קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גילוי ראיה חדשה לאחר פסק דין: בפני תביעה לביטול פסק דין מיום 3.9.98 שניתן בת"א (רמלה) 5531/96 (להלן - "פסק הדין"), מן הטעם שהוצא בדרך של תרמית, ומשום גילויין של ראיות חדשות. עוד מבוקש להצהיר, כי למבקש זכות דיירות מוגנת בנכס שברחוב סעדיה חתוכה 1 יהוד (להלן - "הנכס"). בפסק הדין נקבע שעל התובע לפנות את הנכס עד ליום 1.1.99. תאור העובדות פסק הדין ניתן על בסיס תביעה שהגישה עמידר, שבה נטען, שהתובע הקים את הנכס שלא כדין על מקרקעין של רשות הפיתוח, ומשתמש בו כמחסן. אין בידי התובע חוזה עם רשות הפיתוח ואין לו זכות חוקית להחזיק במקרקעין. התביעה התקבלה בהתבסס על קביעות עובדתיות שמבוססות על הראיות שעמדו בפני בית משפט, והתרשמות מהעדים שהעידו בפניו. פסק הדין קובע כי התובע מחזיק בנכס שלא כדין. לא ניתנו לו זכויות כלשהן על ידי המועצה המקומית יהוד (להלן - "המועצה"). בכל מקרה לא קיימת לה סמכות להעניק זכות כלשהי במקרקעין שאינם שייכים לה. כמובן שלא הייתה למועצה זכות להעניק זכות לדיירות מוגנת. קודם לקביעה אופרטיבית זאת, מתאר בית המשפט את טענותיו של התובע. התובע קיבל את החזקה במקרקעין בשנת 1963, כולל הנכס שהיה בנוי עליו באותה עת. החזקה במקרקעין ניתנה לו על ידי המועצה, שהייתה בעלת הזכות להעניק לתובע זכות שכירות. הזכויות הן זכויות של דיירות מוגנת. התובע שלם דמי שכירות למועצה. לאחר שעמידר קיבלה יפוי כוח מרשות הפיתוח לניהול המקרקעין, סרבה לקבלו ממנו דמי שכירות, ובשל כך היא מנועה לתבוע ממנו דמי שכירות. בית המשפט מתאר מכתב ששלח ראש המועצה ביום 20.2.90 לעמידר. במכתב ממליץ ראש המועצה לעמידר, לחתום על חוזה שכירות עם התובע, מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות הקשות. בית המשפט תמה, אם לנתבע היו באותה עת זכויות לדיירות מוגנת, מדוע לא בא הדבר לידי ביטוי במכתב זה. בית המשפט דוחה את הטענה, לפיה הנתבע לא שילם דמי שכירות, מאחר שקיבל מהמועצה פטור מתשלום עקב מצבו הרפואי. בתביעה שנדונה בפני, טוען התובע שמצא לאחרונה במחסן של ההורים שלו, מסמכים התומכים בטענותיו לזכויות בעמידר כדייר מוגן. מסמכים אלה מפריכים את הטענה, לפיה פלש התובע בפתאומיות למקרקעין. העובדה שעמידר טענה שלא היה תיק, למרות המסמכים שמלמדים אחרת, מובילה אותו למסקנה שהתיק אצל עמידר הועלם בכוונה תחילה, על מנת לאפשר מכירה של המקרקעין ליזם פרטי. את האצבע המאשימה מניף התובע לעבר הגב' שרה דרעי, שהייתה עדת תביעה וזכתה לאמונו של בית המשפט. בין היתר מתבסס התובע על מפות שערכה עמידר, בהם מצוינת נוכחותו של התובע במקרקעין וקבלה משנת 1973 של עמידר שהוצאה לתובע. בשנת 2007 הגיש התובע במסגרת ה"פ 136/07 , תביעה לפסק דין הצהרתי, שיצהיר על זכויותיו בנכס לפי חוק הגנת הדייר. התביעה סולקה על הסף בפסק דין שניתן ביום 4.11.07, מן הטעם שלא ניתן לתת פסק דין הצהרתי שיעמוד בסתירה לפסק הדין. בית המשפט סבור, שהדרך לביטול הקביעות בפסק הדין ההצהרתי, הינה בדרך של תובענה לביטול פסק הדין. זאת התובענה שהוגשה בפני ובה עלי להכריע. להשלמת התמונה יאמר, כי התובע לא פינה את הנכס. התובע הגיע להסדר עם עמידר באישור ועדת חריגים מיום 8.3.01, כי ישלם דמי שימוש ראויים בסכום חודשי של כ- 1,000 ₪. התובע עמד בתשלום במשך תקופה מסוימת ובשלב מאוחר יותר הפסיק לשלם. כנגד התובע הוגשה תביעה נוספת לתשלום דמי שימוש ראויים במסגרת ת"א 1207/08 . על אף שכותרת התביעה הינה כספית ופינוי, לא מבוקש בסעד האופרטיבי פסק דין לפינוי. בהחלטה מיום 31.7.08 שניתנה על ידי כבוד הרשם סעדון הועמדו ההליכים בתביעה זאת עד להכרעה בתביעה המונחת בפניי. התצהיר התומך בכתב ההגנה בת"א 5531/96 בטרם אדון בתביעה לגופה, אפרט את התצהיר התומך בכתב ההגנה בת"א 5531/96 (להלן - "התצהיר המוקדם") ואשווה אותו לתצהיר התובע בכתב התביעה שמונח בפני (להלן "התצהיר המאוחר"). כבר בשלב זה אציין, שמדובר בשתי גרסאות עובדתיות שונות לחלוטין. בתצהיר המוקדם טען התובע, כי בשנת 1961 עלה לישראל ועבר להתגורר ביהוד. התובע קיבל את הנכס בשנת 1963 מהמועצה. המועצה בנתה עבורו את הנכס. המועצה נתנה לו את הנכס במטרה לשקם אותו כעולה חדש, וזאת הן לצורך מגורים, והן לצורך ניהול עסק, שכן התובע הוא נכה לצמיתות. התובע צרף לתצהירו אישור מועצה, שמאשר שקיבל את הנכס בשנת 1963 ותרשים של הנכס מתיק המועצה. במסגרת השיקום, עבד התובע במשרה חלקית במועצה, ומתוך עזרה סוציאלית פטרה אותו המועצה מתשלום דמי שכירות. הזכויות שהוענקו לו היו זכויות של שכירות מוגנת. התובע טען, שהמועצה הייתה זכאית להעניק נכסים בשכירות מוגנת לשם מתן סיוע לתושביה. התובע צירף מכתב מיום 18.3.87 שמלמד על כך. בשנת 1985 פוטר מהעבודה במועצה, והקים בנכס עסק לסחר באופניים , מכוניות ותיקונים. התובע קיבל רישיונות עסק לצורך הפעלת העסק. לאחר שפוטר מהמועצה, וביקש להסדיר את דמי השכירות, נאמר לו, שבגלל היותו נכה הוא פטור מדמי שכירות. בשנת 1989 פנה למועצה וביקש לקבל את חוזה השכירות, ואישור בכתב על פטור מתשלום דמי השכירות. התובע הופנה לעמידר לצורכי חתימה על חוזה שכירות כשם שהופנו גם דיירים אחרים. התובע פנה לעמידר, אולם שם נאמר לו שלא קיים רישום לגבי הנכס, וכי עמידר מכינה רישום לגבי הנכסים. עמידר סירבה לקבל ממנו דמי שכירות. אין מקום לטענת עמידר לפיה אינה יודעת על קיומו, שכן בשנת 1990 הודע לעמידר על ידי המועצה כי התובע נמצא במקרקעין. התובע מצרף תרשים מיום 3.12.89, שבו משורטט הנכס עם שמו של התובע ומיקומו יחסית למבנים שמצויים בסביבה. התצהיר התומך בתביעה הנוכחית בתצהיר המאוחר שהוגש בתמיכה לתביעה שבפני ,מעלה התובע גרסה שונה לחלוטין. על פי תצהיר זה, ראש המועצה רצה לגמול לו על כך שהתובע עזר לו בבחירות, הגיע אליו בשנת 1966, והודיע שמצא עבורו דירה של עמידר שעולה קרוב ל- 5000 לירות. התובע קיבל סכום זה באמצעות משכנתא של 5,000 לירות, וקיבל שיק לפקודת עמידר . ראש המועצה הודיע לו, שבינתיים ניהל עבורו משא ומתן עם עמידר, והצליח להוריד את הסכום ל- 3000 לירות. התובע מסר את השיק בסניף של עמידר וקיבל מפתח לנכס. זמן קצר לאחר מכן, קיבל המחאה מעמידר על ההפרש בין השיק שקיבלה עמידר, לבין הסכום שסוכם. השיק מעמידר היה על סכום של קרוב ל- 2000 לירות. התובע שיפץ את הנכס, התחתן בשנת 1967, וגר עם אשתו בנכס. כל תושבי השכונה מכירים אותו כדייר של עמידר מזה עשרות שנים. התובע שילם לעמידר מדי חודש בחודשו שכירות, וכאשר הייתה תקלה בנכס, היו מגיעים נציגי עמידר לתקן אותו. מדי חודש היה מגיע לנכס נציג של עמידר, והיה בודק אם קיימת תלונה כלשהי, ואם יש תקלה שיש לתקנה. כאשר היו תקלות, השתתף התובע ב- 50% מהוצאות התיקון. התובע מצרף לתצהירו שורה ארוכה של מסמכים שמלמדים על כך שכתובתו הייתה בנכס, כאשר המסמך הראשון שמצורף הוא פנקס קופת חולים משנת 1974. התובע לא שמר את ההסכם לשכירות מוגנת שחתם עם עמידר, כאשר רכש את הנכס. הוא מחזיק במסמכים אחרים שמוכיחים שהיה הסכם שכירות מוגנת בינו לבין עמידר. מסמך אחד הוא קבלה מעמידר מיום 9.8.73 שנושאת את שמו בנוגע לתשלום שכר דירה, ומציין מפורשות שהוא דייר של עמידר. קיים תשריט שהוצא על ידי האגף לניהול נכסי רשות הפיתוח מיום 19.7.87 ובו מצוין התובע על שרטוט הנכס כמי שיושב בנכס. קיים גם תרשים מיום 3.12.89 שבו משורטט הנכס עם שמו של התובע ומיקומו יחסית למבנים בסביבה. סמוך ליום 16.3.96 קיבל מינהל מקרקעי ישראל מחוז המרכז, החלטה לשווק את המגרש שבו מצוי הנכס. נשלחו שליחים כדי להכין את המקרקעין לקראת שיווקו והם שוחחו איתו. התברר לתובע בדיעבד, שאותם שליחים הבינו שאיננו נוהג לשמור מסמכים, הינו בעל נכות של 60% ובעיות משפחתיות רבות. ביום 15.3.96 ערך שמאי מקרקעין מטעם עמידר חוות דעת, שבה נאמר, שעל פי מה שנמסר לו ,אין לתובע, שהוא פולש, זכויות בשינוי יעוד הקרקע ולכן לא נבדק המצב התכנוני. התברר לתובע בדיעבד, שהטעם לכך הוא, שגב' דרעי ידעה שמצויים בתיק הועדה מספר מסמכים שמצביעים על זכויותיו, והגדרת התובע כפולש סיפקה נימוק להימנע מבדיקת תיק הבניין. גב' דרעי הייתה מודעת לכך, שהנכס נבנה יחד עם כל המבנים האחרים בסביבה, עליהם היא גובה דמי שכירות מדיירים אחרים. לתובע לא היו מסמכים להתמודד עם הטענה, שהוא מגדיר אותה כטענה הזויה, לפיה אין לו כל זכויות בנכס. התובע פנה לכל מי שיכול היה לפנות כדי שיבוא לעזרתו, כגון ראש המועצה, שניהל התכתבות עם הגב' דרעי, אולם זאת הייתה נחושה להמשיך במשימתה. ביום 13.11.96, הוגשה התביעה בת"א 5531/96, שבה נאמר, שהתובע הקים את הנכס שלא כדין, ונמצא שם ללא חוזה שכירות וללא הסכמה. התובע הסביר לעורך הדין שייצג אותו בתביעה, שהוא דייר מוגן. עורך הדין הסביר לו, שבגלל שאין לו העתק הסכם עם עמידר, ואין לו שום הוכחה שאכן היה הסכם כזה, אין טעם להתעקש על הטענה, משום שהיא לא תתקבל. התובע גם ידע שהמקרקעין היו שייכים קודם למועצה ולא לעמידר, וכי עמידר קיבלה את ניהול הקרקעות מהמועצה, על פי אישור מועצה מיום 30.8.98 שמצורף לתצהיר. שתי עובדות אלה, האחת - שידע שהמקרקעין שייכים למועצה, ולא לעמידר, וההנחיה של עורך הדין להתמקד בטענה לפיה שילם שכירות מוגנת, גרמו לו לחתום על תצהיר לפיו שילם דמי שכירות מוגנת למועצה. היום כאשר התובע קורא את התצהיר שלו, שעליו חתם, וכאשר הוא קורא את פסק הדין, הוא נדהם לגלות עד כמה ניתן לעוות בכמה שורות בפסק דין את חייו של אדם. התובע היה דייר מוגן של עמידר, ואת המציאות הזאת לא ניתן לשנות במספר שורות בפסק דין שהתבסס על טענות שקריות, רמאות והטעיה. בפני בית המשפט לא הייתה באותו מועד הוכחה להיותו דייר מוגן, אבל היום יכול התובע להוכיח שקנה את זכותו בכסף מלא, ושילם שנים רבות שכירות כדייר מוגן. כל המסמכים שמוכיחים את זכויותיו נעלמו מהתיק בעמידר, וביום 30.3.97 חתמה הגב' דרעי על תצהיר לפיו עמידר אינה מחזיקה במסמך כלשהו בעניינו של התובע לפני יום 3.3.96. במהלך הדיון הודתה הגב' דרעי כי אינה יודעת מה קרה לפני שנת 1995 והנכס הינו מלפני 1987. היא הודתה, שעמידר סרבה לקבל ממנו דמי שכירות, כאשר היא טוענת שהסיבה לכך הייתה משום שלא היה דייר מוגן. היא הודתה שכל ההליך נפתח משום שיזמים התחילו להתעניין במקרקעין. לטענת התובע, המסמכים של עמידר מלמדים, שהיה תיק, היה ידוע לעמידר על נוכחותו, היה לו הסכם דיירות מוגנת, והתיק נעלם בנסיבות "הזויות". על בסיס טענות עמידר, ומאחר שלא היו ברשותו מסמכים, קבע בית משפט בשוגג שלא שילם מאומה לעמידר, ולכן הוא מחזיק במקרקעין שלא כדין. בית המשפט קבע בפסק הדין, שעמידר לא התנגדה לשהייתו בנכס, לא נקטה הליך לסילוקו, ולכן מנועה לגבות דמי שכירות ראויים באופן רטרואקטיבי. את המסמכים שמצורפים לתביעה , אשר לא היו בידו כאשר נתבע על ידי עמידר, מצא רק לאחר שהמשפט הסתיים, לאחר ששיפץ את המחסן של ההורים ומצא את המסמכים בתוך ארגז של חפצים ישנים. התובע זוכר שהיו לו מסמכים נוספים שחשב שהם ישנים ואין צורך בהם, ולכן זרק אותם. התובע סמך על עמידר, ולא העלה על דעתו שעמידר תכחיש עובדה כל כך ברורה, בקשר לזכויות שלו. התובע לא העלה בדעתו, שכל המפגשים עם עמידר יוכחשו ועמידר תהפוך אותו משוכר לפולש. התובע לא העלה בדעתו שעמידר תטען, שנכס שהיה קיים במשך עשרות שנים והיה של עמידר, נבנה על ידי התובע רק לאחרונה. כאשר הוגשה התביעה היה התובע מופתע וחשב שזרק את כל המסמכים. הוא ביצע חיפושים בבית ולא מצא דבר. גרסת עמידר על פי גרסתה, תביעה זאת מהווה ניסיון לשנות פסק דין סופי וחלוט של בית משפט ונועדה למנוע את פינויו מהנכס. לאחר פסק הדין נעשה ניסיון להגיע עם התובע להסדר לפיו יישאר בנכס וישלם דמי שכירות. הובהר לתובע כי אי תשלום דמי השכירות יגרור ביצוע פסק הדין ופינויו מן הנכס. התובע לא עמד בהסדר ולכן עליו לפנות את הנכס. חוב דמי השכירות על פי ההסדר הינו כ - 45,000 ₪. עמידר מכחישה קיומו של חוזה שכירות עם התובע. לטענתה הובאו בפני בית המשפט כל המסמכים שהיו מצויים ברשותה מבלי להסתיר מסמך כלשהו. לתצהיר צורפו מסמכים מטעם עמידר שמתייחסים לתקופה לאחר פסק הדין, ומלמדים שלא נעשה שימוש כלשהו בנכס, והוא סגור במשך תקופה ארוכה. תצהירו ועדותו של שבתאי פאנו מר פאנו עבד כמודד שכיר אצל עמידר ופרש לגמלאות בשנת 1988. הוא זה שערך את התוכנית עבור עמידר ביום 19.7.87. התובע התגורר בנכס באותה תקופה. לנכס היה תיק אצל עמידר באותה תקופה. עבודות המדידה הוזמנו על ידי מי שהיה מינהלן באותה תקופה מר בלייטמן. גב' שרה דרעי החליפה אותו בתפקיד. במהלך עדותו הסביר, כי העובדה שהוזמן לבצע מדידה בנכס, מלמדת שהתנהל בעמידר תיק לגבי הנכס. הוא שלל את האפשרות לפיה בוצעה מדידה לנכס אחר. לדבריו ניתן לקבוע בוודאות, שהיה קיים תיק לנכס, ואם נאמר על ידי גב' דרעי שלא קיים תיק, היה צריך להעביר את העניין לחקירה במחלקה לביקורת פנימית. עדותו של עד זה אין בה בכדי לקדם את הדיון בתיק זה , שכן השאלה הינה האם היה התובע דייר מוגן, וקיומו של התיק אינו מלמד על כך שהתובע היה דייר מוגן. התובע עצמו בסעיף 11 לתצהירו מיום 29.12.97 טען, שפנה לעמידר בשנת 1989 ונאמר לו שלא קיים רישום לגבי הנכס, מה שלא מתיישב עם עדותו של מר פאנו. ההכרעה הראיה החדשה עליה מבוססת התביעה, הינה קבלה משנת 1973 על סכום של 50 ל"י שהוצאה על ידי עמידר (להלן - "הקבלה"). תוכניות שמתייחסות לנכס מהשנים 1987 ו- 1989 היו בפני בית המשפט קודם שנתן את פסק הדין. בסעיף 37 לתצהירו טוען התובע, כי מצא את המסמכים המצורפים לתביעה לאחר שהמשפט הסתיים, לאחר ששיפץ את המחסן של ההורים, והם היו בתוך ארגז של חפצים ישנים. אינני סבור שניתן לומר שלא היה אפשר למצוא מסמכים אלה בשקידה סבירה קודם לכן. חלפו שנתיים מיום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין. היה לתובע זמן מספיק למצוא מסמכים אלה שהוא עצמו הניח אותם שם. נקודת המוצא לביטול פסק הדין היא , שהראיה יכולה הייתה להשפיע בצורה ניכרת על פסק הדין. אינני סבור שהיה בראיה זאת, בכדי להשפיע על תוצאות פסק הדין. הקבלה עומדת בסתירה מובהקת לגרסתו של התובע בתצהירו. בתצהירו הוא טוען, כי קיים אישור מועצה המאשר כי בשנת 1963 ניתן לו הנכס. בהמשך נאמר, כי קיבל מהמועצה פטור מדמי שכירות. רק בשנת 1989 הופנה על ידי המועצה לחתימה על חוזה שכירות עם עמידר. הקבלה אינה יכולה להתיישב עם גרסתו בתצהיר. הקבלה אינה יכולה להתיישב עם המכתב ששלח ראש המועצה ביום 20.2.90, ובו הוא ממליץ לעמידר לחתום על חוזה שכירות עם התובע. מדוע היה צורך באותו מכתב, אם לטענת התובע חתם על הסכם שכירות מוגנת עם עמידר (סעיף 16 לתצהיר המאוחר). זאת ועוד, אם חתם על הסכם שכירות מוגנת עם עמידר, היה עליו לשלם מדי חודש בחודשו. בתצהיר המוקדם נימק את הימנעותו מתשלום בויתור של המועצה. אולם, אם גרסתו בתצהיר המאוחר היא הנכונה, כיצד שילם דמי שכירות מוגנים ומי ויתר עליהם. לשאלה זאת כמו לשאלות רבות נוספות אין מענה. התובע מתעלם מכך, שנקודת המוצא לפסק הדין היא, שהתובע יושב בנכס שנים רבות. כל ראיה שמכוונת להוכיח עובדה זאת, אינה יכולה לשנות את תוצאות פסק הדין שמבוסס על הנחה זאת. קשה ללמוד מתוך הקבלה מהו המעמד של התובע. יתכן כי עמידר גבתה ממנו דמי שימוש ראויים למרות שאיננו דייר מוגן. אינני רואה כיצד תגרום קבלה בודדת לשינוי פסק הדין שקובע, שגם אילו היה התובע מוכיח שהמועצה נתנה לו את הזכויות, אין היא מוסמכת לעשות זאת. התובע טוען באריכות לתרמית שבוצעה על ידי עמידר, כאשר העלימה את התיק המתנהל אצלה לגבי התובע . טענה זאת לא הוכחה באופן כלשהו. אין בה דבר מלבד חשדות בעלמא. אדרבה, אם טענת הנתבע בתצהירו המוקדם נכונה, הרי שכלל לא התנהל תיק על שם התובע. התובע מצהיר בסעיף 10 לתצהיר המוקדם כי פנה בשנת 1989 למועצה וביקש לקבל את חוזה השכירות . התובע הופנה לעמידר ושם נאמר לו כי אין רישום לגבי הנכס. טענות אלה של התובע בתצהירו, משמיטות את הקרקע מתחת לטענתו המרכזית של התובע, לפיה הועלם התיק בכוונה תחילה בשנת 1996, כדי לאפשר את מכירתו. מסתבר כי כבר בשנת 1989 לא היה קיים בתיק. התובע אף מוסיף וטוען, כי עמידר סירבה לקבל ממנו דמי שכירות (סעיף 11 לתצהיר המוקדם). בתצהירו המאוחר הוא טוען, שקנה את זכותו בכסף מלא ושילם שנים רבות שכירות כדייר מוגן. (סעיף 31 לתצהירו). אם שילם דמי שכירות כדייר מוגן, מדוע לא הציג במסגרתו הגנתו בת"א 5531/96 את הקבלות ששילם בחודשים שקדמו להגשת כתב הגנה. אם לא שילם כיצד הוא זכאי להיות דייר מוגן. אין הסבר מי ויתר לו על התשלום, בהנחה שהיה לו חוזה שכירות לדיירות מוגנת עם עמידר. קיים גם שיהוי משמעותי בהגשת התביעה, שכן את הראיה הנוספת מצא לדבריו בשנת 2000 לערך. התביעה הוגשה בסוף שנת 2007. ההסבר לפיו פנה לעמידר ואלה הגיעו עמו להסדר, אינו מהווה הצדקה להשתהותו . פסק הדין הורה על פינויו והיה על תובע לפנות מיידית לבית משפט בעקבות גילוי הראיה . הדיון המשפטי לבית משפט קיימת סמכות לבטל פסק דין שניתן בתרמית. בע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נ"ח (3) 1, 16 קובע בית המשפט שהסמכות לבטל החלטה שהושגה במרמה, הינה סמכות טבועה, בהעדר הוראת חוק ספציפית ששוללת את אותה סמכות. השימוש בסמכות מתבצע, כאשר קיימים שיקולים של צדק, אשר עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין. (סעיף 16 לפסק הדין). פסק דין שניתן על בסיס תרמית, פגום משורשו. הסמכות של בית משפט להיזקק לטענת תרמית נוגעת ליסודות ההליך השיפוטי. ברע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' יונה שאול בפש"ר (פורסם במאגרים המשפטיים) קובע בית המשפט העליון, שהתנאי לקבל בקשה לביטול פסק דין עקב מרמה הוא, שהתגלתה ראיה חדשה שלא ניתן היה להשיג אותה בשקידה סבירה קודם לכן. בית המשפט מדגיש שמדובר בראיה שמשקלה ממשי, או במקרה שבו קיימת עדות משמעותית שהיא עדות שקר, שבעל דין יזם ביודעין את הגשתה במשפט. עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר, אינה מספיקה, שאם לא כן, לא היה סוף למשפטים שמבוססים על ממצאים עובדתיים. (סעיף 2 לפסק הדין). בע"א (ת"א) 1715/02 מארק גנדל-גל ואח' נ' קופל נהיגה עצמית בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמר, כי בעל דין שמבקש לבטל פסק דין מחמת מרמה, אינו יכול להפריח טענות לחלל האוויר ויש צורך בהוכחתן במידה מוגברת מטענות אחרות. (סעיף 14 לפסק הדין) בת"א (חיפה) 21621/98 כהן ריקי נ' עו"ד ריכרד וייס (פורסם במאגרים המשפטיים). נאמר, שביטול פסק דין הוא סעד מן היושר. (סעיף 8 לפסק הדין) מי שמבקש סעד מן היושר, צריך לבוא בידיים נקיות. התובע הגיש תצהיר מפורט במטרה להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדו בת"א 5531/96, ולאחר שהגנתו נדחתה, מגיש תצהיר ובו עובדות שונות לחלוטין, כדי להתחמק מתוצאות פסק הדין. לא ניתן לומר שהוא בא בידיים נקיות. הסמכות לבטל פסק דין סופי, היא סמכות טבועה, כאשר שיקולים של צדק עדיפים על שיקולים של מעשה בית דין. האם מקרה זה, בו הוגש התצהיר המוקדם שאיננו תואם את העובדות, לטענת התובע עצמו, במטרה להתגונן מפני תביעה, הוא המקרה המתאים לשימוש בסמכות הטבועה. התשובה שאני משיב לשאלה זאת, היא שלילית. לא מן הנמנע שדווקא התצהיר המוקדם הוא הנכון, ואילו המאוחר איננו משקף את העובדות. המכתב מיום 20.2.90 שמתואר בפסק הדין תומך במסקנה זאת. ניתן ללמוד על התייחסות הפסיקה למקרים בהם מועלית גרסה עובדתית שונה בשני הליכים משפטיים שונים מהדוקטרינה בדבר השתק שיפוטי. במקרה זה אין צורך לעשות שימוש בדוקטרינה זאת שכן ביטול פסק הדין נתונה לשיקול דעת בית משפט בהתחשב במכלול הנתונים. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח' פ"ד נ"ט (6) 625, נאמר כי טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר, כאשר בעל דין מעלה טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים שונים. התכלית מאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, ולמנוע ניצול לרעה של בית המשפט.(סעיף 9 לפסק הדין). בבש"א (ת"א) 9877/09 זאב רום נ' דוד אפל (פורסם במאגרים המשפטיים) מגיע בית המשפט למסקנה, על פי ניתוח הפסיקה, שאין צורך בקבלת הטענות הסותרות בהליך אחר,על מנת שתהיה תחולה לדוקטרינה זאת. התובע מעיד על עצמו, כי הנחיה של עורך הדין להתמקד בטענה לפיה שילם שכירות מוגנת, גרמה לו לחתום על תצהיר לפיו שילם דמי שכירות מוגנת למועצה. אני מתקשה לקבל טענה לפיה תאר הנתבע בתצהיר מצב עובדתי שגוי, על מנת לקדם את ענייניו במשפט קודם, ומשנדחו טענות אלה יתאפשר לו להציג מצג עובדתי שונה, אשר לדבריו הוא המצג הנכון. כאמור קודם לכן אינני סבור שהיה בראיה הנוספת, אילו הוגשה, בכדי לשנות את תוצאות פסק הדין. סוף דבר לפיכך אני דוחה את התביעה. ההליכים בת"א 1207/08 ימשכו כסדרם. כתב ההגנה בתביעה זאת יוגש עד ליום 30.9.09. אני מחייב את התובע בהוצאות התביעה ובנוסף לכך בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ראיות חדשות