רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים במסגרת תיק הוצל''פ: ראובן חב לגרושתו לאה, תשלומי מזונות, עבור בנו, מכח פסק גירושין. ראובן העביר לבנק בו הוא מנהל את חשבונו, מעת לעת, הוראות להעברת תשלומי המזונות השוטפים לחשבונה של לאה. בחלק מהוראות ההעברה נפלו שגיאות בציון מספר החשבון, ותחת ציון מספר החשבון של לאה, נרשם מספר שגוי/לא קיים. לימים, פתחה לאה כנגד ראובן תיק הוצל"פ בשל הפרת פסק הגירושין לעניין תשלומי המזונות. ראובן טען טענת "פרעתי" בהסתמך על הוראות ההעברה שניתנו על ידו, ולאה מצידה התכחשה להוראות ההעברה בהן צוין מספר חשבון שגוי. ראובן פנה לבנק על מנת לברר האם יש ממש בטענות לאה כי הכספים לא הופקדו לחשבונה, אך לא נענה. בכדי למנוע המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגדו, שילם ראובן את החוב בתיק ההוצאה לפועל, בהסתמך על דברי לאה כי הכספים שביחס אליהם ניתנה הוראת העברה למספר חשבון שגוי, לא הועברו לחשבונה. לימים, התברר כי רוב ההעברות למספר החשבון השגוי זוכו על ידי הבנק בחשבונה של לאה. האם בשל אי היענותו לפניות ראובן חב הבנק בנזקי ראובן בגין התשלום הכפול? זוהי בתמצית השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בתיק זה. א. זהו סיפור המעשה: התובע התגרש מרעייתו, גב' לאה מדינה פרקש (להלן: "גרושתו של התובע"), בהתאם להסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני בתל אביב-יפו. לפי פסק הדין, התחייב התובע לשלם סך חודשי של כ- 1,000 ₪ לחודש בגין מזונות בנו, אדם פרקש מדינה, באמצעות גרושתו. הסכם הגירושין ופסק הדין לא צורפו לתיק. חלק מן התשלומים בגין המזונות, הועברו מחשבונו של התובע, חשבון מספר 480037, בנתבע 1 בסניף נהריה (להלן- "בנק דיסקונט"), לחשבונות שמספריהם 512427 ו- 512527, בנתבע 2 בסניף 773 (להלן- "בנק הפועלים" או "הבנק"), שנחזו להיות חשבונותיה של גרושתו של התובע, אך לימים, התברר כי חשבון מספר 512427 שגוי, וכלל אינו קיים בבנק הפועלים, וכי רק חשבון מספר 512527 שייך לגרושתו של התובע. בשנת 2004 פתחה גרושתו של התובע כנגדו תיק הוצאה לפועל שמספרו 21-00030-04-4 בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות (להלן: "תיק ההוצל"פ"). התובע טען טענת "פרעתי" בהתבסס על ההפקדות לבנק הפועלים. בימים 20.4.05 ו- 2.5.05 פנו התובע ובא-כוחו בהתאמה אל הנתבעים על מנת לקבל אישורם כי הסכומים שהופקדו, הועברו והופקדו ליעדם. אולם, מאחר שפניות אלו לא נענו, פנה התובע אל רשמת ההוצל"פ, שמאי לאה (כתוארה דאז), בבקשה למתן צו לחייב את הנתבעים להשבת הכספים המצויים בידם. ב"כ גרושתו של התובע הסכים לבקשה. ביום 25.4.06 הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבעים בבית המשפט לתביעות קטנות בקריות על סך של 17,800 ₪. ביום 30.4.09 הוריתי על העברת התיק לבית המשפט השלום בקריות, וביום 15.9.08 הוגש לתיק כתב תביעה מתוקן בסדר דין מהיר על סך של 50,000 ₪. בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 29.6.09, נדחתה, בהסכמה, התביעה כנגד בנק דיסקונט ללא צו להוצאות. התובע ובנק הפועלים הסמיכוני ליתן פסק דין בתיק זה על יסוד סיכומים בכתב על בסיס החומר שבתיק. ב. טענות התובע בתמצית: התובע טוען כי העביר לחשבונות גרושתו בין החודשים אוגוסט 1999 ועד לחודש אוגוסט 2001, סכומים בסך של כ- 18,000 ₪, כאשר למעלה מעשר הפקדות בוצעו למספר חשבון שגוי. גרושתו של התובע הכחישה את קבלת הכספים ו/או חלקם לידיה, בטענה שחשבון מספר 512427 אינו בבעלותה או אינו קיים כלל. התובע טוען כי בנק הפועלים לא רק שלא טרח להשיב לפניית בא-כוחו מיום 20.4.05, אלא גם לא הגיש תגובה במסגרת תיק ההוצל"פ, והתחמק ממתן עמדה או מהשבת הכספים המצויים בידו. לפיכך, טוען התובע כי נאלץ לגייס סכומים נכבדים נוספים, ולסלק את החוב נשוא תיק ההוצל"פ, כאשר, לטענתו, הסכומים שהופקדו עבור מזונות בנו בבנק הפועלים, והמצויים בחשבונות "שגויים", ובודדו בחשבונות ארעיים, לא קיבלו ביטוי ביתרת החוב בתיק ההוצל"פ. התובע טוען כי בנק הפועלים התרשל במעשיו ובמחדליו כלפי התובע, והפר את חובת הנאמנות כלפיו בכך שלא טרח ליידע את התובע בדבר הטעות והשגגה בהפקדות שבוצעו, התעלם מפניות בא-כוחו, ועשה שימוש בכספי התובע בניגוד לתקנת הציבור. בכך נגרמו לתובע, לטענתו, נזקים ישירים ועקיפים, ממוניים ושאינם ממוניים. התובע טוען כי לא זו בלבד ששילם שוב את הכספים המוחזקים בידי בנק הפועלים במסגרת הליכי ההוצל"פ, אלא גם שילם סכומים נוספים במסגרת הליכי ההוצל"פ בגין הוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד, ריביות, הוצאות עקיפות, עוגמת נפש, והוצאות נוספות במסגרת הליכי ההוצל"פ. ג. טענות בנק הפועלים בתמצית: בנק הפועלים טוען כי דינה של התביעה כלפיו להידחות מן הטעמים הבאים: התיישנות: סכום התביעה הוגדל ל- 50,000 ₪ (לצורכי אגרה), מבלי שניתנה לכך רשות ושלא כדין, כאשר במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, 15.9.08, האירועים נשוא התובענה שהתרחשו בין החודשים אוגוסט 1999 ועד לאוגוסט 2001, התיישנו. לכן, יש לדחות את הרכיב הכספי העודף שנתבע בכתב התביעה המתוקן (בגובה ההפרש בין 50,000 ₪ לבין 17,800 ₪), אשר לא נתבע בבית המשפט לתביעות קטנות. שיהוי העולה כדי מניעות: התובע השתהה בהגשת תביעתו המקורית המתייחסת להעברות כספיות שאירעו כ- 7-5 שנים לפני כן, ולתיק ההוצל"פ שפתחה גרושתו כנגדו שנתיים קודם לכן. בכך נגרם נזק ראייתי לבנק הפועלים. חוסר תו"ל: התובע נמנע בחוסר תום לב מלצרף את גרושתו כנתבעת בתובענה אף על פי שהיא צד שנוכחותו בבית המשפט דרושה על מנת לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה, ונראה כי התובע המתין שגרושתו תעזוב את הארץ. הוראות ההעברה הבנקאית שצורפו לכתב התביעה, מלמדות כי התובע לא ביצע העברות לגרושתו בחודשים ינואר-מרץ 2000 ואוקטובר-דצמבר 2000, ואף על פי שהתובע חויב בתשלום מזונות בסך של 1,000 ₪, מרבית ההעברות שבוצעו הסתכמו ב- 1,000 ₪ לאחר ניכוי עמלה, באופן שהחשבון זוכה ב- 962 ₪ בלבד, דבר שיש בו להסביר מדוע פתחה גרושתו נגדו בהליכי הוצאה לפועל. באופן כללי, הטיפול בהעברות כספיות הכוללות מספר חשבון שגוי, מבוצע במסגרת "דו"ח שגויים" המופק לסניף, כאשר אם לאחר בדיקה, ניתן לאתר את החשבון המדובר, הוא מזוכה בהתאם, ואם לא, מוחזר הזיכוי לבנק המציג באמצעות מסלקת הבנקים. בענייננו, טוען בנק הפועלים כי לאחר שהשווה בין אישורי ההעברות שצירף התובע לכתב התביעה לבין התנועות בחשבונה של גרושתו של התובע, נמצא כי ההעברות שבוצעו בחודשים אוקטובר 1999 ועד לאפריל 2000, בחודשים יוני 2000 ועד לספטמבר 2000, ובחודשים ינואר 2001 עד ליוני 2001 - זוכו בחשבונה של גרושתו של התובע. כמו כן, שובר ההעברה מחודש מאי 2000 "הוחזר לבנק דיסקונט", וביחס לשובר מחודש ספטמבר 2000, "לא אותר זיכוי או החזר". לטענת בנק הפועלים, מעיון בחשבונו של התובע והשוואתו אל מול אישורי ההעברות שצורפו לכתב התביעה, עולה כי החיוב בחשבון התובע בחודש ספטמבר 2000 הינו חיוב רטרואקטיבי עבור חודש קודם, אוגוסט 2000, לגביו קיים אישור העברה וזיכוי בחשבון גרושתו של התובע, אך זאת מבלי שחויב חשבונו של התובע. מכאן, לטענת בנק הפועלים, כל הסכומים שחויבו מחשבונו של התובע, זוכו בחשבון של גרושתו. בנק הפועלים טוען כי נזקי התובע נבעו מרשלנות התובע בכך שנתן הוראה לבנק דיסקונט לחייב את חשבונו ולזכות חשבון שאינו קיים; בכך שאפילו לאחר שהוחזרו לחשבונו כספים בחודש מאי 2000 בגין העברה שגויה, המשיך התובע והורה לבנק דיסקונט להעביר כספים לחשבון השגוי שאינו קיים; בכך שלא בדק ולא וידא בזמן אמת עם גרושתו כי אכן קיבלה את הכספים שלטענתו, העביר לה עבור מזונות ילדו הקטין; בכך שלא דרש ולא קיבל קבלות או אישורים מגרושתו על ביצוע התשלומים הנטענים בזמן אמת או תוך פרק זמן סביר; בכך שלא עקב באופן שוטף אחר דפי התנועות בחשבונו בבנק דיסקונט; נמנע מביצוע תשלומים לגרושתו באמצעות מסירת המחאות לידיה; ובכך שבמסגרת הליכי ההוצל"פ בינו לבין גרושתו, לא דאג לקבל צו לעיון בדפי התנועות בחשבונה של גרושתו, ולהשוותו עם החיובים בחשבונו. ד. דיון והכרעה: מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה כי לא נסתרו טענות בנק הפועלים כי כל ההפקדות שבוצעו לחשבון השגוי, עשרה במספר, למעט שניים: ההפקדה נשוא חודש 5/00 שהוחזרה לבנק דיסקונט, וההפקדה נשוא חודש 9/00 שביחס אליה לא אותר זיכוי או החזר על ידי בנק הפועלים, זוכו בסופו של דבר בחשבון של גרושתו. ביחס להפקדה נשוא חודש 9/00, העלה בנק הפועלים את הסברה כי החיוב בו חויב התובע בבנק דיסקונט בגין חודש 9/00, אינו אלא חיוב בגין חודש קודם, וזאת לאור העובדה כי בחודש 8/00 קיים אישור העברה, וכן קיים זיכוי בחשבון גרושתו של התובע, אך לא מופיע חיוב של חשבון התובע. טענת זו נדחית על ידי משני טעמים: ראשית, אין בה הסבר לעובדה כי התובע חתום על שתי פקודות העברה, האחת מחודש 8/00, והשנייה מחודש 9/00. שנית, מעיון בדף החשבון של התובע בבנק דיסקונט, עולה כי ביום 3.8.00 בוצעה "משיכה בטופס" בסך של 2,500 ₪ על ידי התובע. הוסבר בדף החשבון הנ"ל שצורף לתצהירו של התובע, כי 1,000 ₪ מתוך סכום המשיכה בטופס הועבר לבנק הפועלים, ומכאן שסכום זה כן חויב בחשבונו של התובע. לפיכך, הנני קובעת כי התובע הוכיח במידה הנדרשת במשפט האזרחי כי מתוך כלל הוראות ההפקדה שניתנו על ידי התובע, רק סך של 1,000 ₪ לא הגיע ליעדו, ונותר בידי בנק הפועלים, ולכן מוטלת חובה על בנק הפועלים על פי דיני עשיית עושר, להשיב סכום זה לידי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההפקדה, 3.8.00. אין בטענת השיהוי שהועלתה על ידי בנק הפועלים, כדי לפטור אותו מחבותו זו. אמנם, התביעה הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות רק ביום 25.4.06, ואולם לא שוכנעתי כי מהתנהלות התובע ניתן ללמוד ויתור על זכותו, בהתחשב בכך שרק עם פתיחת תיק ההוצל"פ על ידי גרושתו, נתחוורו לו טענות גרושתו כי חלק מן הכספים לא הגיעו ליעדם, מה גם שהבנק לא שכנעני כי שינה מצבו לרעה בשל השיהוי הנטען. עובדה היא כי למרות חלוף הזמן, עלה בידי הבנק להוכיח כי אכן הכספים שהועברו על ידי התובע, זוכו בחשבונה של הגרושה, והעובדה כי ביחס לחודש ספציפי, לא נמצא זיכוי או החזר, אין פירושה כי נגרם לבנק הפועלים נזק ראייתי, אלא שבחודש זה אכן לא היה זיכוי או החזר, והכסף נותר בידי בנק הפועלים. ואולם, תביעתו של התובע אינה עוסקת רק בסך הזניח של 1,000 ₪, שהוכח כי הועבר לבנק הפועלים, ולא הוצג ביחס אליו זיכוי או החזר. התובע משליך את עיקר יהבו על עילה נזיקית, רשלנות, וטוען כי על הבנק לפצותו גם בגין הסכומים שנאלץ לשלם פעמיים לגרושתו, והנזקים שנגרמו לו בשל נקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגדו הנובעים מהפרת חובת הזהירות של הבנק כלפיו. מספר יסודות מרכיבים את עוולת הרשלנות: יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לשני היבטים - חובת זהירות "מושגית", וחובת זהירות "קונקרטית"; התרשלות, קרי: סטיית המזיק מסטנדרט ההתנהגות הסביר; נזק; וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"). כב' השופט דנציגר בעניין טרויהפט (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטייה (לא פורסם, , 4.1.2009), עמד על כך שבפסיקת בית המשפט העליון שלטה הגישה, לפיה הבחינה האם קיימת חובת זהירות, קודמת לבחינה האם הופרה החובה האמורה, הובעה לאחרונה גם הדיעה כי לעתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות (ההתנהגות הבלתי סבירה), ורק לאחר מכן לפנות ולבחון האם נסיבות המקרה ושיקולים הנוגעים בדבר מצדיקים את קביעתה של חובת זהירות. דומני כי כך יש לנהוג אף בענייננו. יסוד ההתרשלות: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סיכומיהם, לא שוכנעתי כי נפל מתום בהתנהלות הבנק שעה שלא דיווח לתובע בזמן אמת כי נתן הוראה לביצוע הפקדה לחשבון שגוי. שהרי ממה נפשך: אם החשבון השגוי זוהה, והכסף זוכה בחשבון הנכון, מה הטעם להודיע לתובע על כך (שהרי זה בבחינת "חמץ שעבר עליו הפסח")? ואם השגיאה לא אותרה, והכספים הוחזרו לבנק השולח, הרי שהתובע אמור לראות את הזיכוי בחשבונו, ולגלות בכוחות עצמו כי הוראת ההעברה לא בוצעה. איני סבורה אפוא כי בנק הפועלים הפר את חובת הזהירות כלפי התובע בכך שלא יזם פנייה לתובע באמצעות בנק דיסקונט בכדי להפנות תשומת ליבו לכך שנפלה טעות בהוראות ההפקדה שניתנו על ידו. לא כל שכן, שאין מקום לקבוע כי הבנק הפר חובתו כלפי התובע שעה שלא הקצה משאבים כדי לאתר את התובע, ולדווח לו על השגיאה ישירות. באותה מידה, איני סבורה כי הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע שעה שלא הגיש תגובה, על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל, בבקשה שהגיש התובע להשבת הכספים המצויים בידי בנק דיסקונט/בנק הפועלים. לטעמי, קביעה, לפיה הפרת הצו השיפוטי להגשת תגובה משמעה הפרת חובת הזהירות או הנאמנות של הבנק כלפי התובע, תהא מרחיקת לכת, שלא לומר שגויה, בפרט בשים לב לכך שעל פניו, הבקשה, כפי שהוגשה על ידי התובע להשבת כספים המוחזקים על ידי בנק דיסקונט או בנק הפועלים, לא הייתה מצויה כלל בסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל, ודינה היה להידחות בין כה וכה גם בהעדר תגובה. ואכן, לאחר קבלת תגובת בנק דיסקונט, שבניגוד לבנק הפועלים, השיב לפניית התובע, אכן נדחתה הבקשה הנ"ל מטעמי העדר סמכות עניינית, תוך ציון כי "החייב רשאי לנקוט בהליך המתאים בערכאה המוסמכת" (החלטת הרשמת שמאי (כתוארה דאז) מיום 29.8.05). אוסיף בהקשר זה כי הבקשה הוגשה רק לאחר שכבר נפרע החוב בתיק ההוצל"פ (ראו סעיף 7 לתצהיר התומך בבקשה הנ"ל), ולכן אין כל קשר סיבתי בין אי הגשת התגובה לנזקים נשוא התביעה, שהינם במהותם התשלום הכפול, והנזקים שנבעו מהליכי ההוצל"פ אשר התרחשו כרונולוגית קודם להגשת הבקשה. ואולם, האם הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי התובע שעה שלא נענה לפניית בא-כוחו בכתב מיום 2.5.05 שהוכתרה בכותרת המסמך בכיתוב "דחוף ביותר", ובנדון: "בקשה דחופה", מכתב בו ביקש ב"כ התובע ברחל בתך הקטנה התייחסות לטענות גרושתו של התובע בתגובה לטענת "פרעתי", לפיהן הכספים שהועברו לחשבון השגוי, לא הופקדו בחשבונה, תוך ציון הליכי ההוצל"פ הננקטים כנגדו בשל כך?! נוטה אני לקבוע כי התעלמות הבנק מפניות ב"כ התובע, בפרט על רקע הליכי ההוצל"פ שנפתחו נגדו שהובאו לידיעת הבנק, מהווה הפרה של חובת הזהירות של הבנק כלפי התובע. גם אם סבר הבנק כי בחשיפת המידע יש משום הפרה של חובת הסודיות כלפי לקוחתו, יכול היה הבנק, לכל הפחות, להפנות את התובע לקבלת צו שיפוטי. התעלמותו המוחלטת של הבנק מפניות ב"כ התובע אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהלות המצופה מבנקאי סביר, לאור הנזק שהתובע היה חשוף לו, ובהתחשב בכך שהבנק יכול ורשאי היה לדרוש את תשלום הוצאותיו כנגד מסירת המידע המבוקש. ואולם, אין לי צורך לקבוע מסמרות בדבר מטעמים שיבוארו בהמשך. חובת הזהירות המושגית: המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים, היא מגמה מרחיבה. בתי המשפט הכירו זה מכבר בחובת זהירות של בנק, לא רק כלפי לקוחותיו. בית המשפט העליון עמד על מעמדו המיוחד של הבנק כגוף "מעין ציבורי" או "סוכנות חברתית", שככזה רוחש לו הציבור אמון, ונוטה לסמוך על פעולותיו בלא לדרוש ולחקור אחריהן, ולכן נקבע כי "מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם, הן בהתנהלותם מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם" (ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 369 (2004); וראו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 5272/03 אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, , 16.3.2004). לאור גישה זו שקנתה לה אחיזה בפסיקתנו, איני מתקשה לקבוע כי בנק חב חובת זהירות מושגית גם כלפי צד ג' שאינו לקוח הבנק, אשר נתן הוראת העברת כספים לחשבון שמספרו שגוי או לא קיים. חובת הזהירות הקונקרטית: מכאן, באים אנו לבחון האם חב הבנק חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. השאלה הנשאלת במסגרת זאת הינה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש (עניין ועקנין, בעמ' 125; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001). השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (עניין ועקנין, בעמ' 126-125; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004). בענייננו, שוכנעתי כי בנק הפועלים לא צריך היה לצפות כי בשל אי מתן מענה למכתב ב"כ התובע, יחליט התובע לוותר על בירור טענת "פרעתי", בהסתמך על הצהרות גרושתו כי הכספים לא הגיעו לידיה, ויבצע תשלומי כפל. לתובע עמדו כלים רבים לבירור האמת, גם אם לא נענתה פניית בא-כוחו. התובע רשאי היה לעמוד על בירור טענת "פרעתי", ובמסגרת זו לדרוש מגרושתו להציג את דפי החשבון לתקופות הרלבנטיות בכדי לאושש טענתה כי חשבונה לא זוכה בהעברות שבוצעו על ידי התובע לחשבון השגוי. במסגרת זו אף יכול היה התובע לזמן לעדות את נציגי בנק דיסקונט ובנק הפועלים או לפנות בבקשה למתן צו המורה להם להגיש תעודת עובד ציבור/רשומה מוסדית. אם בחר התובע לסמוך ידיו על דברי גרושתו, אין לו להלין אלא על עצמו, ומובן שהבנק לא צריך היה לצפות כי בשל אי מתן מענה בכתב לפניית התובע, יוותר התובע על מימוש זכויותיו המשפטיות ועל מיצוי הכלים שעמדו ברשותו לבירור טענות גרושתו. לקראת נעילה: למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם אם טעיתי במסקנתי דלעיל, והבנק חב חובת זהירות קונקרטית, הרי שבכל מקרה היה מקום לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ביותר, לאור בחירתו לזנוח את בירור טענת "פרעתי", ולאור יתר הנימוקים שפורטו על ידי ב"כ הבנק בסיכומיו, מה גם שמעבר לתשע ההפקדות שבוצעו לחשבון השגוי (הפקדה אחת מתוך עשר ההפקדות זוכתה בחזרה בחשבון התובע, ומובן שלגביה, לא יכולה להיות לתובע כל טענה כנגד בנק הפועלים), לא הוכיח התובע את הנזקים הנוספים שלפי טענתו, נגרמו לו. התובע לא הציג בפניי את פירוט החוב וההליכים במסגרת תיק ההוצל"פ. ממילא, לא הוכיח התובע כי תיק ההוצל"פ נפתח דווקא בשל ההפקדות שבוצעו לחשבון השגוי, ולא בשל חוב מזונות אחר. העובדה כי התובע נמנע מלפרוס בפני בית המשפט את פירוט חוב תיק ההוצל"פ על מנת שניתן יהיה להבין בגין אלו סכומים ננקטו נגדו ההליכים, והאם ננקטו ההליכים רק בשל תשלומי הכפל שמקורם בהפקדה לחשבון השגוי, או שמא גם בשל חוב מזונות אחר פועלת לחובתו, ומחזקת את סברת הבנק כי ההליכים לא נפתחו בהכרח בשל חוב זה דווקא. התובע גם לא הוכיח מהם בדיוק הליכי ההוצל"פ שננקטו נגדו (לא הוצגו פקודת מאסר/צווי עיקול), ואף לא הוכח כי אלו ננקטו בשל אותן תשע הפקדות אשר בסופו של דבר זוכו בחשבונה של גרושתו. ה. סוף דבר: אשר על כן, ובהתאם לסעיף 14 דלעיל, הנני מחייבת את בנק הפועלים לשלם לתובע סך של 1,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.8.00 ועד היום. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. התשלום נשוא פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.בנקרשלנות