קיזוז נזקים שטר חוב שכירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז נזקים שטר חוב שכירות:



ראשיתו של ההליך שלפני בבקשה לביצוע שטר חוב ע"ס 344,626 ₪ החתום על ידי המרכז הגדול לשירותי רכב (אצל קפלן) (1990) בע"מ (להלן: "המרכז הגדול") לפקודת דובק בע"מ (להלן: "דובק") בחתימת קפלן משה ושטוב ישעיהו (להלן: "נתבעים 2 ו-3" בהתאמה או "הנתבעים") כערבים, אשר הוגש לביצוע ביום 17 אוקטובר 2004. לנתבעים נתנה רשות להגן )ת.א. 23968/05(. המרכז הגדול הגישה ביום 30 מאי 2006 תביעה נגד דובק לנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיה ומחדליה של דובק (ת.א. 33265/06 להלן:"התביעה הנגדית"). במסגרת הליך זה הוגשה גם הודעת צד ג' נגד ישרס מבני תעשיה בע"מ (להלן: "ישרס"). הדיון בשתי התביעות אוחד.


דובק התקשרה עם המרכז הגדול בהסכם שכירות (להלן:"הסכם השכירות הראשון"), במסגרתו שכרה המרכז הגדול בניין ברחוב אהרונוביץ 14 בבני ברק (להלן: "המושכר") וזאת לתקופה של 5 שנים עד ליום 30 ספטמבר 2004. שטר החוב הוגש לביצוע בשל חוב דמי שכירות לחודשים יולי עד ספטמבר 2004, יתרת חובות חשמל ופיצויים מוסכמים בגין הפרתו של הסכם השכירות הראשון. אין מחלוקת בין הצדדים כי דמי השכירות וחשבונות החשמל בסכום הנטען לא שולמו.

טענות הנתבעים כי השטר נשוא ההליך לא נמסר כלל לתובעת במסגרת הסכם השכירות הראשון. עוד טוענים הנתבעים לקיזוז נזקיהם כתוצאה מהפרת הסכם השכירות הראשון, אשר לטענתם הוארך על ידם כדין. לטענת הנתבעים מימשו האופציה והאריכו את משך תקופת השכירות עד ליום 30 ספטמבר 2009. ברם, נוכח התנהלות דובק, אשר טענה כי ההסכם לא הוארך כדין, נאלצה המרכז הגדול להתקשר בהסכם חדש עם ישרס בינואר 2005 (להלן: "הסכם השכירות השני") והדבר הסב לה נזקים כספיים גדולים, כמפורט בכתב התביעה.

לפני העידו מר ישעיהו שטוב ומר משה קפלן (ישיבה מיום 15 מאי 2008) מנהלי ההמרכז הגדול, מר אברהם בוסקילה ומר יעקב ראוכר, מנהל אגף לוגיסטיקה בדובק, (ישיבה מיום 22 מאי 2009), מטעמה של דובק. לאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. (ציטוטים מהפרוטוקול יהיו בהתאמה למועדי מסירת העדויות)



השאלות בהן עלי להכריע הן האם לנתבעים טענת הגנה כנגד מימושו של השטר. האם השטר נשוא ההליך נמסר כדין לדובק והאם הוכחה טענת הקיזוז הנטענת, אשר פורטה בתביעה הנגדית.


דיון והכרעה

לשאלה האם נמסר השטר נשוא ההליך לדובק ?



הנתבעים טוענים בהסתמך על סעיף 20(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כי לא מסרו את השטר לדובק. הנתבעים מפנים בענין זה לסעיף 19.1 להסכם השכירות ולפיו יופקדו אצל הנאמן, עו"ד גיא משיח שני שטרות חוב על סך 100,000 דולר כל אחד, בחתימתו של מר אברהם בוסקילה ושני ערבים נוספים.


אין מחלוקת כי השטר נשוא ההליך לא היה נקוב בסכום ומולא על ידי דובק בהתאם ליתרת החוב הנטען. השטר לא הופקד בנאמנות אצל עו"ד משיח, עוד אין מחלוקת כי מר בוסקילה אינו חתום על השטר.

טוענת דובק כי השטר נמסר כדין במועד חתימת הסכם השכירות הראשון. לטענת דובק הדרישה הקבועה בסעיף 19.1 להסכם לחתימתו של בוסקילה היא טעות הקלדה טכנית הנובעת מהעובדה כי הנתבעים "נכנסו" בנעליו של בוסקילה, אשר חתם על הסכם שכירות עם דובק שבועות ספורים קודם לכן. לטענת דובק הועתק החוזה המקורי, אשר נחתם ביום 14 ספטמבר 1999 ו"נשכחו" השמטות ותיקוני הדפסה. טעויות דפוס נוספות בהן ניתן להבחין בנקל הן תאריך חתימת ההסכם, אשר נותר 14 ספטמבר 1999 ולא שונה, בשעה שאין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם כחודש לאחר מכן. בדומה, גם "מטרת השכירות", כפי שפורטה בסעיף 4.1 להסכם השכירות הראשון נותרה "בית מאפה", כאשר אין מחלוקת כי המרכז הגדול הפעילה במקום אולם שמחות וארועים ואילו בוסקילה עסק במאפים.

עוד נטען הן על ידי דובק והן על ידי בוסקילה (עמ' 152 ש' 1-18) כי לא היתה כל כוונה שבוסקילה יחתום על שטר חוב לטובת דובק לאחר שהנתבעים נכנסו בנעליו ושכרו את הנכס. חיזוק לטענת בוסקילה הינו זכרון הדברים שנחתם בין בוסקילה "בית המאפה" לבין המרכז הגדול (נספח ג' לתצהיר ראוכר) ובו הוסכם כי בוסקילה יופטר מכל התחייבויותיו כלפי דובק "לרבות להשבת כל הערבויות והבטחונות שהופקדו על ידו". עוד עלה באופן מפורש מזכרון הדברים כי במידה ודובק לא תתן אישורה לשחרורו של בוסקילה או לא יושבו אליו כל הבטחונות ישאר בוסקילה השוכר של המושכר ולמרכז הגדול לא תהא כל זכות בו. (ראו לענין זה ה"הואיל" השני וסעיף 1 לזכרון הדברים)

הנתבעים ביקשו לדחות טענה זו ואף הצביעו על שינויים והתאמות שבוצעו בסעיף 19 להסכם השכירות הראשון, אשר יש בהם להוכיח כי כוונת הצדדים היתה להותיר את הדרישה לחתימת בוסקילה על השטר על כנה (למשל, החלפת שמו של הנאמן). כן טוענים הנתבעים כי לבוסקילה ניתנה תמורה לערבותו, בכך ששילם למרכז הגדול דמי שכירות "זניחים" בסך של 150 דולר בגין נכס ששילם עבורו מאוחר יותר 500 דולר. עוד לטענת הנתבעים יתכן כי השטרות נשוא ההליך "נשארו" בידי דובק לאחר ש"נשמטו" בטעות על ידם. (עמ' 5 ש' 1-2). שטוב וקפלן העלו "השערה" (עמ' 2 ש' 24, עמ' 4 ש' , עמ' 25-27, עמ' 122 ) כי היו אלו שטרות שהוכנו על ידם עבור ספקים אחרים ונשארו בהיסח הדעת על שולחנו של ראוכר, בין הטיוטות שהוחלפו עם דובק במהלך המו"מ שקדם לחתימת הסכם השכירות הראשון. מנגד העיד ראוכר כי השטרות מולאו בכתב ידו, בנוכחות הנתבעים 2 ו-3 "והם חתמו" ואמרו לו כי "באו עם השטרות מהבית" (עמ' 187 ש' 12-27).



איני מקבלת את טענות וגרסת הנתבעים. איני מקבלת את ההסבר שניתן על ידי שטוב ולפיו בזכרון הדברים, שנחתם עם בוסקילה, כוונת הצדדים היתה "ערבויות ובטחונות ולא השטר" (עמ' 7 ש' 16). איני מקבלת את טענת הנתבעים כי לא היו חותמים ערבים על השטר ללא חתימת בוסקילה, טענה שנסתרה והוכחה כבלתי נכונה בעצם חתימתם כערבים על החוזה עצמו (עמ' 12, ש' 4-19). עוד אני קובעת כי היות ומתן שטרות הבטחון בהתאם לסעיף 19 להסכם השכירות הראשון היה תנאי יסודי להסכם (ראה 23 להסכם השכירות הראשון), גרסת הנתבעים כי השטר נשוא ההליך לא נמסר מעולם על ידם לדובק וגם לא שטר אחר אינה מתקבלת על הדעת ומהווה לכשעצמה הפרה יסודית של הסכם השכירות הראשון. לבסוף, אציין כי נתתי אמון מלא בגרסתו של בוסקילה ושל ראוכר לכך שלא היה כל הגיון עסקי או מסחרי לדרישה שבוסקילה יערוב להסכם, בשעה שהיה ברור לכל כי אינו יכול לעמוד בהתחייבויות הקבועות בו, שהרי זו היתה הסיבה לכך שהמחה זכויותיו למרכז הגדול. זאת ועוד, גם ההשערה ולפיה "הושארו" בהיסח הדעת, שני שטרות חתומים, במספרים סידוריים עוקבים, "בין הניירות" במשרדי דובק הינה בלתי הגיונית ובלתי מתקבלת על הדעת.


לפיכך, קביעתי היא כי השטר נשוא ההליך נמסר על ידי הנתבעים והמרכז הגדול במועד חתימת הסכם השכירות הראשון והוחזק על ידי דובק כדין ובהתאם לתנאיו.

אין בעובדה כי הסכום בשטרות לא מולא במועד כדי לפגוע בתוקפם, מסירתם או האחיזה בהם. השלמת הסכום החסר בהתאם להרשאה, כאמור בסעיף 19 לפקודה בוצע כדין. זאת, בהינתן כמובן שלא ננקב סכום העולה על גובה ההתחייבות כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 19 להסכם השכירות הראשון (100,000 דולר לכל שטר). גם בטענה כי שטרי החוב לא נמסרו לעו"ד משיח, ב"כ דובק, בנאמנות, אין כדי לפגוע בזכות דובק לעשות שימוש בשטר, כאשר אין מחלוקת כי נמסרה לנתבעים הודעה בטרם הוצגו השטרות לפירעון וכאשר בפועל לא נפגעה זכות הנתבעים לטעון את כל טענותיהם לענין זכותה של דובק להיפרע.



לפיכך, משקבעתי כי דובק אוחזת בשטר כדין ובהתאם להסכם השכירות הראשון ולאחר שאין מחלוקת לגבי גובה החוב הנטען נשאלת השאלה האם למרכז הגדול זכות לקזז נזקיה הנטענים.


בבסיס תביעת המרכז הגדול שתי טענות עיקריות. האחת כי ההסכם הופר על ידי דובק, בהנתן שמומש כדין על ידי המרכז הגדול. השניה כי נגרמו למרכז הגדול נזקים כתוצאה מההפרה הנטענת.

החלטתי לדחות את שתי הטענות. קביעתי היא כי המרכז הגדול לא מימשה את האופציה להשכרת המושכר לחמש שנים נוספות, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון. עוד קביעתי היא כי הנזקים הנטענים, למעט שכ"ד ששולם בחמישה עשר חודשי השכירות האחרונים, הגם שרובם לא הוכחו, לא נגרמו למרכז הגדול. והעיקר הוא שלא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין "התנהגות" דובק.

שאלת מועד מימוש האופציה בהתאם להסכם הראשון



בסעיף 7.3 להסכם השכירות הראשון נקבע כי "מימוש האופציה ע"י השוכר כאמור, יעשה ע"י מתן הודעה בכתב של השוכר למשכיר על כוונתו לממש את האופציה, וזאת 120 יום לפחות לפני תום תקופת השכירות".


תקופת השכירות הוגדרה בסעיף 7.1 להסכם השכירות הראשון "תקופת השכירות הינה למשך 5 שנים, החל מיום 1/10/1999 ועד ליום 30/9/2004".

בסעיף 25 להסכם השכירות הראשון שכותרתו "הודעות" נקבע: "כתובות הצדדים לצורכי הסכם זה, הן כמפורט במבוא להסכם זה. כל הודעה שתישלח לצדדים בדואר רשום על ידי צד למשנהו, תחשב כאילו נמסרה לתעודתה עם תום 72 שעות מעת שיגורה, ואם נמסרה ביד בעת מסירתה"

תום השכירות נקבע ליום 30 ספטמבר 2004. לטענת דובק וישרס, 120 יום לפני יום זה מסתיימים לפיכך ביום 2 יוני 2004. לטענת הנתבעים, הודעה שנמסרה ביום 3 יוני נמסרה כדין, היות וניתן למנות גם את יום סיום ההסכם. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי גם אם נמסרה ההודעה באיחור של יום, עמידתה של דובק "על קוצו של יוד", לענין זה מהווה הפרה בוטה של עקרון תם-הלב.



אין מחלוקת בין הצדדים כי הודעה בכתב על כוונה לממש את האופציה נמסרה במכתבו של עו"ד אינדורסקי הנושא את התאריך של ה- 3 ביוני 2004 (נספח טו לתצהיר ראוכר). עוד עלה כי המכתב שוגר בפקס למשרדי דובק בערבו של יום חמישי בשעה שמשרדי דובק היו סגורים או עמדו להסגר ("הזמן היה דחוק הלך להסתיים יום העבודה..." עדות שטוב עמ' 33 ש' 12). למעשה התקבלה ההודעה רק ביום ראשון ה- 6 יוני 2004 (עדות ראוכר, עמ' 174-175 לפרוטוקול). מחקירתו הנגדית של שטוב ( עמ' 31) עלה כי "חזקה" על עו"ד אינדורסקי כי שלח גם את ההודעה בדואר רשום, אולם אישור על כך לא הומצא. לפיכך, גם אם נשלחה במועד זה הודעה בדואר רשום, אזי חזקה כי הגיעה לדובק, 72 שעות לאחר ששוגרה, ביום 6 יוני 2004 או אפילו ביום 7 יוני 2004, בהתבסס על כך שה- 5 ביוני 2004 היה יום שבת.


הנתבעים טוענים כי במקביל התקיימה גם שיחה טלפונית בין ראוכר לשטוב, במסגרתה הודיע שטוב לראוכר על מימוש האופציה. ראוכר גם הוא זכר את השיחה והעיד כי היה זה אחה"צ, לאחר שעזב את משרדו. אולם ראוכר טען כי בשיחת הטלפון התעניין שטוב באפשרות של רכישת הנכס ולא העלה את נושא מימוש האופציה. (עמ' 173-174 לפרוטוקול). לא נתתי אמון בגרסת שטוב לגבי תוכן שיחת הטלפון ונסיבותיה. שטוב שינה גרסתו לגבי מועד השיחה ותוכנה וגם לגבי המניעים לקיומה.

ב"כ ישרס הפנה למנין הימים, לסעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו היום לא יבוא במנין".



קביעתי היא כי האופציה לא מומשה על ידי הנתבעים כדין ובמועד.


הודעת המימוש נשלחה בפקס ויתכן כי גם נשלחה בדואר רשום ביום 3 יוני 2004. בהתאם לסעיף 25 להסכם השכירות הראשון, הודעות בין הצדדים ימסרו בדואר רשום או במסירה ביד. אישור על משלוח הדואר הרשום לא נמסר. ברם, גם אם נשלח המכתב ביום 3 יוני 2004 בדואר רשום, הרי שלכל המוקדם התקבל המכתב ביום א', 6 ביוני 2004 ולכן באיחור. נשאלת השאלה האם משלוח המכתב בפקס מהווה מסירה ביד. לא הוצגו אישורי פקס למועד משלוח המכתב וגם לא למועד קבלתו. הנתבעים טוענים כי הפקס נשלח בטרם נסגרו משרדי דובק וכי ראוכר המתין במשרד לקבלת המכתב. נטל הראיה להוכחת ביצוע המסירה במועד על הנתבעים. לפיכך, היה עליהם להציג את אישור המסירה, עליו יהיה נקוב מועד ושעת משלוח הפקס לרבות הודעת אישור. לפי "בית שמאי", אם רצו הנתבעים לראות במשלוח "מסירה ביד" אף הייתי מצפה לרישומו של אישור טלפוני המאשרר קבלת הפקס ותרשומת המעידה על כך מזמן אמת, לרבות ציון שמו של המקבל. אי המצאת אישור כאמור, פועל לחובת הנתבעים. בודאי נכון הדבר אם רצו לראות במסירה באמצעות הפקס "מסירה ביד", היה עליהם לוודא טלפונית כי המכתב נמסר לראוכר במועד ולדאוג לאסמכתא ברת תוקף לענין זה. עוד מגרסת שטוב עולה כי היה מודע לשעה המאוחרת בה נשלח המכתב וכי היה "לחוץ" לשגר את ההודעה לפני שראוכר יעזוב את המשרד (ראו לעיל). עוד שטוב טען כי המכתב נשלח על ידי בא-כוחו ולא על ידו. תצהיר עו"ד אינדורסקי לא הוגש. גם העדר אימות לגרסה זו והעובדה כי המדובר בעדות שמיעה, פועלת לחובת הנתבעים. מנגד, גרסת ראוכר, הסותרת קבלת המכתב ביום 3 יוני 2004 וגרסה פוזיטיבית הנסמכת על זכרונו באשר לנסיבות שיחת הטלפון ותוכנה. לטענתו השיחה התקיימה בשעה שהיה בדרכו לחנות של אשתו ולאחר שעזב את משרדו בדובק. נתתי אמון מלא בעדות ראוכר.

מן האמור שוכנעתי כי ההודעה שוגרה ונמסרה באיחור ולא בהתאם לסעיף 7.3 להסכם. לא הוכחה מסירה בדואר רשום או ביד ביום 3 יוני 2004 ובוודאי שלא ביום 2 יוני 2004. לכן המחלוקת בשאלת החלת סעיף 10 לחוק הפרשנות לעיל, כלל אינה רלבנטית. הוכח כי לכל המוקדם נמסרה ההודעה ביום 6 יוני 2004.



טוענים הנתבעים כי עמידה על "קוצו של יוד", לענין זה הינה קטנונית ומחוסרת תם-לב. איני מקבלת עמדה זו. מקובלת עלי העמדה כפי שהובעה בסיכומי ב"כ ישרס (סעיף 20-21) ולפיה התערבות במתן אורכה למימוש האופציה הינה בבחינת התערבות בלתי רצויה בהוראות ההסכם. אכיפת אופציה להארכת הסכם ב- 5 שנים נוספות, הינה שונה בתכלית ממתן "היתר" לביצוע תשלום באיחור של יום, הוראה שהצדדים עצמם מאפשרים בד"כ לסטות ממנה במספר ימים. (גם הנימה הפילוסופית וה"ארכאית" בסעיף 24 לאותם סיכומים, תמימת דעים אני איתה לחלוטין. חוסר ההקפדה על קיום כללים מוסכמים והגישה של "יהיה בסדר" אין ליתן לה גושפנקה במקרה זה.) עוד אדגיש כי אין המדובר וגם לא נטען למניעה שנגרמה על ידי צד ג' או נסיבות שלא היו תלויות בנתבעים או במרכז הגדול, אשר מנעו מהם משלוח הודעה במועד.


לענין זה, נקבע בפסיקה כי בשאלת הקפדה על מימושה של אופציה, נדרשת עמידה דוקאנית בהתאם לתנאים הקבועים בהסכם. כב' השופט י. מלץ (ז"ל) התייחס לנושא זה בע"א 798/88 - אריק מימון ואח' נ' שרה שטינברג ו-3 אח' . פ"ד מה(3), 529, בעמ' 535. וקבע כי:-


בענייננו, לגבי חוזה אופציה חל הכלל מכוח קל וחומר. מעצם טיבו של חוזה אופציה, נקשר אחד הצדדים מבחינתו לחוזה שיכול להיות מחייב בכפוף לרצונו או חוסר רצונו של הצד האחר. הצד שהאופציה עומדת לרשותו צריך למלא בדייקנות ובקפדנות אחר הדרישות ההסכמיות למימושה. (ר' לענין טיבו של חוזה אופציה: ס' דויטש, "הצעה בלתי חוזרת ואופציה האמנם סמנטיקה בלבד" עיוני משפט י"ד, תשמ"ז 275).

התייחס לכך חברי הנכבד השופט ד. לוין: "הפעלתה של אופציה ושכלולה לדרגת חוזה המחייב הן את המציע והן את הניצע, חייבת להעשות על ידי מילוי קפדני של תנאי האופציה ושל הדרך שנקבעה להפעלתה". (ע"א 163/34 מ.י. נ' חברת העובדים העברית השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ, פ"ד ל,ח(7,1 (4).

(ראו לענין זה גם ת"א (ירושלים) 3715/02 - תיאודור אורין, עו"ד נ' אייל ראובינוף, עו"ד , והפסיקה המאוזכרת שם)

לענין תם הלב, בשעה שצד עומד על זכותו הקבועה באופן ברור ומפורש בהסכם נקבע על ידי מ"מ הנשיא השופט (כתוארו אז) מ. שמגר בע"א 158/80 - מנחם שלום נ' מנחם מוטה ו-2 אח' . פ"ד לו(4), 793, בעמ' 813 כי :-

אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת, עליה הסכימו הצדדים בכך שייחדו מעמדה והדגישו חשיבותה על-ידי הדברים שנאמרו בסעיף 5, אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע.

איני מקבלת עמדת ב"כ הנתבעים, כפי שהובעה בסיכומיו (סעיפים 21-22) לנושא תם-הלב אשר בנסיבות אינה רלבנטית, זאת בשעה שצד להסכם ינסה לעמוד על זכותו לאכוף המשך התקשרות על הצד האחר, בניגוד לאופן המפורש שנקבע לכך. עוד ברצוני לציין כי עלה באופן ברור מחקירתו הנגדית של שטוב (על ידי ב"כ ישרס) כי ההודעה שמסר על מימוש האופציה, נעשתה רק לאחר שנודע לשטוב כי בכוונת דובק למכור את הנכס ובמסגרת הודעה של שטוב על רצונו ליתן הצעת רכישה. גרסה שאומתה אף בחקירתו הנגדית של ראוכר. מקובלת עלי לענין זה עמדת דובק כי דוקא הנתבעים ביקשו לממש את האופציה בחוסר תם-לב, ולא היתה זו דובק שפעלה בחוסר תם-לב בשעה שעמדה "על קוצו של יוד" (עמ' 27-28 לפרוטוקול). עוד בהקשר זה אדגיש כי בלטה חוסר העקביות בגרסת שטוב ונסיונותיו ל"התאים" את האמת לנסיבות הנטענות על ידו. כאשר מחד, טען לשיחה מקרית ומאידך העיד על שיחת טלפון אשר מטרותיה היו ברורות. לטענת ב"כ הנתבעים, בסיכומי התשובה, כי הטענה בדבר חוסר תם-ליבם של הנתבעים הינה בבחינת הרחבת חזית, אציין כי בבוא ביהמ"ש לשקול התערבות בתנאיי ההסכם כמבוקש על ידי הנתבעים, כאשר עולה חוסר תם-לב, על ביהמ"ש לייחס לכך משקל ואין המדובר בהרחבת חזית.



מנגד איני מקבלת את טענתה החילופית של דובק, כי פעלה בהתאם לסעיף 7.5 להסכם השכירות הראשון. היינו, שיגרה לנתבעים במועד הודעה ולפיה היות וצד ג' ביקש לרכוש את המושכר ודרש את פינויו, הודע כי לא יוכל השוכר לממש את האופציה. אין מחלוקת כי דובק לא מסרה הודעה כאמור עד ליום 2 יוני 2004. גם בהנחה שישרס דרשה את פינויו של המושכר, טענה שנסתרה לאחר שהנכס הושכר לנתבעים, הרי שהודעה ראשונה לענין זה נמסרה לנתבעים במכתבו של עו"ד וינרוט רק ביום 6 יוני 2004 (נספח 2א לתצהיר שטוב), במענה למכתבו של עו"ד אינדורסקי (לעיל). איני מקבלת את הטענה כי משפעלו הנתבעים בניגוד למנין הימים ובאיחור למתן הודעה על מימוש האופציה, מאפשר הדבר גם לדובק למסור הודעה כאמור באיחור. שתי ההודעות נמסרו באיחור ובניגוד להסכם. ברם, משלא הוארכה האופציה כאמור לעיל, הודעה על אי מתן אפשרות למימושה אינה רלבנטית יותר.




נוכח קביעותיי לעיל ולפיהן לא מומשה האופציה להארכת ההסכם כדין על ידי הנתבעים, נדחית מניה וביה כל טענות הקיזוז שנטענו במסגרת התביעה הנגדית. ברם, כדי שתושלם המלאכה מוצאת אני לנכון להביע עמדתי גם לתביעה הנגדית ולנזקים הנטענים. להלן אנמק מדוע אני סוברת כי דינה של תביעה זו להדחות גם לגופו של ענין.


הנזקים הנטענים



הנתבעים והמרכז הגדול תבעו פיצוי בגין נזקים בסך של 5,711,411 ₪, כמפורט בתצהירו של קפלן. מתצהירי שטוב וקפלן עלה כי אולם האירועים במושכר נוהל על ידי חברת סופר נע בע"מ (להלן: "סופר-נע"). עוד עלה כי השיפוצים הנטענים, הוצאות הפרסום ורכישת הציוד השוטף לניהול והפעלת אולם האירועים, גם אם בוצעו בחלקם על ידי המרכז הגדול, סופר-נע השיבה את הכספים למרכז הגדול (עדות קפלן, עמ' 44-46). עוד עלה כי ההכנסות מאולם האירועים התקבלו על ידי סופר-נע ולא הועברו למרכז הגדול נוכח ההפסדים הצבורים בסופר-נע (שם). שטוב וקפלן במסגרת חקירתם הנגדית נדרשו להסביר מדוע במסגרת ההתנגדות נטען כי אולם האירועים נוהל והופעל על ידי המרכז הגדול ולא על ידי סופר-נע. שטוב טען כי הוא וקפלן משמשים מנהלי סופר-נע ומנהלי המכרז הגדול. (עמ' 21 ש' 16-19). יודגש כי לא הוגשו דו"חות כספיים של המרכז הגדול. עוד, לא הוצג הסכם בין שתי החברות המעיד על העברת כספים כאמור. עוד עלה כי בניגוד לנטען, סופר-נע העבירה למרכז הגדול "דמי שכירות" בלבד. לפיכך, כל הנזקים הנטענים: ההוצאות, הפסד ההכנסות וכיוצ"ב, ככל שאכן נגרמו בפועל, הינם נזקי סופר-נע ולא נזקי המרכז הגדול.




הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת הנזקים הנטענים במסגרת ראש הנזק "הפסד הכנסות" ואסקור הטעמים שהנחו אותי בקביעת עמדתי:-




קפלן בחקירתו הנגדית הודה כי הכנסה מאירוע בודד עמדה על סך של כ- 4,000 דולר (400 עד 500 משתתפים בעלות של כ- 9$ לאדם). זאת, בשונה מהגרסה הראשונית, לפיה ההכנסה מאירוע עמדה על סך של 5,000 דולר. עוד העיד קפלן כי הרווח מאירוע כזה עמד על כ- 50%. לפיכך, לא היה לקפלן הסבר לכך שבגין ביטול שני האירועים שבוטלו (משפחת זית אלישיב ומשפחת וזדי-יהודה (סעיף 20 לתצהיר קפלן) נדרש פיצוי בסך של 35,000 ₪. בחישוב הפיצוי נלקח בחשבון מלוא סכום התמורה ולא קוזזו ההוצאות הנטענות (גם אם בוטלו שני הארועים היה מקום לחשב את אובדן ההכנסה רק בגין 50% הרווח הנטען).
לא הובא ולו עד אחד מטעם הנתבעים להוכחת הטענה בדבר ביטול ארועים נוכח הנסיבות הנטענות. ברי, כי אי הבאת עדים והוכחות לענין זה פועלת לחובתם של הנתבעים.
לחישוב הנזקים בשל סגירת אולם האירועים כעולה מדוחות סופר-נע שצורפו לתצהיר קפלן (סעיף 15.1 לתצהיר קפלן צ"ל 21.1), בסופו של דבר, הודה קפלן בחקירתו כי אינו יודע כיצד בוצעו התחשיבים וההערכות בדבר הפסדים. "אני לא יודע. לא יודע ... שאני אנחש? אני לא יודע." (עמ' 53-57 לפרוטוקול) "אני לא מבין בכל נושא הדו"חות והדברים האלה" (עמ' 82 ש' 10 לפרוטוקול). עוד לענין זה, מעיון בדו"חות הכספיים עלה כי הרווחים הסתכמו באחוזים נמוכים הרבה יותר, עד פחות מ- 10% (עמ' 80 לפרוטוקול) ולקפלן לא היה הסבר גם לכך. גם לעובדה כי הרווח הגולמי בשנת 2006, אשר היה זהה לזה שהיה בשנים עברו, אולם תוצאותיו ב"שורה התחתונה" היו הפסד לא ניתן היה לקבל הסבר.
עוד עלה מחקירתו הנגדית של קפלן כי בפועל לא היתה ירידה במספר האירועים (עמ' 59, עמ' 63 לפרוטוקול) ואף לא היתה ירידה בהכנסות (עמ' 61). למספר האירועים שהתקיימו בפועל וכתוצאה מהחישוב האריתמטי שהציג ב"כ דובק, לא היה לקפלן הסבר חוץ מהפניה ל"יומן האירועים" (נספח ט' לתצהירו) ולחשבוניות שלא הוצגו "הכל נמצא אצל רואה החשבון שלנו ומנהל החשבונות" (שם, ש' 27). ואילו לגובה ההכנסות טען קפלן כי ביצע אירועים נוספים מחוץ לאולם שהגדילו את הכנסותיה של סופר-נע. יודגש ויובהר, כי "יומן האירועים" הינו רישומים בכתב ידו של קפלן, אשר גם קפלן עצמו הגדירו ככתב "חרטומים", "קשקושים" ו"ביטולים", כאשר קפלן עצמו במהלך חקירתו הנגדית התקשה להסביר, לקרוא או לשחזר את האירועים שהתקיימו או לא התקיימו במועדים הרלבנטיים (ראו לדוגמא את אירוע "דריפוס" שנרשם מספר פעמים ביומן – עמ' 88-89 לפרוטוקול).
כן עלה עוד, באופן חד וברור כי קיימת סתירה ודיווח שונה לגמרי בין תשובותיו של שטוב, כפי שנמסרו במענה לשאלון לגבי מספר האירועים, אל מול גרסתו של קפלן, לטבלה שערך ב"התבסס על היומן" (עמ' 66-67 לפרוטוקול). גם לענין השוני בין הגרסאות, תשובתו של קפלן היתה "לא יודע" (עמ' 68 ש' 1, עמ' 69 ש' 16-18 לפרוטוקול).
עוד לענין הנזק בגין סגירת האולם, עלה באופן ברור כי החישוב שהוצג בתצהירו של קפלן, סעיף 15.5, הגם שהתבסס על 113 אירועים בשנה (בשעה שכמות זו לא הוכחה) הרי הוא חושב לפי אבדן הכנסות של 5 שנים, בשעה שאין מחלוקת כי בתקופת השכירות השניה, אף בהתאם לגרסת הנתבעים, התקיימו בשנת תשס"ה 93 אירועים ובשנת תשס"ו 91 אירועים. מן הדין היה לחשב אבדן הכנסות רק להפרש. היינו בגין תשס"ה 20 אירועים ובשנת תשס"ו 22 אירועים בלבד. חישוב זה לא בוצע! (ראה גם סעיף 29.8 לסיכומי הנתבעים).
לסיכום, עלה מחקירתו של קפלן כי בסופו של יום לא נגרמו לסופר-נע הפסדים, עוד עלה כי "בשביל זה המחזור יכול להיות גדל..." (עמ' 61 ש' 27 לפרוטוקול) וכן כי באירועים שערכה סופר-נע מחוץ לאולם האירועים (שירותי קיטרינג) אחוז הרווח היה גבוה יותר (עמ' 84 לפרוטוקול).




נזקי השיפוצים, הגם שעולה כי טענה זו נזנחה במסגרת הסיכומים, הרי שקפלן הודה כי השיפוצים הנטענים, אשר בוצעו עוד בראשית שנת 2004 היה מתבצעים גם לו היה יודע שישאר במושכר רק שנתיים, כפי שארע בסופו של דבר. (עמ' 105 17 לפרוטוקול).




בכל האמור לעיל, קביעתי היא כי דין התביעה הנגדית להדחות. לא הוכח אבדן ההכנסות הנטען, הנזקים הנענים הם נזקיה של סופר-נע, לא הוכח בשום אופן כי ניתן לזקוף את נזקי סופר נע למרכז הגדול. קפלן בחקירתו הנגדית מסר גרסאות סותרות, בלתי ברורות, בלתי עקיבות ולא מבוססות אשר הותירו רושם בלתי אמין. קפלן לא היה מסוגל להשיב לרוב השאלות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית ולא עלה בידו לספק הסבר אשר יניח את הדעת למספר היארועים שהתקיימו בפועל, למספר האירועים שבוטלו, להכנסות סופר-נע ולרווחיותה.




אשר לקשר הסיבתי הנטען, בין המחלוקת עם דובק לנזקי הנתבעים, גם בנושא זה "התפתל" קפלן בחקירתו הנגדית. לאחר שהודה כי הסכם השכירות השני עם ישרס נחתם בינואר 2005, לא עלה בידי קפלן לספק הסבר לירידה הנטענת במספר האירועים לאחר מכן או להפסדים הנטענים וההסבר שהצליח לספק בדוחק היה כי ההפסדים נגרמו כי "שילמו יותר" (הכוונה היא לשכר דירה). טענה זו בוודאי שאינה נכונה לגבי שכר הדירה במהלך שנת השכירות הראשונה של הסכם השכירות השני. שכר הדירה בשנה הראשונה ירד, באופן יחסי לזה שהיה צריך להשתלם לדובק לו היתה ממומשת האופציה. (שולם סך של 15,250 דולר במקום 15,435 דולר).


ל"הפצת" השמועה על ידי דובק לדיירים אחרים במושכר, גם לא היו לקפלן אסמכתאות ולבסוף הודה כי ידע רק שראוכר הודיע לבוסקילה ושוחח עם השכן רחמני בלבד. (עמ' 109 פרוטוקול). עוד ניסה קפלן להסביר את הקשר בין הכתבה שצורפה נספח ו' לתצהירו, אשר לא ננקב על גביה תאריך הפרסום ואף לא פורט היכן פורסמה, וממנה עלה רק כי במתחם עתידה ישרס למכור 500 יחידות דיור בשנה בתוך 5 שנים, אולם הדבר לא עלה בידו. קפלן הודה כי אינו יודע מי היה הגורם אשר הביא לפרסום אותה כתבה.

לענין הקשר הנטען הוגש מטעם הנתבעים תצהירו של הרב כהנא, מנהל סמינר בית יעקב, אשר לא נחקר, וממנו עלה כי בחודשי החורף (12/04-1/05) הגיעה אליו השמועה, כי האולם עומד להסגר בחודשי הקיץ. עוד צויין, כי בנות הסמינר חששו להזמין אירועים בשל הסגירה הצפויה. בחקירתו הנגדית של קפלן עלה כי הרב כהנא עצמו ערך שמחות באולם האירועים. ברם, היות וכפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי משנחתם הסכם השכירות השני עם ישרס וגם במהלך המגעים שהתקיימו עם דובק, המפורטים בנספח 2 לתצהירו של שטוב, וגם נוכח הפרסום שבוצע על ידי סופר-נע, בוטלו אירועים או ירד היקף ההכנסות כנטען.

לכן, אני דוחה גם דרישתו החילופין של ב"כ הנתבעים לאמוד את הנזקים הנטענים בשעה שלא הוכח קשר סיבתי וגם לא הוכח כי ארועים בוטלו בשל הסיבות הנטענות.

סוף דבר והוצאות ההליך



אני מקבלת את תביעת דובק במלואה ודוחה את התביעה הנגדית, לפיכך נדחית הודעת צד ג'.


לא היתה מחלוקת לגבי גובה חוב דמי השכירות וחובות החשמל. משנדחתה התביעה הנגדית, אזי הפרה המרכז הגדול את הסכם השכירות הראשון בשעה שלא שילמה את דמי השכירות וחובות החשמל במועד, ולפיכך אני מחייבת את המרכז הגדול גם בפיצויים המוסכמים בסך של 20,000 דולר. דובק תהא רשאית להמשיך בהליכי הוצל"פ בתיק 0189951049.



הוצאות ההליך - הליך זה ראשיתו בבקשה לביצוע שטר. התנגדות הנתבעים התקבלה, בין היתר לאחר שנטען על ידם כי השטר לא נמסר וכי נגרמו להם נזקים ברי קיזוז. כל טענות הנתבעים נדחו. כן הסתבר כי במסגרת ההתנגדות, נטען על ידי הנתבעים כי אולם האירועים הופעל על ידי המרכז הגדול, זאת בשעה שסופר-נע הפעילה אותו. עוד, התביעה הנגדית, אשר אוחדה לדיון עם התביעה השטרית וגרמה לעיכוב בבירורה, נדחתה כולה והוכחה כתביעת סרק.


ההליכים נמשכו על פני כ- 4 שנים נוכח איחוד ההליכים ותיקון כתב התביעה הנגדית. כן נאלצה דובק להגיש הודעת צד ג' נגד ישרס בשל התביעה הנגדית.

בתיק התקיימו חמש ישיבות מקדמיות ושתי ישיבות הוכחות. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וסיכומים רחבי היקף.

לפיכך החלטתי לחייב המרכז הגדול והנתבעים בהוצאות ההליך וכן בשכר טרחת עו"ד דובק (כולל ההוצאות שנפסקו על ידי כב' השופט א. פורג במסגרת ההתנגדות) בסך של 120,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין (בקביעת ההוצאות התחשבתי גם בצורך להגיש הודעת צד ג' ובפסיקת ההוצאות לישרס). דובק תשא בהוצאות ישרס ובשכר טרחת עו"ד ישרס בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסבת שטר חוב

  2. שטר חוב לא חוקי

  3. עורך דין שטר חוב

  4. ביצוע שטר חוב לביטחון

  5. שטר חוב ללא תאריך פירעון

  6. קיזוז נזקים שטר חוב שכירות

  7. השלמת שטר חוב בניגוד להסכם

  8. בקשה לביצוע שטר חוב על סחורה

  9. שטר חוב מותנה בהתקיימות אירוע

  10. שינוי בהיקף האובליגו - שטר חוב

  11. שטר חוב להבטחת שטר תשלומי שכירות

  12. טענת קיזוז בתביעה על פי שטר חוב

  13. כתיבת המילים ''שטר ביטחון'' על שטר חוב

  14. קבלת רשות להתגונן מפני בקשה לביצוע שטר חוב

  15. מילוי שטר חוב ריק לפני ביצוע בהוצאה לפועל

  16. האם יש מקום לחיובו של הנתבע כערב לשטר חוב ?

  17. שטר חוב שנחתם בקשר עם טיפול רפואי שקיבל אזרח זר

  18. חוות דעת של מומחה להשוואת כתב יד לבדיקת חתימה על כתב הערבות ושטר החוב

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון