קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין נכות למחלת מקצוע / שלילת קשר סיבתי ע''י ועדה רפואית: השופט עמירם רבינוביץ 1. זהו ערעור לאחר מתן רשות על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 7450/06; השופטת נטע רות כדן יחיד) אשר דחה את ערעור המערער (להלן : המנוח) על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 13.11.06 (להלן - הוועדה לעררים או הוועדה). בהחלטת הוועדה נקבע כי נכותו של המנוח איננה תוצאה של מחלת מקצוע בה לקה, וכי דרגת הנכות שלו היא בשיעור 0%. למרבה הצער, נפטר המנוח ביום 4.5.2007, זמן קצר לפני שניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בעניינו. הרקע העובדתי 2. המנוח, יליד שנת 1943, עבד בתעשייה האווירית מאז שנת 1978 ועד שפרש פרישה מוקדמת לגמלאות. מדידות רעש שנערכו בסביבת עבודתו הצביעו על רעש סביבתי שנע בין 83 ל - 85 דציבל ועל רעש בחיתוך בגובה 87 דציבל. 3. המנוח פנה למשיב (להלן : המוסד) להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". בהחלטת פקיד התביעות מיום 9.9.2001 נדחתה תביעתו בנימוק ש"הנזק בשמיעה התפתח על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתך". 4. על רקע דחיית תביעתו על ידי פקיד התביעות, הגיש המנוח תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב (בל 4349/01 ; , השופטת נטע רות ונציגי הציבור גב' קפלניקוב ומר קוסטרינצקי, הליך זה יקרא להלן : ההליך הראשון). במסגרת ההליך הראשון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ימנה בית הדין מומחה-יועץ רפואי מטעמו לבחינת הקשר הסיבתי שבין ליקוי השמיעה לעבודת המנוח. לאור האמור, מונתה ד"ר נחמה אורי לשמש מומחית מטעם בית הדין (להלן : המומחית). בחוות דעתה ובתשובותיה לשאלות ההבהרה הגיעה המומחית למסקנה, כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המנוח קשור באופן חלקי לחשיפתו לרעש במקום עבודתו. כאשר נשאלה המומחית מה הייתה השפעת העבודה על ליקוי השמיעה ממנו סובל המנוח, השיבה כי סביר יותר להניח כי החשיפה לרעש במקום עבודה "לקחה חלק פחות באטיולוגיה". במקום אחר העריכה המומחית את השפעת העבודה ב - 50%. 5. לאחר שנתקבלו תשובותיה של המומחית לשאלות ההבהרה בהם קבעה, כאמור, כי השפעת העבודה הייתה פחותה (אך לא פחותה בהרבה) מהשפעת גורמים אחרים, פסק בית הדין האזורי כי יש להכיר בליקוי השמיעה בו לקה המנוח כ"מחלת מקצוע". בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך, שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המנוח נחשף לרעש מזיק במקום עבודתו וכי המנוח סובל מליקוי שמיעה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי מחוות דעתה של המומחית עולה, כי השפעת העבודה על ליקוי השמיעה לא הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים, ולכן יש להכיר בליקוי השמיעה כ"מחלת מקצוע" (פסק הדין בהליך הראשון יקרא להלן : פסק הדין הראשון). 6. בעקבות פסק הדין הראשון הגיש המנוח בקשה למוסד לקביעת דרגת נכותו. ועדה רפואית שדנה בעניינו ביום 15.1.2006 (להלן : ועדה רפואית מדרג ראשון) קבעה כי נכותו של המנוח עומדת על 40%, וכי מנכות זו יש לנכות נכות בשיעור 20% בגין מצב קודם. על פי קביעת הוועדה סובל המנוח מ"מחלה בסיסית מסוג זה או אחר". 7. על קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון הגיש המנוח ערר לוועדה לעררים. בישיבתה מיום 28.8.2006 סקרה הוועדה את בדיקות השמיעה השונות שהונחו בפניה וקבעה, כי בדיקות אלה מצביעות על ליקוי שמיעה מסוג תחושתי עצבי לאורך כל התדירויות, נתון שאינו מאפיין חבלה אקוסטית. הוועדה ציינה, כי המנוח סבל מירידה משמעותית בשמיעתו כבר בתחילת עבודתו, וכי המנוח נטל תרופות שעשויות להשפיע על מצב שמיעתו. בעקבות נתונים אלה, סברה הוועדה כי יש להפחית את אחוזי הנכות שקבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון ואפשרה למנוח לטעון טענותיו בעניין זה. בסופו של יום ולאחר שהתקבלו טענות המנוח, קבעה הוועדה כי נכותו של המנוח "אינה תוצאה של מחלת המקצוע". 8. על קביעת הוועדה לעררים הגיש המנוח ערעור לבית הדין האזורי. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה כיוון ש"הסמכות לקבוע את שיעור הנכות לרבות הסמכות לקבוע את שיעור הנכות הנובע מפגיעה בעבודה... נתון לוועדה הרפואית". ההליכים בבית דין זה 9. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש המנוח בקשת רשות ערעור לבית דין זה (ברע 403/07). בהחלטת בית הדין מיום 5.12.2007 הוחלט ליתן רשות ערעור. 10. בערעור שהגיש בא כוח המנוח על פסק דינו של בית הדין האזורי טען, כי הוועדה התעלמה לחלוטין מפסק הדין הראשון, אשר הכיר בנזק לשמיעה של המנוח כמחלת מקצוע הנובעת מעבודתו. לטענת בא כוח המנוח, החלטת הוועדה ביטלה, למעשה, את פסק הדין הראשון, שלא הוגש עליו ערעור והוא בבחינת פסק דין חלוט, מבלי שהייתה לה סמכות לכך. בא כוח המנוח הוסיף וטען כי נפלו טעויות עובדתיות בהחלטת הוועדה בקובעה, כי ליקוי השמיעה יכול היה להיגרם מתרופות שנטל, שכן החל ליטול חלק מהתרופות חצי שנה בלבד לפני הגשת הערר וכי היה על הוועדה להפעיל בעניינו את תקנה 15. 11. המוסד טען, כי בקביעתה לא ביטלה הוועדה את הקשר הסיבתי בין העבודה למחלה אלא רק קבעה שהנכות אינה תוצאה של מחלת המקצוע. דיון והכרעה 12. בהתאם לסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי) הוועדה הרפואית היא הגוף המוסמך לקבוע אם הנכות נובעת מפגיעה בעבודה, באיזו מידה ואת דרגת הנכות. על פי סעיף זה הוועדה הרפואית מוסמכת לפעול, רק אם קבע פקיד התביעות כי ארעה למבוטח "פגיעה בעבודה". 13. "פגיעה בעבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ"תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע". המונחים "תאונת עבודה" ו"מחלת מקצוע" כוללים בחובם רכיב מהותי של פגיעה, נזק, חבלה פיזית או נפשית הנגרמים לנפגע (דב"ע שם/96-0 המוסד לביטוח לאומי - וייל פד"ע יב, 225). פקיד התביעות הוא זה שקובע אם אירוע מסויים הוא בבחינת פגיעה בעבודה, היינו תאונת עבודה או מחלת מקצוע. לאחר קביעתו של פקיד התביעות (או של בית הדין לעבודה בעקבות תביעה שמגיש המבוטח כנגד דחיית תביעתו על ידי פקיד התביעות) קמה סמכותה של הוועדה בהתאם לסעיף 118 לחוק לקבוע, האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. 14. במקרה הנוכחי, קבע בית הדין האזורי בפסק הדין הראשון, כי למנוח מחלת מקצוע, כלומר, ליקוי שמיעה הנובע מחשיפה לרעש בעבודה. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו זו על חוות דעת של המומחית. באחת מתשובותיה של המומחית לשאלת ההבהרה בה נשאלה על תרומת העבודה לליקוי השמיעה, קבעה המומחית כי השפעת העבודה הייתה בגובה 50% בעוד השפעת גורמים אחרים (מחלה טבעית) הייתה בגובה 50%. יוטעם, כי בתשובה אחרת יחסה היועצת הרפואית לעבודה השפעה פחותה על ליקוי השמיעה. 15. אין מחלוקת, כי למנוח פגיעה משמעותית בשמיעה (בשיעור 40% לפי החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון). המחלוקת בין הצדדים היא ממה נובעת פגיעה זו בשמיעה. בפסק הדין הראשון כאשר קבע בית הדין האזורי, כי ליקוי השמיעה של המנוח הוא מחלת מקצוע, נקבע למעשה, כי לעבודה ברעש חלק מסויים בליקוי השמיעה של המנוח או במילים אחרות, כי יש קשר סיבתי ולו חלקי בין ליקוי השמיעה של המנוח לחשיפתו לרעש בעבודה. על פסק הדין הראשון לא הוגש ערעור, ולכן הוא פסק דין חלוט. פסק הדין הראשון יצר מצב משפטי, לפיו יש קשר סיבתי בין עבודת המנוח בה היה חשוף לרעש מזיק לנזק לשמיעתו. 16. החלטת הוועדה לעררים, לפיה כל בדיקות השמיעה שנערכו בשנים 1979 - 2005 אינן אופייניות לחבלה אקוסטית, ולכן הנכות אינה תוצאה של מחלת מקצוע, גם אם היא נכונה מבחינה רפואית מאיינת מבחינה משפטית את פסק הדין הראשון שקבע, למעשה, שיש קשר סיבתי בין הנזק לשמיעת המנוח ובין עבודתו ברעש. בנסיבות אלה, בהן קיים ליקוי שמיעה, הבא לידי ביטוי ב-40% נכות וקביעה של בית הדין האזורי על קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לעבודה, אין הוועדה רשאית לקבוע כי לא קיים כלל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש בעבודה. 17. סתירה מסוג זה יכולה, ככל הנראה, להתרחש רק עת עסקינן בקביעת נכות כתוצאה מליקוי שמיעה, שכן לגביו עצם קביעת פקיד התביעות (או בית הדין לעבודה), כי ליקוי השמיעה הוא מחלת מקצוע, פירושה שיש קשר סיבתי בינו ובין עבודת הנפגע ברעש. 18. גם המומחית יצאה מנקודת מוצא שלמנוח מחלה בסיסית שאינה קשורה בעבודה, אך העבודה תרמה אף היא להתפתחות ליקוי השמיעה. כל ועדה רפואית שתידון בעניינו של המנוח אינה יכולה לקבוע, כי אין כל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו של המנוח לרעש בעבודתו, ולכן דרגת הנכות היא 0%. נקודת המוצא של הוועדה צריכה להיות שמבחינה משפטית, להבדיל מבחינה רפואית קיים קשר סיבתי ולו חלקי בין ליקוי השמיעה של המנוח לחשיפתו לרעש במקום עבודה. זהו נתון שאין בסמכות הוועדה לשנות, גם אם מבחינה רפואית ממצא זה אינו נכון. הקביעה המשפטית היא הקובעת במקרה מיוחד זה. הוועדה רשאית לערוך במקרה זה חשבון עובר ושב ולקבוע באיזו מידה נובעת הנכות של המנוח מהפגיעה בעבודה, כאשר הנתון הבסיסי המשפטי הוא, שישי קשר סיבתי חלקי או מלא בין ליקוי השמיעה לעבודה בתנאי רעש. בדרך זו הלכה הוועדה הרפואית מדרג ראשון, וכך גם יהיה על הוועדה לעררים לנהוג, אם כי היא כמובן אינה כבולה בהחלטת הוועדה מדרג ראשון בעניין זה. 19. משהגענו עד הלום נשאלת מה הסעד שראוי ליתן במקרה הנוכחי. בא כוחו של המנוח ביקש כי בית הדין יקבע את נכותו בעצמו. איננו סבורים כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו ראוי כי נכותו של המנוח תקבע על ידי בית הדין. קביעת נכותו של המנוח כוללת בחובה קביעות והערכות רפואיות שבית הדין נעדר המיומנות והיכולת לקבוע. אנו סבורים, כי במקרה הנוכחי ולאור קביעתה החד משמעית של הוועדה כי עקומות השמיעה של המנוח אינן מצביעות כלל על חבלה אקוסטית, קביעה העומדת בניגוד לקביעות פסק הדין הראשון, לפיו הנזק באוזניו של המנוח נובע מחשיפה לרעש במקום העבודה, הסעד הראוי יהיה החזרת עניינו של המנוח לוועדה בהרכב אחר. הוועדה תבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין עבודת המנוח לליקוי השמיעה ואת דרגת הנכות וכן את הפעלת תקנה 15. בבחינה זו תנהג הוועדה בהתאם לאמור בסעיף 18 לפסק דין זה. 20. בטרם נחתום נציין, כי נתנו דעתנו לטענות המוסד בדיון, לפיהן מאחר שהמנוח הלך לעולמו אין מקום להמשיך בערעור, כיוון שהפך לתיאורטי. לטענת המוסד, משנקבעה למנוח דרגת נכות בשיעור 0% על ידי הוועדה לעררים אין המנוח בא בגדרו של סעיף 308 לחוק שהינו החריג לכלל הקבוע בסעיף 303(ג) לחוק. סעיף 308 לחוק קובע כי : "הזכאי לגמלה בכסף שנפטר בלי שגבה מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו". אנו סבורים, כי במקרה הנוכחי, אם תשנה הוועדה את דרגת הנכות שנקבעה למנוח, הרי שזכותו זו הייתה קיימת בעת שהועדה דנה בעניינו, ולכן מתקיימים התנאים שבסעיף 308 לחוק, היינו מדובר בגמלה שהמנוח היה זכאי לה, והוא נפטר מבלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו (ראו לענין זה : עבל 1475/02 דליה חיים - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, , ניתן ביום 9.2.2004). 21. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינו של המנוח יועבר לוועדה בהרכב אחר, אשר בפניה לא יעמדו הפרוטוקולים של הוועדה לעררים, אך יעמוד בפניה סעיף 18 לפסק דין זה. המוסד ימציא לוועדה את כל החומר הרפואי הרלוונטי, לרבות חוות דעתה ותשובותיה לשאלות ההבהרה של המומחית. בא כוחו של המנוח יוזמן לטעון בפני הוועדה ויהיה רשאי אף הוא להמציא לוועדה חומר רפואי רלוונטי. לאור התוצאה אליה הגענו, ישלם המוסד שכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ש"ח. לא ישולם שכר הטרחה תוך 30 יום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת פסק הדין למוסד ועד התשלום בפועל. מחלת מקצוענכותרפואהקשר סיבתי