קנס על חברת ביטוח בגלל שינוי פוליסה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס על חברת ביטוח בגלל שינוי פוליסה: נושא ערעור זה הוא קנס אזרחי בסכום של 484,000 ₪ שהוטל, על פי סעיף 92ג לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"), על המערערת על פי החלטת המשיב, הוא המפקח על הביטוח, מיום 4.10.08 (להלן בהתאמה: "ההחלטה" וכן "המפקח" או "המשיב") בגין הפרה לכאורה של הוראות סעיף 104(ב)(12) לחוק בשל אי הגשת שינוי לפוליסה לאישור המפקח. ערעור זה הוגשה לבית משפט זה על פי סעיף 92יב(א) לחוק הקובע כי "על דרישה לתשלום עיצום כספי או קנס אזרחי ניתן לערער לפני בית משפט השלום בתוך שלושים ימים מיום שנמסרה הדרישה." עובדות והליכים המערערת, שהיא חברת ביטוח, פנתה באפריל 2006 למבוטחיה בביטוח בריאות והציעה להם הסדר שדרוג לפוליסת ביטוח הבריאות הקיימת שלהם, הסדר שצורף כנספח לפוליסה שרכשו, על פיו ייפו המבוטחים את כוחה של המערערת לשדרג את כיסוי הבריאות שלהם לפוליסת בריאות אחרת, תוך גביית סכום של עד 5 ₪ לשדרוג בגין ההפרש, אם יהיה קיים, בין מחירה של תוכנית הביטוח הקיימת לבין מחירה של תוכנית הביטוח המשודרגת. הפנייה במלואה צורפה כנספח "א" לכתב הערעור (להלן: "המסמך הנוסף") והיא קובעת בחלקים הרלוונטיים כך: "1. הגדרת שדרוג: 1.2 טיוב של נספח בריאות על ידי החברה אשר יוסיף על זכויותיו הקיימות של המבוטח על פי הנספח הקיים לפחות באחד מאלה: 1.2.1 שיפור הגדרות מקרה הביטוח. 1.2.2 שיפור הגדרות מונחים מהותיים. 1.2.3 ביטול חריג או סייג. 1.2.4 הגדלת סכום ביטוח. 1.3 תקרת ההתאמה: סכום פרמיה חודשית נוספת אותו אישר המבוטח מראש כתמורה לשדרוג. 2. השירות 2.1 שדרוג של נספח אותו רכש המבוטח ונמצא בתוקף בפוליסה של המבוטח, אם וכאשר החברה תשדרג את הנספח הקיים המוצע ללקוחותיה או מי מהם. השדרוג יבוצע על ידי החברה, אוטומטית, בתנאי שעלות שדרוג זה למבוטח, בהתאם לתעריפים שנקבעו על ידי החברה ביחס לאותו מבוטח, גילו ומצבו הרפואי, לא יעלה על תקרת ההתאמה שנקבעה מראש בנספח זה. למען הסר ספר יובהר כי אם עלות השדרוג למבוטח, כפי שתקבע על ידי החברה, תעלה על תקרת ההתאמה שאושרה על ידי המבוטח, לא יבוצע השדרוג בהתאם לנספח זה. 2.1.1 למען הסר ספק, יצוין כי לא תהא למבוטח זכות שדרוג לנספח מסוים באם הנספח המיועד להיות משודרג לא יהיה בתוקף בעת השדרוג. 2.1.2 תקרת התאמת הפרמיה החודשית הינה 5 ₪ לחודש, למבוטח. 2.1.3 התקרה תהיה צמודה לשיעור עליית המדד למן מדד הבסיס ועד למדד הידוע ביום השדרוג. 2.1.4 השדרוג יעשה בהסתמך על הצהרת בריאות שמולאה על ידי המבוטח בעת הצטרפותו לנספח זה. בעת השדרוג, המבוטח לא יידרש למלא הצהרת בריאות נוספת. 2.2 אם החליטה החברה בעת מתן הסכמתה לצירוף נספח זה לפוליסה, על הוספת מגבלות בריאותיות חדשות עבור שדרוג של אחד או יותר מהנספחים שישודרגו בעתיד, הם יחולו רק על הכיסוי הביטוחי העולה בהיקפו על הכיסוי הקיים במועד השידרוג ואולם מובהר בזאת כי, מגבלות בריאותיות הקיימות בכיסוי הביטוחי הקיים, ימשיכו לחול על מלוא היקף הכיסוי, כולל השדרוג. 2.3 ביטול השרות 2.3.1 למבוטח קיימת אפשרות לבטל נספח זה בכל עת על ידי הודעה בכתב לחברה. 2.3.2 מבלי לפגוע באמור לעיל, מבוטח יהיה רשאי לחזור בו מהסכמתו לביצוע שדרוג מסוים בתקופה של עד 90 יום לאחר ביצוע השדרוג... 2.3.3 לאחר ביטול שדרוג על ידי המבוטח כאמור לעיל, אם יבחר מבוטח לשוב ולשדרג בעתיד נספח מסוים ששדרוגו בוטל כאמור, יהיה הדבר כפוף למילוי הצהרת בריאות חדשה וביצוע חיתום על ידי החברה. 2.3.4 למען הסר ספק, יובהר כי ביטול נספח משודרג שלא בהתאם לאמור בסעיף 2.3.2 לעיל, מכל סיבה שהיא, ישחרר את החברה מכל חובותיה ביחס לנספח בגירסתו הקודמת והמשודרגת. 2.4 למעט האמור במפורש בנספח זה, אין שינוי ביתר הוראות הביטוח היסודי. 3. סעיף הסייגים הכלליים והסייגים המיוחדים, בפוליסה אליה צורף נספח זה... חלים גם על ביטוח נוסף זה. 4. ביטול הנספח. תוקף נספח זה יפוג בקרות אחד המקרים דלהלן, הקודם מביניהם..." ביום 26.7.06 התקבלה אצל המערערת הודעת המפקח על כוונה להטיל על החברה קנס אזרחי על פי סעיף 92ג לחוק. המערערת הגיבה בכתב ביום 13.8.06 ואף ניתנה לה אפשרות להשמיע טענותיה בעל פה ביום 13.9.06. ביום 4.10.06 נתקבלה אצל המערערת ההחלטה בה דחה המפקח את טענות המערערת והטיל עליה קנס. הקנס שולם ביום 6.11.06. רקע חקיקתי בהצעת חוק "להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה)", אשר הביא לחקיקה את המלצות הצוות הבין משרדי לעניין רפורמה בשוק ההון הידועה בכינויה "ועדת בכר", הוסבר הצורך בחוק שיקבע פיקוח על עסקי ביטוח כך: "הפיקוח על הביטוח נדרש לשם שמירה על ניהולם התקין של מבטחים ולצורך הבטחת זכויותיהם של המבוטחים ויכולתם של המבטחים לעמוד בהתחייבויותיהם לאורך זמן. הצורך בחישוב עתודות ביטוח, ובשמירת רזרבות לאורך זמן כנגד התחייבויות הביטוח, פערי המידע שבין המבטח למבוטח, וכן העובדה שהמבטחים מנהלים כספים בסכומים ניכרים בעבור ציבור רחב - כל אלה מחייבים פיקוח אפקטיבי על פעילותן של חברות הביטוח. פערי המידע שבין המבוטח לבין סוכן הביטוח וכן העובדה שהסוכן מטפל בכספי המבוטח והוא חוליה מקשרת בינו לבין המבטח - כל אלה מחייבים פיקוח אפקטיבי על פעילות הסוכן. אשר על כן , מוצע לתקן את חוק הפיקוח על הביטוח באופן שירחיב את סמכויות ההסדרה והפיקוח לפיו. צוות בכר המליץ ליצור אחידות ברמת הפיקוח בין הגופים המוסדיים השונים, בקשר לשירותים פיננסיים ,ולשם כך מוצע בפרק זה לתקן את חוק הפיקוח על הביטוח - שייקרא חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח (באופן שיגדיל את האחידות כאמור." לכך יש להוסיף כי במסגרת שוק הבריאות בישראל קיימים בנוסף לביטוח הבריאות הממלכתי, שהוא הרובד הבסיסי של שירותי בריאות הניתן ברובו באמצעות קופות החולים והרובד הנוסף של שירותי בריאות נוספים (שב"ן) - גם רובד ביטוחי פרטי לחלוטין שניתן באמצעות חברות הביטוח, הנתונות לפיקוח המפקח מכח החוק. עיקר הפיקוח הוא על עמידתן של חברות הביטוח בהתחייבויות העתידיות כלפי המבוטחים ושמירה על טובתם. אחד המאפיינים של הצטרפות לביטוח בריאות פרטי הוא הצורך בחיתום- תהליך בו חברת הביטוח בוחנת את מאפייני הסיכון של המבוטח הפוטנציאלי (לדוגמא: על ידי שימוש בהצהרת בריאות). כתוצאה מהליך החיתום עשויה הפוליסה להתייקר למבוטח ספציפי, או לכלול הגבלות על כיסוי או כיסויים מסוימים בפוליסה. המסגרת הנורמטיבית והעובדתית להחלטת המפקח סעיפים 40(א) ו-(ב) לחוק שכותרתו "שינוי תנאי הביטוח" קובעים: "(א) מבטח המבקש להנהיג תכנית ביטוח שפרטיה לא הוגשו למפקח לפי סעיף 16 או לשנות את תנאי הביטוח או את דמי הביטוח והתשלומים האחרים שפרטים עליהם הוגשו למפקח כאמור, יגיש למפקח הודעה על כך 10 ימים לפני שיחול השינוי. (ב) בענפי ביטוח שקבע שר האוצר בצו לענין זה לא ינהיג מבטח תכנית או שינוי כאמור בסעיף קטן (א) אלא אם התיר זאת המפקח." סעיף 104(ב)(12) שכותרתו "עונשין" קובע את הפרת סעיף 40 לחוק, שהובא לעיל, כעבירה פלילית שעונשה 3 שנות מאסר או קנס בשיעור פי אחד וחצי מהקנס הבסיסי, כדלהלן: "(12) הנהיג תכנית ביטוח שפרטיה לא הוגשו למפקח או שינה את תנאי הביטוח, את דמי הביטוח או תשלומים אחרים, בלי שהגיש למפקח הודעה על כך או בלא קבלת היתר מאת המפקח, בניגוד להוראות סעיף 40;" סעיף 92ג (א) לחוק, שכותרתו "קנס אזרחי" קובע את הפרת סעיף 40 גם כעילה להטלת קנס אזרחי כדלהלן: "היה למפקח יסוד סביר להניח כי נעשה מעשה או מחדל שקבועה בשלו עבירה לפי סעיף 104, רשאי הוא להטיל על עושה המעשה או המחדל קנס אזרחי בשיעור עשרה אחוזים מהקנס הקבוע לפי הסעיף האמור." אין מחלוקת עובדתית כי המערערת שיווקה למבוטחים את המסמך הנוסף לכלל פוליסות הבריאות המשווקות על ידה, אשר כותרתו "בריאות עדכנית- תנאים להתאמה ושדרוג הפוליסה" וזאת מבלי להעבירו טרם שיווקו, לאישור המפקח. המסגרת הנורמטיבית לדיון- הליך מנהלי או אזרחי סעיף 92יב (א) לחוק קובע כי "על דרישה לתשלום עיצום כספי או קנס אזרחי ניתן לערער לפני בית משפט השלום בתוך שלושים ימים מיום שנמסרה הדרישה." טענתו הראשונה של המשיב היא כי מדובר בהליך מנהלי אשר נוהל בפני המפקח ולכן בית המשפט יושב בערעורים מסוג זה על פי כללי המשפט המנהלי ולא ביושבו כבית משפט שלום רגיל. המשיב טוען כי הכרעת המפקח איננה פסיקה וריב בין שני צדדים, אלא הממונה מוסמך להכריע האם התקיימו התנאים להטלת הקנס האזרחי ולכן יש לבחון את ההליך כהליך מנהלי. כדוגמא מביא המשיב את הסמכות לדון בערעור על החלטת המפקח על הביטוח בדבר ביטול רישיון סוכן ביטוח הנתונה לבית המשפט המחוזי וחלים על הדיון כללי המשפט המנהלי. כך גם בהחלטות על עיצומים כספיים המוטלים לפי חוק איסור הלבנת הון או חוק התקשורת. לאור טענתו זו של המשיב הוא מבקש כי בית המשפט לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המפקח על הביטוח שהוא הגורם המקצועי המוסמך אלא יבחן האם נפל פגם משפטי בהחלטת הרשות המוסכמת, פגם המצדיק התערבות בית המשפט. כלומר, האם ההחלטה התקבלה מתוך שיקולים ענייניים תוך שמירה על כללי צדק טבעי והאם ההחלטה נמצאת במתחם הסבירות (ראו סעיפים 5-1 להשלמת הטיעון בכתב מטעם המשיב). המערערת טוענת כי ערעור זה איננו עתירה מנהלית והמערערת איננה עותרת. לטענת המערערת, חוק הפיקוח ודברי ההסבר לו קבעו שעל דרישה לתשלום ניתן "לערער" בבית משפט שלום, דהיינו כדיון אזרחי ולא בבית משפט מנהלי ולו היה המחוקק מעוניין לקבוע כי הליך זה ידון כעתירה מנהלית, הוא היה קובע זאת. איני יכולה לקבל את טענתה זו של המערערת. בחלק מן החוקים בהם נקבע כי הטלת קנסות אזרחיים ידונו בערעור בבית משפט אזרחי, ולא נקבע כי בית המשפט המנהלי ידון בהם, ועדיין בית המשפט ראה בהטלת הקנס האזרחי החלטה מנהלית שמן הראוי לבדוק אותה בכלים המנהליים ולא תוך פתיחת הדיון מחדש. ראו למשל, בפסק דינו של כבוד השופט סובל בש"א 162365/06 (ת"א) בזק בינלאומי פ"ת נ' משרד התקשורת שבו נדון עיצום כספי שעל פי חוק התקשורת (בזק ושירותים), תשמ"ב-1982, אשר בנוסחו דאז קבע כי ערעור על עיצום כספי על פי אותו החוק יוגש לבית משפט השלום (סעיף 37ח לחוק התקשורת, אשר לימים בוטל והסמכות לדון בו הועברה לבית המשפט לעניינים מנהליים). בית משפט השלום דן בטענה כי מדובר בהליך מעין שיפוטי, אך פסק כי מדובר בהליך מנהלי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתו בבר"ע (ת"א) 1278/07 בזק בינלאומי נ משרד התקשורת, . גם בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 נקבע בסעיף 20 כי ערעור על עיצום כספי ידון בפני בית משפט שלום. בית משפט שלום הדן בערעורים אלה בוחן את הערעורים כהליך מנהלי והדוגמאות לכך רבות. למשל, וע (י-ם) 126/06 ש. נדב שירותים וסיעוד בע"מ נ הממונה על שוק ההון והביטוח, . זאת ועוד, המחוקק קבע שהאחריות לתקינות שוק הביטוח מוטלת על המשיב ולא על בית המשפט וממילא הוא הגוף המקצועי, בעל הידע והניסיון ולכן בית המשפט אינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום זה של המשיב. בנוסף לכך יש לציין כי על פי סעיף 92 יב (א) לחוק גם העיצום הכספי כמו הקנס האזרחי הופנו שניהם לערעור בפני בית המשפט השלום וזאת למרות ההבחנה שדברי ההסבר עושים בין שני כלי האכיפה הללו, כפי שעוד יפורט להלן. לפיכך, אני קובעת כי הדיון בערעור יהיה כהליך מנהלי ולא כהליך אזרחי. להטלת קנס אזרחי - האם על המפקח לעמוד בנטל המנהלי או הפלילי הקנס נשוא הערעור הוגדר "קנס אזרחי". על מהות הקנס האזרחי נאמר בפסק דין בע"א 1497/01 הובר נ' הממונה האזורי מע"מ, חיפה, פ"ד נז(5) 947, 955: "על ההבחנה בין "קנס פלילי", מזה, לבין "קנס אזרחי" או "קנס מינהלי", מזה, חזר בית-המשפט ועמד בפרשיות נוספות, למשל בר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ נ' מדינת ישראל אפיין בית-המשפט (גם הפעם מפי השופט ברק) את ההבחנה האמורה בציינו (בעמ' 830) כי רק הקנס הפלילי "מהווה סנקציה בגין ביצועה של עבירה פלילית", בעוד שהקנס האזרחי או המינהלי "מהווה אמצעי אזרחי או מינהלי לאכיפת החוק". להלן הוסבר - בעקבות פסק-הדין בפרשת Helvering v. Mitchell (1938) כי יש שהקנס (האזרחי) נושא אופי תרופתי, באשר אינו בא אלא לכסות את הוצאותיה של המדינה בגין טיפולה המיוחד באכיפת החוק כלפי האזרח המסוים. עם זאת צוין כי יש שההבחנה בין "קנס פלילי" ל"קנס אזרחי" אינה קלה; כי "קושי זה קיים באותם מצבים, אשר בהם הקנס האזרחי והמינהלי, כמו גם הקנס הפלילי, הם בעלי אופי עונשי" וכי "אכן, לא פעם ניתן להצביע על כך כי הקנס האזרחי אינו אך תרופתי גרידא, ויש בו ממד עונשי..." (שם). לשאלה כיצד אפוא יבחין בית-המשפט בין קנס פלילי לבין סנקציה שאינה פלילית, השיב השופט ברק באומרו (שם), כי "על אופיו של הקנס, אם הוא בא כעונש פלילי או כסנקציה או כתרופה אזרחית או מינהלית, יש ללמוד מהוראות החוק, מטרתו ותכליתו". ראו גם ע"פ 58/80 יש-לי בע"מ חברה פרטית נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 625 בעמוד 629 (להלן: "פסק דין יש-לי"). הוראת הקנס האזרחי הוספה לחוק בשנת 2005 במסגרת תיקון 16 לחוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה) תשס"ה- 2005, אשר נחקק בעקבות ועדת בכר, כאמור. בדברי ההסבר לנושא הקנס האזרחי נכתב: "מערכת האכיפה המוצעת בחוק מוסדרת באמצעים שונים, ביניהם סנקציות מנהליות כגון ביטול רישיונות והיתרים ,הוראות פיקוח נוספות של המפקח וכלי אכיפה שונים, כגון :עיצום כספי, קנס אזרחי ועבירה פלילית .לצד האמצעים הפליליים והמנהליים המוצעים בחוק, מוצע להעניק למפקח אמצעי אכיפה יעיל ומהיר של הטלת עיצום כספי או קנס אזרחי על מפרי החוק .עד כה לא נעשתה הבחנה בחקיקה בין עיצום כספי לקנס אזרחי, והללו שימשו כמונחים נרדפים. כך למשל נקרא ההסדר הקבוע בחוק השקעות משותפות בנאמנות התשנ"ד -1994 קנס אזרחי. לעומת זאת, בחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000, כונה הסדר דומה בשם -עיצום כספי. מוצע ליצור הבחנה בין המונחים השונים ,כך שהרשות המינהלית תוסמך להטיל עיצום כספי כל אימת שהפרת הוראות החוק אינה מהווה במקביל גם עבירה פלילית, ואילו הסמכות להטיל קנס אזרחי תוענק כל אימת שהפרת הוראות החוק מהווה גם עבירה פלילית .במקרים האחרונים על הרשות המינהלית לשקול את התועלת בהעדפת אמצעי אחד על פני האמצעי האחר, והמינוח השונה ייצור בהירות לגבי שיקול הדעת המופעל על ידי הרשות המינהלית . החוק, התיקון המוצע בו והתקנות מכוחם יוצרים מערכת כללים לעיסוק בביטוח ובתיווך לעניין ביטוח ,אשר בחלקם הם עניינים בעלי אופי טכני ויש לקבוע סנקציה בגין הפרתם גם כאשר הם נעשו בלא רשלנות ובלא מחשבה פלילית. הפרות מסוג זה, אינן מתאימות להיקבע כעבירות פליליות, הן לנוכח העובדה שהחומרה שבהן פחותה, והן לנוכח מורכבות ההליך הפלילי הנדרש לשם הוכחתן, מוצע על כן לקבוע לגביהן עיצום כספי ולא עבירה פלילית . לגבי הפרות חמורות יותר, אשר נקבע לגביהן כי הללו יהוו עבירה פלילית רק אם נעשו במחשבה פלילית ,מוצע להעניק למפקח סמכות להטיל לגביהן קנס אזרחי חרף ההליך הפלילי. הטלת הקנס האזרחי לא תגרע מאחריותו הפלילית של המפר בשל ההפרה ומכל חבות לפי כל דין. יחד עם זאת, במקרים המתאימים, לפי שיקול דעת המפקח לא ייפתח בהליכים פליליים וזאת לנוכח מורכבות ההליך הפלילי לעומת הצורך באכיפה מהירה ויעילה ונוכח נסיבות ההפרה . על פי התיקון המוצע, העיצום הכספי והקנס האזרחי יהיו בשיעורים קצובים שאין לגביהם שיקול דעת, וזאת לנוכח הכלים השונים המצויים בידי הרשות המינהלית והרשות השופטת. ואולם, השר בהסכמת שר המשפטים, רשאי לקבוע סוגי מקרים ונסיבות שבהם רשאי המפקח להטיל עיצום כספי או קנס אזרחי נמוכים מן הקבוע בחוק . סכומי העיצום הכספי ישתנו בהתאם למיהות המפר : מבטח, סוכן תאגיד ותאגיד אחר שאינו מבטח ,יחיד שאינו סוכן יחיד וסוכן יחיד. גובה הקנס האזרחי שיוטל ייגזר מגובה הקנס הקבוע לצד העבירה הפלילית והוא מהווה 10 אחוזים ממנו. גם כאן ישתנה גובה הקנס לפי מיהותו של מבצע העבירה, וחומרת העבירה . על עיצום כספי וקנס אזרחי לפי התיקון המוצע יחולו ההוראות האלה: הקנס יוטל על פי דרישה של המפקח ;דרישה כאמור תוצא לאחר שתינתן אפשרות למי שאליו נועדה ,להשמיע את טענותיו, ויהיה ניתן לערער עליה לבית המשפט ,אשר יהיה רשאי לעכב את תשלום העיצום הכספי או הקנס; הקנס ישולם לאוצר המדינה .להפרה נמשכת נקבע, נוסף על הקנס הקצוב, גם קנס יומי, ולהפרה חוזרת, נקבעה תוספת של מחצית מן הסכום שהיה ניתן להטיל עליה אילו בוצעה לראשונה." הצעות חוק 175 ט"ז באייר התשס"ה 25.5.2005, 755. המערערת טוענת כי על מנת להטיל קנס אזרחי על המפקח להשתכנע כי התקיימו כל היסודות לקיומה של עבירה פלילית. לטענתה, הוא חייב לשקול את הדברים לפי מאזן ההסתברויות והנטלים השאוב מהדין הפלילי ורק אם שוכנע הממונה כי התקיימו התנאים על פי הדין הפלילי וניתן היה להרשיע בעבירה פלילית, רק אז רשאי הממונה לקבוע כי קיימים טעמים שלא להתחיל הליך פלילי אלא להטיל קנס אזרחי. המערערת טוענת כי המחוקק לא התכוון ליצור מסלול "עוקף" להרשעה פלילית תוך ויתור על זכויות בדין לנטלי ראיה ויסוד נפשי, אלא ליצור מסלול חליפי לניהול הליכים פליליים מקום שיש יסוד להגיש כתב אישום והרשעה בפלילים. המערערת טוענת עוד כי המשיב מבלבל את היוצרות בין הליך העיצום הכספי להליך הקנס האזרחי. החוק תוקן והוסף לו הקנס האזרחי בשנת 2005 ולטענתה, לשון הצעת החוק אמרה ברורות כך: "עד כה לא נעשתה הבחנה בחקיקה בין עיצום כספי לקנס אזרחי והללו שימשו כמונחים נרדפים... מוצע ליצור הבחנה בין המונחים השונים". טוענת המערערת כי כאשר עושים את ההבחנה הנכונה, הרי שלא היה בנמצא עבירה פלילית ולכן לא היה מקום להטיל קנס אזרחי. המערערת גם מפנה בסעיף 22 להשלמת הטיעון מטעמה לעניינים שבגינם הוטל בחוק "עיצום כספי", כדוגמת אי הגשת דוחות והודעות, אי הכללת פרטים בפרוטוקול אסיפה כללית ואי מסירת פרטים למפקח (סעיפים 92 א (ב), 92 א (ב) ו-92 א (ד) לחוק). לעומת זאת בסעיפים אחרים ועניינים אחרים הוטל "קנס אזרחי" והם כולם עבירות לפי סעיף 104 לחוק הפיקוח. עוד מפנה המערערת לכך שהסמכות להטלת עיצומים כספיים מוקנית גם לרשם החברות לפי הפרק הרביעי לחוק החברות, התשנ"ט-1999; לרשות לניירות ערך לפי פרק לניירות ערך, לפי פרק ח'3 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968; למפקח על הבנקים בבנק ישראל, לפי פרק ג' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ועוד. המשותף לכל דברי חקיקה אלו הינו אופי "האיסורים" מכוחם מוטלים עיצומים כספיים ונסיבותיהם. באופן כללי ניתן לומר, כי הטלת עיצום כספי באה להטיל סנקציה בגין הפרה "טכנית" של הוראות הדין. משכך גם היא אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית, שכן מדובר, הלכה למעשה, בעניינים שבהן קיימת מעין "אחריות קפידה" רגולטיבית - ללא התקיימות יסוד נפשי של מחשבה פלילית. לכן טוענת המערערת כי בתי המשפט שדנו בעיצומים כספיים ראו בהם פעולה טבעית של זרוע האכיפה הרגולטיבית הרלוונטית ובחנו את שאלת הטלת העיצום הכספי במשקפי החלטה מנהלית. לפיכך טוענת המערערת כי ביחס לקנס אזרחי בחוק הנדון הדברים צריכים להיות שונים לחלוטין משום שגם על פי הצעת החוק נקבעה הבחנה ברורה, ונדרשת בחינה כמו בהליך פלילי והחלטה הדומה להחלטת יועץ משפטי להגשת כתב אישום. המשיב טוען לענין זה כי החוק איננו דורש יסוד נפשי ודי בעצם ביצוע המעשה בכדי להוות בסיס להטלת הקנס האזרחי. המשיב טוען כי שאלת הטלתו של קנס אזרחי על ידי המפקח מסורה לו במסגרת סמכותו כגורם המוסמך להסדיר את ענף הביטוח. המפקח אינו רשות שופטת או חוקרת, אלא גורם מפקח ומסדיר וככזה הוא מטיל את הקנס האזרחי. טוען המשיב כי קנס אזרחי נוצר בחוק על מנת לשמש אמצעי לאכיפת החוק או תרופה המהווה סעד אזרחי שאין לו כשלעצמו היבט פלילי והוא מוטל ומתגבש ללא צורך בניהול הליך שיפוטי ושלא על ידי בית המשפט ומששולם יצא החייב ידי חובתו האזרחית. זאת במובחן מקנס פלילי המוטל על ידי בית המשפט והמהווה סנקציה בגין ביצוע של עבירה פלילית. המשיב מפנה לפסק דינו של כבוד הנשיא בדימוס ברק, בר"ע 277/82 נרוסטה ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 826. לטענת המשיב הטלת הקנס האזרחי נועדה בין היתר על מנת למנוע ניהולו של הליך משפטי פלילי המצריך גם הוכחת יסוד נפשי. המשיב מסתמך על לשון החוק דהיינו על ההבחנה בין קנס אזרחי לקנס פלילי. עוד הוא מציין כי שיעור הקנס הפלילי שונה משיעור הקנס האזרחי, כאשר על פי סעיף 104 הקנס הפלילי הינו פי אחד וחצי מהקנס הבסיסי ואילו הקנס האזרחי הקבוע בסעיף 92 ג הוא 10% בלבד מהקנס הקבוע בסעיף 104. לטענתו, הקנס האזרחי הוא כלי לאכיפה אזרחית ולכן אין צורך להוכיח את יסודות העבירה הפלילית כי אם נאמר אחרת לא תהיה הבחנה בין הקנס האזרחי לקנס הפלילי. המשיב מסתמך עוד על מבנה החוק, דהיינו על מיקומו של סעיף 92ג בפרק ט1 הדן בסנקציות האזרחיות ולא בפרק י' שהוא החלק העונשי של החוק. כלומר, המשיב טוען שיש חלוקה ברורה בחוק בין חלקו העונשי לחלקו האכיפתי. המשיב טוען עוד כי לא יתכן שעל מנת להטיל קנס אזרחי המפקח ינהל הליך פלילי של ממש, יקיים חקירות, יביא עדים וראיות, משום שבכך תסוכל המטרה של אכיפה יעילה של הוראות חוק הפיקוח. למשיב אין את הכלים לניהול הליך פלילי וממילא ההשלכות של הליך פלילי שונות מאלה של הליך מנהלי למשל לגבי אחריות נושאי משרה בתאגיד (סעיף 105 לחוק) וכן העובדה שתשלום הקנס האזרחי לא גורע מאחריותו הפלילית של אדם, וכי אם יוגש כתב אישום לא ידרש לשלם את הקנס האזרחי. בהשלמת הטיעון מטעם המשיב הוא טוען עוד כי לשון הסעיף קובעת באופן ברור כי מדובר במנגנון אכיפה ולא במנגנון פלילי משום שסעיף 92ג קובע: "... יסוד סביר להניח כי נעשה מעשה או מחדל שקבוע בשלו עבירה לפי סעיף 104...". כלומר, לטענת המשיב החוק קובע כי כל שצריך להוכיח הוא יסוד עובדתי, ביצוע מעשה/מחדל, ולצורך הוכחת המעשה/המחדל די "ביסוד סביר להניח" אין כל צורך להוכיח יסוד נפשי ואין צורך להוכיח עבירה שאם לא כן היה נקבע כך מפורשות. המשיב סומך את טענתו על מאמרו של יצחק זמיר פיקוח ציבורי על פעילות פרטית משפט ועסקים ב' התשס"ה (יולי 2005) בעמוד 67 (להלן: "מאמרו של זמיר"). המערערת שבה וטוענת את טענותיה בתגובתה להשלמת הטעון בכתב ומדגישה כי קבלת גישת המשיב לא תעלה בקנה אחד עם דברי ההסבר להצעת החוק ואינה נותנת את החשיבות הראויה להבחנה בין עיצום כספי לקנס אזרחי כאשר הקנס האזרחי הוא לטענת המערערת דרגה חמורה יותר והיא חוזרת על טענתה כי החוק דורש שעל מנת להטיל קנס אזרחי על המפקח לבדוק את עובדות הענין ולהשתכנע לאחר הבדיקה והחקירה כי בנסיבות המקרה התקיימו כל היסודות לקיומה של עבירה פלילית ולכל הפחות להגשת כתב אישום בעבירה פלילית על פי סעיף 104 לחוק (ראו פרק ב' ו-ג' לתגובת המערערת להשלמת טיעון בכתב). המשיב לעומת זאת טוען כי דברי ההסבר תומכים בגישתו. נראה כי בנושא זה מהווה החוק שינוי מן החקיקה שקדמה לו. בעוד שעד לחוק זה ידועה הייתה ההבחנה בין קנס פלילי, שהוא עונשי, לבין קנס אזרחי ועיצום כספי, ששניהם כאחד כונו גם "הקנס המנהלי" ולא ידועה הייתה הבחנה ביניהם, הרי שבא החוק ועל פי דברי ההסבר ביקש לתת לכל אחד מהם מעמד שונה. דוגמא מן החקיקה שקדמה לתיקון 16 לחוק ניתן להביא את ה"קנסות" בסעיפים 94 ו- 95 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן: "חוק מע"מ"), כאשר במקביל להם קיים סעיף 117 לחוק מע"מ הקובע עבירה פלילית בגין אותו מעשה של ניהול פנקסים בסטייה מהותית מהוראות החוק. בפסק הדין יש-לי דן בית המשפט העליון ב"קנס" המוטל על-ידי המנהל על-פי סעיף 94 לחוק מע"מ בגין אי-הגשת דוח במועד. השופט ברק הדגיש כי "קנס" על-פי פרק יד' לחוק מע"מ (שבו מצוי גם סעיף 95) אינו עונש. וכך הוא מציין (בעמ' 629): "א. החוק מבחין בין חלקו העונשי, הקבוע בפרק ט"ז ("עונשין") לבין חלקו האכיפתי, הקבוע בפרק י"ד (גבייה, קנסות וריבית). במסגרת החלק העונשי מצויות העבירות שהחוק קבע, לרבות עבירות שבגינן מוטל קנס. במסגרת החלק האכיפתי מצויות הוראות בדבר קנס על איחור בהגשת דו"ח (סעיף 94), קנס על אי-ניהול ספרים (סעיף 95) וקנס בשל אי-תשלום במועד (סעיף 96). כן מצויות שם הוראות בדבר ריבית והפרשי הצמדה, חיוב בהוצאות גבייה ודרכי גבייה. חלוקה זו שעושה החוק יש בה כדי להצביע, כי הקנסות, המצויים בפרק י"ד - והקנס שהוא נושא ערעור זה בכללם - אינם מהווים מעשה ענישה פלילי ואינם בחינת עונש פלילי, אלא מהווים הם אך אמצעי אזרחי לאכיפת החוק, גם אם - ובכך יש להודות - יש להם, מבחינתו של חייב במס, אספקט עונשי. [...] ב. הטלת הקנסות על-פי פרק י"ד אינה באה לאחר הכרעה של ערכאה שיפוטית, אלא מוטלים הם, אם מכוח החוק עצמו, ללא כל שיקול-דעת מינהלי - כפי שהדבר בענייננו על-פי סעיף 94 לחוק - ואם לאחר הפעלת שיקול-דעת מינהלי. יש בכך כדי להצביע על כך, כי עניין לנו בקנס אזרחי (או, לעניין זה, אף קנס מינהלי) ולא בקנס פלילי, המוטל בסיומה של הכרעה שיפוטית, המבוססת על קיומו של משפט." בבש"א (חי) 10598/07 וולך מטאלס נ' מנהל מע"מ ומס קנייה (לא פורסם, , 3.3.08) כותב השופט סוקול לגבי הקנס האזרחי בסעיף 95 לחוק מע"מ: "... תכלית ה"סנקציה" של הטלת קנס מינהלי אינה נקייה מספקות. יש בה רכיב תרופתי, דהיינו פיצוי בגין ההוצאות הנוספות שייגרמו לרשויות המס בשל מחדל העוסק, ויש בה רכיב אכיפתי-הרתעתי, דהיינו יש בקנס כדי לסייע באכיפת הוראות החוק. נמצא, כי על אופיו של הקנס, אם הוא בא כעונש פלילי או כסנקציה או כתרופה אזרחית או מינהלית, יש ללמוד מהוראות החוק, מטרתו ותכליתו. עיון בסעיף 95 לחוק מלמד כי הרכיב התרופתי שבו אינו בבחינת הרכיב העיקרי שבו. אין כל זיקה בין שיעור הקנס המוטל על העוסק לבין העלמת המס. צריך לזכור כי ניתן להטיל קנס על פי סעיף 95 לחוק גם אם העוסק לא התכוון כלל להשמיט הכנסות ואפילו אם שילם את מלוא המס המגיע. (ראה ביקורתו של י. פוטשביצקי, מס ערך מוסף, 537 (2001)). אין גם זיקה בין שיעור הקנס ל"מחיר" הפיגור בתשלום המס. על האיחור בתשלום מוטל "קנס" נפרד (למעשה "תוספת פיגורים") מכוח הוראת סעיף 96 לחוק וכן על-פי הוראות נוספות. ה"קנס" על-פי סעיף 95 גם אינו רק עונש, שכן אין הוא פוטר את העוסק מאחריות פלילית לפי סעיף 117 לחוק מע"מ. דומה שלקנס מספר תכליות מעורבות. ככל הנראה מטרתו העיקרית של הקנס היא להוסיף סנקציה מינהלית שתסייע בהרתעה ותאפשר אכיפה יעילה יותר. הקנס מוטל בשל מחדל בניהול פנקסים (אי-ניהול או ניהול בסטייה מהותית), ונועד להרתיע את העוסקים ולדרבנם למלא את חובתם על-פי דין. כמו כן יש בקנס כדי לפצות במשהו בגין העלויות שנדרשו לבדיקת פנקסי העוסק המוגשים באיחור. תכלית זו קרובה יותר לתכליות העומדות בבסיס הטלת האחריות הפלילית אולם להטלת אחריות פלילית מטרות נוספות." ובהמשך קובע השופט סוקול: "הליך הטלת הקנס וקביעת שיעורו הוא הליך מנהלי המתנהל בפני המנהל. אין מדובר בהליך שבו לעוסק זכות טיעון מלאה ואפשרות להביא עדויות וראיות. די למנהל שיעמדו בפניו ראיות ומסמכים העומדים במבחן הראיה המינהלית כדי להורות על הטלת הקנס. בכך שונה הליך הטלת הקנס מהליך שיפוטי המורה על הטלת קנס כסנקציה עונשית, או אפילו מהליך אזרחי שבו מוטל על העוסק חיוב בתשלום חוב. " לכך יש להוסיף את דבריו של המלומד יצחק זמיר במאמרו בעמוד 156: "אפשר להסדיר את האכיפה המנהלית של חוק פיקוח, בדרך דומה לזו של חוק העברות המינהליות, גם בחוק הפיקוח עצמו. חוק הפיקוח יוכל לקבוע הוראות המסמיכות את הגוף המפקח לפי אותו חוק להטיל עיצומים כספיים, שהנם במהותם קנסות מנהליים, על ההפרה של הוראות הפיקוח. לדוגמה, לפי חוק מס ערך מוסף, ניתן במקרים מסוימים לא רק להגיש אישום פלילי, אלא גם לחייב בכפל מס (לפי סעיף 50(א)) ואף להטיל קנס מנהלי (לפי סעיף 95(א)), בדרך דומה הולך גם חוק תאגידי מים וביוב." (עמוד 155). ובהמשך: "מנגנון הפיקוח מצויד בדרך כלל, מכוח חוק הפיקוח, בסמכויות רחבות של אכיפה: חקירה, חיפוש, תפיסה, ציווי, ועוד. סמכויות אלה משמשות לצורך מניעה ולצורך ענישה. הענישה נעשית על פי רוב בדרך של הליך פלילי, אולם דרך זו יקרה, ממושכת ומורכבת. המשאבים הכספיים של החברה אינם מספיקים להבטחת אכיפה יעילה של חוקי הפיקוח הרבים בדרך זאת. דומה שדרך זאת גם אינה הולמת מקרים שגרתיים של הפרת הסדר פיקוח, מכל מקום, חוקי פיקוח רבים אינם נאכפים כראוי, עדיף ללכת במקרים כאלה בדרך של אכיפה מנהלית, ולא פלילית, ובעיקר בדרך של קנסות מנהליים המוטלים על ידי מנגנון הפיקוח." (עמוד 157). כלומר האפשרות שהתנהגות אשר הוגדרה כעבירה פלילית תהיה גם עבירה מנהלית היא אפשרות קיימת בחקיקה ומקובלת כפתרון על ידי המלומדים העוסקים בנושא, כאשר מטרתה להגדיל את יעילות הפיקוח ולאפשר אכיפה מנהלית של החוק. כל שנדרש מהמפקח להשתכנע קודם להטלת הקנס האזרחי, כפי שנדרש אגב בכל העברות המנהליות ובעיצומים הכספיים על פי החוק, הוא "יסוד סביר להניח", שהוא דרגת ודאות מנהלית של מבחן ה"ראיה המנהלית", שהיא פחותה מהנדרש על פי החוק הפלילי. מבחן "הראיה המנהלית" מאפשר לרשות המנהלית להתחשב בראיות אשר כל אדם סביר היה רואה אותן כבעלות ערך הוכחתי והיה סומך עליהן. בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412 קבע בית המשפט כי ההליך המוביל את הרשות המנהלית ליצירת התשתית העובדתית, המשמשת בסיס להחלטה המנהלית צריך לעמוד ב-4 מבחנים: איסוף נתונים. האיסוף צריך להיעשות באופן סביר לפי הנסיבות. השייכות לעניין. הרשות צריכה לדחות מעל פניה עובדות ונתונים שאינם נוגעים לעניין הנדון. אמינות הנתונים. לפי מבחן הראיה המינהלית, הרשות רשאית לסמוך רק על נתונים שאדם סביר היה סומך עליהם לצורך קבלת ההחלטה הנדונה. ראיות מהותיות. תשתית הראיות חייבת להיות מוצקה במידה מספקת לצורך קבלת ההחלטה הנדונה, לפי מהות ההחלטה. באותו עניין הוסיף בית המשפט כי המבחנים אינם נוקשים. וכל משמעותם היא שהם מחייבים את הרשות לפעול באופן סביר, בהתאם לנסיבות של כל מקרה. צודק המשיב בטענתו כי המנגנון המנהלי של הקנס האזרחי נועד ליתן מענה לצורך בתגובה מהירה ויעילה למקרים של הפרת החוק, דבר שאינו מתאפשר, הלכה למעשה, בהפעלת המנגנון הפלילי. לכן תגובה יעילה לא תהיה, אם בכל מקרה ומקרה בו רוצים להטיל קנס אזרחי, יידרש המפקח להשתכנע ולהוכיח קיומו של יסוד נפשי כנדרש בחוק הפלילי. מנגנון האכיפה המנהלי לא נועד לברר יסוד נפשי ולכן גם הערעור עליו אינו אמור לעסוק ביסוד הנפשי. המערערת טוענת כי דברי ההסבר לחוק תומכים בטענותיה. ולא היא. ההבחנה שדברי ההסבר עושים בין העיצום הכספי וקנס האזרחי לא נועד לגרוס שעל המפקח לבחון התקיימות יסוד נפשי, באשר אין למפקח הכלים לעשות זאת והדבר אכן היה שומט את הקרקע מתחת למטרה של יעול הליך האכיפה, אלא שההבחנה באה להדגיש כי בהפרות החמורות יותר יוכל המפקח לשקול את התועלת שבהעדפת הליך אזרחי מול זה הפלילי, דבר שאינו נחוץ בעיצום הכספי. צודק המשיב בטענתו (בסעיף 25 להשלמת הטיעון בכתב) כי "קבלת טענת המערערת תביא למצב בו לא יהיה הבדל בין הקנס האזרחי לבין הקנס הפלילי ולא לכך כיוון המחוקק. עמדת המערערת מרוקנת את מתוכן את הליך הקנס האזרחי ותהפוך אותו ל"אות מתה" בספר החוקים." יתר על כן, בחינת סעיפי החוק עצמם מצביעה על כך שמדובר ביחס אחר לגמרי בין העונש על פי העבירה הפלילית (סעיף 104) לבין זה שעל פי הקנס האזרחי העומד על סכום של עשרה אחוזים בלבד מהסכום המכסימלי על פי סעיף 104. לסיכום נקודה זו, אני מקבלת את עמדת המשיב כי מדובר בהליך מנהלי ולא בהליך פלילי ולכן אין צורך להוכיח יסוד נפשי לצורך הטלת הקנס המנהלי. הטלת הקנס נועדה למנוע הפרות החוק, כדי ליצור מצב בו לא תהיה למבטח תועלת כלכלית כתוצאה מההפרה. סדרי הדין נוהגים בעניין זה לפי המשפט המנהלי. לא מדובר בהליך מעין שיפוטי, שכן לא מדובר בהליך הפוסק בריב בין שני צדדים. המפקח, שהוסמך להכריע בשאלת הטלת הקנס, הוא זרוע של משרד האוצר ופועל בשם הרשות. אין בהכרעתו כדי הכרעה בריב בין שני בעלי דין חיצוניים לרשות המנהלית, אלא להחליט האם התמלאו התנאים להטלת הקנס המנהלי. התערבות בשיקול הדעת כאשר ההליך הוא מנהלי הפסיקה קבעה כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה של הרשות, ובוודאי שלא להמיר את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתו. ז' סגל במאמרו "עילת העדר יחסיות (DISPROPORTINALITY) במשפט המינהלי" הפרקליט לט (תש"ן, חוברת ג) 507 ,526 כותב : "הכלל בדבר אי המרת שיקול דעת הרשות בשיקול דעת בית המשפט הוא, מבחינה הצהרתית, אחד מנכסי צאן הברזל של הפסיקה הישראלית". בעניין היקף הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות נכתב ספרו של יצחק זמיר "השפיטה בעניינים מנהליים" הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים עמ' 10: "חוקים רבים כארבעים במספר, מעניקים לבתי המשפט את הסמכות לבקר חוקיותן של החלטות מינהליות בדרך של ערעור... האם קביעת זכות ערעור על ידי המחוקק, יש בה רק משום העברת עומס הביקורת מבג"צ לבתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, או אולי יש בה גם משום שינוי האופי וההיקף של הביקורת? התשובה היא כי אמנם הערעור שונה מבחינות אחדות מן העתירה לבג"צ...למעשה הביקורת המופעלת על המינהל על ידי בית משפט שלום או בית משפט מחוזי בדרך של ערעור תהיה לעיתים קרובות יסודית יותר מזו המופעלת כרגיל בדרך של עתירה לבג"צ...במקרה כזה דומה הערעור יותר לדיון מקורי, בו שני צדדים יריבים שוטחים טענותיהם בפני ערכאה נייטרלית, מאשר לדיון ערעורי בו נבדקת החלטה של גוף נייטרלי שכבר פסק בסכסוך בין הצדדים היריבים... דבר אחד עולה בבירור מכל אלה, שלעיתים מופקדת בידי בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי הסמכות לבקר החלטות מינהליות באופן מעמיק יותר מזה הנהוג בבג"צ". בבש"א 04 / 150842 מעבדות גלקסי אלקטרוניקס 1985 בע"מ נ' משרד התקשורת (לא פורסם) , עמוד 2 נאמר: "הלכה ידועה היא, כי כל עוד עומדות החלטותיה של רשות מנהלית במתחם הסבירות, אין בית המשפט מעמיד עצמו במקום הרשות ואין הוא מתערב בהחלטות שקיבלה...עם זאת, הסמכות הניתנת בידי בית המשפט להתערב במעשי הרשות עדין נותרה רחבה ולא יהסס הוא מהפעלתה מקום בו ההתערבות נצרכת. דומה אף, כי קיימים מקרים בהם לשם עשיית הצדק בלבד, יאמר בית המשפט את דבריו". לפיכך, במקום בו גובשה תשתית ראייתית ראויה על ידי הרשות המנהלית אין מקום כי בית המשפט יחליף את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו, כל עוד אין היא נגועה בפגם משמעותי. הטענה היחידה של המערערת כנגד המשיב בתחום העילות המנהליות היא כי המשיב פעל בחוסר סבירות ומדתיות. טענה זו אבחן להלן תוך התייחסות להסדר לגופו, אך מתוך אותה גישה כי אין תפקיד בית המשפט להחליף את שקול דעת הרשות המנהלית והגורמים המקצועיים. טענות הצדדים באשר להסדר לגופו המערערת טוענת כי ביטוח הבריאות הפרטי משתנה ומתעדכן כל הזמן על פי השינויים הטכנולוגיים וההתפתחויות המדעיות בתחום מדע הרפואה תוך פיתוח תרופות חדשות, שיטות ניתוח חדשות, שיטות מייתרות ניתוח, הרחבת קשת טיפולים אפשריים ועוד. המערערת טוענת עוד כי כל שינוי טכנולוגי או פריצת דרך מדעית, מציבים בפני המבטח את האתגר להביא לכך שתוכנית הביטוח שהוא יציע תהיה העדכנית ביותר. עוד טוענת המערערת כי תוכניות הביטוח אכן מתעדכנות מפעם לפעם בקצב השינויים הטכנולוגיים, כאשר כל שינוי מחייב גם עדכון הפרמיה המשולמת על מנת שתתאים לכיסוי שהורחב, גם אם הפרמיה היא שקלים בודדים הכיסוי יכול להתרחב מאד. במצב עניינים זה טוענת המערערת כי המבוטחים מעדיפים מוצר חדש ועדכני על פני המוצר הקיים. המערערת מסכימה כי שיווקה של כל תוכנית חדשה טעונה אישור הממונה בהתאם להוראות סעיף 40 (א) לחוק, אולם טענתה היא כי "שתי התוכניות "הישנה" ו"החדשה" כאחד, שתיהן תוכניות שבסופו של יום תאושרנה על ידי הממונה - האחת (הישנה) - כבר מאושרת, והשנייה (המשודרגת) - לא תשווק טרם תאושר. אין בעניין זה כל מחלוקת. השאלה היחידה היא איך ליצור את הנסיבות והכלים המשפטיים לשדרג מ"הישנה" ל"חדשה"". המערערת טענה כי יידוע של כל מבוטח ומבוטח בדבר תוכנית ביטוח עדכנית בדרך של דיוור ישיר לבית המבוטח או פניה באמצעות סוכני ביטוח היא דרך שהוכחה כבלתי יעילה, כיוון שיש תגובה נמוכה לציבור לדרך זו של שיווק. לכן, לטענת המערערת בחודש אפריל 2006 היא עיצבה הסדר שנקרא "בריאות עדכנית" אשר לטענתה בא לתת פתרון משפטי מתאים, לשביעות רצונם של המבוטח והמבטח לבעיה שתוארה לעיל. לטענתה של המערערת העקרונות המנחים בהסדר בריאות עדכנית הינם: המבוטח מייפה את כוחה של החברה לשדרג באופן אוטומטי את תוכנית הביטוח הקיימת שלו, מקום שאושרה תוכנית אחרת (טובה יותר) לאותו מקרה ביטוח (סעיף 2.1 להסדר); ניתן לבטל את יפוי הכוח בכל עת (סעיף 2.3.1 להסדר); אין כל עלות מכל סוג שהוא להסדר העמדת ייפוי הכוח (סעיף 2.4 להסדר);. השימוש בייפוי הכוח ושדרוג הפוליסה יכול להיעשות רק אם יש בכך בכדי להיטיב עם המבוטח בלפחות אחד מתנאי הכיסוי הבאים: שיפור הגדרות מקרה הביטוח; שיפור הגדרות מונחים מהותיים; ביטול חריג או סייג; הגדלת סכום ביטוח (סעיף 1.3 להסדר). המבוטח פטור מלבצע חיתום מחדש (לרבות הצהרת בריאות מחודשת) אם יעשה שימוש בייפוי הכוח (סעיף 2.1.4 להסדר); לא יבוצע שדרוג אוטומטי אם תוספת העלות על הפרמיה הקודמת עולה על 5 ₪ לחודש (סעיף 2.12 להסדר); על אף הסכמתו לביצוע השדרוג באופן "אוטומטי", נתונה למבוטח, גם לאחר ביצוע השדרוג, הזכות לבטל את השדרוג, מבלי שזכויותיו תפגענה, במשך תקופה של 90 יום, באופן רטרואקטיבי ולקבל החזר כספי עבור תופסת פרמיה, אם הייתה (סעיף 2.3.3 להסדר). המשיב טוען כנגד זה כי מדובר במסמך בשינויים בתנאים בסיסיים של פוליסת הביטוח ובכללן: מתן הסכמה מראש של המבוטח לכך שהפניקס תעדכן את הפוליסה ותשנה את הכיסוי הביטוחי וזאת מבלי לדעת מראש מהו אותו שינוי ומבלי לקבל הסכמה ספציפית ומפורשת של המבוטח לשינוי הספציפי כשהוא יתבצע. כלומר, המבוטח חותם מראש, כי הוא מתיר לחברת הביטוח לשנות את תנאי הביטוח בכל עת שתחפוץ, מבלי לדעת מראש מהו אותו שינוי והאם הוא מיטיב עמו באופן ספציפי. יוצא, כי המבוטח איננו יודע מה בעצם הוא קונה ולמה הוא מסכים. קביעת מנגנון גביית פרמיה "אוטומטית" מהמבוטח של 5 ₪ לחודש בגין כל עדכון שהמערערת תמצא לנכון לבצע בעתיד. המסמך מאפשר למערערת לעדכן את הפוליסה מספר בלתי מוגבל של פעמים ובכל פעם לגבות פרמיה נוספת באופן אוטומטי וללא קבלת הסכמה מחודשת של המבוטח וזאת בשיעור של עד 5 ₪ לחודש. משמעות הדבר כי הוסף לפוליסה סעיף המאפשר למערערת להעלות את דמי הביטוח בצורה משמעותית ובאופן אוטומטי ללא כל הגבלה. המשיב מדגיש כי גם העלאה של עד 5 ₪ בחודש מהווה העלאה משמעותית של תעריף ביחס לתעריף מקורי לגבי פוליסות שמלכתחילה הפרמיה המשולמת בגינן נמוכה כגון פוליסה לביטוח תרופות. לפיכך לא מדובר בהעלאה זניחה בכל המקרים. המערערת תבצע את עדכון הפוליסה ללא קבלת הצהרת בריאות נוספת במועדי העדכון, כלומר יש שינוי בחלוקת הסיכונים בין הצדדים. המערערת עונה לטענות אלה כי מדובר בטעות של הממונה וחוסר הבנה של ההסדר. לטענתה בכל עת ובכל זמן שבו יהיה קיים ההסדר ו/או יופעל תמיד ימצא המבוטח מבוטח בתוכנית ביטוח, שכל מרכיביה עברו את אישור הממונה. לטענתה, אין ולו רגע אחד בזמן תחולת ההסדר שהמשיב יכול להצביע עליו שבו המבוטח אינו מצוי תחת כנפיה של תוכנית מאושרת. הסדר בריאות עדכנית אינו מציע למבוטח תוכנית ביטוח שאינה מאושרת. הוא רק מציע כלי משפטי לעבור מתוכנית מאושרת אחת לתוכנית מאושרת שנייה. המערערת טוענת כי לא ניתן להסכים לכך שעצם "הכלי" של המעבר בין התוכניות המאושרות טעון אישור. סעיף 104 לחוק אינו אוסר על מבטח להציע למבוטחיו כלי לעבור מתוכנית אחת לשנייה ולכן אין איסור בחוק לפעול כפי שפעלה המערערת. עוד טוענת המערערת כי המבוטח בעת הצטרפותו להסדר בריאות עדכני יודע מה הם השינויים שהתקיימו בכל תוכנית מאושרת עתידית אשר יהוו שדרוג בגינו יופעל יפוי הכח עליו חתם וישודרג הכיסוי הביטוחי שלו. לא רק שהמבוטח יודע - הוא גם מסכים מראש. לטענת המערערת המבוטח ממילא לא יודע בעת רכישה של כיסוי ביטוח בריאות מה יהיו צרכיו הרפואיים בעתיד ולכן ממילא לא ידע המבוטח האם השדרוג מיטיב עמו באופן ספציפי לבריאותו העתידית. עוד טוענת המערערת כי המבוטחים מקבלים הודעה בפועל על כל שדרוג שמבוצע באמצעות ההסדר ושמורה להם הזכות לבטל את השדרוג בתוך 90 יום תוך שמירה מלאה על זכויותיהם בפוליסה הקיימת, וקבלת החזר כספי מלא. המשיב טוען בהשלמת הטיעון מטעמו, כי הטענה שנדרש כלי משפטי של שדרוג בשל ההתפתחות הדינמית בתחום הבריאות, אין בה כדי להכשיר את האמצעי שבחרה בו החברה, אלא דווקא בשל השינויים ראוי שהמבוטח יעמוד על טיבו של כל שדרוג ויתן את הסכמתו לביצועו במועד השדרוג ולא מראש. המשיב טוען כי מתן הסכמה מראש ויתר התנאים הקבועים במסמך הנוסף מהווים שינוי של הפוליסה המקורית והתוכנית הקיימת ורכיבים אלה לא קיבלו את אישור המפקח, לכן הטענה כי אין "ולו רגע אחד" שהמבוטח איננו מצוי בתוכנית מאושרת פשוט לא נכון מבחינה עובדתית. המשיב טען גם לעניין העדר תום הלב של המערערת. לטענתו, המערערת פנתה מיוזמתה אל המפקח עוד טרם שיווקה את המסמך, על מנת לבדוק את עמדתו בנוגע לפתרון הבעיה הזו ובמענה לפניה ולאחר דין ודברים הודיע המפקח על הביטוח דאז, מר איל בן שלוש, כי הצעת המערערת לעדכן פוליסות קיימות ולגביית פרמיה נוספת ללא קבלת הסכמת המבוטחים לשינוי המבוקש - איננה מאושרת על ידו. לכן טוען המשיב כי בנוסף לפעולת המערערת שלא כדין היא גם נהגה בחוסר תום לב, משום שידעה כי עמדת המפקח היא כי מסמך כזה לא יאושר. המערערת טוענת בעניין זה כי היא פעלה כפי שהבינה שדורש המפקח, משום שהמפקח הביע את דעתו כי יהיה צורך בקבלת אישור מטעם המבוטחים לשדרוג וזאת היא אכן עשתה (ראו סעיפים 60-58 להשלמת טיעון מטעם המערערת). לאחר שקראתי את טענות שני הצדדים אני מוצאת כי הדין עם המשיב. נקודת המוצא הקבועה בחוק היא כי הסמכות להפעיל שיקול דעת בדבר טובת המבוטחים מסורה לשיקול דעתו של המפקח על הביטוח ולכן נקבע כי כל תכנית ביטוח וכל שינוי בתנאי הביטוח או בדמי הביטוח יובאו לאישור המפקח טרם הנהגתם בשוק וזאת בשל הרצון להבטיח כי יהא גורם חיצוני אובייקטיבי אשר ישקול את השיקולים הנוגעים לעניין באופן שיבטיח כי תשמר טובת המבוטחים וכי לא יערך שינוי בלתי ראוי. הצורך להציג את הפוליסה וכל שינוי בה בפני המפקח הוא קטגורי ואינו מותנה בשום פנים בשאלה האם התיקון או השינוי הוא לטובת המבוטח אם לאו, משום שבדיקת פוליסה או שינוי בה אמור להבחן כחלק מכלל הפוליסה ואי אפשר לקבוע מראש האם השינוי הוא לטובת המבוטח או לרעתו וממילא קבלת טענה שכזו תרוקן את ההוראה מתוכנה, משום שכל מבטח יקבע לעצמו אימתי השינוי נעשה לטובת המבוטחים ואינו מצריך אישור המפקח. יתר על כן, לעניין המסמך לגופו, עצם היכולת לשנות את הכיסוי הביטוחי לפי שיקול דעת המבטח ללא קבלת הסכמה ספציפית של המבוטח ושינוי שיעור דמי הביטוח עד 5 ₪ לכל עדכון ללא הגבלה על מספר העדכונים איננה לטובת המבוטח הספציפי, אשר הרחבה של כיסוי מסויים המותנית בסייג מסויים, עשויה בשל הסייג שלא להתאים לאותו מבוטח. נראה מובן מאליו כי מתן הסכמה מראש לשינוי תנאים מהווה שינוי של פוליסה מקורית ותוכנית קיימת ונושא זה לא קיבל הסכמה מראש של המפקח כפי שנדרש ולכן טענת המערערת (למשל בסעיף 47 להשלמת הטיעון) ש"תמיד ימצא המבוטח מבוטח בתוכנית ביטוח שכל רכיביה עברו את אישור הממונה" אינה נכונה, משום שהוא משנה את התניות המקוריות של פוליסת הביטוח. לא יתכן שמבוטחים לא יתנו הסכמה פוזיטיבית וספציפית לגבי כל שינוי בפוליסה שלהם גם אם הדבר כרוך במאמץ שיווקי מסוים של המבטח ואין להסתפק ב"הסכמה מראש" לכל שינוי. יש להזכיר כי המסמך הנוסף מאפשר למערערת לשנות את תנאי הביטוח ולהגדיל את דמי הביטוח שמשלם המבוטח, שני נושאים שהם בלב תוכנית הביטוח ומשנים באופן מהותי את התוכנית, ולכן קשה לקבל את טענת המערערת כי אין במסמך הנוסף שינוי של תנאי הפוליסה. איני מקבלת את טענת המערערת כי המסמך הנוסף הוא בגדר "יפוי כח" בלבד וזאת כאשר המערערת הכתירה אותו בכותרת "בריאות עדכנית- תנאים להתאמה ושדרוג הפוליסה" ולא "יפוי כח". ממילא היות וקבעתי כי צודק המשיב בקביעתו כי המסמך קובע תנאים בין מבוטח לבין מבטח ומשנה פוליסה קיימת, הרי הוא צריך היה לעמוד לאישורו של המפקח. נכון הוא כי בעת רכישת תוכנית ביטוח הבריאות המבוטח לא יודע מראש מה יהיו צרכיו הרפואיים בעתיד, אך הוא יודע מה כוללת תוכנית הביטוח שלו, מהם הסיכונים שהוא מעביר לחברת הביטוח והחל מאיזה מועד הם עוברים אל כתפיה. לעומת זאת בעת החתימה על המסמך הנוסף המבוטח לא יודע מה יכלול השדרוג, קרי איזה סיכון יועבר אל כתפי המבטח ומתי זה יקרה. זאת ועוד, טענת המערערת כי המבוטחים אינם מתייחסים לדיוור הישיר שהיא שולחת להם ולכן נדרש לטובתם החתמתם על המסמך הנוסף, פועלת כנגדם, משום שבהתאם למסמך הנוסף, מבוטח שלא חפץ בשינוי, עליו מוטל הנטל להודיע למערערת במשך תקופה מוגבלת בזמן כי הוא מבקש לבטל את השינוי ואת החיוב בתשלומים נוספים (סעיף 2.3.2 למסמך הנוסף), ומהיות הדיוור הישיר בלתי יעיל, כפי שטוענת המערערת עצמה, הרי ששיעור המבוטחים אשר יטרחו לעשות שימוש בזכות הביטול ולקבל החלטה מושכלת הוא נמוך ביותר. יוער, כי שני הצדדים מאשימים זה את זה בפטרנליזם, אולם לעניין זה המחוקק אמר את דברו בבירור והטיל על המפקח את הנטל החובה והאחריות לנהוג בפטרנליזם מסוים בבואו לבחון את פוליסות הביטוח באשר בידיו היכולת המקצועית והנסיון לבחון סוג זה של מסמך משפטי בצורה טובה יותר ממרבית המבוטחים התלויים בבוא היום בסעיפי הפוליסות לצרכי בריאותם ואף חייהם. לפיכך, אין לבוא בטענות למפקח על התנהגות פטרנליסטית, אך יש מקום לתהות על התנהגות שכזו מצד המערערת. מכל האמור לעיל עולה כי לא מצאתי חוסר סבירות בהחלטת המשיב והחלטתו עומדת במתחם הסבירות. תום לבה של המערערת המשיב טוען כי בנוסף להיות מעשה המערערת מנוגד לדין הרי שיש בפעולתה גם יסוד של חוסר תום לב וכי הדבר עולה ברורות מן המסמכים שצורפו לכתב הערעור. לטענת המשיב טרם שיווק המסמך הנוסף המערערת פנתה מיוזמתה אל המפקח על מנת לבדוק את עמדתו בנוגע לפתרון הבעיה של עדכון פוליסות בריאות למבוטחים קיימים באמצעות ביצוע העדכון תוך גביית פרמיה נוספת נמוכה ללא קבלת הסכמת מבוטחיה מראש. המפקח לא אישר את פעולת המערערת לשינוי הפוליסה ללא קבלת הסכמת המבוטחים מראש, אולם למרות זאת, המערערת שיווקה את המסמך הנוסף. מכאן שפעילות המערערת נגועה בחוסר תום לב, באשר היא ידעה את עמדתו השלילית של המפקח בטרם פעלה. המערערת טוענת כי היא מילאה אחר הוראות המפקח בשווקה את המסמך הנוסף, משום שהמפקח הביע את דעתו כי יהיה צורך בקבלת אישור מטעם המבוטחים לשדרוג וכך בדיוק נעשה על ידה. לטענתה זהו מהות ההסדר של המסמך הנוסף. גם בעניין זה אני מקבלת את טענת המשיב. אין מחלוקת כי המערערת פנתה למפקח, מר אייל בן שלוש וכן לסגניתו הבכירה, הגברת רחל רטוביץ, ודנו עימם בחלופות השונות העומדות לפתרון הבעיה של שיווק הרחבה לכיסוי הביטוחי הקיים. וכפי שכתבה המערערת עצמה במכתבה מיום 13.8.06 (נספח ג' לכתב הערעור) "בסופו של יום לא נמצאה "תרופת הפלא" לשדרוג גורף ואוטומטי של כל המבוטחים שכן המפקח על הביטוח דאז סבר כי עלינו לקבל את הסכמתו של כל מבוטח ומבוטח לביצוע השדרוג." במכתב מסבירה המערערת כי היא מצאה שהמסמך הנוסף הוא פתרון הולם. למרות שסברה שמדובר בפתרון הולם לא מצאה לנכון להעביר את הפתרון שמצאה לידיעת המפקח ולאישורו. יש לציין כי גם בכתב הערעור בסעיף 25 סיפא כותבת המערערת כי "הממונה הבהיר את עמדתו שכל פתרון שימצא מחייב גם אישור פוזיטיבי של המבוטחים לשדרוג". לטעמי יש משום חוסר תום לב בכך שהמערערת הציגה את הבעיה בפני המפקח וגם כאשר, על פי גרסתה, שמעה את תגובתו השלילית לאפשרות של שדרוג גורף ואוטומטי ללא קבלת הסכמה של כל מבוטח ומבוטח לביצוע השדרוג, בנתה מנגנון אשר לטעמה אמור היה לעלות בקנה אחד עם עמדת המפקח ובכל זאת לא טרחה לקבל את אישורו מראש. יש לציין כי גם לגרסת המערערת, על פי מה שנאמר לה על ידי המפקח, היה עליה לקבל את אישורו הפוזיטיבי של כל מבוטח ומבוטח לביצוע השדרוג. מכך עולה שהמערערת ידעה כי מדובר בהסכמה של כל מבוטח ולכל שדרוג. הסכמה שכזו אי אפשר לקבל באמצעות המנגנון שבנתה המערערת משום שאין בו הסכמה מודעת וספציפית לכל שדרוג. הטלת הקנס בפעם הראשונה המערערת טענה עוד כי חוסר הסבירות של המפקח מתבטא בכך כי מדובר בהחלטה "חדשנית", שכמותה טרם ניתנה על ידי המפקח וככל הידוע למערערת מדובר בפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בסמכות הזאת להטיל קנס אזרחי בנסיבות דומות. עוד טענה המערערת כי מדובר בהחלטה בלתי מידתית שכן למבוטחים לא נגרם כל נזק משום שלא נגבה מהמבוטחים ולו שקל אחד מכח ההסדר; שהמערערת הפסיקה את ההסדר בעת שהודע לה על טענות המפקח; ומשום שכל שביקשה היה להעניק למבוטחיה הסדר מיטיב. המערערת טוענת כי היא מודעת להוראה הקבועה בסעיף 92ד(א) לחוק, הקובעת כי המפקח אינו רשאי להטיל קנס אזרחי הנמוך מן השיעור הקבוע בפרק ט'1 לחוק. אולם המערערת מזכירה כי על פי סעיף 92ד(ב) שר האוצר רשאי לקבוע בכללים מקרים, נסיבות ושיקולים שבשלהם ניתן יהיה להטיל קנס אזרחי בסכום נמוך יותר ולכן היה צריך לעכב את הטלת הקנס האזרחי עד ששר האוצר יקבע כללים כאמור. לענין זה טוען המשיב כי סעיף 92 ד (א) לחוק קובע סכום קבוע וכי נכון לעת הזאת המפקח אינו רשאי להטיל קנס אזרחי נמוך מהשיעור הקבוע לפי החוק, כאשר המשיב מציין כי לא בכדי בחר המחוקק לנכון לקבוע קנס גבוה ביחס לתאגיד מסחרי וזאת מתוך ההבנה, כי רק קנס בסכום משמעותי יהיה אפקטיבי. עוד טוען המשיב כי מקרה זה איננו המקרה הראשון שבו הוטל על המערערת קנס בגין הפרת הוראות סעיף 40 לחוק הפיקוח ובהתייחס לפוליסת ביטוח בריאות (סעיף 60 לכתב התשובה). אכן על פי החוק כפי שהוא מנוסח כיום, המשיב מחוייב בהטלת הסכום הקבוע בחוק ושר האוצר טרם קבע כללים להפחתה של סכום זה. אין ספק שמטרתו העיקרית של המחוקק הייתה כי הסכום יוטל במלואו וזאת על מנת להרתיע, ורק במקרים ובנסיבות מיוחדות אשר טיבן טרם נקבע ניתן יהיה להפחית מן הסכום. בהתחשב במכלול הנסיבות של מקרה זה ובעקרון ההרתעה, וכן בהתחשב בכך, שכפי שטען המשיב בסעיף 60 לכתב התשובה אין זו הפעם הראשונה שבה מוטל על המערערת קנס אזרחי, טענה אשר לא מצאתי כי המערערת סתרה בהשלמת הטעון מטעמה, הרי שמן הראוי להטיל על המערערת את הקנס הקבוע בחוק. העובדה שלא נקבעו תקנות כאמור בסעיף 92ד(ב) אינה הופכת את הטלת הקנס לבלתי מידתית. סוף דבר הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.קנסחברת ביטוחפוליסה