קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבה מיוחדת לנכה עבודה תביעת שיפוי מל''ל: עיקרי העובדות והמחלוקת: 1. המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע (להלן: "המל"ל), הגיש כנגד הנתבעות תביעה בסדר דין מקוצר וזאת בהתבסס על הסכם שנכרת בינו ובין הנתבעות (להלן: "ההסכם"). מכוח ההסכם התחייבו הנתבעות לפצות את המל"ל באותם מקרים בהם על הנתבעות לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים") והן גם עשויות להיות אחראיות לפצות את המל"ל, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995 (להלן:"חוק המל"ל). 2. בכתב התביעה נטען כי ביום 18.6.00 נפגעה הנפגעת בתאונת דרכים בדרכה למעונה, עת נהגה ברכב מס' 1636629 שהיה מבוטח אצל הנתבעות (להלן: "התאונה" ו-"הרכב", בהתאם לעניין). המל"ל טוען בתביעתו, כי בעקבות התאונה ובהמשך לתביעה שהגישה הנפגעת שולמו וישולמו לה על ידו גמלאות וכי בהתאם להסכם על הנתבעות להשיב לו 55% מאותן גמלאות. ביום 29.12.04 נשלחה דרישה מהתובע לנתבעות לתשלום סך של 967,458 ש"ח (בגין דמי פגיעה, קצבת נכות מעבודה וקצבת ניידות, ר' נספח ה'1 לתביעה). ביום 27.2.06 נשלחה דרישה מעודכנת, בה התווסף הרכיב של קצבה מיוחדת, שלא נכלל בדרישה הראשונה. הדרישה המעודכנת הועמדה על סך של 2,149,981 ₪ (ר' נספח ה' 2 לתביעה). בתובענה נטען כי לא נפרעה הדרישה במלואה וכי על בסיס הסכמות הצדדים, הנוגעות לריבית שתחול במקרה של איחור בתשלום, על הנתבעות להוסיף ולפצות את התובע בסך של 1,354,150 ₪, נכון ליום 18.4.07. 3. בבקשת רשות להתגונן שהוגשה מטעם הנתבעות, הן לא חלקו על עצם אירוע התאונה, לא חלקו על היותן מבטחות, מהן זכאי הנפגע לפיצוי ולא חלקו על תחולת ההסכם, מכוחו הוגשה התביעה. עם זאת, טענו הנתבעות כי אין מקום לשפות את התובע בגין קצבה מיוחדת ששולמה לנפגעת, שכן האחרונה אינה זכאית לקצבה זו. הנתבעות הפנו לכך שהנפגעת מאושפזת במוסד הסיעודי - רעות, במצב וגטטיבי והיא צפויה להיוותר באותו מצב, עד תום תוחלת חייה. מאחר ובמסגרת האשפוז מסופקים לה כל שירותי הטיפול וההשגחה להם היא זקוקה, נטען כי לא חלה בעניין הנפגעת, הוראת סעיף 112 לחוק המל"ל, הקובעת כי קצבה מיוחדת ניתנת להחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי של הנפגע. 4. הטענה כי אין תחולה להוראת סעיף 112 לחוק המל"ל, נתמכה גם בהפניה לתקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים) תשכ"ה - 1965. (להלן: "התקנות בדבר קצבה מיוחדת"). הנתבעות טענו כי תשלום קצבה מיוחדת, לנכה המוגדר כצמח ומאושפז במוסד הדואג לכל צרכיו - הוא מהלך חריג ולא שגרתי. 5. התובע מצידו טען כי תשלום קצבה מיוחדת, בנסיבות המקרה דנן, מחויב מכוח החוק. באשר לטענתו מפנה התובע לכך שעת עסקינן במתן קצבת שירותים מיוחדים, במסגרת אגף נכות כללית (להבדיל מאגף נפגעי עבודה, ר' סעיף 206 לחוק המל"ל), חלות תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות)(מתן שירותים מיוחדים) תשל"ט - 1978 (להלן:"תקנות שירותים מיוחדים") ורק בהן מצא המחוקק להורות מפורשות על העדר זכאות לקצבה מיוחדת, עת שהנפגע מוחזק במוסד בו ניתנים לו שירותי רפואה, סיעוד ושיקום (ר' תקנה 6, לתקנות האחרונות). 6. נטען כי מהוראת תקנה 6, לתקנות השירותים המיוחדים, הפוטרת מפורשות מתשלום קצבה מיוחדת, עת עסקינן בנכות כללית ובנפגע המאושפז במוסד, ניתן להסיק כי בהעדר הוראה מפורשת מקבילה, בתקנות בדבר קצבה מיוחדת - אזי נפגע בתאונת עבודה זכאי לקצבה המיוחדת, גם מקום בו הוא מאושפז במוסד המספק את כל צרכיו. התובע טוען כי ביסוד ההבדל עומדת העובדה שנכה עבודה למעשה ביטח את עצמו ולפיכך אף אם בפועל צרכיו מסופקים ע"י המוסד, עדיין הוא זכאי לפירות הביטוח שרכש. תמצית העדויות שנשמעו: 7. לאחר שניתנה רשות להתגונן בתובענה, שהוגשה בסדר דין מקוצר (החלטה שאושרה על ידי ערכאת הערעור, ר' בר"ע 3367/07, כבוד השופט סובל, , ניתן ביום 22.11.07), ולאחר הליכים מקדמיים נוספים, לרבות התנגדות לשמיעת עדים שזומנו, נשמעו לבסוף שני עדים אותם זימנו הנתבעים. נשמעה עדות ד"ר לזרי ממוסד רעות ונשמעה עדות גב' תניה ינאי, מנהלת תחום בכיר שיקום, בסניף כפר סבא הרצליה, אצל התובע. באשר לעדה זו התרתי לב"כ הנתבעות לחוקרה בחקירה נגדית, אף שזומנה על ידו (ר' ההחלטה בעמ' 7 לפרוטוקול). 8. עדות ד"ר לזרי הסתכמה למעשה באישורו כי כל ההוצאות הכרוכות בטיפול בנפגעת ממומנות על ידי קופ"ח. (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). 9. הגב' ינאי - הוסיפה והבהירה כי המימון ניתן על ידי קופ"ח מכוח "הסכם גג", הקיים בין הקופה ובין המל"ל. מעדותה עלה כי למעשה אין מחלוקת שהנפגעת זוכה להשגחה של 24 שעות במוסד וכי מסופקים לה שם כל צרכי הליווי הלבשה וכיוצ"ב. העדה הבהירה כי המל"ל מונחה מהוראת סעיף 112 לחוק המל"ל ומתקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת. לטענתה די בעמידה בתקנה 10, מבחינת היזקקות לעזרה המפורטת שם, כדי לקבל הקצבה. המל"ל אינו בודק מה נעשה בפועל עם הכסף אלא עמידה בתנאים לקבלתו, דהיינו תנאי התלות. (ר' עמ' 8). הובהר כי עמדה זו הינה לאחר ייעוץ משפטי במל"ל. 10. העדה הופנתה למכתב מיום 13.9.05 (נכלל בנ/3), ממנו עולה כי למעשה בעבר הייתה הבנה שלנוכח אשפוז הנפגעת אין היא זכאית לקצבה. מהמכתב עלה כי רק לאחר שהועברו רשימות של נכים קשים ולאחר בירורים עם המשרד הראשי, הוכרה הזכאות והמשפחה מילאה הטפסים הנדרשים. באותו מכתב ביקשה העדה לברר אפשרות להכיר בקצבה באופן רטרואקטיבי, לגבי התקופה, מאז החל הקשר עם משפחת הנפגעת (אוגוסט 2003). מהעדות עלה כי הרשימות הועברו במסגרת בדיקה שיזם המל"ל, למיצוי זכויות של נכים קשים. מכוח הבדיקה האמורה הועברה רשימה של 40 נכים אשר אותה התבקשו לבדוק (ר' עמ' 10 לפרוטוקול). הבירורים המצוינים במכתב היו בירורים טלפונים מול המשרד הראשי. 11. בקשר למכתב האמור הבהירה העדה שלא נדחתה בעבר תביעה לקצבה, שכן כלל לא הוגשה תביעה, לאור אי בהירות באשר לזכאות. מהעדות עלה כי בשנת 2004, אגף השיקום במל"ל יזם רשימות של נפגעי עבודה שיש להם לכאורה זכאות לקצבה מיוחדת אך הם לא מקבלים אותה. בהקשר זה פנתה בברלי, שעימה הייתה המשפחה בעבר בקשר, אל המשפחה ואלה הונחו להגיש תביעה ואכן עשו כן ביום 4.9.05. העדה הבהירה כי על רקע זה נשלח מכתבה, בו בקשה לבדוק אפשרות להכיר רטרואקטיבית בקצבה. 12. העדה עמדה נחרצות על כך שלא נדחתה בתחילה תביעה של המשפחה, שכן לא הוגשה כלל תביעה ובאשר לאמירתה במכתב כי בעבר לא הובנו ההוראות אמרה כי לא קיימות הוראות בכתב אלא הייתה אי בהירות אמיתית, מאחר ועסקינן במקרים ספורים. העדה הבהירה כי הייתה אי בהירות באשר לזכאות אנשים מאושפזים ועסקינן למעשה במקרים ספורים בלבד. עלה כי חרף עבודתה הממושכת במל"ל (30 שנה), היא יכולה להידרש למקרים ספורים בלבד ואף לגביהם אין היא מכירה מקרה של דחיית תביעה לקצבה מיוחדת, מחמת האשפוז (ר' עמ' 9 לפרוטוקול). 13. ב"כ הנתבעות הפנתה את העדה למכתב מיום 4.9.05, שם נאמר מפורשות כי "בעבר בדקנו את הנושא של קצבה מיוחדת ודחינו את זה...", אך העדה לא שינתה עדותה והוסיפה וטענה כי לא הייתה בעבר דחייה שכן לא הוגשה כלל תביעה לקבלת הקצבה. העדה הסתמכה בתשובתה על כך שהמכתב מיום 4.9.05, אינו חתום על ידי איש והיא לא כתבה אותו. יוער כי מכתב דומה מאוד בנוסחו, נשלח על ידי בברלי ביום 6.11.05 ובמסגרתו התבקש אישור רטרואקטיבי של קצבה מיוחדת אך במכתב המאוחר - לא צוין כי בעבר נדחתה תביעה לאותה הקצבה. העדה הסבירה כי ייתכן שגם המכתב הראשון נכתב על ידי בברלי אך היה טיוטה ומשלא הייתה תביעה שנדחתה בעבר, ממילא לא היה מקום לכתוב בטיוטה שזו נדחתה. (ר' בשולי עמ' 12 ובראש עמ' 13). אף שהעדה עמדה בעקביות על עמדתה כי לא נדחתה תביעה בעבר, היא הודתה כי בעבר סברו שהנפגעת אינה זכאית לקצבה. 14. העדה נחקרה על הבירורים שנערכו במל"ל באשר לזכאות הנפגעת, בניגוד לסברה הקודמת. מעדותה עלה כי הבירורים היו טלפונים אל מול הגב' דורית דניאל, סגנית מנהל תחום במשרד הראשי ומרכזת רפרנטיות וכן מול עו"ד לאה רוזנברג, יועצת משפטית. לאותם בירורים אין תרשומת והמסקנה בסופם הייתה כי די בבדיקת רמת התלות. מהעדות עלה כי באשר למקרה נוסף דומה, אותו מכירה העדה, המשפחה סירבה להגיש תביעה וכי היא מכירה מקרה דומה של תשלום קצבה. העדה לא יכלה להשיב אם גם באותם מקרים דובר בתאונת דרכים. (ר' עמ' 11 ועמ' 12 - בתשובה לשאלות בית המשפט). 15. על אף שעלה כי למעשה מדובר במעין שינוי מדיניות לאחר שנתיים וכי זו התקבלה לאחר בירורים והתייעצות, לרבות התייעצות משפטית - עמדה העדה על דעתה כי בתיק אין תרשומת באשר לבירורים/התייעצויות והדברים נעשו טלפונית ושבה והדגישה כי מדובר באי בהירות שהייתה בעבר וכי מדובר במקרים בודדים. (ר' עמ' 11-12). 16. גב' ינאי הבהירה שהזכאות נקבעת על בסיס תקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת וכי בעניין זה מתבצעת בדיקה, בהתאם לנספח תפקודי הממולא על ידי עובד השיקום ורופא המוסד (ר' נספח שנחתם ביום 4.9.05 והכלול בתוך נ/3. נספח זה ערוך למעשה בהתאמה להוראות תקנה 10). כאשר נשאלה העדה האם אין למעשה כפל פיצוי בגין אותו דבר, מאחר שבמוסד ניתן סיעוד מלא השיבה - "זה לא מקומי לענות על זה, העניין של נפגעי עבודה זה עקרון ביטוח, חוק הביטוח זה ביטוח לנפגעי עבודה. הפועל היוצא מהעיקרון הביטוח, כל אחד מאיתנו מבוטח נגד פגיעה בעבודה, הקצבה תלויה בגובה ההכנסה, פה מדובר על תשלום אישי לאדם בהתאם למה שהוא ביטח את עצמו, תשלום העניין הרפואי זה משהו שהסכם הגג לא משהו של האישה עצמה." (ר' עמ' 14). 17. במהלך העדות הוגש טופס הנושא את הכותרת "בדיקת צרכים מיוחדים לנכים קשים, נפגעי עבודה, המאושפזים בסידור קבע" (ר' נ/4). על אף שהטופס הוצג על ידי העדה כטופס שבו השתמשו בעבר, עלה למעשה, בהמשך עדותה, כי אין היא יודעת אם אכן נעשה בו שימוש ובמילותיה: "...אני לא יודעת מה היה נהוג, כפי שאמרתי טיפלתי במקרים בודדים, אבל הטופס קיים אז כנראה שנעשה בו שימוש" (ר' עמ' 10). עלה מהעדות באופן ברור כי מכל מקום, כיום לא נעשה בו שימוש. (ר' עמ' 14). טענות הצדדים בסיכומיהם: טענות התובע: 18. התובע חילק טענותיו לשישה ראשים כדלקמן: א. ראשית, טען התובע, בהסתמך על פסיקה אליה הפנה, כי אין בתי המשפט נוהגים להתערב בהחלטות גוף מנהלי או בשקול דעתו, כל עוד ההחלטה התקבלה במסגרת שיקול דעתו ועת שהיא מצויה במתחם הסבירות. ב. שנית, הוסיף וטען כי אין מזיק יכול להעלות כנגד מבטח את הטענה שהאחרון הטיב נזק של נפגע בהתנדבות. נטען כי המל"ל הוא בכלל זה ואף טענה זו נתמכה בפסיקה. ג. שלישית, נטען כי עת עסקינן בתביעה מכוח ההסכם שבין המל"ל ובין המבטחות אין מקום לטענות הבאות להתחקות אחר נכונות קבלת החלטות המל"ל וזאת לנוכח טיבו, אופיו הגיונו ותכליתו של ההסכם. ד. רביעית, נטען כי מכל מקום פרשנות התובע לסעיף 112 לחוק המל"ל ולתקנות הרלוונטיות היא הנכונה. ה. חמישית, נטען כי אף בהתאם לפרשנות הנתבעות, במקרה דנן יש לקבוע כי הנפגעת זכאית לגמלה מיוחדת. ו. ולבסוף, כטענה שישית, נטען כי קיים השתק שיפוטי כנגד הנתבעות. 19. מעבר להפניה לפסיקה כללית, באשר להתערבות בשיקול דעת גוף מנהלי ובאשר למניעות מזיק מלהעלות טענות מסוימות כלפי מבטח בתביעת שיפוי, עת שאין מחלוקת כי המבטח פיצה הניזוק (ר' לעיל הראש הראשון והשני) - טען התובע במסגרת הראש השלישי של טענותיו כי במקרה דנן, עסקינן בתביעה מכוח ההסכם בו ניתנה למבטחות הנחה משמעותית. נטען כי לנוכח מהות ההסכם ובהתחשב בפסיקה הנרחבת שכבר ניתנה בעניין ההסכם ובעיקר דנ"א 10114/03 אררט נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 5.1.06, להלן:"הלכת אררט") - אין מקום לאפשר למבטחות להעלות טענות ממין אלה שבתיק דנן. נטען כי בהתחשב בהסכם ומהותו, כל מקום בו הוכח תשלום גמלה לנפגע וקיום ביטוח תקף (ואין מחלוקת על קשר סיבתי בין תשלום הגמלה והתאונה) - מוטל על המבטחות לשפות המל"ל, בהתאם לאחוז המופחת שנקבע בהסכם. 20. באשר לתשלום לגופו נטען, בראש הרביעי, כי יש להבחין בין תגמולים המשולמים לנכה כללי ובין אלה המשולמים למי שהוכר כנכה עקב תאונת עבודה. הראשון ממומן על ידי הקופה הציבורית מטעמים סוציאליים ומכוח חקיקה סוציאלית וממילא מדובר ב"עוגה" מוגבלת, הצריכה להתחלק באופן שוויוני. לעומת זאת, עת עסקינן בנכה תאונת עבודה, כל תגמול הניתן הינו מכוח ביטוח ששילם הנפגע מדי חודש בחודשו. התשלום לנפגע עבודה אינו אפוא מהקופה הציבורית אלא מכוח ביטוח שרכש לעצמו הנפגע בממון. כך גם - בין השאר, התשלום לנפגע עבודה קשור בשכרו טרם לתאונה וכיו"ב סממנים של ביטוח שנרכש בתשלום. בהקשר זה מפנים הסיכומים להבדלים שבין שני הנפגעים הנ"ל הן בתנאים לעצם הזכאות והן בגמלאות המוענקות, לאחר שמוכרת הזכאות (ר' סעיף 23 לסיכומים). 21. התובע מפנה עוד להוראת סעיף 86(א) לחוק המל"ל הקובעת כי נפגע עבודה זכאי ל- "ריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי..." סעיף 86(ב) כולל בריפוי גם אשפוז וסעיף 87(א) מבהיר כי ריפוי יינתן במידה שהפגיעה בעבודה ותוצאותיה מחייבת לתיתו. התובע מציין כי האשפוז במוסד רעות הוא שיקומי, עסקינן למעשה בטיפול רפואי במסגרת אשפוז. לטענת התובע סיווג האשפוז כשיקום רפואי, להבדיל מסיעוד, יוביל למסקנה שאין מניעה ליתן את הקצבה המיוחדת שכן סעיף 112 לחוק המל"ל, קובע ברורות כי קצבה מיוחדת תינתן "בנוסף לכל גמלה אחרת". 22. נטען אפוא כי אשפוז הנפגעת ניתן לה במסגרת גמלת ריפוי, מכוח סעיף 86(א) לחוק ובנוסף לכך היא זכאית גם לקצבה מיוחדת מכוח סעיף 112 לחוק - הכול לנוכח הוראת הסעיף האחרון, הקובע כי הקצבה מכוחו היא "בנוסף, לכל גמלה אחרת." התובע טוען כי הוראות מפורשות של המחוקק מורות כי מעבר לריפוי תינתן גם הקצבה המיוחדת, וכי כל פרשנות אחרת לא תתיישב עם הוראות החוק. המחוקק קבע מפורשות שריפוי כולל גם אשפוז, ממילא היה ער גם לכך שבמסגרת האשפוז נעזרת הנפגעת לשיקומה בצוות המוסד הרפואי אך חרף זאת הוסיף וקבע מפורשות כי "בנוסף" לכל גמלה, תינתן גם הקצבה המיוחדת. 23. עוד נטען כי על רקע זה ניתן להבין גם מדוע מחוקק המשנה קבע בתקנה 6 לתקנות שירותים מיוחדים (הנוגעות כאמור לנכות כללית, להבדיל מנכות בעבודה), כי הנכה במסגרת נכות כללית, לא יהא זכאי לקצבה מיוחדת, עת שהוא מוחזק במוסד בו ניתנים לו שירותי רפואה סיעוד ושיקום - אך לא קבע הוראה מקבילה בתקנות הנוגעות לנכה עבודה; לא רק שנכה עבודה זכאי לגמלת ריפוי ולקצבה מיוחדת, מכוח הביטוח ששילם (בשונה מנכה כללי), אלא שמחוקק המשנה לא יכל לסטות מהוראה מפורשת של המחוקק הראשי בסעיף 112, באשר לתשלום הקצבה המיוחדת "בנוסף" לכל גמלה. 24. נטען כי המחוקק הראשי ומחוקק המשנה היו מודעים היטב לאפשרות לשלול גמלה עקב אשפוז שכן קיימות שלוש הוראות ממין זה ולפיכך העדר הוראה ביחס לנכה עבודה, אינה מהווה לקונה אלא מעשה מכוון. בעניין זה מפנים הסיכומים - - להוראת תקנה 6 לתקנות שירותים מיוחדים - באשר לנכה כללי, - להוראת סעיף 227 לחוק המל"ל - השוללת גמלת סיעוד, ממבוטח הנמצא במוסד סיעודי, - ולתקנה 4(א)(2)לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), תשנ"ח - 1998 - השוללת קבלת הגמלאות לפי אותן התקנות, עת שהילד הנכה מוחזק בתנאי פנימייה או במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, סיעוד, שיקום או משפחה אומנת. (להלן:"תקנות הילד הנכה"). 25. בכלל הפסיקה עליה הסתמך התובע הוא הפנה לב"ל (ת"א) 6635/04 אזולאי שמעון נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.10.07), שם בשל מצב מיוחד של נפגע, הוסכם לספק לו שירותי סיעוד בביתו, כחלק מהשיקום הרפואי ולאחר דיון שאינו נוגע לענייננו, ראה בית הדין להוסיף ולהפנות את הנפגע לזכותו לקבלת גמלה מיוחדת בהדגישו כי לפי החוק, זו תינתן "בנוסף לכל גמלה אחרת" ואין בגמלה האחת כדי לשלול את הזכות לשנייה. 26. נטען כי על רקע כל האמור, פרשנות התובע נכונה ומכל מקום סבירה, מה עוד שבמקרה של ספק ראוי לפרש החוק לטובת המבוטח. 27. בראש החמישי, הוסיף התובע וטען לחלופין כי, מכל מקום, גם בהתאם לעמדת הנתבעות זכאית הנפגעת לקצבה. בהקשר זה הפנה לכך שגם מקומות בהן קיימת הוראה השוללת גמלה עקב אשפוז, עדיין יכול נפגע לקבל הגמלה מקום בו הוכח כי הוא נדרש לעזרה נוספת מהוריו. בהקשר זה הסתמך התובע הן על ב"ל 10037/06 שיינברגר שרה נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 14.5.06), שם חרף הוראת תקנה 6 לתקנות שירותים מיוחדים, ניתנה הקצבה משהוכח כי המוסד לא יטפל בנפגעת, ללא נוכחות מטפל סיעודי מטעם המשפחה במוסד, וכן לתקנה 4(ג)(2) לתקנות הילד הנכה, הקובעת חריג לגבי ילד מאושפז, עת הוריו נוטלים חלק בטיפול בו. 28. נטען כי אם מקום בו יש הוראה מפורשת השוללת גמלה מחמת אשפוז, עדיין זו ניתנת - עת שנדרשת עזרה נוספת מההורים, מקל וחומר שהוא הדין בענייננו. במקרה דנן הקצבה מוצדקת ולו מבחינה זו שהנפגעת זוכה לביקורים יומיומיים וכן עזרה ליציאות רבות מבית החולים לפעילויות שונות, הכול בעזרת הוריה העושים לילות כימים למענה. ממכתב שהציג התובע (ר' נספח א' לסיכומים), עולה כי על אף שגיל שני הורי הנפגעת עולה על 60, הם מבקרים אותה פעמיים ביום, מגיעים להאכיל אותה, (משנדרש לכך זמן ממושך והצוות לא תמיד פנוי) ולוקחים אותה לטיפולים במכון ספיבק לטיפול במים, לחוות חיות ולים. האב קנה וואן עם מעלון בעלות של 120,000 ₪, כדי שיהא ניתן להסיעה, קנה כסא גלגלים בעלות של 20,000 ₪, עומד לרכוש מיטה מיוחדת וכן הוא משלם לפיזיותרפיסטית העוזרת לה ללמוד לכתוב. האב העריך את הוצאותיו החודשיות בסך של 8,000 ₪. 29. התובע הפנה לכך שהנתבעות סירבו בתחילה לשלם גם קצבת ניידות עקב האשפוז אך משהוכח להן כי הנפגעת יוצאת מהמוסד לעיתים תכופות, ניאותו לבסוף לשלם את אותה קצבה ועליהן לפעול בהתאמה גם במקרה דנן ולו בהיקש מאותם ענפי גמלאות המעניקים גמלה למי שנעזר בהוריו, מעבר לטיפול במוסד. 30. בשולי הדברים ובראש השישי והאחרון של טיעוניו, טען התובע עוד להשתק שיפוטי ובעניין זה הסתמך התובע על הסכם הפשרה שנחתם בין הנפגעת ובין הנתבעות (ר' מסמך ה', שצורף לסיכומי התובע). בהסכם אומנם נאמר כי קצבה מיוחדת לא נוכתה, ברם תוכן ההסכם עצמו מעיד אחרת שכן נקבע בו כי אם תישלל הקצבה המיוחדת, יוכפל התשלום העיתי. ממילא עולה כי הנתבעות היו מודעות לעניין הקצבה והביאו אותה בכלל שיקוליהן, בעת החתימה על הסכם הפשרה. טענות הנתבעות : 31. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי מאחר והנפגעת נמצאת במוסד סיעודי הדואג לכל צרכיה אין היא עונה על תנאי הזכאות לקבלת קצבה מיוחדת, כקבוע בסעיף 112 וממילא התובע מבצע את תשלום הקצבה בגדר "מתנדב". 32. נטען, בין השאר, על בסיס הלכת אררט, כי ההסכם שבין הצדדים כפוף לעקרונות כלליים של הגינות,סבירות כללי צדק טבעיים וחובת תו"ל, ברם במקרה דנן התובע טעה בקביעתו כי הנפגעת זכאית לקצבה ו/או החלטתו אינה סבירה על פניה. הנתבעות מפנות בסיכומיהן לכך שהמל"ל הוא גוף ציבורי בעל יעוד חברתי, שהוקם מכוח הדין וכי בנסיבות אלה עקרונות של המשפט המנהלי צריכים ללוות פעולותיו ועליו לבחון מכלול רחב של אינטרסים ציבוריים, בשונה מגורם אינטרסנטי פרטי. בהקשר זה מסתמכות הנתבעות על דברים שנאמרו בע"א 9099/02 הפניקס נ. אבו חמדה רפעאת (ניתן ביום 11.5.06). 33. נטען כי התעלמות התובע מעובדת היות הנפגעת מאושפזת, במימון המל"ל, במוסד המספק לה את כל צרכיה, היא בלתי סבירה בעליל, אינה מתחשבת בקופה הציבורית ומהווה פגם שיש בו כדי לשלול את זכות השיפוי. 34. הנתבעות טוענות שהנפגעת אינה עומדת בגדר נכה הזקוק לעזרה בביצוע פעולות יום יום (ר' תקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת), שכן מאחר והיא מקבלת את כל הדרוש לה במוסד רעות, ממילא לא ניתן לומר כי היא נזקקת לעזרה האישית המנויה בתקנות הרלוונטיות. בהמשך לאמור נטען כי אין תחולה, במקרה דנן, לסעיף 112. 35. הנתבעות מפנות לכך שמשמעות קביעת המל"ל היא כי הוא משלם פעמיים עבור אותה המטרה; פעם אחת בעת התשלום עבור החזקת הנפגעת במוסד והפעם השנייה עת שהוא משלם ישירות לנפגעת, תשלום עבור החזקה אישית, באמצעות הקצבה המיוחדת. נטען שפרשנות המל"ל אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק והתקנות וחוטאת לחובות התובע כגוף ציבורי. הפרשנות לא רק שחורגת ממתחם הסבירות אלא אף מהווה עצימת עיניים בוטה ופגיעה בקופה הציבורית. 36. הנתבעות מסתמכות עוד על העולה מהמכתב מיום 4.9.05 (מכתב הכלול ב- נ/3), כי אף הבנת נציגי התובע בעבר הייתה שלנוכח אשפוז במוסד אין לכאורה זכאות לקצבה המיוחדת. לטענתן יש מקום לאמץ את ההיגיון הבריא שהוביל לאותה עמדה קודמת כאשר לטעמן לא ניתנה תשובה מספקת לשאלה הקריטית מה גרם לשינוי במדיניות. הנתבעות הדגישו כי על אף הטענה לבירורים והתייעצויות, לרבות עם המחלקה המשפטית אצל התובע, עת שונתה העמדה - אין לכך כל תיעוד בכתב והתנהלות שכזו בגוף ציבורי לוקה בחוסר סבירות שלא ניתן לחייב בגינה את הנתבעות בשיפוי. 37. הנתבעות מפנות עוד לטופס שסומן - נ/4, כאשר לטענתן הוכח שנעשה בו שימוש בקביעת הזכאות לקצבה במקרה של נכים קשים, המאושפזים בסידור דרך קבע, בכלל ובמקרה של הנפגעת בפרט. לטענתן מהטופס עולה כי ניתן משקל להוצאות הכרוכות בטיפול בחיות, בריכה וריפוי בעיסוק, שמקבלת הנפגעת, בעוד תקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת, עוסקת בצרכים שונים. מתן הקצבה לצרכים שאינם נזכרים בחוק או בתקנות - משמעו כי התובע נותן את הקצבה בגדר מתנדב. 38. הנתבעות מפנות עוד לכך שאין בתיק המל"ל או בעדות שנשמעה, כל הסבר באשר לשאלה מה גרם לשינוי מדיניות המל"ל. שינוי התנהלות התובע, בהינף יד וללא הסבר מניח את הדעת, מהווה התנהלות שרירותית שאינה עולה עם חובות התובע כגוף ציבורי, הכפוף לעקרונות המשפט המנהלי. נטען כי מהעדות עלה שלא קיים מקרה נוסף דומה. הנתבעות סיכמו כי משהוכח שאין להכיר בזכאות, עת נפגע מאושפז ומוענקת לו עזרה מלאה לפעולות היום יום ומשהוכח כי אף התובע סבר כך, אך שינה מדיניותו על בסיס שיקולים לא רלוונטיים (נ/3, נ/4) - יש לקבוע כי פעל כמתנדב. 39. באשר לפסיקה המגבילה התערבות בשיקולי גוף ציבורי נטען כי אין זה המצב עת עסקינן בעמדה בלתי סבירה בעליל, כמו במקרה דנן, המוליד תשלום בכפל והמבוסס על שינוי מדיניות. נטען כי כך הוא הדין, במיוחד לנוכח העובדה שהטענה לשקילת הדבר בכובד ראש, כלל לא הוכחה. נטען כי בפסיקה אליה הפנה התובע לא נכלל מקרה בו פעל המל"ל כמתנדב. 40. הנתבעות הבהירו כי לעמדתן המל"ל אינו חסין מביקורת אף מקום בו חל ההסכם ובהקשר זה שבו הנתבעות והפנו לפסיקה המבהירה שהתנהלות המוסד, כפופה לעקרונות משפט כללים ובראשם עקרון תום הלב. נטען כי כאשר ההחלטה לשלם הגמלה, מהווה חריגה מסמכות וחריגה ממתחם הסבירות - אזי אין לקבלה. 41. באשר לפרשנות התובע הנסמכת על סעיפים 86 ו- 87 לחוק (ר' לעיל החל מסעיף 21), נטען כי אין מקום להפניה לגמלת ריפוי, מקום בו לא ניתנת קצבת ריפוי בעין, אלא מימון אשפוז במוסד. נטען כי אין מקום לפרשנות על-פיה יש מקום לקצבה המיוחדת "בנוסף" לתשלום אחר. לעמדת הנתבעות התעלמות מאשפוז כסידור קבע, "מעקרת מתוכן את תקנה 10 המפרטת מבחנים לזכאות, שהרי כיצד ניתן לראות בנפגע המאושפז כדרך קבע, כמי שזקוק לעזרה אשר מוענקת לו בפועל כחלק אינטגראלי מאשפוזו." (ר' עמ' 9 לסיכומיהן). 42. הנתבעות טוענות עוד כי העובדה שהמחוקק לא ציין במפורש שהגמלה תישלל בעת אשפוז במוסד היא לקונה בלבד ויסודה בכך שהמחוקק לא הביא כלל בחשבון סיטואציה של אשפוז קבוע. כתמיכה לכך מפנות הנתבעות לתקנה 10(ו)(2) לתקנות בדבר קצבה מיוחדת, הכוללות בפעולות יום-יום "ניידות עצמית בבית" (ההדגשה שלי - ע.ז.). משהמחוקק לא צפה כלל מצב של אשפוז במוסד, בעת קבלת הקצבה, אין גם נפקות להשוואה לנכה כללי - כך נטען. 43. לאחר שהנתבעות נדרשו עוד לפסיקה אליה הפנה התובע, הן ציינו כי אין מקום לטענות על בסיס עזרה כביכול שמספקים ההורים. לטענתן - היקף העזרה לא היווה כלל פלוגתא וממילא גם לא הוכח. אף אם הוסכם לאחר החקירות על הגשת תיק המל"ל, אין במכתב הכלול בו (ר' נספח א' לסיכומי התובע), להוות ראיה לתוכנו, משעורכת המכתב לא נחקרה. נטען עוד כי אין ללמוד דבר מכך שהנתבעות שיפו התובע בגין גמלת ניידות, שכן פעלו בהתאם להסכם הדן מפורשות בזכאות לקבלת גמלת ניידות, במקרה של מאושפז דרך קבע. (ר' עמ' 20 לסיכומיהן והתכתבות רלוונטית בנספח ג' לסיכומי התובע). 44. הנתבעות טענו כי אין מקום לטענת השתק ביחס להסכמות בתביעת הנפגעת - כאשר בפועל לא נוכתה הקצבה המיוחדת מסכום הפשרה. מאחר והדבר אף צוין מפורשות בהסכם הפשרה אין כאן בעל דין הטוען טענות סותרות בהליך אחר. הכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם התובע ולהלן יובהרו טעמיי; אופן בחינת המקרה, עת שעסקינן - בתביעה מכוח ההסכם: 45. שני הצדדים הרחיבו בעניין חובות המל"ל כגוף מינהלי ובסמכות להתערב במדיניותו, בהיותו גוף המופקד על כספי ציבור, ברם - לדעתי יש להתחיל את בחינת המחלוקת, בשים לב לכך שבפניי תביעה מכוח ההסכם, דהינו תביעה חוזית. באשר למהות ההסכם - מכוחו הוגשה התביעה, דובר כבר רבות בפסיקה. הפסיקה שבה והדגישה כי לנוכח הסכמת המל"ל לוותר על חלק משמעותי מסכומי השיפוי, יש ליתן תוקף ממשי להסכמת הצדדים שבתמורה לכך, תצומצם ההתדיינות שבין הצדדים, בכל תביעה ותביעה. 46. הדברים באו לידי ביטוי מפורשות ב- "והואיל" השלישי והרביעי להסכם שם נאמר: "והואיל - ומספר התביעות, בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה כלפי המוסד הוא גדול והתדיינות בכל תביעה שכזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים. והואיל - וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה. 47. על יסוד דברים אלה נקבע בפרשת אררט כי : "הנה כי כן, שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המל"ל: האחד, כי המל"ל "שילם או משלם... גימלאות לנפגע בתאונת דרכים"; והאחר, כי "החברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים... בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה". בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסוים מהם. האחוז הקבוע מתוך הגמלאות - בענייננו מדובר על 55% - שלו זכאי המל"ל, בא תחת הזכאות המלאה לפי סעיף 328. זהו ויתור משמעותי שהסכים לו המל"ל, בתמורה ליעילות ולוודאות הצומחת מהסדרה מוסכמת כוללת, מראש, של כל התביעות העתידיות. אין מחלוקת כי ברגיל, בהתמלא שני תנאי-הזכאות, חבותה של חברת הביטוח כלפי המל"ל נקבעת על-פי חישוב פשוט וקבוע, הנסמך על סכום הגמלאות ששילם המל"ל לניזוק עד מועד הדרישה, לו מתווסף סכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המל"ל לניזוק בעתיד... מתוך הסך המתקבל נקבע השיפוי לפי האחוז המופחת הקבוע בהסכם".    ר' פסקה 11 לחוות דעתו של כבוד השופט ריבלין, (ההדגשות שלי - ע.ז). מעבר לשני התנאים דלעיל, יש לוודא גם כי הגמלאות משולמות בקשר לתאונת הדרכים הרלוונטית למבטחת, דהיינו כי מתקיים קשר סיבתי בין תשלום הגמלאות והתאונה. 48. נקבע אפוא כי מקום בו הוכח שהמל"ל משלם גמלאות, הגמלאות משולמות בקשר לתאונת הדרכים והמבטחת נושאת באחריות לנזקי תאונת הדרכים, אזי - על יסוד הסכמות הצדדים, צריכה ברירת המחדל להיות כי המבטחת תשיב למל"ל את החלק הרלוונטי מהתגמולים. על המבטחת להשיב את החלק הרלוונטי, עליו הוסכם, שאם לא כן - המל"ל שהסכים להסתפק בהשבה של 55% מכלל הגמלאות, גם כאלה אשר על תשלומן אין כלל מחלוקת, (ובמקרה דנן הסכום המלא של גמלאות, עליהן אין מחלוקת עולה על 1,800,000 ש"ח) - יצא קרח מכאן ומכאן. לטעמי אין לבחון את המקרה, בהתאם לאמות המידה שהיו ננקטות במקרה שהייתה מוגשת עתירה כנגד מדיניות המל"ל, על ידי מאן דהוא, אשר אינו קשור בקשר חוזי עם התובע, אלא יש לבחון הטענות תחת משקפת הטענות המאפשרות לצד להשתחרר מהתחייבות חוזית. 49. בבחינת זווית ראיה זו, הרי שהטענה העיקרית הרלוונטית היא טענת חוסר תו"ל במימוש ההסכם. באשר לטענה זו, צודק ב"כ התובע בהפנותו (ר' סעיף 11 לסיכומיו), לכך שהטענה לא הועלתה וכן לא ניתנה רשות להתגונן בה. אך אף בהתעלם מגדר המחלוקת, כפי שנתחמה בעת מתן הרשות להתגונן - מכל מקום, גם בסיכומיהן העלו הנתבעות את הטענה בלשון רפה. הנתבעות מפנות אומנם לחובת תו"ל, אך בו זמנית לא טוענות למעשה כי עמדת המל"ל נגועה בחוסר תו"ל אלא כי זו יסודה בטעות או שהינה בלתי סבירה. מעבר לדרוש אציין כי אף אם היה נטען מפורשות או נחרצות כי התנהלות המל"ל נגועה בחוסר תו"ל - לא הייתי מקבלת הטענה. יש לזכור כי המל"ל אינו מבקש מהנתבעות להחזיר את עלות האשפוז ברעות, והתרשמותי הייתה כי הרצון לסייע לבני משפחת הנפגעת (העושים ימים כלילות לטיפול בה, חרף מצבה הקשה), הם אכן אלה שהדריכו את שיקוליו ופעולתו. 50. בהקשר זה אפנה למכתבה של בברלי וויגלט, סגנית מנהלת מחלקת שיקום בסניף כ"ס הרצליה במל"ל, מיום 6.11.05, הכלול בנ/3 (המהווה את תיק השיקום, שהוגש ע"י הנתבעת, במהלך חקירת גב' ינאי). באותו מכתב, אגב הבקשה לאשר את הקצבה המיוחדת, נכתב: "לחגית זוג הורים פנסיונרים המתגוררים בכ"ס, אביה בן 68 ואמה בת 61 וחגית מאושפזת במרכז רפואי רעות ביד אלה מ- 7.8.01. ההורים מבקרים אותה פעמיים ביום: בשעות הבוקר עד 13:00 ובשעות אחה"צ מ- 20:00-16:00, הם מגיעים כדי להאכיל אותה. כי כל ארוחה מתארכת שעה ולא תמיד הצוות פנוי להאכיל אותה למשך זמן כ"כ ארוך. נוסף לביקורים של פעמיים ביום הם לוקחים את חגית לפעילות אחה"צ; למכון ספיבק לטיפול במים, לחוות חיות ברעננה לטפול באמצעות בעלי חיים וגם לים. אביה של חגית קנה וואן עם מעלון שעלותו 120,000 ₪, כדי להסיע את חגית לכל הפעילויות. בעבר השתמש בשרות של יד שרה אך העלות הייתה מאוד גבוהה. נוסף לפעילויות מחוץ למרכז רעות מר פינטו משלם פיזיותרפיסטית שעוזרת לחגית ללמוד לכתוב. מר פינטו קנה גם כסא גלגלים בעלות של 20,000 ש"ח (ללא השתתפות קופ"ח) ועמד לרכוש מיטת בית חולים מתקפלת לחדר של חגית כי אין מקום בדירה לעוד מיטה. מר פינטו מעריך שההוצאות הקבועות לטפול בחגית מסתכמות ב- 8,000 ₪ לחודש. לחגית קצבת נכות +קצבת ניידות, סה"כ 5400 לחודש." 51. בדיקת אפשרויות משפטיות, למתן סיוע לנפגע הזקוק לכך, אינו מהווה לטעמי חוסר תום לב. יש ליתן את הדעת לכך שכמו למבטחות, כך גם למל"ל, אין לכאורה כל אינטרס לבצע את התשלום, המוצג על ידי הנתבעות כתשלום כפול. בהקשר זה יש לזכור כי אף לאחר שיפוי המבטחות ישא המל"ל לא רק בעלות האשפוז ברעות אלא גם ב- 45% משווי הקצבה המיוחדת (הכול לנוכח ההנחה שניתנה בהסכם). 52. ככל שמדובר אפוא בטענת חוסר תו"ל - טענה זו לא נכללה בגדר המחלוקת, אף שהועלתה לא הועלתה מפורשות וברורות ומכל מקום, גם לא הוכחה ואיני מוצאת לקבלה. ככל שהטענה היא לטעות בפירוש החוק, או אי סבירות באותו פירוש - לטעמי אין מקום לאפשר את העלאת הטענות מפי המבטחות, עת שהן נתבעות מכוח התחייבות חוזית, אשר משמעותה היא הימנעות מהעלאת טענות ממין זה, כנגד קבלת הנחה קבועה ומשמעותית. כאמור יש לזכור כי אותה הנחה מוענקת למבטחות בכלל התיקים שבינן ובין המל"ל, לרבות תיקים בהם אין כלל ויכוח על חובתן ליתן שיפוי מלא, בהתאם לסעיף 328 לחוק המל"ל. כך לדוגמא, במקרה דנן, מעבר לשיפוי בגין גמלה מיוחדת, בגין שאר גמלאות "זכו" הנתבעות על בסיס ההסכם להפחתה העולה על 800,000 ₪. עמדת המל"ל לגופה: 53. אף בהתאם לעמדה כי יש מקום להידרש לטענות כנגד עצם תשלום הגמלה וזאת במקרה המתאים, אין אני סבורה כי במקרה דנן עסקינן בחוסר סבירות קיצונית או בחריגה מסמכות המצדיקה את התערבות בית המשפט ואבהיר להלן עמדתי זו. 54. לטעמי, בטיעון הנתבעות כי הנפגעת אינה זכאית לקצבה מיוחדת, מאחר וצרכיה מסופקים על ידי המוסד, קיים כשל לוגי מסוים; לא ניתן להסכים לכך שהנפגעת זקוקה לעזרה בפעולות היום-יום, המפורטות בתקנות בדבר קצבה מיוחדת, אך בו זמנית לטעון שהיא אינה זכאית לקצבה מיוחדת. קבלת העזרה מגורם חלופי, יש בה להשפיע על השאלה האם תינתן הקצבה, לנוכח חשש לתשלום בכפל או בניגוד להוראות החוק, אך אין בקבלת העזרה, לאיין את עצם העובדה שהנפגעת זקוקה לה. 55. במילים אחרות; מרגע שקיימת הסכמה שהנפגעת זקוקה לעזרה הפיזית הרלוונטית, ממילא היא זכאית לקצבה. משלב זה, העובדה שהנפגעת מקבלת עזרה מאחר, אינה מאיינת את עצם זכאותה אלא מעלה את השאלה האם קיימת בחוק או בתקנות, הוראה הקובעת שבמקרה שהעזרה מסופקת על ידי אחר, לא תינתן הקצבה. במקרה של העדר הוראה שכזו - עולה גם השאלה מה משמעות העדר ההוראה. העובדה שהעזרה ניתנת על ידי אחר, אין בה אפוא לבטל את עצם הצורך בה, צורך המקנה את הזכאות. (אעיר כי עצם העובדה שהמבטחות טוענות ללקונה, מלמדת שאף הן מודעות לקושי שבטענתן, שכן אם עצם מתן העזרה שולל את הזכאות, ממילא לא מצופה גם שתמצא הוראה המבהירה את שלילת הגמלה). 56. משאין מחלוקת שהנפגעת זקוקה לעזרה בפעולות יום-יום (כמשמעות ביטוי זה, בתקנה 10 לתקנות בדבר קצבה מיוחדת), צודק ב"כ התובע בכך שאין בחוק הוראה מפורשת השוללת את אותה הזכאות. העדר הוראה שכזו בולט על רקע העובדה שבחינת החוק מעלה כי מקום בו ביקש המחוקק לשלול גמלה/קצבה בנסיבות דומות, ידע המחוקק ליתן הוראה ברורה ומפורשת. 57. בהקשר זה, בדין הפנה ב"כ התובע להוראות הבאות הן בחקיקה הראשית והן בחקיקת המשנה: א. סעיף 227 לחוק המל"ל הקובע כי: "מבוטח הנמצא במוסד סיעודי או שמתקיים בו האמור בסעיף 307(א) לא יהיה זכאי לגמלת סיעוד". ב. תקנה 6 לתקנות שירותים מיוחדים, העוסקת כאמור בנכה הכללי, להבדיל מנכה עבודה והקובעת כי: "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום, לא יהיה זכאי לקצבה מיוחדת." ג. תקנה 4 (א)(2) לתקנות הילד הנכה הקובעת כי: "גמלאות לפי תקנות אלה ישולמו כל עוד מתקיימים כל אלה: (1)...(2) הילד הנכה אינו מוחזק כלל בתנאי פנימייה במוסד שבו ניתנים שירותי הרפואה, שירותי הסיעוד שירותי השיקום ואינו מוחזק בידי משפחה אומנת". 58. משקיימות הוראות מפורשות של המחוקק השוללות זכאות במקרה של אשפוז במוסד המספק צרכים דומים ומשבחר המחוקק, חרף זאת, שלא לקבוע הוראה דומה בנוגע לקצבה מיוחדת הניתנת לנכה עבודה - אין אני סבורה שמדובר בלקונה אלא בבחירה מודעת של המחוקק. בחירה לה יש ליתן תוקף. אין אני מוצאת ממש בטענת הנתבעות כי המחוקק כלל לא צפה מקרה זה, שכן משצפה את המצב עת עסקינן בנכה כללי, מדוע שלא יצפה את אותו מצב ביחס לנכה עבודה?!. אין גם ממש בטענה כי לנוכח הגדרת פעולות יום-יום, ככוללות "ניידות עצמית בבית" (ר' תקנה 10, לתקנות בדבר קצבה מיוחדת), ברור הוא כי לא נצפתה כלל אפשרות של מוסד. לעניין האחרון די בהפניה לכך שגם בתקנות הילד הנכה, קיימת הגדרה דומה וחרף זאת שם מצא המחוקק לכלול הוראה מפורשת על שלילת הגמלאות, במקרה של החזקה במוסד (ר' בתקנה 1 שם, הגדרת פעולות יומיום, בחלופה החמישית). 59. עת שהמחוקק מצא להורות על שלילת זכאות במקרה של אשפוז במוסד וזאת בנוגע לזכויות אחרות, אך לא מצא לקבוע הוראה דומה, באשר לקצבה המיוחדת של נכה עבודה - אין מקום לטענה שעמדת המל"ל חורגת ממתחם הסבירות, באופן המצדיק התערבות. (ור' עוד בסעיף 228 לחוק המל"ל, הוראה מפורשת באשר לשלילת גמלאות/קצבאות מקום בו המחוקק סבור שקיימת חפיפה, אף אם לא בהקשר של חפיפה לנוכח אשפוז במוסד). התובע טוען כי המחוקק נמנע מלקבוע הוראה דומה ביחס לנכה עבודה, בהתחשב בשוני שבין זכויות נכה זה, שקנה לעצמו ביטוח ע"י תשלום לבין זכויות הנכה הכללי, המקבל תגמוליו על בסיס שונה (בהקשר זה מתייחס התובע בסיכומיו בהרחבה להבדלים שבין שתי הזכאויות, ר' סעיף 23 לסיכומיו). ייתכן שזהו אכן הגורם העומד ביסוד ההבחנה אך אין אני מוצאת שיש צורך להידרש לכך שכן לדידי די בכך שאין הוראה השוללת הזכאות, באופן שאין מקום להתערב בהחלטת המל"ל ליתן התשלום לנפגעת. 60. ככל שימצא המחוקק שיש מקום לכלול הוראה דומה גם לגבי נכה עבודה, חזקה עליו שיפעל לתיקון החוק ולהבהרת האמור. כל עוד לא עשה כן המחוקק וכל עוד המל"ל משלם בפועל קצבה מיוחדת לנכה עבודה, חרף אשפוזו - הרי שמכוח ההתחייבות החוזית של המבטחות, עליהן להשיב חלק מאותו הסכום, בהתאם לחלופה המתאימה בהסכם. משמעות שינוי מדיניות המל"ל: 61. הנתבעות התייחסו לכך שחל שינוי בעמדת המל"ל, אשר בעבר לא נתן הקצבה והעלו כאמור גם טענות באשר לאופן שינוי "המדיניות". באשר לטענות שהועלו בראש זה אציין כי ראשית לא ברור לי שהייתה "מדיניות" קודמת, להבדיל מהבנה לכאורית של רפרנט זה או אחר אצל המל"ל. מעדות הגב' ינאי עלה כי למעשה לא מדובר במדיניות קודמת, אלא במקרה חריג אשר מפאת חריגותו לא היה ברור כיצד לטפל בו ובלשונה: "הייתה אי בהירות לגבי אנשים מאושפזים, אני עובדת 30 שנה, 25 שנה עבדתי בסניף נתניה, ומשנת 01 אני מנהל את התחום בכפר סבא, בכל השנים בנתניה היה לי מקרה אחד שמשהו שהיה מאושפז וקיבל קצבה מיוחדת, ברשימות שקבלנו יש 2 נשים בלבד, אני מדבר על מקרים ספורים, רוב האנשים מאושפזים תקופות קצרות, חלקם לא שורדים וחלקם יוצאים לאחר תקופה לבית, באמת הייתה אי בהירות, לא היה לנו ניסיון עם אנשים מאושפזים, הייתה גם הבנה לשאול את המשפחה מה קורה, יש לכם הוצאות אין לכם הוצאות, אני לא מכירה מקרה שדחינו מהעילה הזו של עצם האשפוז." (ר' עמ' 9). 62. אך מכל מקום, בין אם דובר בשלושה מקרים בודדים במשך מספר רב של שנים ובין אם מדובר ביותר - לטעמי, העובדה שהייתה סברה שגויה על-פיה, דין אחד לנכה עבודה ונכה כללי, אינה צריכה למנוע את שינוי המצב. אכן, מצופה שככל שהייתה התייעצות משפטית בעניין, כפי שטענה העדה, זו תעשה בדרך מסודרת ויצא לה תיעוד הולם. ברם - עצם המחדל מלנהוג כן, אינו מספק לטעמי, כדי לאפשר למבטחות המחויבות מכוח ההסכם להשיב הקצבה, לקבל פטור מלעשות כן. 63. ב"כ הנתבעות שבו וחקרו את העדה ביחס לשאלה האם בעבר נדחתה תביעה של המשפחה, אם לאו. כאמור העדה עמדה על כך שלא הייתה דחייה, שכן לא הוגשה כלל תביעה לקבלת הקצבה המיוחדת, מאחר שהרפרנטית שהייתה בקשר עם המשפחה, סברה שאין זכאות. אין אני סבורה שהשאלה אם הוגשה תביעה ונדחתה ולאחר מכן אושרה, עקב שינוי הגישה או שתביעה כלל לא הוגשה, עקב סברה שגויה - היא שאלה אשר להכרעה בה נפקות רבה. לדידי - אפילו הייתה תביעה שנדחתה (וכאמור העדה חלקה על כך), אין הדבר מונע מהמל"ל להחליט ליתן הקצבה, לאחר שבירוריו העלו כי ניתן לתיתה. איני מוצאת גם בכך שזו הייתה הסברה הראשונית כדי ללמד שהמסקנה האחרונה שגויה. יש לזכור כי באשר לנכה כללי קיימת הוראה ברורה, המונעת קבלת הקצבה, מקום בו הנפגע מאושפז ובנסיבות אלה טבעי כי הגורמים המטפלים ובאים בקשר עם המשפחה, לא יהיו מודעים לקיום הבחנת החוק. 64. הנתבעות הפנו עוד בטענותיהם לטופס בדיקת צרכים מיוחדים לנכים קשים, נפגעי עבודה המאושפזים בסידור קבע, ר' נ/4. נטען כי טופס זה, בו עושה או עשה התובע שימוש, הוא שגוי באשר הוא בודק צרכים אשר אינם זהים לאלה אותם נועדה הקצבה המיוחדת לשרת. בקשר לטופס זה, עלה מעדות גב' ינאי כי היא למעשה לא מכירה אותו אלא מאחר והיה בתיק, היא משערת שנעשה בו שימוש (ר' עמ' 10). עם זאת - בעוד טופס זה אינו חתום, הוצג טופס נוסף אשר נכלל בתיק השיקום של הנפגעת (נ/3) וזה היה מלא וחתום. הטופס האחרון נושא את הכותרת "נספח תפקודי להמלצה לקצבה מיוחדת - מחלקת שיקום". הטופס האחרון, אשר נראה כי בסופו של יום, הוא ששימש בעניין הנפגעת - תואם את הצרכים אותם נועדה לשרת הקצבה המיוחדת וניכר כי הוא נערך בהתחשב בהוראות תקנה 10, לתקנות בדבר קצבה מיוחדת. 65. אין אני סבורה שהעובדה שאולי היה טופס קודם שגוי, אשר לא הוברר כלל באיזה שלב שימש ובאיזה נסיבות נערך ועל ידי מי - מספקת כדי לקבוע פסול, ליקוי או טעות בהתנהלות המל"ל, עת שהדיון בעניין הנפגעת, בסופו של יום, התקיים כבר בהתאם לטופס אחר. שיקולי מדיניות כללי; כספי ציבור - רווחת הנכה: 66. הנתבעות בסיכומיהן הפנו לכך שהמל"ל מופקד על כספי ציבור ובהתחשב בכך אין מקום שיעניק את הקצבה, אשר עולה לכדי כפל פיצוי, ביחס למימון הנוסף של האשפוז. באשר לטענה זו אציין כי אל מול השימוש הזהיר שיש אכן לעשות בכספי ציבור (אם כי לא ברור מעמד המבטחות להעלות טענה זו, במסגרת תביעה חוזית זו) - יש לשקול גם את האינטרס של עידוד הטיפול בנכים קשים, כמו הנפגעת. נראה כי המקרה דנן מהווה דוגמא טובה לצורך לאפשר תמיכה ממשית לנפגע. כאמור, במקרה דנן, חרף הסיעוד המלא שניתן במוסד רעות, לא חסכו הורי הנפגעת מכספם, מזמנם ומכוחותיהם ונראה כי הם נהגו ונוהגים להוציא את הנפגעת מהמוסד למגוון טיפולים ואף סועדים אותה בתוך המוסד. משנמצא כי מבחינה חוקית ניתן ליתן הקצבה המיוחדת שתסייע במימון אותו טיפול, הרי שזהו אינטרס חשוב, בו לא ניתן להקל ראש. 67. אומנם במקרה דנן, עסקינן בהורים אשר סיפקו התמיכה והעזרה, עוד טרם למתן הקצבה וממילא גם ניתן להניח, שהיו מתמידים בכך ללא קשר אליה, אך מתן הקצבה לא רק שיקל על קרובי משפחה הפועלים באופן דומה אלא עשוי אף לעודד ולגרום לאחרים, שאינם נוהגים כן, להתגייס לשיקום וקידום נפגע הזקוק להם. כשם שהתובע מופקד על כספי ציבור כך הוא מופקד גם על רווחת נכים קשים ופעילותו במקרה דנן, עת יזם בדיקת מצב נכים קשה, מתיישבת עם חובותיו כאמור. 68. באשר לעצם תמיכת המשפחה במקרה דנן, לא ברורה לי כפירת הנתבעות בכך עת, שתיק השיקום המלא הוגש לבקשתן, במהלך חקירת גב' ינאי (נ/3) וכאשר אותה תמיכה עולה ממסמכים שערכה הגב' בברלי ווגלט והכלולים שם. הנתבעות לא ביקשו לחקור את הגב' ווגלט וזאת בעניין איזה מהמסמכים. הנתבעות אינן יכולות בנסיבות אלה לעלות טענות בהסתמך על חלק ממכתביה גב' ווגלט, הכלולים באותו התיק וזאת עת שהדבר משרת טיעוניהם (כך לדוגמא הטענה שבעבר הייתה מדיניות שונה), אך לטעון כנגד מסמכים אחרים שערכה, עת שהדבר אינו תואם טיעונם. כאמור, הנתבעות הן שביקשו במהלך חקירת העדה כי תיק השיקום ומסמכים שונים יוגשו. ממילא - עת שהן מסתמכות על מסמכים שהוגשו בדרך זו (כך גם הטענות על בסיס נ/4, אף שלא הוברר כלל באיזה נסיבות נעשה בו שימוש), אין הן יכולות לטעון כנגד הסתמכות על מסמכים אחרים, שהוגשו באותה הדרך. באשר לתמיכת המשפחה, ר' עוד פירוט דו"ח יציאות ברעות, שצורף במסגרת נספח ד' לסיכומי התובע. 69. מכל מקום, ככל שבפועל נוצר תשלום כפול וככל שאין באינטרסים אחרים המונחים על הכף להצדיקו, הרי שעל המחוקק לפעול לשינוי המצב. כל עוד המחוקק נמנע מכך, לא נמצא פסול בעמדת התובע לבצע התשלום. בעניין זה ר' עוד בל (ת"א) 6635/04 אזולאי שמעון נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.10.07), שם עת שבית הדין סבר שיש תשלום בכפל מצא להפנות הדבר למחוקק. עוללות: 70. באשר לטענות הנוספות - - מאחר שעסקינן בתביעה חוזית, - מאחר שלעמדתי לנוכח מהות ההסכם, אין מקום להישמע לטענות שמעלות הנתבעות (ואף לו הייתה נטענת טענת חוסר תו"ל - לטעמי אין לקבלה), - ומאחר שמכל מקום, אין אני גם מוצאת שעמדת המל"ל בלתי סבירה, באופן המצדיק התערבות, אף לדעת הגורסים שניתן לעלות הטענות - איני נדרשת לייתר הטענות והחלופות שהעלה התובע בסיכומיו, כהצדקה לדרכו. 71. בכלל זה איני נדרשת גם לטענות באשר להיות האשפוז בגדר גמלת ריפוי, כאשר סעיף 112 קובע כי קצבה מיוחדת ניתנת, "בנוסף לכל גמלה אחרת" וכן איני נדרשת לטענת ההשתק שהועלתה בשולי הדברים. טענה אשר הפסיקה כבר הכירה כי ניתן לקבלה, במסגרת תביעת שיפוי, מכוח ההסכם, בנסיבות המתאימות. לעניין זה ר' ע"א (מחוזי-י"ם) 11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (ניתן ביום 6.2.08). ר' עוד ת.א. (שלום- י"ם) 8297/03 המוסד לביטוח לאומי נ. המגן חברה לביטוח ואח' (ניתן ביום 30.10.06); ת.א. (שלום- י"ם) 9383/05 המוסד לביטוח לאומי נ. הראל חברה לביטוח ואח' (ניתן ביום 7.1.07); ות.א. (שלום- י"ם) 14287/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 12.11.08).   72. באשר לטענה האחרונה אעיר רק כי מהסכם הפשרה בתביעת הנפגעת (ת.א. 970/01, , בבית המשפט המחוזי בחיפה), עולה מודעות לתיק דנן. ההסכמה שם היא כי אם תתקבלנה טענות הנתבעות בתיק זה ועקב כך יבחר המל"ל לבטל הקצבה המיוחדת, אזי יוכפל התשלום העיתי לנפגעת. הסכמה זו מלמדת כי הקצבה המיוחדת הובאה בחשבון ואפשרה את סגירת התיק שם, כנגד תשלום מופחת. ממילא אין בקבלת התביעה כאן כדי לפגוע בנתבעות או לגרום להן לבצע תשלום כפול (זאת אף מבלי להידרש לכך שהלכה ידועה היא כי ההליכים בתביעת המל"ל כנגד המבטחות נפרדים, שונים ובלתי תלויים בתביעת הנפגעת כנגד המבטחות ובתשלומים שנדרשו המבטחות לשלם שם). 73. אף שאין הדבר מחויב אציין עוד כי מצאתי גם ממש בהפניה לפסיקה באשר להיקף התערבות בית המשפט בהחלטות גופים מנהליים וכן לפסיקה באשר לזכות להעלאת טענת "מתנדב", כנגד מבטח ששילם לנפגע וכעת תובע השבת התשלום. מכלל הפסיקה אסתפק בהפניה לע"א 668/71 מורגנשטרן נ. דימשטיין ואח' פ"ד כ"ו(2), 841 שם נאמר: "...שנית, היה ברור לנו, כי המערער אינו רשאי בכלל לעורר את השאלה אם המקרה היה תאונה בעבודה, כאשר פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתביעת המשיב כלפי המוסד בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, פעל בתום-לב וכאורח סביר. השופט י' כהן, בשבתו בבית-המשפט המחוזי בחיפה, ב-תי"א 936/62, 127/63, [8], חיווה את דעתו כי, מלבד ממקרים מיוחדים שבהם יעביר בית-המשפט את החלטת המוסד תחת שבט בקרתו. כגון במקרה של קנוניה או כאשר מוכח בעליל שהמוסד פעל ללא סמכות - "אם נקבעה זכותו של המבוטח לגמלה באופן הקבוע בחוק הביטוח הלאומי, אין על בית-המשפט הדן בתביעת המוסד נגד צד ג' לעשות את עצמו כבית-דין לערעורים לגבי חבות המוסד כלפי המבוטח" (שם, בע' 407). דעה זו, הנראית גם לנו, עולה בקנה אחד עם מה שנפסק באנגליה לגבי זכותו של מבטח, המפצה מבוטח על נזקו, לבוא במקום המבוטח בתביעת השבה נגד המזיק. המזיק אינו יכול לעמוד בפני התביעה בטענה שהתשלום לא נעשה לפי תנאי פוליסת-הביטוח. כאשר התשלום נעשה בתום-לב ובאורח סביר..." סיכום: 74. בהמשך לכל המפורט לעיל - אני מוצאת לקבל את התביעה ולהורות לנתבעות להשלים ולשלם גם את היתרה, אשר ביום 18.4.07 עמדה על הסך של 1,354,150 ₪. הסכום האמור ישולם בתוספת הריבית המוסכמת בהתאם לסעיף 6 להסכם. 75. באשר לשכר טרחת עו"ד, העמדה הרווחת בערכאת הערעור היא כי שכר הטרחה הנפסק בתביעות ממין זה, אינו חייב להיות תואם את הסכם שכה"ט שבין התובע ובין בא כוחו, אינו חייב להיות פועל יוצא של גובה התביעה ויש מקום בקביעתו להתחשב בהיקף העבודה שהושקעה בתיק. לעניין זה ר' ע"א (מחוזי י-ם) 11414/07 המוסד לביטוח לאומי נ. מנורה (ניתן ביום 16.1.08); ע"א (מחוזי י-ם) 2259/08 המוסד לביטוח לאומי נ. שמג"ד חברה לניהול תביעות בע"מ ואח' (ניתן ביום 15.1.09 - שם אושר שכ"ט שעמד על כ- 1% מהסכום שנפסק, אף שזה לא תאם את התעריף המינימאלי המומלץ, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין וזאת בהתחשב בשלב הדיוני בו הסתיימה התובענה שם). לדעה אחרת ר' הגורסת כי שכר הטרחה צריך להיגזר מגובה התביעה ומהאחוז שהתחייב התובע לשלם לבאי כוחו, בהתאם לחוזה עימם, ר' ע"א (מחוזי י-ם) 11358/07 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 4.5.08). 76. לאחר ששקלתי את העמדות בפסיקה דלעיל, את היקף העבודה שהושקעה בתיק, וכן את סכום התביעה וחיוב התובע כלפי מיצגו, מכוח הסכם שבניהם, אני פוסקת כי הנתבעות תחזרנה לתובע הוצאות משפטו ותשלמנה בנוסף בגין שכ"ט בא כוחו סך של 65,000 ₪.נכותנכה עבודהשיפויקצבה מיוחדת