קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דוגמא למקרה של ריבוי נושים: העובדות 1. בין המבקשת (להלן - החברה) ובעל מניותיה, אבשלום הולצברג (להלן - הולצברג) מצד אחד, ובין המשיבה 2 (להלן - סונול), מצד שני, נחתם בשנת 2004 הסכם להפעלת תחנת דלק על מקרקעין, שהולצברג הוא בעל זכויות החכירה עליהם (להלן - ההסכם, צורף כנספח ללא סימון לתובענה). 2. המשיבה 1 (להלן - וינברג) תבעה את אבשלום ואישתו שמחה לתשלום שכר טרחה בעבור שירותים משפטיים שנתנה להם וזכתה בתביעתה. בעקבות פסק הדין נפתח תיק הוצאה לפועל, ובמסגרתו הטיל ראש ההוצל"פ, לבקשת וינברג, עיקול צד ג', על כספי הולצברג המצויים בידי סונול. סונול הודיעה לראש ההוצל"פ כי היא עיקלה מחצית הכספים שבידיה, המהווים את חלקו של הולצברג, כיוון שהמחצית האחרת שייכת לחברה. הזוג הולצברג ביקשו מראש ההוצל"פ לבטל את העיקול שהוטל, כיוון שלטענתם, הכספים שעוקלו שייכים לחברה ולא להם. בקשתם נדחתה והם הופנו לבית המשפט. 3. גם המשיב 3 (להלן - מע"מ) הטיל עיקול צד ג' אצל סונול, על כספים שהחברה חייבת לו. סונול עיקלה גם הפעם מחצית מהכספים בלבד, כיוון שלהבנתה, המחצית האחרת שייכת להולצברג. התביעה וטענות הצדדים 4. תובענה זו הוגשה על ידי החברה, להצהיר כי הכספים שבידי סונול שייכים כולם לה ולא להולצברג, ובעקבות כך על ביטול העיקול שהוטל על מחצית מהכספים. טענתה העיקרית היא, כי על פי ההסכם, סעיף 6.1 שלו, התשלומים שסונול חייבת על פיו משולמים לחברה, כך נעשה בפועל והחברה מוציאה בגין תשלומים אלה חשבוניות שלה. 5. טענתה העיקרית של וינברג היא, שהצד להסכם מול סונול הם החברה והולצברג גם יחד, הנושאים יחדיו בזכויות ובחובות על פיו, ואין משמעות לכך שהכספים משולמים לחברה. וינברג מפנה בהקשר זה לכתבי בי-דין שונים שהגישו הולצברג במסגרת ההתדיינויות שהיו ביניהם, המראים כי כך ראו גם הם את פני הדברים. לחילופין, מבקשת וינברג, להרים את מסך ההתאגדות שבין החברה ובין הולצברג, כיוון שהולצברג הוא הנהנה היחיד למעשה מאותם כספים. 6. סונול בתשובתה לראש ההוצל"פ ולבית המשפט במסגרת תובענה זו השיבה, כי למיטב הבנתה, הזכאים לתשלומים על פי ההסכם הם החברה והולצברג יחדיו, ומכאן שזכאותו של כל אחד מהם לאותם כספים היא מחצית מהם. בסיכומיה שינתה סונול את טעמה וסברה שהזכאי לאותם כספים היא החברה בלבד. 7. מע"מ סבור כי הכספים הנדונים שייכים לחברה בלבד, מאותם טעמים של הולצברג. דיון 8. אני סבור, כדעתה המוקדמת של סונול, כי המפתח לשאלה: למי "שייכים" התשלומים שסונול משלמת על פי ההסכם, הינו ההסכם עצמו. "הכתובת" אליה מגיעים התשלומים בפועל היא ראיה, אמנם חשובה אך לא יחידה, בין שאר הראיות העשויות להצביע על הבעלות עליהם. כדי להשיב נכונה על השאלה הנדונה, עלינו לשאול: מיהו "הנושה" על אותם כספים, כלומר: מיהו הזכאי לדרוש מהחייב, סונול, את תשלומם? 9. התשובה לשאלה הנ"ל מצויה בסעיף 6.1 להסכם, שהחברה עצמה הפנתה אליו, הוא הסעיף הקובע את חובת התשלום וגובהו: "החל מהיום הקובע ולמשך כל תקופת תוקפו של הסכם זה...תשלם סונול לחברה מידי חודש בחודשו, בגין כל זכויותיה עפ"י הסכם זה ובתמורה לקיום כל התחייבויות החברה והולצברג על פי הסכם זה (הדגשה לא במקור - הח"מ), סך כולל השווה בשקלים יציגים ל-9,500 ₪ +מע"מ, כנגד חשבונית מס כדין..." קביעה זו בהסכם לא נקבעה ככה סתם, שכן הצדדים להסכם הינם, כאמור, סונול מצד אחד, והחברה והולצברג יחדיו כצד שני. גם הרקע להסכם על פי האמור בו, הינם הסכמים קודמים שהיו קיימים בין סונול ובין הולצברג והליכים משפטיים קודמים שהתנהלו ביניהם ("והואיל" הראשון והרביעי). גם ההסכם הנוכחי מטיל חבויות שונות על הולצברג עצמו ומעניק לו זכויות, אם לבדו ואם יחד עם החברה (למשל: סעיפים 2.3 פיסקה אמצעית, 2.5, 2.6, 2.7, 3.3, 3.4, 5.7, 7.1, 7.2, ועוד). המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, שעל פי ההסכם, החברה והולצברג חבים יחדיו כלפי סונול בהתחייבויות הכלולות בו, מחד, ושניהם יחדיו נושים בסונול לקיום התחייבויותיה על פיו. 10. המצב המשפטי המתואר בהסכם הוא המצב של ריבוי נושים, הנדון בסעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). מצב של ריבוי נושים מתקיים, כאשר כל הנושים זכאים מן החייב לביצוע אחד, ונושים זכאים לחיוב אחד, כאשר הם גם זכאים משותפים על פי אותו חוזה (פרופ' מיגל דויטש, "ריבוי נושים", דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת פרופ' דניאל פרידמן, 331, בעמ' 334). 11. הקביעה, לפיה תשלומי סונול יבוצעו לחברה דווקא היא קביעה טכנית במהותה, הנובעת משיקולים פנימיים שונים של הצדדים עצמם, אך היא אינה מאיינת את נשייתו של הולצברג כלפי סונול. אם סונול היתה חדלה לשלם את תשלומיה על פי ההסכם, אין ספק בעיני שגם הולצברג היה זכאי לתבוע אותם תשלומים מסונול, באותה מידה שהחברה היתה זכאית לתובעם לפי סעיף 59(א) לחוק החוזים. 12. סיטואציה דומה למדי נדונה בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 186/77 סוכנויות השכרת רכב בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג (1) 197. באותו מקרה נערך חוזה עם החברה המערערת ועם מנהלה ובעל רוב מניותיה, שבמסגרתו שילם המשיב סכום כסף לחברה. המשיב ביטל את ההסכם לאחר שהופר ותבע את השבת הסכום, בית המשפט קמא חייב את החברה ואת המשיב ביחד להשיב את הסכום. המנהל ערער בטענה שהסכום שולם לחברה. בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט י' כהן ביסס את קביעתו על ההסכם שקבע חיוב המוטל על החברה ועל המנהל ויצר מצב של ריבוי חייבים לפי סעיף 59 לחוק החוזים. כב' השופט ברק ביסס את קביעתו על חובת ההשבה שלאחר ביטול החוזה לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, מאחר והמנהל היה בעצמו צד לחוזה והתשלום נועד גם כדי לקיים את ההסכם עימו. המסקנה הנובעת משתי הגישות היא, שאילולא ביטול ההסכם עקב הפרתו, היו זכאים גם החברה וגם המנהל, עקב היותו צד להסכם, לתבוע את תשלום אותו סכום. 13. בהתאם לסעיף 59(ב) לחוק החוזים, "חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים". כיוון שכך, ובהעדר ראיה לסתור, צדקה סונול במסקנתה (הראשונה), כי מחצית מהכספים שבידיה שייכת לחברה ומחצית להולצברג. 14. חשוב לציין שהולצברג עצמו השיב בכנות, כי לדעתו הכסף של החברה הוא בעצם כספו שלו (עמ' 6 למטה), ויש בכך כדי לחזק את המסקנה האמורה, לפיה החברה והולצברג זכאים יחדיו לתשלומים ששילמה ומשלמת סונול. 15. כאמור, הקביעה בהסכם, לפיה התשלום מבוצע לחברה, אין בה כדי להשליך על שאלת הזכאות לאותם תשלומים. כך גם אין נפקות לשאלה, האם וכיצד הולצברג עצמו נהנה מאותם כספים, למעשה. ככל שהצלחתי להבין את עדותו בענין זה (עמ' 4-6), הוא היה מושך משכורת מהחברה, אך בפועל הכספים לא נמשכו מהחברה אלא נותרו אצלה לפירעון הלוואה שנטל ממנה בעבר. גם אם גירסתו זו נכונה, הדבר שקול למשיכת כספים, שהרי בכך הוא פורע את חובו לחברה. 16. לאור המסקנה האמורה, מתייתר הדיון בבקשה החלופית של וינברג להרמת המסך בין החברה ובין הולצברג. הסיטואציה שבה מנהל חברה ובעל מניותיה העיקרי הינו בעצמו צד להסכם מדמה בעצמה את דוקטרינת "הרמת המסך", אך כשבפנינו מקור חוזי מובהק איננו זקוקים לדוקטרינה זו (ראו: פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים, כרך ב', עמ' 1216). 17. למרות המסקנה האמורה, אין בדעתי לפסוק הוצאות לטובת ויינברג. כל הצדדים כיבדו את בית המשפט והעידו עדים שיכלו למסור לנו אינפורמציה של ממש. העדה ששלחה וייברג לא חידשה דבר ולא ידעה להסביר דברים שאמרה בתצהירה (עמ' 9). ד"ר משה ויינברג עצמו או עו"ד אחר ממשרדו, נמנעו מלהגיע לעדות. התוצאה התובענה נדחית. אין צו להוצאות. נושה