לטענת התובעת רשלנות הצוות הרפואי בפעולות שונות שבוצעו טרם הלידה ובמהלכה, גרמה לסיבוכים שהביאו לכריתת הרחם, להפסקת פוריותה, לנכות בשיעור של 40%, לעוגמת נפש מרובה ולדכאון. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום חסר בתביעת רשלנות רפואית:## התביעה וטענות הצדדים 1. התובעת, ילידת 10.8.66, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת כאחות בבית החולים הנתבע. ביום 14.1.00 נולד בניתוח קיסרי בנה השלישי של התובעת, לאחר שיום קודם לכן היא אושפזה להשגחה. זמן קצר לאחר הניתוח הקיסרי התגלה אצל התובעת דימום שהלך והחמיר, ובשל מצבה הוחלט לבצע ניתוח נוסף במהלכו הוצא רחמה של התובעת. לטענת התובעת רשלנות הצוות הרפואי בפעולות שונות שבוצעו טרם הלידה ובמהלכה, גרמה לסיבוכים שהביאו לכריתת הרחם, להפסקת פוריותה, לנכות בשיעור של 40%, לעוגמת נפש מרובה ולדכאון. התובעת הוסיפה וטענה, כי בזמן שבוצע הניתוח הקיסרי היא לא הורדמה כראוי וחשה היטב את כל מהלך הניתוח על גופה, ולמרות שסבלה מכאבים קשים ביותר, התעלם הצוות הרפואי מזעקותיה והמשיך במלאכתו. עוד טענה התובעת, כי שני הניתוחים שבוצעו נעשו ללא קבלת הסכמתה מדעת, וללא שניתנו לה מלוא ההסברים הנדרשים, ובכך הפרו הנתבע והרופאים מטעמו את חובותיהם כלפיה. לטענת התובעת על בית החולים לפצותה בגין רשלנותו ויחסו כלפיה, ובשל כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך. 2. התובע 2 הינו בעלה של התובעת ולטענתו כתוצאה המתרשלות הרופאים והוצאת רחמה של אשתו, נגרמו לו כאב ועוגמת נפש, צער ואובדן אפשרות להביא ילדים נוספים לעולם, ועל נזקים אלו הוא תובע פיצוי מבית החולים. 3. הנתבע הכחיש את כל טענות התובעת, וטען כי הטיפול שניתן לה היה נכון ומקצועי, והוצאת הרחם מקורה בסיבוך אותו לא ניתן היה לצפות או למנוע מראש, כשכל הפעולות שנקטו הרופאים נועדו להצלת חייה של התובעת, ולא ניתן להטיל על הנתבע או על מי מהרופאים את האחריות לכך. הנתבע הכחיש גם את כל טענותיה האחרות של התובעת, וטען כי הניתוחים בוצעו בשל מצבה הרפואי של התובעת, ולאחר שהיא קיבלה הסבר מקיף וממצה לגבי הצורך בהם, ואף חתמה על טפסי הסכמה. הנתבע הכחיש כמובן גם את כל הנזקים האחרים להם טענו התובעים. 4. לתמיכה בטענותיהם הגישו התובעים חוות דעת רפואית שנערכה ע"י פרופ' אלכס שנפלד, אשר בחן את השתלשלות האירועים ומהלך הלידה, וקבע כי רשלנות צוות בית החולים הביאה בסופו של דבר להוצאת רחמה של התובעת. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' גונן אהל, אשר מצא כי הטיפול שקיבלה התובעת היה נכון ומקצועי, וכי הדימום בו לקתה היה בלתי צפוי ולא ניתן למניעה, ומסקנתו היתה כי לא ניתן להטיל אחריות על בית החולים. בית המשפט מינה את פרופ' דן שרמן כמומחה מטעמו, ובחוות דעתו תיאר המומחה את כל שלבי הלידה שעברה התובעת ואת הטיפול שקיבלה מהצוות הרפואי, ובסופו של דבר קבע כי לא היה פגם בטיפול שניתן לתובעת (בהסתייגות מסויימת אשר אף היא אינה חורגת מפרקטיקה מקובלת). מלבד חוות הדעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים, ומטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של רופאי בית החולים שטיפלו בתובעת: ד"ר טייכנר, ד"ר גומלסקי וד"ר ממט, תיקה ההרפואי של התובעת ומסמכים נוספים.   מהלך האירועים מאשפוז התובעת ועד ללידה ולהוצאת הרחם 5. לאחר בחינת התצהירים, חוות הדעת והחומר הרפואי שהוצג, ניתן לסקור את השתלשלות האירועים מאז הגיעה התובעת לבית החולים ועד ללידה ולניתוח הנוסף להוצאת הרחם: א. ההריון נשוא התביעה היה הריונה השלישי של התובעת, ומהלך ההריון בכללותו היה תקין. בעברה של התובעת היו שתי לידות, האחת לידה רגילה והשניה בניתוח קיסרי. ב. ביום 12.1.00, בשבוע הארבעים להריונה, הגיעה התובעת לחדר המיון בתלונה על הפרשה וגינלית מימית וחשד לירידת מים. התובעת נבדקה ומאחר ולא נמצאו סימנים ברורים לירידת מים, היא שוחררה לביתה, עם המלצה להמשך מעקב. ג. ביום 13.1.00 שבה התובעת למיון בשל אותה תלונה, היא נבדקה שוב, והוחלט להשאירה במחלקה לצורך השגחה (מסמכים 63-64 לתיק הרפואי - נ/2). ד. ביום 14.1.00 בשעות הצהרים, בעודה מאושפזת, הופיעה אצל התובעת ירידת מים מקוניאליים (מים בצבע עכור שקיומם מלמד על בעיה), והוחלט על ביצוע לידה. התובעת ביקשה כי ככל שהדבר אפשרי תבוצע הלידה בדרך רגילה, אך השאירה בידי הרופאים את שיקול הדעת באשר לביצוע ניתוח קיסרי אם יתעורר בכך צורך. ה. בשעה 15:00 נלקחה התובעת לחדר הלידה, שם פקעו הרופאים את קרומי מי השפיר והחלו במתן פיטוצין כדי לקדם את הלידה. בשעה 19:45 התלוננה התובעת על חום ורעד, ובבדיקה נמצא כי חום גופה עלה ל-38.8 מעלות, והיא טופלה באנטיביוטיקה. כחצי שעה לאחר מכן אובחנו שינויים והאטות בדופק העוברי, והרופאים החליטו לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, ובשעה 20:45 נולד בריא ושלם בנה השלישי של התובעת. ו. לאחר הלידה הועברה התובעת להשגחה, במהלכה אובחן דימום רב שלא פסק, למרות טיפול תרופתי. התובעת נלקחה שוב לחדר הניתוח, שם נמצא הרחם במצב רפוי של 'אטוניה' (רחם סמרטוטי). התובעת קיבלה טיפול תרופתי לעצירת הדימום ולכיווץ הרחם, אולם הדבר לא הועיל, לחץ הדם שלה המשיך וירד והיא נכנסה למצב של הלם, עד שכדי להציל את חייה החליטו הרופאים על הוצאת הרחם - HYSTERCTOMY. ז. לאחר הניתוח וקבלת מנות דם רבות התייצב מצבה של התובעת, והוא הלך והשתפר בצורה הדרגתית, עד שתשעה ימים לאחר הלידה היא שוחררה לביתה במצב כללי טוב. ח. הרחם נשלח לבדיקה היסטופתולוגית שבה נמצאו בו סימני דלקת. השיליה לא נשלחה לבדיקה דומה.   חוות הדעת של פרופ' אלכס שנפלד מטעם התביעה 6. בבדיקת השתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל, מצא פרופ' שנפלד כי התובעת הגיעה לבית החולים עם פקיעה גבוהה של קרומי מי השפיר, באופן המאפשר חדירת חיידקים לתוך חלל הרחם, ויצירת דלקת וזיהום. בית החולים לא ביצע את הבדיקות הנדרשות כדי לאשש את ירידת המים, לא התייחס לסימני הזיהום שנמצאו בספירת הדם של התובעת, והעובדה שהתגלו מים מקוניאליים עובר ללידה, כמו גם עליית החום והרעד מהם סבלה במהלך הלידה, מצביעים כולם על זיהום (בעמודים 13-15 לפרוטוקול). בחוות דעתו הסביר פרופ' שנפלד, כי בלידה המתבצעת בניתוח קיסרי במקום בו סובלת היולדת מזיהום, קיים אחוז גבוה להתפתחות של סיבוכים, שאחד מהם הוא דלקת ברחם לאחר הלידה. גורם סיכון נוסף הינו מתן פיטוצין (חומר שנועד לזרז את מהלך הלידה), היכול לגרום לגירוי יתר של שריר הרחם, והתוצאה העלולה להתקבל מצירופם של גורמים אלו היא רחם אטוני שאינו מתכווץ ודמם מתמשך: "רחם שכל הזמן מכניסים לו פיטוצין מתכווץ בצורה ביזרית ולא יכול לנוח, הוא עייף, הראש לא יורד והפיטוצין עושה את פעולתו. התוצאה שהרחם הוא סמרטוטי, ולא יתכווץ אחר כך" (עמוד 12 לפרוטוקול, ראה גם בעמודים 19-20). המומחה הוסיף, כי לדעתו התמהמה הצוות המיילדותי בהחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי, ובסופו של דבר כל הגורמים הללו יחד גרמו למהלך סוער של הלידה, ולהופעת הסיבוך אשר הצריך את כריתת רחמה של התובעת כדי להציל את חייה (עמודים 10-13 לחוות הדעת ועמוד 23 לפרוטוקול). יחד עם זאת ובחקירתו צמצם פרופ' שנפלד את מסקנותיו, והעיד כי הוא לא מצא רשלנות בשלב בו בוצע הניתוח הקיסרי, וגם לא בשלב בו בוצע הניתוח להוצאת הרחם: "כל ההשגות שיש לי וההסתייגויות בחוות הדעת מתמקדות בחלק שלפני הלידה" (עמוד 22 לפרוטוקול).  7. נוכח האמור בחוות הדעת ובעדותו של פרופ' שנפלד, ניתן לראות כי הוא מיקד שלושה גורמים עיקריים שלטענתו לא נלקחו בחשבון ע"י רופאי בית החולים, ושההתעלמות מהם הביאה לאטוניה ולצורך לכרות את רחמה של התובעת, האחד הוא הזיהום שהיה בגופה כתוצאה מפקיעת הקרומים וירידת המים עליה התלוננה ואשר לא טופלה כראוי; השני מתן פיטוצין בצורה בלתי מבוקרת באופן שהביא לגירוי יתר של הרחם ולחוסר יכולתו להתכווץ לאחר הלידה; והשלישי השתהות הצוות המטפל בהחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי (עמודים 12-11, 20-21 ו-23 לפרוטוקול). חוות הדעת של פרופ' גונן אהל מטעם הנתבע 8. פרופ' אהל שבחן את המסמכים הרפואיים ואת השתלשלות האירועים המובאת לעיל, לא הסכים עם מסקנותיו של פרופ' שנפלד בדבר גורמי הסיכון אותם מנה, ולדעתו בחינת כל הפעולות שביצע הצוות הרפואי מלמדות כי הוא נהג כהלכה והגיב היטב לסיבוך שאליו נקלעה התובעת ואשר סיכן את חייה. פרופ' אהל הסביר כי אשפוזה של התובעת נבע מתלונתה ומהחשד לירידת מים בשל פקיעה גבוהה של קרומי השפיר (שהיא תופעה נדירה יחסית). אולם בבדיקות שנעשו לא אומת חשד זה, בשעה שהקרומים נמצאו שלמים, וכמות המים היתה תקינה: "הקרומים הנמוכים היו שלמים. מאד נדיר בסיטואציה כזו שתהיה פקיעה גבוהה" (בעמוד 27). יום למחרת (14.1.00) משנמצאו אצל התובעת מים מקוניאליים (תופעה המתרחשת באחוז ניכר מההריונות במועד) הוחלט על ביצוע לידה רגילה, תוך שהרופאים פקעו את קרומי השפיר בפוקען. במהלך האשפוז ועד הלידה לא נמצאו אצל התובעת סימנים לזיהום, ורק מספר שעות לאחר תחילת הלידה עלה חומה של התובעת, באופן שלראשונה ניתן היה לחשוד בקיומו של זיהום (ראה גם בעמודים 28 ו-35). התובעת טופלה באנטיביוטיקה, כשבאותו שלב העדיפו הרופאים להמשיך בתהליך של לידה רגילה, נוכח סיכון היתר לתחלואה בביצוע ניתוח באזור דלקתי. לדעתו של פרופ' אהל לא היתה כל מניעה לתת לתובעת פיטוצין כדי לזרז את הלידה, גם לא בזמן שחומה עלה, אך במקרה זה הופסק מתן הפיטוצין בעת עליית החום בשל האטת הדופק העוברי, ובדיקת המוניטור שנערכה לתובעת בכל מהלך הלידה מלמדת שלא היה גירוי יתר של הרחם כתוצאה מכך. (ראה גם בעמודים 33-34). בסיכומו של דבר, מצא פרופ' אהל כי התובעת סבלה מזיהום תוך רחמי, שאין לו קשר לטיפול אותו קיבלה בבית החולים, כשהדלקת היתה יכולה להתפתח אצלה גם ללא פקיעת הקרומים. להערכתו, הזיהום הדלקתי הביא לרפיון הרחם ולדימום המסיבי ממנו סבלה התובעת לאחר הלידה, אולם לא ניתן היה למנוע או לצפות זיהום זה מראש, ולפיכך נהגו הרופאים ע"פ אמות המידה הראויות והמקצועיות, ואף זיהו מבעוד מועד את הדימום אצל התובעת, ובכך הצילו את חייה. חוות הדעת של מומחה בית המשפט פרופ' דן שרמן 9. נוכח הפער בין מסקנות המומחים, מינה בית המשפט את פרופ' דן שרמן כמומחה מטעמו. בחוות דעתו חילק פרופ' שרמן את האירועים לשלושה חלקים, הקשורים במהלך שעד הלידה, הלידה עצמה והניתוח לכריתת הרחם, ובחן כל שלב בפני עצמו, תוך התייחסות לתלונות התובעת ולפעולות הרופאים, ולאחר דיון מקיף וממצה בכל אלו, קבע, כי בסיכומו של דבר אין למצוא פגם בהתנהלות הרופאים ובטיפול שקיבלה התובעת עם אשפוזה בשל החשד לפקיעה מוקדמת של הקרומים, בהחלטה לגרום ללידה, במהלך הלידה, בהחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי. פרופ' שרמן בדק את המעקב אחרי התובעת לאחר הלידה, ומצא כי הרופאים אבחנו בשלב מוקדם יחסית את הדימום המוגבר שנוצר אצלה, ולאור הסכנה לחייה היה צורך בניתוח מיידי נוסף. התובעת הובהלה לחדר הניתוח, שם נמצא הרחם במצב של אטוניה קשה, ונסיונות הרופאים להתגבר על הדימום באמצעות עיסוי ומתן תרופות שנועדו לכווץ את הרחם לא הועילו, ובמצב שנוצר וכדי להציל את חייה, לא היה כל מוצא אחר אלא לכרות את הרחם- שזהו האמצעי המקובל והיעיל ביותר על מנת למנוע תוצאות קשות בהרבה. פרופ' שרמן הסביר כי הדימום הקשה בו לקתה התובעת נגרם עקב אטוניה של הרחם, אשר בין גורמי הסיכון להווצרותה ניתן למנות וולדנות גבוהה, דימום לאחר לידות קודמות, רחם גדול, לידות ממושכות, זיהום, שימוש באוקסיטוצין או בתכשירים המרפים את שרירי הרחם, לידה מכשירנית או ניתוחית, כשלצד זאת ישנם מקרים רבים בהם יכולה להתפתח אטוניה גם בהעדר כל גורמי סיכון ובלידה שנראית רגילה לכאורה (בעמוד 10 לחוות הדעת). במקרה זה קבע המומחה כי הסיבוך בו לקתה התובעת היה בלתי נמנע, הוא אינו נובע ממעשיהם או מחדליהם של הרופאים המטפלים. לצד קביעה זו הביע המומחה הסתייגות מסויימת מהטיפול, בהסבירו כי היה למנתחים מספיק זמן כדי לנסות שיטות טיפוליות חליפיות שאינן מצריכות את כריתת הרחם, הגם שאין ערובה כי אותן שיטות היו מצליחות, והדגיש: "בכל מקרה לא ניתן לראות בכך חריגה מפרקטיקה מקובלת". (עמוד 12 לחוות הדעת). המצב הרפואי ע"פ חוות הדעת - השאלה שבמחלוקת   10. מתוך השוואת דברי המומחים ניתן לומר שאין בינהם מחלוקת שהתובעת נזקקה לניתוח קיסרי בנתונים ובמצב שבו החליטו הרופאים לבצע ניתוח כזה, ופעולותיהם בשלב הניתוח הקיסרי היו תקינות (למעט הטענות בנושא ההרדמה אשר ידונו בהמשך). כך גם לגבי הניתוח הנוסף אשר היה ניתוח 'מציל חיים' ואשר הינו הפרקטיקה היעילה ביותר והמקובלת, ושהיתה מקובלת גם אז, להתמודד עם מצב של דימום מסיבי מהרחם, שאינו פוסק למרות כל התרופות והפעולות שמבצעים הרופאים, כשהיטיב להסביר זאת פרופ' שרמן בסיפא לחוות דעתו, כשתיאר את המצב הקשה בו היתה התובעת ואת הדילמות העומדות בפני הרופאים המטפלים ואת גדרי שיקול הדעת שהם אמורים להפעיל באותו שלב. מאחר וגם לדעתו של פרופ' שנפלד לא נמצאו סימוכין לרשלנות במעשי הרופאים המטפלים במהלך הניתוח הקיסרי שבוצע לתובעת, ובניתוח הנוסף של כריתת הרחם שבוצע אחריו, נותרה לבירור השאלה, האם האטוניה של הרחם שנמצאה אצל התובעת לאחר הלידה, נגרמה כתוצאה מהתרשלות או מחדלי הרופאים בשלב כלשהו לפני התחלת הלידה ועד להחלטה על ביצוע הניתוח הקיסרי? 11. ב"כ התובעת טען, כי זהו המקרה בו יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להוכיח כי לא התרשל בטיפול בתובעת. לטענתו, העברת הנטל נובעת מהליקויים שנמצאו ברישומים הרפואיים, הן לגבי העדר רישום כלשהו באשר לביקורה בחדר המיון ביום 12.1.00, לבדיקות שנערכו או לטיפול שניתן לה באותו מועד. הן בקשר עם ההרדמה שלא פעלה כשורה, והן בקשר לעובדה שהשליה לא נשלחה לבדיקה היסטופתולגית. עוד טען ב"כ התובעת, כי בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, והעובדה שהגורם לאטוניה אינו ידוע, הרי שיש בכך כדי להעביר את הנטל אל כתפי בית החולים להוכיח שלא התרשל בטיפול בתובעת.   העברת נטל ההוכחה בשל רישום לקוי ברשומות רפואיות   12. לענין ניהול תקין של רשומות רפואיות נדרש בית המשפט לא אחת, ובע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב (פד"י ל"ט (3), 253) נקבע כי הרישום הוא בעל חשיבות רבה כראיה אותנטית בעלת משקל לפעולות ולאירועים שהתרחשו במועד הרלבנטי, ומקום שבו היה צריך לעשות רישום וזה לא נעשה, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך, ניתן יהיה להעביר את נטל השכנוע אל הנתבע ביחס לאותן עובדות אשר גרמו נזק ראייתי. לצד זאת נקבעה ההלכה, כי לא כל סתירה או ליקוי ברישומים יביאו להעברת הנטל, אלא רק במקום שבו הליקויים נוגעים לשורשה של המחלוקת בין הצדדים, ורק לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית שהיתה יכולה להתברר מתוך הרישומים החסרים. בע"א 1/01 מרדכי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פד"י נ"ו (5), 502בעמוד 517) נקבע: "... בית-משפט זה שב ופסק כי כאשר לא נעשה רישום נאות, מועבר אל הנתבע נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, אשר יכלו להתברר מתוך הרישום. אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה מן התובע אל הנתבע, אלא העברה הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית"... (בעמוד 517 לפסק הדין, ההדגשה במקור). בתי המשפט חזרו על הלכה זו בפסקי דין רבים (ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פד"י נ"ז(5) 35; ע"א 828/07 מהדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, ; ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הורישנו, ; ע"א 9249/06 משה יונתני נ' שירותי בריאות כללית - כל פסקי הדין פורסמו באתר האינטרנט של נבו), באופן שיש לבחון האם העובדה שלא נערך כל רישום בענין ביקורה של התובעת במיון ביום 12.1.00, כמו גם אי שליחתה של השיליה לבדיקה תביא להעברת הנטל, ואומר מיד כי לטעמי התשובה לשאלה זו היא שלילית, ואין זה המקרה הראוי לקבוע כי מהות החוסר עולה כדי העברת הנטל אל כתפי הנתבע. 13. אין מחלוקת כי ביקורה של התובעת במיון ביום 12.1.00 לא תועד בפני עצמו, וכי האזכור לביקור זה עולה מהמסמך שנערך למחרת, עת הגיעה התובעת למיון בפעם השניה. בקבלתה למיון ביום 13.1.00 נרשם כי היא הגיעה יום קודם עם חשד לירידת מים, ושוחררה לביתה לאחר שהחשד לא אומת (נ/2 - מסמך 63). הרופאים המטפלים נחקרו על כך, והסכימו כי אמנם אין בנמצא מסמך המתעד את הביקור, ופרופ' שרמן אף ציין כי העובדה שהביקור לא תועד אינה ראויה (עמוד 45), אולם לגופו של ענין אין הדבר מעלה או מוריד בקשר לשאלה האם עובר לאשפוזה היתה לתובעת ירידת מים, משום שידוע שביום 12.1.00 היא שוחררה לביתה לאחר שהחשד לירידת מים לא אומת. גם כשהתקבלה לאשפוז ביום 13.1.00 בגין אותה תלונה לא אומת החשד לירידת מים, למרות שהבדיקות שנערכו לה נרשמו, ובעצם לא חל כל שינוי במסקנת הרופאים או במצב הדברים מבחינתה של התובעת למרות חלוף הזמן. העדרו של הרישום מיום 12.1.00 אינו משפיע גם על פתרון המחלוקת בשאלת קיומו של זיהום אפשרי עובר ללידה, משום שעקבותיו של הזיהום לא התגלו גם בקבלתה של התובעת ביום 13.1.00, כפי שהעידה התובעת וכפי שהבהיר פרופ' שרמן, ואם במועד האשפוז לא היתה אינדיקציה לזיהום, קל וחומר שזיהום כזה לא היה בנמצא יום קודם לכן. מכאן, שלא ניתן לומר שקיימות עובדות שנויות במחלוקת, אשר היו יכולות להתברר מתוך הרישום החסר, ואין באותו חוסר כדי לקבוע שנגרם לתובעת נזק ראייתי, או כדי לסייע בהכרעה בשאלת הטיפול הנאות שקיבלה. 14. מסקנה דומה תהיה בכל הקשור בהעברת הנטל בשל כך שהשיליה לא נשלחה לבדיקה היסטופתולוגית. ד"ר גומלסקי בחקירתו הסביר כי מבחינה קלינית אין משמעות לבדיקת השיליה בשעה שהתינוק נולד בריא, וכי אם ישנו זיהום מקובל לשלוח רק תרבית ממנה לבדיקה. גם פרופ' שרמן הסכים כי אין הכרח לעשות בדיקה כזו, ומספיק לקחת תרבית מבין הקרומים, והוסיף כי בדיקת השיליה לא היתה מוסיפה דבר למידע על טיב פעילות הרחם בזמן הלידה, ומאחר וממילא התשובה לבדיקה זו היתה ניתנת בשלב מאוחר ללידה, לא היתה לכך כל השפעה על הטיפול בתובעת (בעמודים 82-83 ו-40-41). זאת ועוד, אם מטרת בדיקת השיליה היתה כדי לוודא קיומו של זיהום, הרי שלא היה בכך צורך , משום שאין מחלוקת בין כל המומחים שבמהלך הלידה עלה חומה של התובעת באופן שהצביע על התפתחותו של זיהום בגופה, והעדרה של הבדיקה לא גרמה לכל נזק ראייתי בנושא זה.     העברת הנטל מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין 15. ב"כ התובעת טען כי יש להעביר הנטל אל הנתבע גם מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, בשעה שמתמלאים שלושת התנאים הקבועים בו באופן מצטבר, ועליו להוכיח כי לא התרשל בטיפול בתובעת.   אלא שלטעמי לא הוכח כי מתקיימים תנאי הסעיף; התנאי הראשון הוא אי ידיעת התובעת על מה שאירע ומה גרם לנזק. אלא שבמקרה זה שלושת המומחים הצביעו על כך שהזיהום שהתפתח ברחם במהלך הלידה הוא גורם אפשרי, ומומחה התובעת אף העיד כי הזיהום הוא סיבה מובהקת להתפתחות האטוניה ברחם, ומכאן שלא מתקיימת אי הידיעה, ודי בכך כדי לשלול את תחולת הסעיף. ואולם, אף אם אצא מהנחה כי באותו מועד לא היתה ידועה הסיבה לאטוניה שנמצאה אצל התובעת (תנאי ראשון), וכי הטיפול הרפואי היה כולו בידי הצוות הרפואי של בית החולים, שהיה בעל השליטה בכל הגורמים הרלוונטים, באופן הממלא גם אחר התנאי השני הנדרש בסעיף, עדין יש צורך בהוכחת התנאי השלישי לפיו: "...ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט בזהירות סבירה...". תנאי זה יש לבחון לאור מכלול הראיות שהוצגו, חוות הדעת הרפואיות, העדויות והמסמכים, ולא שוכנעתי כי קיים עודף הסתברות המטה את הכף לקיומה של רשלנות, כאשר מחוות הדעת הרפואיות עולה שאטוניה של הרחם יכולה להגרם מסיבות שונות, שאינן תמיד ידועות, ולכאורה על פניו לא נמצא אצל התובעת גורם ממשי שיכול היה לתת לרופאים אינדיקציה על אפשרות כזו, ולא ניתן לומר שהמצאות רחם אטוני אצל התובעת לאחר הלידה מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות, מאשר עם העדרה. בנסיבות אלו אין מקום להעביר הנטל אל כתפי הנתבע. האם התרשל בית החולים בטיפול בתובעת? 16. אין מחלוקת כי בית החולים אחראי כלפי התובעת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית, ויש לבחון האם הופרה חובה זו. שלושת המומחים ציינו כי תופעת אטוניה של הרחם הינה סיבוך היכול להתרחש כתוצאה מגורמים שונים, כשפרופ' שרמן מנה אותם בחוות דעתו (ראה לעיל), והוסיף וציין כי הסיבוך של אטוניה יכול להגרם גם ללא שקיים שום גורם סיכון ידוע. יחד עם זאת ולאור גורמי הסיכון עליהם הצביע פרופ' שנפלד יש מקום לבחון את הדברים ביתר קפידה. אך קודם לכל אני רואה לציין, כי שלושת המומחים נחקרו ארוכות לגבי המסקנות שבחוות הדעת שלהם באשר לשלבי הטיפול בתובעת, החל מאשפוזה, המשך בלידה ובהחלטה על הניתוח הקיסרי וכלה בניתוח לכריתת הרחם, ועומתו עם מסקנות המומחים האחרים, ועם דרכי הטיפול האפשריות שעמדו בפני הרופאים באותו מועד, ולאחר שבחנתי היטב את הטענות ואת המסקנות, אני סבורה כי חוות הדעת של פרופ' שרמן, מומחה בית המשפט, משקפת נכונה את מהלך הדברים, את הדילמות עימן התמודד הצוות הרפואי ואת הפתרונות אליהם הגיע במטרה לתת לתובעת את הטיפול המיטבי לו נזקקה. בחוות דעתו הסביר פרופ' שרמן את מכלול הנסיבות ואת פעולתם הראויה של הרופאים (למעט ההסתייגות שציין), והוא לא חזר בו ממסקנות אלו, גם לאחר חקירה נגדית ארוכה, בה נשאל על כל שלבי ומהלכי הטיפול ועל הפעולות שפרופ' שנפלד מצא בהן רשלנות, והוא שב וחזר בצורה מנומקת ומפורטת על מסקנותיו, תוך מתן הסברים מדוע הוא הגיע לתוצאה שונה. ע"פ התרשמותי מדובר באיש מקצוע, בעל מומחיות, בקיאות וידע בכל הקשור בתחום המיילדות, וניתן היה לראות כי המומחה סקר ביסודיות את התנהלות רופאי בית החולים בכל שלבי הטיפול בתובעת ובחן את הדברים בצורה אובייקטיבית וללא פניות, ובשעה שחובתו המקצועית היא כלפי בית המשפט, אני רואה לקבל את חוות דעתו ולאמץ את מסקנותיו, כפי שיפורט להלן; גורם הזיהום 17. מחוות דעת המומחים עולה, כי זיהום ברחם יכול להתפתח כתוצאה מפקיעת קרומי השפיר (שעליה ניתן ללמוד כשקיימת ירידת מים), באופן המאפשר חדירת חיידקים ויצירת דלקת וזיהום. האם נפקעו קרומי השפיר ונוצרה ירידת מים? התובעת העידה כי ביום 12.1.00 בהיותה בשבוע הארבעים להריונה, חשה בירידת מים בלתי פוסקת ולכן פנתה למיון. היא נבדקה ושוחררה לאחר שהחשד לא אומת, ולמחרת שבה למיון בשל אותה תלונה ובפעם הזו אושפזה להשגחה. יום לאחר מכן ב-14.1.00 היא הבחינה במים המקוניאליים והוחלט ליילדה (עמודים 59-60). ד"ר גומלסקי שבדק את התובעת בבית החולים העיד כי אמנם היה חשד לירידת מים, אולם נעשו בדיקות אשר לא הוכיחו זאת, והוסיף: "כל אישה שניה באה ואומרת שיש חשד לירידת מים. לכן יש בדיקה רפואית על ידי גניקולוג ולא היו הוכחות שירדו לה מים. החשד הוא לא הוכחה. לקחנו בדיקות דם ולא היו הוכחות גם לזיהום. כל הבדיקות שנועדות כדי להוכיח מים שללו ירידת מים" (עמוד 82). גם ד"ר ממט שהיה מעורב בטיפול בתובעת העיד כי בדיקות שנערכו לה מצאו כי השלפוחית היתה שלמה, באופן שלא היתה ירידת מים, והסביר: "אני מציין גם שהקרומים נפקעו ע"י פוקען באופן שלא היתה ירידת מים עד לאותו שלב. גם באולטרסאונד ראו כמות מים תקינה" (עמוד 88). פרופ' שרמן שבדק את ההתנהלות הקשורה בקבלתה של התובעת לאשפוז ובמהלכו - מצא שאמנם היה חשד לפקיעה גבוהה של הקרומים, אולם לא נמצא לכך בסיס בבדיקות שנערכו לה: "מדובר פה על חשד, ולכן אני לא הייתי אומר שברור שהיתה פקיעה ממושכת של הקרומים, מה גם שכמות המים היתה תקינה והניטור של העובר היה תקין, ואם בכלל, זו היתה פקיעת קרומים גבוהה כסוג של פקיעה שפיר יותר" (עמודים 49-50), מדובר איפוא בהערכת התובעת ובתחושה שלה, ובחשד אשר נבדק ע"י הרופאים, אולם לא נמצאו סימוכין רפואיים לאימות חשד זה. למרות זאת, התייחסו הרופאים אל התלונה ברצינות, ובפעם השניה בה הגיעה התובעת למיון היא אושפזה לצורך השגחה. 18. פרופ' שנפלד העיד כי לא נעשו לתובעת כל הבדיקות הנדרשות על מנת לשלול את ירידת המים, כדוגמת דיקור מי שפיר, אלא שפרופ' שרמן הסביר כי את הבדיקה המוצעת נוהגים לבצע כשגיל ההריון הוא צעיר וקיימת התלבטות האם להמשיך אותו, אך לא במקום שבו מדובר על הריון עומד לפני סיומו, כשבמצב זה גם אם נפקעו הקרומים יכול הדבר להצביע על תחילתה של לידה. כשנשאל פרופ' שרמן במפורש האם היה צורך לערוך בדיקת דיקור מי שפיר במצבה של התובעת, השיב: "ממש לא. גם לא כל הבדיקות האחרות שהוזכרו" (עמודים 50 ו-44). המסקנה העולה מהדברים היא כי למרות שהיה חשד לירידת מים, חשד זה לא אומת, והדרך בה פעלו הרופאים היתה סבירה ומתאימה לנסיבות, בשעה שהורו על אשפוזה לצורך השגחה. האם נמצאו אצל התובעת סימנים לזיהום לפני התחלת הלידה? 19. פרופ' שנפלד העיד כי עם קבלתה של התובעת לאשפוז, ניתן היה לחשוד שהיא סובלת ממוקד זיהומי כלשהו לנוכח ספירת הדם של הכדוריות הלבנות בגופה. פרופ' שרמן נדרש לשאלה מהם הסימנים היכולים להעיד על זיהום, והשיב: "... רחם שהוא רגיש, כואב. יש צירים בניטור, ובעיקר מה שאופייני זה הדופק העוברי הבסיסי שהוא מהיר... סימנים נוספים זה חום, ובדיקות מעבדה... שזה כדוריות לבנות מוגברות והבדיקה ... CRP" (עמוד 43). לדעתו של פרופ' שרמן לא נמצאו אצל התובעת סימנים לזיהום, כאשר חום גופה היה תקין, כמות הכדוריות הלבנות לא היה חריגה מזו המאפיינת נשים לפני לידה, ולא נמצא דופק עוברי מהיר: "ש. בחוות הדעת שלך אמרת שלא היו סימנים של זיהום. על סמך אילו בדיקות אתה קובע את זה? ת. על סמך זה שחום הגוף של האישה היה תקין, הכדוריות הלבנות שלה היו 12,900 ולא היה דופק עוברי מהיר...". (עמודים 43-44. ראה גם בעמוד 39). והוא הוסיף והסביר, כי גם אם היתה לתובעת פקיעה מוקדמת של קרומי השפיר, לא היה בכך כדי להצביע על קיומו של זיהום: "אנו חושדים בזיהום כגורם לפקיעה מוקדמת של הקרומים בהריון צעיר, בעוד שבמועד (הכוונה למועד סיום ההריון- ג.צ) ברוב המקרים הקרומים פוקעים לא בגלל זיהום. כשהקרומים פוקעים, זה אולי התחלת לידה" (עמוד 44). וסיכם את הדברים: "ש. היה ספק לזיהום כשהיא התקבלה? ת. לא היה ספק. לא היה זיהום" (עמוד 50). ראוי לציין כי מחקירתו של פרופ' שנפלד עולה, כי במקרים בהם יש חשד לזיהוים ראוי לתת טיפול אנטיביוטי ולמעט ככל שניתן בבדיקות ואגינליות, מה שלא נעשה במקרה זה. אלא שגם טענות אלו נשללו ע"י פרופ' שרמן שהסביר בחוות דעתו כי טיפול אנטיביוטי חשוב כאשר קיימת פקיעה מוקדמת של הקרומים, אך לא במקום שבו הפקיעה היא במועד כפי שאירע כאן (עמוד 4 לחוות דעתו), כשבעדותו שלל גם ריבוי של בדיקות ואגינליות (עמוד 50). מכאן, שמעת שהתקבלה התובעת לאשפוז, ועד למועד בו התגלו המים המקוניאליים והחלה הלידה, לא השתנה מצבה ולא ניתן היה לדעת כי בגופה מתפתח זיהום, שיכול להצביע על העתיד לבוא. מתן פיטוצין 20. פרופ' שנפלד הצביע על מינון יתר של פיטוצין בשלב הלידה כעל גורם סיכון, שיכול היה לגרום לכך שהרחם ידמם ולא יצליח להתכווץ. נושא זה נבדק ע"י מומחה בית המשפט אשר קבע בחוות דעתו כי מתן הפיטוצין היה בקצב איטי וזהיר, ולא נראה שהיה גירוי יתר או שימוש בלתי מבוקר בפיטוצין (עמוד 6 לחוות הדעת), והוא חזר על הדברים גם בחקירתו: "האם הפיטוצין גורם (לאטוניה - ג.צ), בודאי שלא" (עמוד 51. ראה גם בעמוד 45, ובדבריו של ד"ר גומלסקי בעמוד 82).   ראוי להוסיף ולומר, כי פרופ' שרמן ציין בחוות דעתו כי הלידה נוהלה בצורה אחראית, המעקב אחר התובעת היה צמוד, וההחלטה ליילדה בניתוח קיסרי התקבלה במועד המתאים ותאמה את התנאים שנוצרו ואת ההאטה שהתגלתה בדופק העוברי. (ראה גם בעמודים 46-47 ו-51). מכאן, שמתן הפיטוצין לא היווה גורם לאטוניה שנמצאה אצל התובעת לאחר הניתוח הקיסרי, ולא ניתן לייחס לרופאים רשלנות בקשר לכך.   הקדמת הניתוח הקיסרי   21. פרופ' שנפלד הסביר כי אילו הפסיקו הרופאים את הנסיונות ליילד את התובעת בלידה רגילה והיו מקדימים את ההחלטה ליילדה בניתוח קיסרי, יתכן והאטוניה היתה נמנעת, אם כי הוא סייג את הדברים באומרו: "לא חושב שלמישהו יש תשובה מוחלטת על הדבר הזה" (עמוד 23). אין מחלוקת כי מלכתחילה ביקשה התובעת ללדת בלידה רגילה, וכי לא היתה כל מניעה לעשות כן. יתירה מכך, המומחים הסכימו כי בשל הזיהום שהתגלה בגופה של התובעת במהלך הלידה, היתה עדיפות שהלידה תסתיים בדרך רגילה, שכן ניתוח בסביבה זיהומית הוא בעל סיכון יתר להתפתחות סיבוכים אימהיים. בנסיבות אלו, מובן שלא היה מקום להזדרז ולהקדים את קבלת ההחלטה על ניתוח קיסרי, טרם שהיתה לכך סיבה ממשית. סיבה זו נוצרה כאשר התגלתה מצוקה עוברית בדמות האטת דופק העובר וכשהלידה לא התקדמה באופן הרצוי, רק אז הוחלט כי הדרך הנכונה לסיים את הלידה היא באמצעות ניתוח, כפי שהעיד ד"ר גומלסקי:" הענין שהשפיע על ההחלטה לנתח אותה הוא חום וסימני מצוקה עוברית..." (עמוד 82). פרופ' שרמן שבדק את מהלכי הרופאים קבע בחוות דעתו כי הם נהגו בצורה שקולה ואחראית, ולא חרגו מנורמות רפואיות מקובלות (עמודים 6-7 לחוות הדעת, ועמודים 46-47 לפרוטוקול). בנסיבות אלו לא ניתן למצוא פגם בשיקול הדעת של הרופאים, ולא היה מקום להחליט על ניתוח קיסרי לפני שהתגלה צורך ממשי בכך, ולא ניתן לומר כי הם נהגו ברשלנות כלפי התובעת. 22. סיכום הדברים מוליך למסקנה שאף גורם מהגורמים עליהם הצביע פרופ' שנפלד אינו יכול לשמש בסיס לקביעת רשלנות הצוות הרפואי שטיפל בתובעת, וכפי שציין פרופ' שרמן לא נמצא פגם בטיפול הרפואי והסיעודי שקיבלה התובעת, הסיבוך שממנו סבלה היה בלתי נמנע, ולא ניתן לומר כי הוא קשור במעשיהם או במחדליהם של הרופאים המטפלים, או שהם תרמו לו במידה כזו או אחרת. לאור כל זאת אני קובעת כי לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת, וכי האטוניה ממנה סבלה ואשר הביאה להוצאת רחמה לא נגרמה בשל מעשיהם או מחדליהם של הרופאים. ההרדמה במהלך הניתוח הקיסרי 23. לטענת התובעת כשהוחלט להפסיק את הלידה הרגילה ולבצע ניתוח קיסרי, היא לא הורדמה כראוי ובמהלך הניתוח סבלה כאבים איומים, וכל צעקותיה ותחנוניה לרופאים לא הועילו, ונגרם לה סבל בל יתואר. ביום 25.1.00, סמוך לאחר הלידה, כתבה התובעת מכתב למנהל מחלקת ההרדמה בבית החולים, בו היא מתארת את הכאבים ואת הטראומה שסבלה בעת הניתוח, כשלדבריה מכתב זה לא נענה. בחוות דעתו של פרופ' שנפלד צויין, במעין אמרת אגב, כי הצוות המיילדותי לא התחשב בעקמומיות עמוד השדרה של התובעת, המקשה על ביצוע אלחוש אפידורלי ועל יעילותו (עמוד 13 לחוות הדעת). 24. הרופאים המטפלים נשאלו אודות ההרדמה במהלך הניתוח הקיסרי, וד"ר ממט מנהל המחלקה העיד כי שמע מסגנו, ד"ר טייכנר, שהתובעת התלוננה על כאבים במהלך הניתוח, אולם לא ידע פרטים נוספים רלבנטיים, ובאופן כללי העיד כי ישנם מקרים בהם ההרדמה אינה תופסת, ותפקידו של המרדים לחזק אותה או לתת סוג אחר, שישפיע על המטופל (עמוד 92). ד"ר טייכנר - שהיה מעורב רק בניתוח השני - העיד כי שמע מהתובעת שההרדמה בניתוח הקיסרי לא היתה מספקת, ולמיטב ידיעתו הדברים הועברו למנהל מחלקת ההרדמה שאחראי על הנושא (עמוד 72), וד"ר גומלסקי שביצע את הניתוח הקיסרי העיד, כי אילו היתה התובעת צורחת מכאב הוא לא היה מנתח אותה במצב כזה, והיה פונה למרדים כדי לטפל בנושא (עמוד 81). 25. לטענת ב"כ התובעת לא יתכן שהרופא שניתח אותה לא שמע את זעקותיה, כפי שלא יתכן שאיש לא בדק את טענותיה לגבי ביצועה הלקוי של ההרדמה, והדברים אף לא נרשמו ברשומות הרפואיות. מדובר בטענה אשר מבוססת על פעולה רפואית של רופא מרדים, על שימוש שנעשה בחומרי אלחוש, ועל כך שעקמת בחוט השדרה עלולה לפגוע ביעילות ההרדמה, ודברים כאלו היו צריכים למצוא את ביטויים בחוות דעת רפואית מתאימה. התובעת אינה יכולה להעיד מה נעשה, ומה היתה הסיבה לכך שההרדמה לא פעלה את פעולתה, וכדי לבדוק האם התרשל הרופא המרדים במעשיו יש להניח תשתית ראייתית מסויימת, וכזו לא מצאתי בחומר הראיות. זאת ועוד, גם בדיקת הדברים לגופם מלמדת שיתכן שהתובעת אמנם סבלה מכאב במהלך הניתוח, ולבקשתה הוסיף המרדים חומר מאלחש, כשלדבריה כשנמצא שגם פעולה זו לא הועילה, היא הונשמה והורדמה (עמודים 64-65). אלא שמתוך החומר הרפואי עולה כי התובעת כלל לא הורדמה במהלך הניתוח הקיסרי, וההסבר מתיישב יותר עם פעולה שנקט ככל הנראה הרופא המרדים כדי לשכך את כאביה. גם מחוות הדעת של פרופ' שרמן עולה כי מהלך הניתוח הקיסרי לא אופיין בסממנים שהעידו על מצוקת היולדת, כאשר הדופק האימהי היה יציב, לחצי הדם שמורים והחמצן תקין, ובנסיבות אלו לא ניתן למצוא רשלנות במעשי הרופא המרדים. הסכמה מדעת   26. ב"כ התובעת טען כי לא נמסר לה המידע הרלוונטי והאלטרנטיבות הטיפוליות האפשריות, ובכך הפר הנתבע את חובתו על פי החוק, באופן שהתובעת לא יכלה להסכים לטיפול, והסכמתה לא היתה הסכמה מדעת. בסיכומיו התיחס ב"כ התובעת להסכמה מדעת בנושא הניתוח הקיסרי, כשלטענתו, אילו ידעה התובעת שתאלץ לעבור ניתוח קיסרי שאלו יהיו תוצאותיו, והיא תרגיש את כל מהלך הניתוח, היא לא היתה מסכימה לעשות זאת. אלא שגם טענה זו אין לה על מה שתסמוך, שכן מתוך המסמכים הרפואיים עולה שהתובעת ביקשה ללדת בלידה רגילה, אולם היתה ערה לאפשרות כי יתכן שתאלץ לעבור ניתוח קיסרי כפי שאירע בלידה קודמת, והשאירה ההחלטה לצוות הרפואי. יתירה מכך, התובעת העידה כי לפני שהתקבלה ההחלטה על הניתוח הקיסרי, הסבירו לה הרופאים שישנה סכנה לעובר ואין מנוס מלסיים את הלידה בניתוח, והיא הבינה את הדברים ואף חתמה על טופס הסכמה, כשהדברים הוסברו גם לבעלה (נ/1, עמודים 65 ו-56). בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי התובעת לא הבינה או לא הסכימה לניתוח, ויש לדחות טענה זו. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא נמצאה רשלנות בכל מהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובעת, לא בשלב קבלתה לאשפוז בשל התלונה על ירידת מים, לא בשלב הנסיון ליילדה בלידה רגילה, לא בשלב הניתוח הקיסרי וגם לא בשלב בו התגלתה האטוניה ברחם, אשר הצריכה את כריתתו כדי להציל את חייה. המצב אליו נקלעה התובעת והדימום הרב ממנו סבלה לא נגרמו בשל מעשיהם או מחדליהם של הרופאים המטפלים, ולא ניתן למצוא רשלנות במעשיהם. אין לי ספק כי הוצאת רחמה של התובעת גרמה לה עוגמת נפש מרובה, צער ותחושת אובדן, אולם לא כל נזק הוא בר פיצוי, ולא כל נזק שנגרם ניתן להטיל בגינו אחריות. על פי הפסיקה יש לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בעת ביצוע אותו טיפול, ולא בראיה מאוחרת ובחוכמה שלאחר מעשה, ולא כל טעות שמבצע רופא עולה כדי רשלנות, כפי שנקבע בע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (פד"י נ"ט (4), 625): "יש להיות ערים לעובדה כי לא כל פגיעה, ותהא הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי - וודאות, ולעיתים סיכון בצידה. יש להבחין באיזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמיים, לבין אלה שהם פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול - דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית". בנסיבות שפירטתי אמנם ניתן להבין כי מבחינתה של התובעת התרחש אסון, אולם לא הוכח כי הרופאים התרשלו, לא במהלך הטיפול, לא בקשר עם ההרדמה במהלך הניתוח הקיסרי, ולא נמצא כי הם פעלו ללא שניתנה הסכמתה מדעת של התובעת. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת בשכר טירחת עורכי הדין של הנתבע בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, ובהתחשב בכל הנסיבות לא אחייבה בהוצאות נוספות. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות