - ולטענתה סכום זה נמוך מהשווי האמיתי של המניות. 7. בעניין הניהול טוענת התובעת שהנתבעים או מי מהם החלו להתעניין ברכישת המלון כבר בשנת 2004, או אז נוצר קשר בין הנתבע לבין שלומוביץ' (ראה הודאת הנתבע בחקירתו, עמ' 48 שו' 19). כיוון שבין שובל לבין התובעת היה הסכם שהקנה זכות סירוב ראשונית לרכישת המניות במלון, לתקופת זמן מוגדרת (הנתבע בעמ' 54 שו' 6), אזי השניים תכננו ששובל תרכוש את מניות התובעת במלון ומאוחר יותר אלה ימכרו לנתבעת, ובלשונו של שלומוביץ': " לאחר שאני קורא במכתב אני משיב כי אם אני זוכר טוב, התוכנית הייתה שאנחנו נקנה את החלק של אלברט במלון ואז הנתבעת 1 תיכנס אתנו להסכם, כפי שבסופו של דבר נחתם, לגבי רכישת חלקו של אלברט מאתנו, ולאחר מכן רכישת חלקנו בצורה של פונקציה של מכירות Time share. בסופו של דבר נחתם הסכם כזה" (שלומוביץ' בעמ' 29 שו' 2-6). משא ומתן זה התנהל "הרבה מאוד זמן, אולי חצי שנה ואולי יותר" (שלומוביץ' בעמ' 29 שו' 13), ובחודש נובמבר 2005 ניהול המלון עובר לידי הנתבעת (שלומוביץ' בעמ' 29 שו' 16; הנתבע בעמ' 51 שו' 5; אנגלשטיין בעמ' 39 שו' 9 ). אנגלשטיין אשר בעדותו שבפועל החל לנהל את המלון ביום 5/12/05, מטעם הנתבעת. 8. לאור העובדות הנזכרות לעיל, ומכיוון שניהול המלון בפועל היה בידי הנתבעת עוד בטרם נכרת ההסכם, טוענת התובעת כי היו בידי הנתבעת כל העובדות הדרושות לה לצורך קבלת החלטות בדבר המכירה; בכל מקרה, ידיעותיה היו טובות יותר מאלה של התובעת, וזאת בניגוד למצב הרגיל בו ידיעות המוכר עולות על אלה של הקונה; לכן בכל מקרה, וגם ללא סעיפי הקיזוז שנמחקו, לא יכולה הנתבעת להעלות טענות בדבר אי גילוי מידע בשלב המו"מ, מהסיבה הפשוטה שהמידע היה בידי הנתבעת ולא בידי התובעת. 9. לפיכך טוענת התובעת כי אי ביצוע התשלום השני מהווה הפרת הסכם: התמורה המוסכמת הינה כאמור "Fix price" -ואין כל מקום לביצוע קיזוזים. בעניין זה יצוין כי ביום 28/8/06 קיבלה התובעת הודעה על השהיית ביצוע התשלום השני, ראה מכתב הנתבעת אשר צורף כנספח ט' לת/1. במכתב זה מודיעה הנתבעת כי השהיית התשלום מבוצעת לנוכח העובדה שהתגלה לנתבעת כי התגלו ב"מגירה" חשבוניות שלא נרשמו בספרים וכן כי הציוד של המלון הוחזק בצורה לקויה והדבר כרוך בהוצאות. התובעת שבה וטוענת כאמור כי סוכם שלא יערכו קיזוזים בגין חובות עבר ולא היה כל מידע אותו לא גילתה לנתבעים או מי מהם, לכן הקיזוז הינו שלא כדין. 10. עמדתה זו של התובעת פורטה במכתב תגובה ששלחה הגב' לוי לנתבעת ביום 22/9/06, ראה נספח י"א לת/1; במכתב זה טענה התובעת להפרת הסכם וסקרה את הליכי המשא ומתן בין הצדדים והסיבות אשר הובילו אותה לחתום על ההסכם כפי שנחתם. בסיום המכתב, דרשה את ביצוע התשלום השני. 11. בתגובה למכתבה זה של התובעת, התקבל מכתבו של הנתבע, נושא את התאריך 30/10/06 (נספח י"ב לת/1). במכתב זה, אשר נושא את ה"לוגו" של הנתבע ולא של הנתבעת, מפרט הנתבע שורה של תשלומים בהם אמורה לשאת לכאורה התובעת, ובכלל זה תשלום לעורך דין; הוצאות המרה של המניות; תשלום בגין הליך ה-closing; תשלומים שנדרשו לצורך הקמת החברה הנוגעת לטיים שרינג; והכל כמפורט במכתב הנ"ל. סך התשלומים שנדרשו על ידי הנתבע מסתכם בסך של 137,923 יורו. התובעת, אשר הבינה כי אין בכוונת הנתבעים או מי מהם לבצע את התשלום השני, החליטה על הגשת התביעה שבפניי, במסגרתה עותרת היא לסעד הכספי בגובה התשלום השני. 12. התביעה הוגשה הן כנגד הנתבעת, החתומה על ההסכם, והן כנגד הנתבע באופן אישי. בעניין זה פרטה התובעת את עילות התביעה כנגד הנתבע בסעיף 41 לכתב התביעה. לדידה, הנתבע הוא ה"מוציא והמביא" בענייני הנתבעת; הנתבע הבהיר לתובעת כי "החברה זה הוא"; הנתבע הינו הגורם היחיד אשר ניהל משא ומתן עם התובעת; הנתבע התחייב באופן אישי לשלם לתובעת את התשלום השני, אם זה לא ישולם על ידי הנתבעת; הנתבע תכנן מראש לפצל את התמורה לשניים, כדי להימנע מביצוע התשלום השני; הנתבע הוא שגרם להפרת ההסכם. מנימוקים אלו, כולם או מקצתם, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום התשלום השני, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפט. גרסת הנתבעים וטענותיהם, בתמצית 13. הנתבעים שוללים את טענת התובעת לפיה מכרה את מניותיה במחיר מופחת, סופי ובלתי מותנה ו"ללא אחריות": הנתבעים טוענים כי " השמטת" סעיפי ה"קיזוז" (המרכאות במקור, ראה סעיף 7ג' לכתב ההגנה) אינה מעידה על דבר. הנתבעים מפנים לסעיף 3.8 להסכם המחייב את התובעת בגילוי מלא וטוענים כי לא יעלה על הדעת שזכות הקיזוז העומדת לנתבעים מכוח הדין המהותי נשללה מהם. 14. עוד טוענים הנתבעים כי החוזה נשוא התביעה הינו חוזה משולש בין הנתבעת 1, התובעת והמלון. התשלום הראשון עפ"י ההסכם היה אמור להיות משולם בשלב ה - closing, אולם לפנים משורת הדין הוא שולם לתובעים 4 חודשים מוקדם ממועד זה, לנוכח בקשתו המפורשת של מר לוי מטעם התובעת. הנתבעים מודים כי את ניהול המלון לקחו לידיהם עוד קודם - ב - 5.12.05 ולשם כך מונה אנגלשטיין. הנתבעים כופרים כאמור בטענת התובעת לפיה וויתרו על טענת הקיזוז תמורת הפחתת סכום התמורה. לשיטתם הנתבעים, בסעיף 1 לחוזה אומנם הושמט החלק האמור אולם הוסף במקומו כי התמורה המוסכמת תשולם בשני תשלומים. מכאן ניתן ללמוד שכוונת הצדדים הייתה להשאיר סכום כלשהו לכיסוי החובות אשר יתגלו בהמשך. 15. לעצם הקיזוז עצמו, פירטו הנתבעים בסעיף 7(ה) 1-6 לכתב ההגנה את הקיזוזים שבוצעו והיקפם. בין השאר טוענים הנתבעים ששילמו חובות לספקים לגבי התקופה בה הייתה התובעת בעלת מניות; שהוסכם בין הצדדים כי עלות המרת הלוואות הבעלים להון, פעולה שבוצעה לצורך מכירת מניות התובעת לנתבעת, תחול על התובעת ויש לחייבה בגין עלויות אלו; שיש לחייב את התובעת במחצית מעלויות הליך ה - closing; הנתבעים שבים וטוענים כי על פי סעיף 3.8 להסכם חובה היה על התובעים לגלות כל עובדה הנוגעת למלון, אולם רק לאחר רכישת המלון נתגלה להם כי החברה Bechfront ltd. אשר שימשה כנאמן של 10 בעלי יחידות נופש במלון פסקה מלפעול, והללו נשארו מיותמים ללא כל גורם אשר יגן על זכויותיהם. לפיכך החליטה הנתבעת לתקן המעוות, השקיעה כספים רבים בהקמתה של החברה מחדש והיא מבקשת לקזז אף כספים אלו מהתשלום השני. כמו כן מבקשים הנתבעים לקזז תשלומי מס עבור השנים 2001-2005, וחשבוניות עבר אשר לא שולמו ונתגלו לאחר מועד הרכישה. בנוסף על האמור בשנת 2006, במשך כשנה, נגבו מבעלי יחידות הנופש סכומים עבור תחזוקת היחידות, אולם הללו לא הועברו אליה. סך כל הקיזוזים המפורטים לעיל עולה על סכום התשלום השני ולפיכך דין התביעה להידחות. 16. בנוסף, טוען הנתבע כי אין בינו לבין התובעת כל יריבות והתביעה האישית כנגדו הוגשה אך ורק מטעמים פסולים, על מנת להקנות סמכות לבית המשפט בישראל וכדי ליצור עליו לחץ. אציין כי בעניין זה הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה כנגדו על הסף במסגרת בש"א 182524/06, , ובקשה זו נדחתה ע"י כב' השופטת גרוסמן בהחלטתה מיום 23/1/07. 17. הנתבע טען בכתב ההגנה כי הוא אינו נמנה על בעלי המניות של הנתבעת ואינו משמש כדירקטור שלה; הנתבע הסביר כי 25% ממניות הנתבעת מוחזקות על ידי חברה, אשר מניותיה מוחזקות על ידי קרן הנמצאת בבעלות מלאה של אימו של הנתבע. זוהי זיקתו של הנתבע לנתבעת, ואין מדובר כאמור בזיקה ישירה. הנתבע הוסיף ופירט בכתב ההגנה (סעיף 4) ובתצהירו (סעיף 5 לנ/2), כי לאור ניסיונו הרב בתחום המלונאות והתיירות מונה כמנהל עסקים בנתבעת, אך זאת בתחום המלונאות בלבד. מתוקף תפקידו זה יצג את הנתבעת במשא ומתן מול התובעת, "אולם זאת מבלי שהיה מוסמך לקבל החלטות ואלו התקבלו רק ע"י האורגנים המוסמכים בנתבעת 1, ומבלי שלקח על עצמו כל חבות אישית, מפורשת או משתמעת, כלפי התובעת, עקב המו"מ ו/או עקב סיום ההסכם או הפרתו (המוכחשת)" (סעיף 4 לכתב ההגנה). 18. הנתבע חולק על טענת התובעת לפיה הוא ה"מוציא והמביא" בנתבעת; הנתבע טוען כי יש לנתבעת בעלי מניות, דירקטורים ואורגנים מוסמכים ותפקידו מצטמצם כאמור להיותו מנהל עסקים בתחום המלונאות. הנתבע מכחיש שהציג כביכול מצג בפני התובעת לפיו "החברה זה הוא"; הנתבע הכחיש כי התחייב בפני התובעת לשאת מכיסו בתשלום השני; הנתבע הכחיש שתכנן מראש לפצל את התמורה כך שבסופו של יום לא ישולם התשלום השני, וציין כי הסיבה לאי התשלום הינה חובות התובעת העולים על סכום התשלום השני. מכל הטעמים הללו, כולם או מקצתם, טען הנתבע כי דין התביעה האישית כנגדו להידחות, אגב חיוב התובעת בהוצאות משפט הולמות. השאלות העומדות לדיון והעדים שנשמעו לצורך ליבונן 19. כפי שצוין בפתיח, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת פרשנות ההסכם - האם אכן סוכם על תשלום קבוע שאינו מותנה בדבר אם לאו. בנוסף (לשיטת הנתבעים) ולחלופין (לשיטת התובעת) יש לדון בשאלה האם הפרה התובעת את חובת הגילוי המוטלת עליה והאם אכן לא מסרה לנתבעים פרט כלשהו אשר היה בידיעתה. היה ותתקבלנה טענות הנתבעים לעניין זכות הקיזוז - יש לדון בשאלת היקף הקיזוז, שהרי הנטל רובץ לפתחי הנתבעים, המעלים את טענת הקיזוז. שאלה נוספת העומדת לדיון הינה שאלת האחריות האישית של הנתבע. 20. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי העידו מר וגב' לוי מטעם התובעת; הנתבע; ואנגלשטיין מטעם הנתבעים. יש לציין כי לאחר הגשת התצהירים, בקשה התובעת לזמן לעדות ללא תצהיר את מר שמולוביץ' ואת עו"ד קרוננגולד, וזאת מאחר והנתבעים לא הגישו תצהירים מטעמם במסגרת ראיותיהם ולשיטת התובעת מדובר בעדים מהותיים. בית המשפט לא התיר את זימונו של עו"ד קרוננגולד לעדות, וקבע כי זה האחרון נהנה מחיסיון מוחלט (החלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 4/6/08), ואשר את העדתו של שמולוביץ' ללא תצהיר. לאחר שהסתיים שלב ההוכחות הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב, לא נותר אלא להכריע במחלוקות אשר פורטו לעיל. שאלת פרשנות ההסכם - האם מדובר בתמורה קבועה ובלתי מותנית? 21. כידוע, פרשנות הסכם נעשית לאור סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. על פי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93, פד"י מט (2) 265, (1995)), אשר נזכרה שוב בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, , יש לתת את הדעת ללשון החוזה; למהות החוזה, הסדריו ומבנהו; לחוזים אחרים הקיימים בין הצדדים; לנסיבות החיצוניות לו; ולאומד דעתם של הצדדים בעת ניהול המשא ומתן ולאחר כריתת החוזה. 22. לאחרונה, ניתנו שני פסקי דין על ידי בית המשפט העליון הקובעים שאין לקרוא בחוזים תנאים שלא נזכרו בהם במפורש, ראו ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (2008), , וע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון- סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (2008), , כל זאת מקום שלשון ההסכם הינה מפורשת. 23. במקרה הנדון סבורה אני , לאחר שבחנתי את לשון ההסכם, את הטיוטות שקדמו לו, את חילופי הדברים בין הצדדים במהלך המשא ומתן ולאחריו; את הנסיבות אשר אפפו את כריתת ההסכם, ובכלל זה מצבו הרפואי והבריאותי של מר לוי; את מידת המעורבות של התובעת בניהול המלון עובר לכריתת ההסכם ומאידך מידת מעורבות הנתבעת או מי מטעמה בניהול המלון - כי המסקנה המתבקשת הינה ששני הצדדים ידעו במפורש, לפני החתימה על ההסכם ובעת כריתתו - שהתמורה הינה קבועה ובלתי מותנית, ולא ניתן יהא להתאים את מחיר התמורה לחובות שיתגלו בהמשך הדרך. להלן נימוקי, תוך הפניה לעדויות ולראיות. 24. מהטיוטה הראשונית שהועברה לגב' לוי, עולה מפורשת כי תחילה ביקשה הנתבעת לקבוע מנגנון של התאמת התמורה לחובות שיתגלו בהמשך הדרך: However in’ the event of the existing of any debt, loan or payment obligation of whatsoever nature other than Mortgage, the Purchase Price shall be reduced by the amount of such outstanding payment obligation (the `Purchase Price Set Of``) סעיף זה, כמו גם סעיף 3.8 לטיוטה הראשונית, קבעו במפורש מנגנון של התאמת תמורה וביצוע קיזוזים, ואם היו הם נכללים בטיוטה הסופית, אין ספק כי התמורה הסופית הייתה נקבעת רק לאחר שהייתה מתבהרת התמונה לגבי היקף החובות וההתחייבויות של המלון. 25. במהלך המשא ומתן אשר התנהל בין הגב' לוי לבין עו"ד קרוננגולד, הסכים זה האחרון להשמיט מנגנון זה, ראה המחיקות אשר בוצעו בטיוטות, נספחים ה', ו' ח', לת/1. לא זו אף זו, במהלך המו"מ הסתבר שמאחד הסעיפים לא נמחק מנגנון התאמת התמורה. גב' לוי פנתה בעניין זה לעו"ד קרוננגולד, ציינה כי מדובר בתיקון מהותי ("major change”( ובקשה את תיקון הטיוטה בהתאם. עו"ד קרוננגולד השיב בדוא"ל מיום 3/7/06 (נספח ז/ לת/1) כי אי מחיקת הסעיף מקורה בטעות : "Thanks—the language regarding set-off was left in 3.9 by mistake .I will clean up the agreement and send you a new version shortly" ואכן, ההסכם תוקן בהתאם ונחתם ביום 2/4/06 ללא סעיף 3.9. 26. חילופי הטיוטות והדברים הנ"ל, בשלב המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם, חושף את אומד דעתם המשותף של הצדדים: התובעת הבהירה כאמור כי מדובר בתנאי הכרחי לעסקה - קביעת מחיר סופי ובלתי מותנה; הנתבעת, למרות שתחילה בקשה לכלול מנגנון קיזוז, הסכימה לקבל את דרישת התובעת והסירה מנגנון זה מההסכם. לכן, התחקות אחר כוונת הצדדים עובר לכריתת ההסכם מחייבת את המסקנה שיש להעדיף את פרשנות ועמדת התובעת, על פני זו של הנתבעת. 27. אומד דעת זה מקבל חיזוק גם מהנסיבות אשר אפפו את כריתת ההסכם: למעשה לא הייתה מחלוקת שמצבו הבריאותי של לוי הוא שעמד בבסיס החלטת המכירה (מר לוי בעמ' 24 שו' 1; שמולוביץ' בעמ' 28 שו' 18; אנגלשטיין בעמ' 41 שו' 2; הנתבע בעמ' 55 שו' 5); לא הייתה מחלוקת שהתובעת לא נטלה חלק בניהול מזה מספר שנים (שמולוביץ' בעמ' 28 שו' 22). מסיבות אלו, בקשה התובעת לבודד עצמה מכל סיכון אפשרי, ותמורת זאת הציבה מחיר נמוך יותר לעסקה (שמולביץ' בעמ' 30 שו' 26). מצב שכזה אופייני למכירת as is - נטרול הסיכון בהפחתת התמורה מראש. 28. אומד דעת הצדדים נלמד גם מתוך האירועים שאירעו לאחר כריתת ההסכם: במכתב הראשוני ששלחה הנתבעת לתובעת בו הודיעה לה על השהיית ביצוע התשלום השני (מכתב מיום 28/8/06, נספח ט' לת/1), ציינה הנתבעת את הסיבה להשהיה - החשבונית שהתגלתה במגירה וההוצאות שנגרמו בשל מצבו הרעוע של הציוד. אלה היו שתי הסיבות לאי ביצוע התשלום השני. משהפנתה התובעת את הנתבעת לכך שמנגנון הקיזוז נמחק בהסכמה (נספח י' לת/1), שונתה לפתע הסיבה לקיזוזים, ובמכתב התשובה של הנתבע (ולא של הנתבעת משום מה, ועל כך בהמשך), פירט הנתבע שורה של חובות שמקורם בעצם חתימת ההסכם, ולא התייחס כלל לקיזוזים שנטענו במכתב הנתבעת (ראה נספח י"ב לת/1). דבר זה בא ללמדך שתחילה בקשה הנתבעת לבצע קיזוזים בשל חובות שהתגלו; משהתחוור לה כי דבר זה אינו אפשרי, לנוכח ההסכמות שגובשו במו"מ אשר פורטו במכתב התשובה של גב' לוי מיום 22/9/06 (נספח י"א לת/1), שונתה הסיבה לאי ביצוע התשלום השני, ו"עוגנה" בתשלומים הכרוכים בביצוע העסקה. לדידי, משינוי גרסה זה ניתן לחלוץ את המסקנה שהנתבעים הבינו וידעו שלא ניתן להתאים את התמורה המוסכמת לחובות שהתגלו, כטענתם הראשונית. 29. הנתבעים העלו טענה כי למרות שסעיפי הקיזוז הושמטו, אזי עצם העובדה שהתמורה פוצלה לשני תשלומים, מלמדת על הכוונה המשותפת להותיר סכום מסוים לסיום העסקה, עד שתתבהר התמונה. איני מקבלת טענה זו: ראשית, גב' לוי שללה את טענת ה"פיצול מדעת", ראה עדותה בעמ' 7 שו' 20-26. בנוסף, מקובלת עליי תשובתה בעמ' 8 שו' 9-12, במענה לשאלה האם הסיבה לפיצול התמורה הייתה הותרת סכום מסוים לקיזוז: " מאחר שהייתי נוכחת בכל ישיבות המו"מ, מתחילתן בסוף 2005, התיזה שלך לא הוגנת בצורה מעליבה. אם זוהי התיזה של הנתבע 2 - היא לא הוגנת בצורה מעליבה. פרט לכך, אני טוענת שההסכם מנוסח כך שאין שום אפשרות קיזוז ולכן התיזה לא קיימת, מבחינתי". אכן, אם זו הכוונה שהסתתרה מאחורי הבקשה לפיצול התמורה, הרי מקבלים אנו אותה גברת בשינוי אדרת, דהיינו, אפשרות קיזוז. שוכנעתי כאמור כי מנגנון זה הושמט במכוון, והסיבות פורטו לעיל. לא יתכן כי נושא זה, שהיה מהותי לתובעת (ראה נספח ט' לת/1), קיבל את הסכמתה במובלע בדרך מעורפלת וטכנית של פיצול התמורה לשני תשלומים. מעבר לכך, פיצול התמורה מדבר אך ורק על קביעת שני מועדים לתשלום, הא ותו לא. אין לקרוא לסעיף זה תנאי שלא נזכר בו במפורש, ראה פסקי הדין אשר נזכרו בסעיף 22 לעיל וכן את הכלל הפרשני הקובע שאם ניתן לפרש סעיף בכמה דרכים, יש להעדיף את הפרשנות כנגד מנסח המסמך, ראה בעניין זה ע"א 339/88 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' ב. נ. ת ושות' חברה לביצוע, ניהול ותכנון פרויקטים בע"מ, פד"י מד( 4) 532, בעמ' 538. במקרה הנדון, ההסכם נוסח על ידי הנתבעת, ולכן חל כלל פרשני זה. 30. מכל המקובץ עולה שאין בהסכם מנגנון המאפשר את התאמת התמורה לחובות קיימים. אין מדובר בלאקונה בהסכם, אלא בהסדר שלילי. העובדה שהתמורה פוצלה לשני תשלומים אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. לפיכך, הנתבעים לא היו רשאים לקזז מהתמורה את הסכומים להם טענו במסגרת המכתב מיום 28/8/06, וסכום התמורה הינו אכן סכום קבוע ובלתי מותנה. האם ניתן לבצע קיזוזים מכוח הדין הכללי? 31. טוענים הנתבעים כי גם אם אכן מדובר ב"הסדר שלילי", כפי שקבעתי לעיל, ומנגנון קיזוז החובות נשלל במפורש בהסכם, עדיין אין בכך כדי לגרוע מהזכויות העומדות לנתבעים על פי הדין המהותי. באופן עקרוני, מסכימה אני לטיעון זה: ברור כי אם למשל היו מוכיחים הנתבעים שהתובעת ניהלה משא ומתן שלא בתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג - 1973); או קיימה את החוזה שלא בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים); או שהטעתה ו/או הסתירה מהנתבעים מידע מהותי אותו היה עליה לגלותו בשלב המשא ומתן (סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים), אזי הנתבעים היו רשאים לקבלת הסעדים העומדים להם על פי דין במקרה כזה, ושלילת מנגנון התאמת התמורה אינו גורע מזכות זו. 32. עם זאת, במקרה הספציפי שבפניי שוכנעתי שלנתבעים לא עומדת כל זכות מכוח הדין לבצע הפחתה של התמורה: הנתבעים לא הוכיחו חוסר תום לב מצד התובעת; הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת הסתירה מידע כלשהו שהיה בידיעתה או שיכולה הייתה לגלותו בזמן המשא ומתן. יתרה מזו, הוכח בפניי שכל העובדות, ולמצער מרביתן, אשר הובילו את הנתבעים לביצוע הקיזוזים, היו ידועות להם עוד בטרם נכרת ההסכם, ולפיכך אם חרף עובדות אלו החליטו הנתבעים להתקשר בהסכם בו נכלל סכום קבוע ומותנה, מושתקים הם מלבצע קיזוזים על בסיס אותן עובדות. אפרט קביעותיי אלו. 33. הוכח בפניי כי בעת כריתת ההסכם, ועוד שנים קודם לכן, התובעת כלל לא הייתה מעורבת בניהול (מר לוי בעמ' 24 שו' 1-5; שמולוביץ' בעמ' 28 שו' 22); לא זו אף זו, הנתבעת היא שניהלה את המלון בפועל, למצער מיום 5/12/05, עת נכנס אנגלשטיין לתפקידו. אנגלשטיין פירט את פעולותיו במלון (עמ' 41 שו' 20-23): " היו שם 4 אנשים שטיפלו - דני רונן, הנתבע 2, ינון פרי וז'אק קונקייה. דיווחתי להם באופן שוטף. היו דו"חות שמנהל הכספים עשה, תזרימי מזומנים. זה היה גם בעל פה וגם בפגישות שהיו לנו - חלק בשווייץ וחלק בארץ. בארץ נפגשתי עם ינון, הנתבע 2 ודני רונן". אנגלשטיין הודה כי הי מעורב גם בצד התפעולי וגם בצד הכספי (עמ' 42 שו' 18), ולנתבעת היה גם מנהל כספים, שדיווח לנתבעת (עמ' 42 שו' 20). הנתבע עצמו חשף את מידת מעורבותו וידיעותיו בעסקי המלון עוד בטרם נכרתה העסקה, ראה העתק הדוא"ל ששלח הנתבע לגב' לוי ביום 14/2/06, נספח י"ג לת/1, בו מפרט הנתבע לגב' לוי (ולא להיפך) על מצבת החובות במלון, ראה גם עדותו בעמ' 51 שו' 8-10. 34. אם נסכם עד כה, אזי יש לקבוע כי המידע והנגישות אליו עובר לכריתת ההסכם היו נחלתם של הנתבעים ולא של התובעת. בסעיף 107 לסיכומיה, הפנתה התובעת לציטוט מתוך ספרם של ד' פרידמן ונ' כהן, "חוזים" כרך ב' עמ' 813, לעניין היקף חובת הגילוי: "התנאי הבסיסי לקיום חובת גילוי הוא שהצד הכפוף לה ידע או שהיה עליו לדעת את המידע המדובר בו. הטעם ברור. אדם איננו חייב לגלות דברים שאינם ידועים לו ושלא היה עליו לדעתם. מכאן שאם העובדות נודעו לצד לראשונה לאחר כריתת החוזה, אין בפנינו אי גילוי בגדר סעיף 15 לחוק החוזים". שוכנעתי כי התובעת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על כל אותם חובות שהתגלו במרוצת הזמן, כמו גם שלא ידעה, ולא יכולה הייתה לדעת, על מצב הציוד במלון. 35. לא רק בית משפט השתכנע בכך, אלא הנתבע עצמו הודה בכך, בעמ' 63 שו' 11-13: " אמרתי דבר אחד עובדתי, לפי הנפש שלי: שאלברט לא ידע אישית על הגירעונות במלון. גם לאיזו אמרתי שלפי דעתי, זה בן אדם ברמה. אני לא מאמין שהוא אישית ידע על זה". דברים אלו אושרו גם בחקירתו של שמולוביץ': " אני זוכר שהוא אמר לי שהוא מאמין שהיו דברים שאלברט לא ידע מהם. האמת היא שגם אני לא ידעתי מהם. היה מדובר על חשבוניות שהתגלו במגירה, שהמנהלת הקודמת לא שילמה אותן והחביאה אותן. יכול להיות שזה היה כדי להראות רווח יותר גדול במלון ולשפר את הבונוס שלה. אני זוכר שהנתבע 2 אמר לי שאלברט לא ידע ולא יכול היה לדעת מהדברים האלה, וגם אני חושב כך" (עמ' 31 שו' 8-13). אם כך, הכיצד באתה נשימה יכול הנתבע להעלות טענה של הסתרת מידע ואי גילוי עובדות מהותיות? לנתבע פתרונים. 36. עוד אוסיף בעניין זה כי גם אם הייתי משתכנעת שהתובעת הסתירה מידע כלשהו (ולא כך הוא כאמור), אזי שוכנעתי כי אותו מידע שהוסתר כביכול היה ידוע לנתבעים עוד בטרם נכרת ההסכם! כך למשל הודה אנגלשטיין שהחובות לספקים נודעו לו כבר בחודש נובמבר-דצמבר 2005 (עמ' 43 שו' 22); אנגלשטיין הודה כי התגלו חובות נוספים בחודש פברואר 2006 (עמ' 44 שו' 7); אנגשלטיין הודה כי פנה לרואי החשבון של המלון על מנת שיעמיקו את הבדיקות בחודש מרץ-אפריל 2006 (עמ' 44 שו' 26). הנתבע עצמו העיד שכבר בחודש פברואר 2006 "אני מתריע בפניהם (הבעלים) שאני רואה שרשור של בעיות, של אי דיוקים שקורים" (עמ' 51 שו' 24-26) . דהיינו, כלל לא מדובר בעובדות אשר נודעו לנתבעים לאחר חתימת החוזה, אלא לפניו!. מכאן, שהנתבעים אינם יכולים להסתמך על סעיפי תום הלב, הטעות וההטעיה שבחוק החוזים על מנת להצדיק את הקיזוז, ולא עומדת להם כל טענה מהדין המהותי. קיזוז הוצאות ההסכם 37. בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע בקשו הנתבעים לבסס את הקיזוזים שנעשו בשני ראשים עיקריים: חובות עבר שהתגלו וכן הוצאות הכרוכות בביצוע העסקה, שלפחות בחלקן יש לחייב את התובעת. לעניין חובות העבר, אמרתי את דבריי לעיל. כעת אתייחס לטענת ההוצאות שנגרמו בביצוע העסקה. 38. ראשית אקדים ואומר כי דעתי אינה נוחה כלל ועיקר מטענה זו, וזאת לנוכח הפער התהומי בין עמדת הנתבעת לקיזוז, כפי שהובעה במכתבה מיום 28/8/06; ולבין עמדת הנתבע, כפי שהובעה במכתבו מיום 30/10/06, ראה נספח י"ב לת/1. קשה להשתחרר מהרושם הקשה כי משנוכח הנתבע בבעיה אליה נקלע, לא נותר לו אלא להצדיק את הקיזוז בדברים אחרים, וכך נולד עניין עלויות הclosing ודומיו. מסיבה זו בלבד, סבורני שאין להתייחס לטענות אלו. 39. מעבר לכך, גם לגופו של עניין לא מצאתי בטענות אלו כל ממש - ההסכם אינו מזכיר כלל את שלל הנושאים הנזכרים במכתב הקיזוז של הנתבע (ראה תשובתו של הנתבע לשאלה "איפה זה כתוב בהסכם": "לא כתוב" , עמ' 65 שו' 20); שוב לא למיותר להזכיר את ההלכות הקובעות את כלל הפרשנות כנגד המנסח ואת ההלכה הקובעת שאין לקרוא להסכם תנאי שלא נזכר בו במפורש. 40. בנוסף, עולה מעדותו של הנתבע כי לטענתו עניין עלות ההמרה סוכם עם מר לוי לפני חתימת ההסכם: " אלברט ואני מכירים. דיברתי עם השותפים, הם אמרו: רק אם איזו יסכים. היה תהליך דינאמי ביני לבין אלברט, אנחנו מכירים מזמן. זה לא היה כתוב בהסכם אבל זה הוסכם לפניו" (עמ' 66 שו' 1-3). מדובר בסכום לא מבוטל של 30,000 - 40,000 פרנק שוויצרי (הנתבע בעמ' 65 שו' 22-23). מתעוררת השאלה המתבקשת - אם נושא זה סוכם עוד בטרם חתימת ההסכם, מדוע הוא אינו מוצא את ביטויו בו?. 41. התובעת מצידה הכחישה מכל וכל כי הסכימה להתחלק בעלויות העסקה: " ממש לא. בהסכם יש התחייבויות שמוטלות על המוכר לאורך כל ההסכם. אלה הן לחתום על ההסכמים ולמסור את המסמכים. זה מופיע בכל מקום שמדובר על מניות, על העברת הלוואות, המרה של הלוואות להון. בכל הסעיפים האלה, ההתייחסות היא לחתום ולמסור. את זה בדיוק עשינו. באף מקום לא כתוב שנישא בעלויות האלה. אני שבה ואומרת שסוכם עם הנתבע 2, בין אם זה כתוב ובין אם לאו, שהסכום שמעולם לא היה עליו ויכוח הוא סכום סופי ולנו לא יהיו שום עלויות" (הגב' לוי בעמ' 20 שו' 7-13). כן הכחישה גב' לוי שעליה לשאת במחצית שכר טרחתו של עו"ד קרוננגולד, ואכן לא ברור מדוע אמורה היא לשאת במחצית שכרו, אם ייצג הוא את הנתבעת בעסקה: " באותה תקופה התקשרתי לעו"ד קרוננגולד. סברתי שהוא יסייע בידי כיוון שמהמו"מ אתו היה ברור שאין שום קיזוזים. הוא ענה לי: את עדיין חייבת לי חצי משכ"ט שלי על כתיבת ההסכם. נשמתי עמוק ואמרתי: מעולם לא דובר על זה ואני ייצגתי את אביטל והוא ייצג את החברה של הנתבע 2. סגרתי את הטלפון ומכאן החלטתי שלא לענות יותר" (עמ' 20 שו' 25-26, עמ' 21 שו' 1-3). 42. כידוע, הנטל להוכיח טענות קיזוז מוטל על הצד המעלה אותן: על הנתבעים היה להוכיח את עצם הסכמת התובעת לביצוע אותם קיזוזים נטענים - בזאת לא שוכנעתי כאמור; וכן את סכומי הקיזוז הנטענים. הנתבע צירף לתצהירו שלל מסמכים המעידים כביכול על החובות הנטענים. אציין כי חלק מהמסמכים והחובות הנטענים מתייחסים לתקופה המאוחרת בכשישה עשר חודשים למועד ביצוע הקיזוז (ראה למשל נספח י"ג 2 לתצהיר הנתבע, חוב ע"ס 13,046 פרנק מיום 11/12/07 ), ועולה השאלה הכיצד במועד ביצוע הקיזוז ידעו הנתבעים על חוב זה?! מעבר לכך, לא ברור כיצד מסמכים אלו יכולים להיות מוגשים באמצעות הנתבע, בשעה שהוא לא ערך אותם והוא אינו מכותב להם! לכל היותר, יש לראות במסמכים אלו כראיה לעצם קיומם אולם לא לתוכנם, ולכן יש לקבוע כי גם סכומי הקיזוז לא הוכחו. סיכום ביניים 43. קבעתי כאמור לעיל שההסכם קבע תמורה מוסכמת סופית ובלתי מותנה; דבר זה תאם את אומד דעתם המשותפת של הצדדים בעת כריתת ההסכם. לכן - אין מנגנון הסכמי מכוחו ניתן להתאים את התמורה למצבת חובות המלון. לא שללתי כי באופן עקרוני עומדות לנתבעים הזכויות על פי דין, לבצע קיזוזים או לדרוש פיצויים בגין הפרות - אולם לא הוכח בפניי כי במקרה הנדון קיימת עילה כלשהי לביצוע קיזוז. לפיכך - אי ביצוע התשלום השני מהווה הפרת הסכם ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 120,000 יורו, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כעת כל שנותר הוא לדון בשאלת האחריות האישית של הנתבע, והאם יש מקום לחייבו בסכום התביעה. שאלת החיוב האישי של הנתבע 44. בטרם אפרט את העילות השונות מכוחן בקשה התובעת לחייב את הנתבע באופן אישי, מספר מילים על התרשמותי הכללית מהעדים, ובפרט מעדותם של מר לוי והנתבע: לגבי מר לוי, התרשמתי שמדובר ב"איש של מילה", שכל המעורבים, כולל הנתבע, רוחשים לו כבוד רב (ראה שמולביץ' בעמ' 34 שו' 16; עמ' 38 שו' 5, הנתבע בעמ' 63 שו' 12: "זה בן אדם ברמה" ). התרשמתי שגרסת התובעת, שנתמכה בעדויותיהם המשכנעות של מר וגב' לוי, הינה מוצקה ועקבית; שוכנעתי באשר לסיבות שהובילו למכירת המלון ולאופן ביצוע העסקה - as is. התרשמתי שאכן התובעת ראתה בנתבע כגורם האחראי על העסקה, העומד מולה בחזית, וגם אם ידעה כי הנתבעת היא זו המתקשרת עימה בהסכם, או לפחות היה עליה לדעת על כך, ראתה בנתבע כבעל דברה. על רקע זה ניתן להבין את כעסה הרב של התובעת, אשר מבחינתה עשתה כל שנדרש על מנת להבטיח שהתמורה המלאה תשולם - ולבסוף מצאה עצמה מתמודדת שוב עם טענות הקיזוז, וזאת בניגוד מפורש להסכם שבין הצדדים. 45. לעומת זאת, עדות הנתבע הייתה מבולבלת, לא עקבית, לעיתים מתחמקת והרושם הכללי שנוצר בתום שמיעת ההוכחות הינו כי עדיין לא ברור מיהו הגורם שעומד מאחורי הנתבעת; לא ברור האם ההסכם אושר לפרטיו על ידי הגורמים המוסמכים בנתבעת; לא ברור מהו היקף הסמכויות של הנתבע בנתבעת; לא ברור אם הנתבעת אישרה, בין מראש ובין בדיעבד, את פעולות הנתבע, ובכלל זה את שלב המו"מ וניסוח ההסכם. התרשמתי שהנתבע נקלע למצב לא נוח, כשמחד אנשי הנתבעת מבקשים לבצע קיזוז חובות העבר; ומאידך, הוא עצמו יודע שקיזוז שכזה אינו אפשרי. איני פוסלת כלל ועיקר כי לנוכח מצוקה זו הבטיח לתובעת כי ישא באפן אישי בתשלום (עדות הגב' לוי בעמ' 16 שו' 24), אם כי גם במידה וניתנה התחייבות שכזו, זוהי אינה הסיבה לחיובו האישי של הנתבע בסכום החוב. אציין כי התרשמותי זו זכתה לחיזוק עת לא הובאו לעדות מי מאנשי הנתבעת; לא הובא לעדות עו"ד קרוננגולד (אמנם כב' השופטת גרוסמן קבעה כי זה האחרון נהנה מחיסיון מוחלט, אולם החיסיון הוא של הלקוח ולא של עורך הדין ואם הנתבעים היו מוותרים על חיסיון זה, לא הייתה כל מניעה מלהגיש תצהיר מטעם עו"ד קרוננגולד); עדותו של הנתבע ניתנה כביכול גם בשם הנתבעת, דבר שלכשעצמו מעורר שאלות לאור הצהרות הנתבע בתצהירו והאמור בכתב ההגנה לפיהם הנתבע אינו מוסמך לקבל החלטות עבור הנתבעת ותפקידו מסתכם בהיותו מנהל עסקים בתחום המלונאות. על רקע דברים אלו, אבחן את עילות התביעה האישיות כנגד הנתבע. מעמדו של הנתבע בנתבעת ותחולת חוק השליחות 46. כאמור, במהלך ההליך שבפניי לא היסס הנתבע "לגמד" את מעמדו אצל הנתבעת, ובחר להכתיר את עצמו כמנהל עסקים בתחום המלונאות, ללא סמכות לקבל החלטות, לא כל שכן לחתום בשם הנתבעת. מאידך, אשר כי הוא היחיד אשר נטל חלק בפגישות מול אנשי התובעת (עמ' 54 שו' 26); כך גם היה עת ניהל הנתבע מו"מ עם שובל, ושמולוביץ' העיד: "ראיתי בו כמוסמך לפעול בשם הבעלים" (עמ' 34 שו' 11). הגב' לוי העידה כי תחילה חשבה שהנתבע באופן אישי מתעתד לרכוש את המלון (עמ' 13 שו' 19), אולם בהמשך העידה:" ת. עם התקדמות המו"מ והחלפת האי מיילים הבנו שהנתבע 2 הוא חלק מחברה. ש. אין חולק שבסופו של דבר חתמתם על הסכם עם החברה. ת. רק במשרדו של עו"ד קרוננגולד, כאשר אמרו לי שרק אנחנו חותמים והם לא כי הם צריכים לקחת את זה לחברה לחתימה, הסתבר לי שהוא לא חותם בשם החברה" (עמ' 13 שו' 23-25, עמ' 14 שו' 1-3). 47. אציין כי בעת החקירה הנגדית וכן בסיכומים ניסו הנתבעים לייחס משקל רב לעובדה שהתובעת לכאורה לא טרחה לברר מיהי החברה עימה היא מתקשרת בהסכם. איני מקבלת טענה זו, ההיפך הוא הנכון, הדבר בא ללמדך עד כמה מעמדו של הנתבע ומילתו היו חשובים בעייני התובעת, אשר לא סברה כי תמצא עצמה בעתיד מתמודדת עם טענות כדוגמת אלו הנכללות בכתב ההגנה. לכן, מקובלים עליי הסבריה של הגב' לוי בחקירתה: " הנתבע 2 חזר ואמר שהוא הבעלים, בין אם הוא יחיד ובאמצעות חברה. כשבעלי מנהל מו"מ בשם החברה, שואלים אותו אם הוא הבעלים?.ש. ניהלתם מו"מ במשך חודשים עם החברה. מבחינתך החברה זה הנתבע 2 כי הוא אמר ככה. ת.נכון. מעולם לא ראינו אף בן אדם אחר פרט לנתבע 2, מעולם לא הייתה לי שום התקשרות עם אדם אחר - לא בדואר, לא בטלפון ולא באי מייל, חוץ מהנתבע 2. הוא אמר במהלך כל התקופה שהוא קונה, וזה הספיק" (עמ' 14 שו' 15-21). 48. אם נסכם עד כה, אזי הנתבע הינו היחיד מטעם הנתבעת שמנהל את המו"מ, הן עם שובל והן עם התובעת; למרות שהחתימה על ההסכם נעשית בשם חברה, והנתבע לטענתו אינו מוסמך לחתום בשם החברה, במעמד חתימת ההסכם נוטלת חלק התובעת בלבד, ללא שנציגי הנתבעת המוסמכים נוכחים במעמד זה. הנתבע מבטיח כי יטול את ההסכם ויחתים את האנשים המוסמכים בנתבעת. הנתבע נשאל על ידי בית המשפט האם ההסכם אושר על ידי אנשי הנתבעת והשיב בחיוב: " ש. ביהמ"ש: האם יש לנתבעת 1 ישיבות עם פרוטוקולים? ת.בטח, איזו שאלה. ש. ביהמ"ש: האם ההסכם מאפריל עם התובעת אושר בישיבת דירקטוריון? ת. או שהוא אושר טלפונית ואחרי זה בפרוטוקול או בישיבה, אבל אני לא יכול לתת תשובה מדויקת. ש. ביהמ"ש: האם המסמך חתום? ת. הוא נחתם על ידי שני גורמים - אחד זה על ידי יושב ראש המלון ועו"ד הולצינגר. אחרי זה זה נשלח למשרד הראשי בהולנד. הם בדקו את זה, ראו כמה טעויות וכל ההסכמים נחתמו מחדש שבועיים אחרי זה. ש. ביהמ"ש: האם הנוסח הסופי אושר לחתימה? ת.בטח. איזו שאלה" (עמ' 66 שו' 15-25). 49. זה המקום לציין כי תשובות אלו של הנתבע לא זכו לכל חיזוק ראייתי, לא בדרך של הצגת מסמכים, דוגמת פרוטוקולים המאשרים את חתימת ההסכם; לא על ידי דירקטור כלשהו מטעם הנתבעת; לא ע"י עו"ד קרוננגולד או עו"ד הולצינגר. דווקא מהעובדה כי מסמך הקיזוז הראשוני מיום 28/8/06 נכתב ע"י הנתבעת והמכתב השני נכתב ע"י הנתבע, על נייר לוגו הנושא את שמו, בא ללמדך כי ידיעותיה של הנתבעת אינן שקולות לאלו של הנתבע; לא ברור אם הנתבעת הייתה בקיאה בכל פרטי המו"מ אשר התנהל בין הצדדים. במיוחד לא שוכנעתי בכך שעניין השמטת מנגנון התמורה נעשה בידיעתה של הנתבעת, או שעניין פיצול התמורה לא הוצג בפניה כמנגנון חלופי לביצוע האמור. במקרה כזה, כאשר הנתבע הצהיר שפעל כשלוח של הנתבעת, אך מאידך קיים ספק בעייני באשר להיקף ההרשאה והיקף אישור פעולותיו של הנתבע, בין מראש ובין בדיעבד, רשאית התובעת לראות בנתבע כבעל דברה, כפי שקובע סעיף 6 (ב) לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965, ולתבוע ממנו את נזקיה. הרושם המתקבל הוא שאכן בשלב הטרום חוזי ובעת חתימת ההסכם, הנתבע הציג עצמו כ"מוציא והמביא" בעסקה זו. כעת, לאחר שהדברים עלו על שרטון, מרחיק הנתבע עצמו מעסקה זו, מבלי שגורם אחר כלשהו לוקח על עצמו אחריות. לפיכך, סבורני כי מטעם זה יש מקום לחייב אישית את הנתבע בתשלום האמור. בנוסף ולחלופין, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח דיני החוזים או הנזיקין? 50. ראשית, איני סבורה שהנתבע פעל בחוסר תום לב, לא בעת ניהול המשא ומתן ולא לאחריו. לא שוכנעתי שעניין פיצול התמורה אכן היה צעד מתוכנן מראש, כפי שנטען בכתב התביעה, ושהנתבע תכנן ראש להתחמק ביודעין מביצוע התשלום השני. 51. עם זאת, סבורני שיש מקום להטיל על הנתבע אחריות אישית במקרה הנדון גם מכוח דיני הנזיקין: "נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין", ראה ע"א 95 /4612 איתמר מתתיהו נ' יהודית שטיל, פד"י נא (4) 769, בעמודים 789-791. 52. במקרה הנדון, התרשלותו של הנתבע נוגעת לשני נושאים עיקריים: ראשית, ואם אכן כטענתו תפקידו של הנתבע מסתכם בהיותו מנהל עסקים בתחום המלונאות, ללא סמכויות חתימה ויכולת קבלת החלטות, היה על הנתבע לציין זאת במפורש בפני אנשי התובעת. אכן, המצג שייצר הנתבע בפני התובעת מלמד על פער בין מידת מעורבותו בנתבעת לבין המצב בפועל: כך למשל על נייר המכתבים שלו (נספח י"ב לתצהיר התובעת) כתוב "דני רובינשטיין" ולא שמה של הנתבעת (בניגוד לנספח ט'). מוקדי פעילותו של הנתבע 2, עפ"י נייר המכתבים, הם ישראל ואנגליה בניגוד לנתבעת שממוקמת ברוטרדם. התברר כאמור כי לנתבע אין זכות חתימה בנתבעת, והתובעת כלל לא ידעה את כתובתה של הנתבעת, אלא רק לאחר שנתון זה הועבר לה מהנתבע, לצורך משלוח המכתב מיום 22/9/06, ראה חקירת הגב' לוי בעמ' 19 שו' 1-11. אם אכן לנתבע אין סמכויות בנתבעת, היה עליו לציין זאת במפורש בעת ניהול המשא ומתן, ולא לטעת בלב התובעת את התחושה שפעולותיו מחייבות את הנתבעת לכל דבר ועניין. 53. שנית, נראה כי מקור הבעיה בתיק זה הינו השמטת מנגנון התאמת התמורה שבהסכם. כפי שכבר ציינתי לעיל, ממכתבה של הנתבעת מיום 28/8/06 נראה כי סברה היא שמנגנון זה שריר וקיים. במהלך עדותו של הנתבע, עלתה טענה אשר לא נכללה בכתב ההגנה ובתצהיר (דבר המערער בכללותו את אמינות גרסת הנתבעים) לפיה גם הנתבע לא היה מודע להשמטת סעיף זה : "גיליתי את זה אחרי שהייתה תביעה" (עמ' 57 שו' 26). מאוחר יותר, שינה את גרסתו וטען כי אינו זוכר אם ידע על השמטת המנגנון לאחר הגשת התביעה או לאחר מכתב התובעת (עמ' 61 שו' 21-22). יתרה מזו, הנתבע טען שעו"ד קרוננגולד לא התייעץ איתו עובר למחיקת המנגנון (עמ' 61 שו' 24, ושוב אציין כי עו"ד קרוננגולד לא הובא לעדות). 54. למרות כל האמור לעיל, הודה הנתבע כי הוא אחראי להסכם: "למדתי שבורות היא לא הגנה במשפט. כל זמן שאני אחראי על חוזה בשם החברה ולא גיליתי משהו - האחריות עליי. ככה אני רואה את זה. באותה תקופה עבר עליי תהליך. אני לא זוכר שאמרתי את זה. סטיב דיבר עם השותפים שלי. אני רוצה להבהיר את הנקודה: לא ינון ולא ז'אק זוכרים על הסעיף הזה, ובדקתי אתם. גיליתי שזה חסר כשהעירו לי על זה, או במכתב האחרון או בתביעה, אני לא זוכר. אבל דבר אחד ברור: עם כל מה שגיליתי בהשתלשלות העניינים מדצמבר עד אפריל, שבת שבע כותבת שזה דבר עקרוני. היא לא שלחה לי העתק מהאי מייל הזה. בטוח שבאותה נקודה היא רצתה שסעיף הקיזוז ייצא משם. אם היא הייתה מביאה לתשומת לבי - הייתי מגיב, אבל זה דבר עקרוני ואף אחד לא שלח לי העתק" (עמ' 67 שו' 15-24). 55. מהמקובץ לעיל אנו למדים שהנתבע טוען שהשמטת מנגנון התאמת התמורה נעשתה שלא בידיעתו, ואף רומז למעורבות הגב' לוי שבעניין (למרות שטענה חמורה זו לא נטענה כאמור בכתבי הטענות ובתצהירים); הנתבע מודה כי גם אם הדבר נעשה שלא בידיעתו, הרי הדבר אינו פוטר אותו מאחריות, שכן הוא זה שניהל את המשא ומתן. אין ספק כי כגורם אשר טיפל בשם הנתבעת בשלב במשא ומתן, היה על הנתבע להיות מעורב בכל הפרטים, ובמיוחד בנושא השמטת מנגנון התאמת התמורה. אין ספק כי הנתבע נכח במעמד חתימת ההסכם על ידי התובעת, ולכן יכול היה לבדוק את ההסכם בטרם נחתם על ידי התובעת. משלא עשה כן, התרשל בתפקידו כמנהל המוסמך מטעם הנתבעת לניהול המשא ומתן . התרשלות זו גרמה לחוסר בהירות באשר לאפשרויות הקיזוז, וראה מכתבה הראשון של הנתבעת מיום 28/8/06. אין ספק כי אם הנתבע היה בודק את ההסכם בטרם חתימתו ונוכח לדעת שמנגנון התאמת התמורה נמחק, ההסכם כלל לא היה נחתם, או שלא היה נחתם בניסוחו הסופי. מכאן, שיש קשר סיבתי בין המעשה הרשלני לנזק ויש מקום לחייב את הנתבע אישית בסכום החוב, גם מכוח דיני הנזיקין. סוף דבר 56. מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 626,400 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט הכוללות את האגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. סכום ההוצאות ישא הפרשי הצמדה וריבית מתום המועד שנקבע לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהקיזוז