קשר סיבתי בין רעש לבין ליקוי שמיעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין רעש לבין ליקוי שמיעה: השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת הראשית ורד שפר ונציגות הציבור גב' רעיה דבוש וגב' דינה בולוס; ב"ל 1606/07), בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם היא סובלת, לטענתה, כפגיעה בעבודה כמשמעה בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ב-1995 (להלן - החוק). רקע המערערת, ילידת שנת 1973, עבדה במוסך רכב שבבעלות אביה כמנהלת חשבונות החל משנת 1990, בחדר הסמוך למוסך. המערערת עבדה חמישה ימים בשבוע, כ- 9 שעות ביום. ביום 14.11.2005 הגישה המערערת תביעה למשיב (להלן- המוסד), בה ביקשה להכיר בליקוי השמיעה שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מחשיפה לרעש המזיק שבקע מן המוסך, כפגיעה בעבודה. ביום 12.12.2006 דחה המוסד את תביעתה, מן הטעם שתביעתה אינה עומדת בתנאים שמציב סעיף 84א' (א) (1) לחוק, וסעיף 84א' (א) (3) לחוק. המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטה זו של המוסד. לאחר הגשת התביעה, בדק המוסד שנית את תביעתה והחליט לדחותה, הפעם מן הטעם שלא נמצא כי המערערת נחשפה בעבודתה לרעש מזיק כאמור בסעיף 84א' (א) (1) לחוק, וכושר שמיעתה של המערערת לא ירד בשיעור של 20 דציבל בממוצע בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור כדרישת סעיף 84א' (א) (2) לחוק. לעניין הטנטון נקבע, כי ברשומות הרפואיות של המערערת לא מתועדות פניות חוזרות ונשנות מצדה לקבלת טיפול רפואי בפגיעה בתפקודה עקב הטנטון בהתאם לסעיף 84א' (ב) (3) לחוק. יצוין, כי בעקבות מכתב שנשלח מד"ר גורדון, רופאה תעסוקתית, למשרד התמ"ת- אגף הפיקוח על העבודה, נשלח ביום 5.4.2006 מפקח גהות של משרד התמ"ת אל המוסך בו עבדה המערערת, ומדד את עצמת הרעש במשרדים בהם עבדה. מפלס הרעש שמצא היה 74.7 דציבל במשרד למעלה, ו-77.5 דציבל במשרד למטה עם חלון פתוח. עוד יצוין, כי לאחר הגשת תביעתה של המערערת למוסד, וכן לאחר הגשת תביעתה לבית הדין האזורי, שלח המוסד בודק של המוסד לבטיחות ולגיהות למוסך בו עבדה המערערת, בפעם ראשונה ביום 30.10.2006 ובפעם שנייה ביום 27.7.2008. בשתי הבדיקות נקבע, כי המערערת לא היתה חשופה לרעש מזיק במוסך, נכון ליום הבדיקה. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו בבית הדין האזורי טענה המערערת, כי עיקר פגיעתה נגרם בין השנים 1990 עד 2005, בהן הייתה חשופה ללא הפסקה לרעש המזיק שהופק מן המוסך. המערערת תיארה את תנאי עבודתה בתצהיר עדותה הראשית כך: "ישבתי עד סוף שנת 2005 בחדר שבצד ימין ממנו רעשים של פטישי אוויר, משחזות, דיסקים ידניים, תיקון מנועים... ואילו משמאל לי, בצמוד לי חדר מכונות מסגרות חריטה בברזל למשאיות...". לטענת המערערת, אין לראות בבדיקות הרעש שבוצעו במקום בשנת 2006 כמייצגות את רמות הרעש במוסך אליהן נחשפה במהלך השנים, שכן בעבר סוג המכונות ומיקומן היה שונה, וכן בחדר בו ישבה, כיום יש דלת שניתן לסגור, אך בעבר לא הייתה אפשרות כזו, כך שהחדר היה פתוח לרעש הבוקע מן המוסך משך כל שעות העבודה. יצוין, כי הן בתביעתה למוסד והן בתביעתה לבית הדין האזורי, טענה המערערת כי הייתה מנהלת חשבונות במהלך כל תקופת עבודתה במוסך, ולצורך כך ישבה בחדר סמוך למוסך, שאיננו אטום. במהלך חקירתה בבית הדין האזורי עלתה טענה אחרת, לפיה במהלך שמונה השנים הראשונות לעבודתה במוסך עבדה כפקידה כללית, והסתובבה משך כל שעות היום במוסך עצמו, בין המכשירים השונים. עוד טענה, כי לאחר שלקתה בליקוי השמיעה, בסמוך למועד הגשת תביעתה למוסד, ולאחר שנקבע כי עליה להרכיב מכשירי שמיעה, עברה לעבוד בחדר הממוקם בקומה השניה של המוסך, כדי להפחית את עוצמת הרעש אליו היא חשופה. בית הדין האזורי התמקד בפסק דינו בשאלה, האם עלה בידי המערערת להוכיח כי נחשפה לרעש מזיק במהלך עבודתה במוסך. בית הדין האזורי הסביר, כי בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה, משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה בן שמונה שעות הוא 85 דציבל. חשיפה ארוכה יותר לרעש בעצמה כזאת, או חשיפה לרעש גבוה מכך, בהתאם לתנאים המפורטים בתקנות, נחשבת לחשיפה לרעש מזיק. הנטל להוכיח חשיפה לרעש מזיק מוטל על כתפי התובע. בית הדין קבע, כי המערערת לא הביאה ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענותיה, הן לגבי מפלס הרעש במקומות בהם עבדה, והן לגבי משך הזמן בו נחשפה לאותם מפלסי רעש במקום עבודתה. בית הדין ציין, כי בשאלון שמולא על ידי המעסיק ואשר צורף לתביעתה למוסד נכתב, כי במוסך לא נערכו בדיקות רעש וכי המערערת לא עברה בדיקות רעש תקופתיות. עוד ציין בית הדין האזורי, כי בבדיקות הרעש שנערכו מאוחר יותר נמצאו רמות רעש שאינן עונות על ההגדרה של "רעש מזיק" כהגדרתו בתקנות. לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בפנינו בערעורה ובסיכומיה טענה המערערת, כי בדיקת הרעש שנערכה על ידי משרד התמ"ת איננה רלבנטית לתביעתה, שכן מדובר בחשיפה לרעש משנת 1990 ואילך. עוד טענה, כי המוסד הכיר בליקוי השמיעה ממנו סובלים אביה, בעל המוסך, ואחיה, שעבד במוסך אף הוא, כפגיעה בעבודה, על בסיס בדיקת רעש שנערכה במוסך, ולפיה נחשפו בעבודתם לרמות רעש של 100-130 דציבל. לפיכך, אין הגיון בכך שלא יכירו אף בליקוי השמיעה ממנו היא סובלת כפגיעה בעבודה, שכן הוא נגרם כתוצאה מחשיפה לאותו הרעש בדיוק. עוד טענה, כי כושר שמיעתה פחת בשיעור של 43 דציבל באוזן ימין ובשיעור של 31 דציבל באוזן שמאל, וכי פנתה מספר פעמים לקבלת טיפול רפואי לעניין ליקוי שמיעתה והטנטון. לסיום טענה, כי בית הדין האזורי התעלם מתצהירו של אביה באשר לעבודתה במוסך ולרעש אליו נחשפה, וכי ב"כ המוסד לא טרח לחקור את אביה על תצהירו. המוסד טען, לעומת זאת, כי נטל הראיה כי המערערת עבדה בתנאי רעש מזיק מוטל עליה. המערערת לא רק שלא עמדה בנטל ראיה זה, אלא שבהתאם לבדיקות הרעש שבוצעו במקום, נחשפה המערערת לרעש של עד 77.5 דציבל בלבד, רעש שאינו נחשב לרעש מזיק כהגדרתו בתקנות. עוד נטען, כי טענת המערערת לפיה בשנות עבודתה הראשונות במוסך הסתובבה במוסך עצמו עלתה לראשונה רק בישיבת ההוכחות, ולא הובאה כל ראיה התומכת בטענה זו. לסיום נטען, כי מדובר בערעור המופנה כנגד קביעתו העובדתית של בית הדין קמא באשר לחשיפת המערערת לרעש מזיק במקום עבודתה. בדיון שהתקיים בפנינו נשאל ב"כ המוסד מהי עמדת המוסד לגבי מקומות עבודה שבהם לא נערכת מדידת רעש. ב"כ המוסד השיב, כי בתקנות מפורטים סוגי עבודות, שלגבי העובדים בהן קיימת חזקה של עבודה ברעש מזיק. כאשר מדובר בעבודה שאיננה מפורטת בתקנות, וכאשר לא נערכו במקום העבודה מדידות רעש, המוסד ישלח בודק של המוסד לבטיחות וגהות על מנת שימדוד את רמות הרעש. זאת, לאחר הגשת התביעה למוסד כמובן, וכפי שנעשה גם בעניינה של המערערת. עוד טען ב"כ המוסד, כי סעיף 84א' קובע את התנאים המוקדמים שיש לעמוד בהם, לפי שימונה מומחה על ידי בית הדין. המערערת טענה, כי החלה לעבוד במוסך בשנת 1990 בתור תלמידת כיתה י"ב בתיכון. במקביל למדה ראיית חשבון והחלה ליישם את לימודיה בעבודתה במוסך. תפקידה היה, רוב הזמן, "לבדוק מה עושים העובדים", וכן "לענות ללקוחות מה קורה עם הרכב". עוד טענה, כי בשנות ה-90' היו אספניות ומשאיות שעשו הרבה רעש וכי רוב הזמן הייתה בחוץ. ב"כ המערערת הוסיף, כי במשך כל תקופת עבודתה של המערערת במוסך, החדר בו עבדה לא היה אטום, וכי מטעם זה בדיקת הרעש שנערכה במקום בשנת 2006 לא רלבנטית. בסוף הדיון הוחלט, כי ב"כ המוסד ימציא לבית הדין את בדיקות הרעש שבוצעו בהתייחס לתביעות אביה ואחיה של המערערת שהוכרו על ידי המוסד. ביום 24.11.2009 הודיע ב"כ המוסד, כי אחיה ואביה של המערערת הוכרו כנפגעי עבודה משום שעבדו כמכונאי רכב במוסך. כלומר- עבדו עם הכלים הרועשים עצמם, וכי על בסיס עובדה זו נערכו בדיקות הרעש ביחס לתביעתם. עוד ציין ב"כ המוסד, כי מבדיקת הרעש שבוצעה לגבי תביעתו של אחי המערערת ביום 18.7.2006 נמצא, כי בעת ביצוע עבודות משרד היה האח חשוף לרעש בעוצמה של 70 דציבל בלבד. כמו כן, מדובר במדידות רעש שנערכו בשנים 2005 ו-2006, ומשכך הן אינן רלבנטיות לתביעתה של המערערת. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתובים ובעל פה ולחומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. לטעמנו, היה על בית הדין האזורי למנות מומחה יועץ רפואי בשאלת הקשר הסיבתי שבין עבודתה של המערערת במוסך לליקוי השמיעה ממנו היא סובלת, לטענתה. והכל, מן הטעמים שיפורטו להלן. רקע נורמטיבי כאמור, המערערת הגישה את תביעתה למוסד ביום 14.11.2005. משכך, חל על תביעתה תיקון 79 לחוק, שהוחל מיום 1.4.2005. סעיף 84א' לחוק, שנוסף בעקבות התיקון, קובע כך: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] קובע כך: "תקינות בטיחות ובריאות (תיקון מס' 5) תשמ"ט-1989 173. (א) סבור השר כי ייצור, מכונות, מיתקן, ציוד, חומר, תהליך, מעשה או מחדל הנהוגים במפעל או במקום עבודה פלוני אף אם אינו מפעל כמשמעותו בסימן א' של פרק א', עלולים לגרום חבלת גוף - רשאי הוא להתקין תקנות בדבר בטיחות וגיהות בעבודה כפי שייראה לו למניעת הסכנה כאמור...". בהתאם לסמכות שניתנה בסעיף 173 האמור, הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד-1984 (להלן- התקנות). בתקנה 1 לתקנות הוגדר מהו "רעש מתמשך" ומהו "רעש התקפי". כן הוגדר "רעש מזיק" כ"רעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים בתקנות אלה העלול לגרום לנזק בריאות לעובד החשוף לו במקום עבודתו". בתקנה 2 לתקנות, נקבע, כי במפעל או במקום עבודה שבו עובדים "ברעש מזיק" תהיה "החשיפה המשוקללת המותרת לרעש מתמשך והתקפי" (כמוגדר בתקנה 1, והמבוסס על יום עבודה בן 8 שעות), כמפורט בטבלה 1 שבתוספת השנייה לתקנות. בטבלה האמורה נקבע משך החשיפה המרבי בשעות המותר ליום עבודה. בין השאר, נקבע כי משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה בן שמונה שעות הוא 85 דציבל. בסעיף 3 לתקנות הוטלה חובה על המעביד לערוך בדיקות תקופתיות של עוצמות הרעש במפעלו, אם העובדים בו נחשפים לרעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח כי הם חשופים לרעש כזה. כאמור בתקנות, רעש מזיק לגבי יום עבודה ממוצע, בן שמונה שעות, הוא רעש העולה על 85 דציבל. רעש כזה יוכח על ידי בדיקות הרעש שעל המעביד לבצע במפעלו, מעת לעת. אכן, נטל ההוכחה לגבי התובע להכיר בו כנפגע בעבודה עקב חשיפה לרעש מזיק כאמור, מוטל על כתפי התובע. התנאי של חשיפה לרעש מזיק במקום העבודה הוא התנאי הראשון שנקבע בסעיף 84א', ומבלעדיו לא ייבחנו יתר תנאי הסעיף לשם הכרה בתובע כנפגע בעבודה. כאן עולה השאלה, כיצד יוכיח עובד את חשיפתו לרעש מזיק במקום עבודתו, כאשר המעביד לא מילא את חובתו לערוך בדיקות תקופתיות של רמות הרעש במפעלו, או כאשר מדובר בעובד שעבד במקום עבודה שבו כלל לא מוטלת חובה על המעביד לערוך בדיקות כאלו על פי התקנות? ב"כ המוסד השיב על שאלה זו, במעמד הדיון בפנינו, כי במצב כזה, למעשה, בהתאם לתיקון לחוק, אין כלל אפשרות להכיר בליקוי שמיעה של עובד כפגיעה בעבודה. אין בידינו לקבל גישה כזו, השוללת באופן גורף את אפשרות העובדים שנפגעו כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתם, ושאין ביכולתם להוכיח את רמות הרעש אליהן נחשפו, להיות מוכרים כנפגעי עבודה. לשיטתנו, כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו- במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה. זאת בדומה להליך שנהג בבתי הדין לגבי תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, שהוגשו למוסד טרם כניסת התיקון לתוקף. במצב שבו קביעת המומחה שימונה תהא, כי אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הרי שיש לדחות את התביעה. אולם אם יקבע המומחה, על סמך החומר הרפואי שבפניו, כי יש קשר סיבתי רפואי בין חשיפת העובד לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו, ימשיך בית הדין ויבחן האם התמלאו התנאים האחרים המנויים בסעיף 84א'. בעניין דומה, נקבע זה מכבר, על ידי חברתי השופטת רונית רוזנפלד, כך: "למערער יש קושי אובייקטיבי להוכיח את רמת הרעש שהיתה במאפייה בתקופת עבודתו בה. לכך יש להוסיף את קביעת המומחה כי עקומת השמיעה של המערער יכולה להתאים גם לליקוי שמיעה שהוא תוצאה של חשיפה לרעש. ... כל אלה מובילים למסקנה כי בהעדר כל אינדיקציה לגורם אפשרי אחר לליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו, ובהיותו של ליקוי המערער אופייני לפגיעה שהיא תוצאה מרעש, הסביר ביותר הוא לקבוע, בשים לב לתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין, כי הפגיעה נגרמה עקב חשיפה לרעש" (עב"ל 423/08 מארון נסר - המל"ל, ניתן ביום 25.11.2009). אמנם, בפסק הדין האמור דובר על תביעה שהוגשה טרם כניסתו לתוקף של תיקון 79, אולם בנסיבות המקרה, יפים הדברים גם לענייננו. מן הכלל אל הפרט המערערת עבדה במוסך הרכב שבבעלות אביה החל משנת 1990, עת היתה תלמידת כתה י"ב. המערערת פנתה לראשונה לקבלת טיפול רפואי לגבי הירידה בשמיעתה בשנת 2004. במהלך תקופה זו לא נערכו במוסך מדידות של מפלסי הרעש. בשנים 2004 ו-2005 נערכו למערערת שתי בדיקות שמיעה, בהן נמצא כי למערערת ליקוי שמיעה עצבי דו צדדי עם החמרה בטונים הגבוהים, בדגם המתאים, לכאורה, לליקוי שמיעה מושרה רעש. עוד נמצא, כי המערערת סובלת מירידה בשמיעתה בשיעור של 43 דציבל באוזן ימין, ו-31 דציבל באוזן שמאל. כמו כן נערכה למערערת בדיקת מאפייני טנטון, בה אופיין הטנטון בעקביות ובחזרתיות בינונית. המערערת הגישה לבית הדין האזורי תעודה רפואית שנכתבה על ידי ד"ר אמנון שפירא, מומחה אף אוזן גרון, מיום 3.8.2006, ולפיה מדובר בליקוי שמיעה שנוצר כתוצאה מחשיפה לרעש במקום עבודתה, וכי אין סיבה רפואית אחרת שיכולה להסביר את הליקוי בשמיעתה. כמו כן הגישה המערערת לבית הדין תעודות רפואיות נוספות המעידות, לטענתה, על פניותיה לקבלת טיפול רפואי, עקב הירידה בשמיעתה והטנטון. בנסיבות אלה, משעובדתית נראה כי המערערת עבדה תוך חשיפה לרעש, משיש יסוד לסבור כי המערערת אכן סובלת מליקוי שמיעה שנוצר על רקע זה, ומשלא היתה למערערת אפשרות להוכיח באופן אובייקטיבי את רמות הרעש אליהן נחשפה במהלך שנות עבודתה - היה על בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי, בין החשיפה לרעש בעבודתה על פי החלטת עובדות מפורטת לבין ליקוי השמיעה, ולא לדחות תביעתה על הסף מסיבה שאינה תלויה בה, של אי מדידת עוצמת הרעש במהלך שנות עבודתה. סוף דבר הערעור מתקבל. התיק מוחזר אל בית הדין האזורי, על מנת שימנה מומחה יועץ רפואי בשאלת הקשר הסיבתי שבין עבודתה של המערערת במוסך לבין הליקוי הנטען בשמיעתה. ככל שהמומחה יקבע כי יש קשר סיבתי כזה, יבחן בית הדין האם התמלאו שאר התנאים המנויים בסעיף 84א' ביחס למערערת, לרבות בעניין הטנטון. המוסד ישלם למערערת שכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ, תוך 30 היום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומו המלא בפועל. ניתן היום כ"ג בכסלו התש"ע (10 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים, ויישלח אליהם. השופט עמירם רבינוביץ' השופט יגאל פליטמן השופטת נילי ארד נציג עובדים מר מנחם שוורץ נציג מעבידים מר דני בר סלע שמיעהקשר סיבתימטרד רעש