רשלנות מקצועית של עורך דין בגין פיצויים נמוכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית טענת רשלנות מקצועית של עורך דין בגין פיצויים נמוכים:

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 600,000 ₪ בעילה של רשלנות מקצועית.

2. התובעת, ילידת שנת 1956, נותחה ביום 23.6.1994 בבית החולים סורוקה בבאר שבע בשל חסימת מעיים. מחמת רשלנותם של הרופאים, נכרתו שלא לצורך השחלה והחצוצרה הימנית של התובעת. בעקבות כך שכרה התובעת את שרותיו של הנתבע, עורך דין במקצועו, וזה ייצג אותה בתביעת נזיקין שהוגשה בשנת 1999 נגד בית החולים סורוקה ואחרים, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגדרו של ת.א. (ב"ש) 7376/99 (להלן: "תביעת הנזיקין").

3. ביום 31.12.2000, במהלך ישיבת קדם המשפט שנערכה בתביעת הנזיקין, הציע בית המשפט (כב' השופטת שרה דברת) כי הנתבעים ישלמו לתובעת במסגרת הסדר פשרה, סך של 608,000 ₪. הנתבעים דחו הצעה זו והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

4. ביום 8.3.2001 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה בתביעת הנזיקין. בתום הישיבה, ובעקבות חקירת העדים המומחים, הציעו הנתבעים לשלם לתובעת בפשרה סך של 400,000 ₪. הנתבע המליץ לתובעת שלא לקבל הצעה זו והיא קיבלה את המלצתו.

5. ביום 24.12.2001 ניתן פסק הדין בתביעת הנזיקין. בית המשפט המחוזי פסק לזכותה של התובעת פיצויים בסך של 120,000 ₪ בלבד, בגין נזק לא ממוני, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים וסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין שכר מומחה. בעת הגשת התביעה עמדה סמכותו של בית משפט השלום על סכום של 1,000,000 ₪. הואיל וסכום פסק הדין היה נמוך משיעור של 60% מתקרת הסמכות של בית משפט השלום, ובהתאם לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח- 1987 שחלו באותה עת, נדרשה התובעת ביום 28.3.2005 לשלם אגרת תביעה בסך של 25,723 ש"ח. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עמד על 34,453 ש"ח בעת משלוח הדרישה.

6. הנתבע סבר שפסק הדין בתביעת הנזיקין שגוי מיסודו, והמליץ לתובעת להגיש עליו ערעור. זו אכן קיבלה את המלצתו, והגישה ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1320/02), אך לצורך כך היא שכרה את שרותיו של עורך דין אחר, הוא בא כוחה בתביעה הנוכחית.

7. עוד בטרם נדון הערעור, הסכימו המשיבים בערעור לשלם לתובעת במסגרת הסדר פשרה סכום נוסף של 250,000 ₪ מעבר למה שפסק בית המשפט המחוזי. בעקבות כך הוסדר הסכסוך בהסדר פשרה, וביום 4.4.2004 נמחק הערעור ללא צו להוצאות.

8. בתביעתה הנוכחית, טענה התובעת כי הנתבע התרשל בכל הנוגע לייצוגה בתביעת הנזיקין. לדבריה, רשלנות זו באה לידי ביטוי באופן הבא:

(א) הנתבע צריך היה להגיש את תביעת הנזיקין בבית משפט השלום, ולא בבית המשפט המחוזי. אם היה נוהג כך, התובעת לא היתה נדרשת בסופו של ההליך לשלם הפרשי אגרה בסך של 34,453 ש"ח, כפי שנדרשה בשל העובדה שהתביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי.

(ב) הנתבע המליץ לתובעת שלא לקבל את הצעת הפשרה שהעלו הנתבעים, לפיה הציעו לשלם לתובעת סך של 400,000 ₪. בכך הוא גרם לתובעת נזק בסך של 280,000 ₪, שכן בסופו של דבר בית המשפט פסק לה פיצוי בסך 120,000 ₪ בלבד.

(ג) הנתבע התעלם מהערות שהעירה התובעת בקשר לאי דיוקים שנפלו בתצהיר עדותה, וגם לא הכין אותה כראוי לחקירה נגדית. בעקבות כך הותירה התובעת רושם שלילי על בית המשפט והוא פסק לה סכום של 120,000 ₪ בלבד, במקום הסכום של 608,000 ₪ שהציע קודם לכן. הנזק שנגרם לתובעת עקב כך הינו סך של 488,000 ₪.

(ד) הנתבע לא טען בבית המשפט המחוזי כי נפגע פוטנציאל ההולדה של התובעת, אלא הסתפק בטענה כי מעשי הנתבעים סיכלו את תוכניותיה להרות. מדובר בשני ראשי נזק נפרדים. בגין כך, נגרם לתובעת נזק בסך של 250,000 ₪. יצויין כי בסיכומיה זנחה התובעת את טענתה בענין זה, אם כי בס' 39 לסיכומיה היא מזכירה את הטענה במשפט אחד בלבד, וטוענת כי מגיע לה פיצוי גם בעילה זו.

9. הנתבע כפר מכל וכל בטענותיה של התובעת, וטען, בין השאר, את הטענות הבאות:

(א) תביעת הנזיקין הוגשה בבית המשפט המחוזי ולא בבית משפט השלום, משום שהנתבע העריך כי הסכום הכולל שייפסק לזכותה של התובעת יעלה על מליון ₪, גבול סמכותו של בית משפט השלום, ולכן המליץ לתובעת להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי. מכל מקום, בחירת הערכאה אליה הוגשה תביעת הנזיקין נעשתה בעצה אחת עם התובעת. כמו כן, במסגרת הערעור, שהוגש באמצעות עורך דין אחר, טענה התובעת לנזקים בסכום העולה על מליון ₪ ומכאן שלשיטתה שלה, התביעה היתה חייבת להיות מוגשת בבית המשפט המחוזי.

(ב) לא היה מקום לקבל את הצעת הפשרה של הנתבעים לתשלום סך של 400,000 ש"ח, וזאת לנוכח העובדה שזמן קצר קודם לכן בית המשפט המחוזי הציע לנתבעים לשלם בפשרה סך של 608,000 ₪. יתר על כן, במסגרת הליכי הערעור, הושג הסדר פשרה לפיו שולם בסופו של דבר לתובעת סכום כולל של 408,186 ₪, כלומר, סכום העולה על 400,000 ₪, כך שלא נגרם לה כל נזק בשל דחייתה של הצעת הפשרה.

(ג) באשר לטענה של התובעת לפיה לא תיקן אי דיוקים שנפלו בתצהירה ולא הכין אותה לעדות, טען הנתבע כי התובעת סרבה להטריח עצמה למשרדו חרף בקשתו, ולכן הוא נאלץ להכין אותה לחקירה בשיחות טלפון ממושכות, כמו גם ביום הדיון עצמו. הוא אינו אחראי לכך שהנתבעת העידה עדות שקר בבית המשפט המחוזי והותירה רושם בלתי מהימן על בית המשפט.

(ד) בענין הטענה לפיה לא טען בתביעת הנזיקין כי נפגע פוטנציאל ההולדה של התובעת, מצביע הנתבע על כך שהטענה דווקא נטענה על ידו מספר פעמים, הן בכתב התביעה שהגיש מטעמה של התובעת, הן בתצהיר שניסח עבורה והן בסיכומיו בתביעת הנזיקין.

(ה) הנתבע טען כי התובעת מנועה מלטעון לנזק כלשהו, משום שהיא לא מיצתה את הליכי הערעור אלא הגיעה להסדר פשרה בסכום נמוך, ומכאן שלא ניתן לייחס קשר סיבתי בין מעשיו שלו לבין הנזק הנטען על ידה.

10. נדון בטענות התובעת כסדרן.

האם הנתבע התרשל בבחירת הערכאה אליה הוגשה התביעה?

11. אינני סבור שניתן לייחס לנתבע רשלנות בכך שבחר להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי ולא בבית משפט השלום.

הנתבע העיד כי העריך בשעתו שבגין נזקים בלתי ממוניים בלבד עשוי בית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי בסך של כמליון ₪, ומאחר וסבר כי ישנם ראשי נזק נוספים, הם ראשי הנזק הממוניים, כגון הפסד השתכרות והצורך בעזרת צד ג', הגיע הנתבע למסקנה כי הערכאה המתאימה היא בית המשפט המחוזי.

12. הבחירה להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי טמנה אמנם בחובה סיכון מסויים ומוגבל מאוד בהיקפו הכספי- תשלום הפרשי אגרה בסך של 25,723 ₪, אם בסופו של יום בית המשפט המחוזי יפסוק פיצויים בסכום הנמוך מ- 600,000 ₪ (60% מתקרת סמכותו של בית משפט השלום בשנת 1999), אך מאידך, היא טמנה בחובה סיכוי בלתי מבוטל לפסיקת פיצויים בסכום העולה על מליון ₪, סיכוי שהיה נשלל מהתובעת לו בחרה להגיש את התביעה בבית משפט השלום. במקרה כזה, בו היתה התביעה מוגשת לבית משפט השלום, אמנם לא היה חשש שבסופו של יום התובעת תידרש לשלם הפרשי אגרה, אך ברור גם שבכל מקרה היא לא היתה יכולה לקבל פיצוי בסכום העולה על מליון ₪.

מדובר בסיכון מחושב ובהחלט סביר שהנתבע רשאי היה ליטול. נקל לשער כי במצב ההפוך, לו הוגשה התביעה לבית משפט השלום וזה היה פוסק לתובעת פיצוי בסך מליון ₪, משום שזו תקרת סמכותו, התובעת היתה עשוייה לבוא בטענות אל הנתבע על שלא הגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי ובכך מנע ממנה את האפשרות לזכות בפיצוי גבוה יותר (ראה עדותו של הנתבע, בע' 26 לפרוטוקול).

13. ראיה לכך ששיקול דעתו של הנתבע בענין זה היה בהחלט סביר, ניתן למצוא בעובדה שבית המשפט המחוזי הציע בישיבת קדם המשפט בתיק, כי במסגרת הסדר פשרה ישולם לתובעת סך של 608,000 ₪, קרי, סכום העולה על 60% מסמכותו של בית משפט השלום. לו הסכימו הנתבעים לקבל הצעת פשרה זו, התובעת לא היתה מחוייבת לשלם את הפרשי האגרה.

14. זאת ועוד, התובעת עצמה דרשה במסגרת סיכומיה בערעור שהגישה לבית המשפט העליון, תשלום פיצויים בסך של 2,450,000 ₪ (400,000 ₪ בגין כאב וסבל, 1,900,000 ₪ בגין פגיעה בכושר השתכרות, 100,000 ₪ בגין עזרת הזולת ו- 50,000 ₪ בגין שימוש בתחבורה ציבורית- ראה ס' 80 לסיכומים, נספח ד' לתצהירו של הנתבע). תמוה איפוא כיצד יכולה התובעת לטעון כיום כי ראוי היה לנתבע להגיש תביעת נזיקין בסכום של עד מליון ₪ בבית משפט השלום. בנסיבות אלה חל השתק שיפוטי, המונע מהתובעת לטעון כיום טענות הסותרות את טענותיה בערעור:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים ... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט ... בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר ..." (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (2005) - ).

15. גם אם הייתי מגיע למסקנה כי הנתבע טעה בשיקול דעתו בכך שבחר להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי דווקא (ואינני סבור כך), אין בכך כדי להוות רשלנות מצידו:

"אמור מעתה - עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעניני לקוחו ביעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. כמובן שמידתם של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך דין יתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהם רחבים למדי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עו"ד ברשלנות ..." (ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ו-18 אח' פ"ד מד(4), 446 ,עמ' 464-465).

16. למעלה מהצורך אציין כי אני מאמין לנתבע הטוען ששיתף את התובעת בשיקוליו עת החליט להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי דווקא, שכן עדותו היתה מהימנה עליי הרבה יותר מעדותה של התובעת, שעל חוסר מהימנותה ארחיב את הדיבור בהמשך הדברים.

האם הנתבע התרשל בכך שהמליץ לתובעת שלא להסתפק בפיצוי בסך 400,000 ₪?

17. בתום ישיבת ההוכחות הראשונה בתביעת הנזיקין, שנערכה ביום 8.3.2001, ובעקבות חקירת העדים המומחים, הציעו הנתבעים לשלם לתובעת בפשרה סך של 400,000 ₪. הנתבע המליץ לתובעת שלא לקבל הצעה זו והיא קיבלה את המלצתו. התובעת טוענת כי היה מדובר בהמלצה רשלנית, שכן ראוי היה לקבל את הצעת הנתבעים. בשל רשלנות זו של הנתבע, נגרם לה נזק בסך של 280,000 ₪, שכן בסופו של דבר, פסק לה בית המשפט פיצוי בסך 120,000 ₪ בלבד.

18. יש לדחות בשתי ידיים טענה זו של התובעת, שכל כולה מבוססת על חוכמה שבדיעבד. אין ספק כי בזמן אמת, כאשר הועלתה הצעת הפשרה של הנתבעים, עורך דין סביר היה ממליץ שלא לקבל אותה, וזאת לנוכח העובדה שרק חודשיים קודם לכן, במהלך ישיבת קדם המשפט, הציע בית המשפט כי הנתבעים ישלמו לתובעת במסגרת הסדר פשרה, סך של 608,000 ₪. הואיל ולא התרחש דבר מה דרמטי באותה ישיבת הוכחות שבסיומה הציעו הנתבעים את שהציעו, לא היתה כל סיבה שהנתבע ימליץ לתובעת לקבל הצעת פשרה כה נמוכה ביחס להצעה שהועלתה קודם לכן על ידי בית המשפט.

אני גם סבור שהנתבעת הבינה היטב את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהמשך ניהול המשפט, שכן מעדותה שלה עלה כי היא היתה מעורבת מאוד בכל הנוגע לניהול התביעה והיתה בקשר מתמיד ורצוף עם הנתבע: "דיברתי אתו בטלפ' לאו דווקא לפני דיון ההוכחות. דיברתי איתו ושאלתי שאלות, אבל לא במיוחד לפני דיון ההוכחות. התעניינתי בהחלט בתיק הזה ... הכל היה אצלי- תחשיב הנזק, התביעה, הסיכומים ... הייתי נוכחת בכל הדיונים" (ע' 10 לפרוטוקול); "הוא הסביר לי למה תבע כך ולא אחרת, הוא שמע אותי, לא היה קצר רוח" (ע' 11 לפרוטוקול).; "הוא לא עשה שום דבר בלי שהייתי אתו. כל הדברים נעשו בנוכחותי." (ע' 14 לפרוטוקול).

19. הנתבע לא היה אמור לצפות את שהתרחש לאחר מכן, קרי, שהתובעת תותיר על בית המשפט רושם בלתי מהימן ורוב טענותיה בענין נזקים שונים אכן תדחינה. כפי שציינתי בת.א. (ת"א) 62868/06 ליליה בוגדנוב נ' איליה וייסברג - עו"ד , בעמ' 5 - :

"תהא זו במידה רבה חוכמה שבדיעבד, בעקבות תוצאתו של פסק הדין, לקבוע כי הנתבע טעה בכך שהסכים שבית הדין הרבני ידון גם בשאלת הרכוש. המבחן שבית המשפט צריך לשוות לנגד עיניו אינו אמור להתבסס על חוכמה שבדיעבד, אלא על מסכת הנתונים והשיקולים שנשקלו על ידי עורך הדין בזמן אמת, בעת ניהול התיק."

וכן:

"גם בנושא המשא ומתן עם גיל, שלא צלח, אני מתרשם כי מדובר בחוכמה שבדיעבד מצידה של התובעת. מטבע הדברים, צד שמסרב לקבל הצעה לפשרה במהלך הליך משפטי, נוטל על עצמו סיכון שבצידו סיכוי. הסיכוי הוא שבמסגרת ההליך המשפטי יעלה בידיו להגיע לתוצאה טובה יותר מזו המוצעת לו במסגרת המשא ומתן, אך הסיכון הוא שפסק הדין יביא לתוצאה גרועה מזו שניתן היה להשיג במסגרת המשא ומתן. אני סבור כי התובעת נטלה על עצמה ביודעין את הסיכון הכרוך בדחיית הצעות הפשרה של גיל, ומן הסתם, היא עשתה זאת גם בהסתמך על חוות דעתו של הנתבע שהאמין בסיכויי ההצלחה של התובעת במאבק על הדירה. יחד עם זאת, לא ניתן לייחס לנתבע רשלנות בכך שנתן ידו לנטילת הסיכון, שכן סיכון כזה הוא חלק אינהרנטי מכל התדיינות משפטית שבה לא מושגת פשרה משום שכל צד מאמין שבמסגרת פסק דין יעלה בידו לקבל יותר ממה שמציע הצד שכנגד." (שם, בע' 8).

20. גם אם הייתי מוכן להניח כי מדובר בטעות בשיקול דעתו של הנתבע (ואינני סבור שהיה מדובר בטעות, אלא בהמלצה סבירה בנסיבות הענין), ברור שלא מדובר בטעות העולה כדי רשלנות. כפי שצויין כבר קודם, הכלל הוא שטעות בשיקול דעת אינה מהווה בהכרח מחדל רשלני:

"אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים: עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו." (ע"א 735/75 מרדכי רויטמן נ' יצחק אדרת (1976) - ).

וכן:

"אחריות מושגית לפעול במיומנות ובזהירות אינה שוות ערך לאחריות אבסולוטית. לא כל טעות היא מעשה של רשלנות. שיקול דעת אשר יתחוור בסוף היום כשגוי, אינו יוצר חזקה לרשלנות על דרך של "חיוג ישיר". בכל יום ויום שומה על עורכי הדין לקבל החלטות הנוגעות לניהול ענייניהם של לקוחותיהם. בכל שעה ושעה, המוקדשת לטיפול בענייני הלקוחות, שומה עליהם לנקוט אמצעי זהירות ביחס לאותן החלטות. בכל רגע ורגע יכולה החלטה להתברר כשגויה. לא ניתן לחייב את עורכי הדין לצפות מראש את שידוע בדיעבד." (ת.א. (ת"א) 57381/94 אלינא אוריאלי נ' ברוך שטיינר (1999) - ).

21. לבסוף יש לציין כי במסגרת הפשרה שהושגה אגב הערעור בבית המשפט העליון, הסכימו הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי נוסף בסך של 250,000 ש"ח מעבר למה שנפסק לזכותה בבית המשפט המחוזי. הואיל וסכום הפיצוי המקורי שנפסק לזכותה עמד על 120,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד, מע"מ והוצאות מומחה, הרי שבפועל שולם לתובעת לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סך של 158,186 ₪. סכום זה, יחד עם הסכום של 250,000 ₪ ששולם במסגרת הסדר הפשרה, מסתכם בסך של 408,186 ₪, קרי, סכום העולה על הסכום של 400,000 ₪ שהוצע לתובעת בשעתו, ואשר לטענתה, ראוי היה לקבלו. אכן, מדובר בחישובים נומינליים בלבד, ובנוסף, התובעת שילמה לבא כוחה הנוכחי סך של 17,020 ₪ בגין ייצוגה בערעור, אך הם ממחישים את העובדה שנזק ממשי לא נגרם לתובעת מחמת סרובה לקבל את הצעת הפשרה שהציעו הנתבעים ביום 8.3.2001.

האם הנתבע התרשל בהכנתה של התובעת לעדות?

22. התובעת טוענת כי הנתבע לא הכין אותה כראוי לקראת ישיבת ההוכחות. לדבריה, היא העבירה לנתבע הערות לגבי אי דיוקים שנפלו בתצהיר שהכין עבורה וביקשה לשנותם, אך הנתבע הרגיע אותה במילים "הנייר סובל הכל". בכך הוא גרם לה להעיד עדות שקר. בנוסף, לא נערכה כל פגישת הכנה לקראת מתן עדותה, והנתבע הסתפק בהכנה טלפונית. עקב כך היא היתה נבוכה ומבולבלת בעת עדותה ויצרה רושם בלתי מהימן על בית המשפט.

23. התובעת לא טרחה לפרט בתצהירה בהליך הנוכחי מהם אותם ענינים שביקשה לתקן בתצהיר שהכין עבורה הנתבע, ובאיזה אופן עדותה בפני בית המשפט המחוזי היתה שקרית. רק בעת חקירתה הנגדית היא טענה לראשונה מהם אותם אי דיוקים שנפלו בתצהיר שהכין עבורה הנתבע. לדבריה, אין זה נכון שבעקבות כריתת החצוצרה והשחלה נפגע מצבה הנפשי ונפגע תפקודה כאישה וכבת זוג. בנוסף, לדבריה, בעלה עזב את הבית בלא קשר לארוע זה, ולא כפי שנכתב בתצהיר שניסח עבורה הנתבע (ע' 8 לפרוטוקול). עוד טענה התובעת לראשונה כי סכומי ההוצאות לצורך משק הבית ונסיעות, וכן הטענה בדבר הפסד השתכרות, שהועלו בתצהירה בתביעת הנזיקין, לא היו הגיוניים (ע' 11 לפרוטוקול). יצויין כי טענות אלה שנכללו בתצהירה של התובעת בתביעת הנזיקין, לו התקבלו, היו אמורות להיטיב את מצבה המשפטי של התובעת ולהגדיל את הפיצוי שייפסק לזכותה. מכאן שהתובעת מתלוננת למעשה על "ניפוח" נזקיה בתביעת הנזיקין. הואיל והתובעת טוענת כיום כי מדובר בטענות כוזבות, ברי כי אי קבלתן על ידי בית המשפט לא הסבה לה כל נזק אמיתי. די בכך כדי להכשיל את תביעתה בגין ראש נזק זה, שכן בתביעת רשלנות מקצועית לא די לו לתובע לטעון שעורך הדין התרשל, אלא שומה עליו להראות קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין תוצאות המשפט, ושאלמלא רשלנות זו, תוצאת המשפט היתה אחרת:

"בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו (ראו א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" ... זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה." (ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון (2005) - ).

ראה גם ת.א. (ת"א) 39511/04 אליהו בן חיון נ' עו"ד שלמה דגן (2007) - :

"התובע ניתק את עצמו בתביעה הנוכחית שעילתה רשלנות מקצועית, מן החובה להוכיח נזק, והסתפק אך ורק בהפנייה לנימוקי פסק הבוררות, מבלי שעשה נסיון לבסס קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הנתבע, לבין הנזק שנגרם לתובע. במילים אחרות, תביעת הרשלנות המקצועית אינה בבחינת חי הנושא את עצמו, במנותק משאלת אובדן כושר עבודתו של התובע. על כן, כדי לזכות בתביעתו הנוכחית, התובע צריך היה להראות כי לו הוגשו ראיות מסויימות במסגרת הבוררות, התוצאה היתה משתנה ותביעתו היתה מתקבלת על ידי כב' הבוררת. בנוסף, התובע צריך היה להוכיח גם בהליך הנוכחי כי איבד את כושר עבודתו לעסוק בעיסוקו הנוכחי (למרות שכב' הבוררת הניחה, לטעמי בטעות, כי כך הוא המצב). התובע לא עשה כן. עורך-דין המייצג תובע בתביעה שעילתה אובדן כושר עבודה, מוכשר ומיומן ככל שיהיה, איננו קוסם ואיננו לוליין או להטוטן, אשר בכח טיעוניו יכול להפוך אדם שלא איבד את כושר עבודתו, לכזה שזכאי לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה. הוא אינו יכול גם, ואף אסור לו, לייצר יש מאין ראיות שיציגו אדם שהלכה למעשה לא איבד את כושר עבודתו, כמי שכן איבד את כושר עבודתו. ... גם אם הייתי קובע כי הנתבע התרשל, לא הוכיח התובע קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, במובן זה שלא הוכיח כי הראיות שלא הוגשו במסגרת הבוררות, היו אכן מטות את כף התביעה לטובתו."

24. בית המשפט המחוזי לא האמין לתובעת שהעידה בפניו כי היו לה תוכניות להביא ילדים נוספים לעולם, וזאת משום שהתובעת סבלה בעבר מבעיות רפואיות שונות ולנוכח העובדה שנמנעה מהבאת ילדים נוספים לעולם במשך 12 שנה מאז לידת בנה הצעיר (הבן הצעיר הוא יליד 1982. ניתוח הכריתה בוצע בשנת 1994). אינני רואה כיצד ניתן לייחס לנתבע אחריות כלשהי לאופן בו התרשם בית המשפט מכוונותיה ותוכניותיה הסובייקטיביות של התובעת. אינני סבור כי הנתבע, שנטל על עצמו לייצג את התובעת בתביעת הנזיקין, הפך את עצמו מניה וביה לערב לזכייה במשפט, במובן זה שאם התביעה תוכתר בהצלחה מבחינת התובעת, מה טוב; ואם חלילה התביעה תידחה, מה טוב גם כן, שכן אזיי ניתן יהיה לתבוע אותו בגין רשלנות מקצועית רק משום שבית המשפט לא האמין לתובעת, על יסוד נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד, שאכן היה בכוונתה להביא ילדים נוספים לעולם. הנתבע לא אמור לדעת את צפונות ליבה של התובעת, והאם אכן תכננה או לא תכננה להביא ילדים נוספים לעולם (התובעת טוענת אגב גם כיום, כי אכן היתה לה כוונה להביא ילדים לעולם). הוא יצא ידי חובתו בכך שכלל טענה זו בתצהירה של התובעת, ואין הוא אחראי לכך שבית המשפט לא האמין בענין זה לתובעת.

25. כך גם באשר לאי פסיקת פיצוי בגין אובדן השתכרות. בית המשפט המחוזי לא שוכנע שאכן נגרם לתובעת הפסד השתכרות, והתובעת לא הראתה בהליך הנוכחי שמסקנה זו היתה שגוייה, ושיש ברשותה ראיות שהנתבע לא דאג להגישן, ושאם היה טורח לעשות כן, תוצאת פסק הדין היתה משתנה.

26. הנתבע אישר בעדותו כי לא נפגש עם התובעת לשם הכנתה לחקירה נגדית, אלא הסתפק בהכנה טלפונית. לדבריו, התובעת התגוררה בבאר שבע ומשרדו היה בתל אביב, ולכן התובעת הבהירה לו כי לא תוכל להגיע למשרדו לצורך הכנתה לעדות, שהיתה אמורה להשמע ביום 8.3.2001. לפיכך הוא הכין אותה לעדות בשיחה טלפונית ממושכת, כולל תרגול שאלות צפויות בחקירה הנגדית, ואף נפגש עימה בבית המשפט שעה לפני הדיון, לשם השלמת הכנתה. בפועל, התובעת לא העידה במועד המקורי שנקבע לכך, ונקבעה ישיבה נוספת ליום 16.4.2001. לכן הנתבע הכין אותה פעם נוספת לעדות במסגרת שיחה טלפונית, ושוב נפגש עימה בבית המשפט בבוקר הדיון לשם השלמת ההכנה (ראה עדותו, בע' 19 – 20 לפרוטוקול).

אין ספק שלא זו הדרך הראויה להכנתו של עד לקראת עדותו, שכן הכנה הנעשית במסגרת פגישה פנים אל פנים עולה לאין ערוך באיכותה על פני הכנה טלפונית, או הכנה הנעשית בבוקר הדיון. עורך דין הנוהג כך בלא כל סיבה, מתרשל במלאכתו. יחד עם זאת, במקרה דנן אני בהחלט מאמין לנתבע הטוען כי התובעת לא הותירה בידיו כל ברירה, שכן היא לא היתה מוכנה להטריח עצמה עד לתל אביב. מדובר בגרסה אל מול גרסה, שכן התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם והנתבע כלל לא הציע לה להפגש במשרדו (ע' 10 לפרוטוקול), אך אני מעדיף את גרסתו של הנתבע על פני גרסתה של התובעת, משום שזו הותירה עלי רושם בלתי מהימן, מן הטעמים שיפורטו להלן.

27. למעשה, התובעת טוענת כיום בריש גלי כי חתמה על תצהיר שאיננו אמת ואף העידה עדות שאיננה אמת בבית המשפט המחוזי (ראה ע' 8 וכן ע' 10 לפרוטוקול. לטענתה, היא עשתה כן בעטיו של הנתבע, כי חשה צורך להגן על האמור בתצהירה). מי שמעיד על עצמו כי מסר עדות שאיננה אמת בהליך קודם, מטבע הדברים חשוד על אמיתותה של עדותו גם בהליך הנוכחי, שכן מי לידינו יתקע שדווקא בהליך הנוכחי גרסתו היא גרסת אמת?

להמחשת חוסר מהימנותה של התובעת נציין כי היא העידה שלא הבינה בשעתו, בעת שהנתבעים הציעו את הצעת הפשרה ולפיה ישלמו לה 400,000 ₪ לסילוק התביעה, שבידה הרשות לקבל את הצעת הפשרה גם אם בא כוחה מתנגד לכך, וסברה בטעות שרק הוא מוסמך לקבל החלטה בענין זה (ע' 6 ו- 17 לפרוטוקול). טענה זו היא כה מופרכת, עד שאין צורך להרחיב על כך את הדיבור, מה גם שהתרשמתי כי התובעת היא אישה אינטליגנטית שלא ניתן להובילה בכחש. יצויין כי התובעת עסקה בשעתו בשיווק פוליסות ביטוח בריאות, מה שמעיד על יכולות אישיות גבוהות.

הוא הדין בטענתה של התובעת בעת עדותה, כי הצעת הנתבעים בסך 400,000 ₪ נראתה לה סבירה בשעתו, משום שהנתבעים הציעו מלכתחילה 250,000 ₪ ובית המשפט הציע 600,000 ₪, והסכום של 400,000 ₪ הוא "באמצע" (ע' 5 לפרוטוקול). זהו נסיון בלתי מהימן ליצור את הרושם שהצעת הנתבעים נראתה לתובעת סבירה בשעתו, ורק בעטיו של הנתבע היא נדחתה. ברי כי עריכת ממוצע בין הצעת בית המשפט לבין הצעתו של בעל דין, אינה סבירה, שכן להצעת בית משפט יש משקל מיוחד. ממוצע מחשבים ביחס להצעות של בעלי הדין, ולא ביחס להצעות של בית המשפט.

קיימות דוגמאות נוספות לחוסר אמינותה של התובעת: התובעת טענה בנחרצות כי בית המשפט העליון אישר הגשתה של ראיה נוספת מטעמה (ע' 12 לפרוטוקול), למרות שהלכה למעשה, בית המשפט העליון לא דן בענין זה משום שהושג הסדר פשרה; התובעת ביקשה בשנת 2006 פטור מאגרת התביעה שהושתה עליה בגין תביעת הנזיקין, מבלי לגלות כי קיבלה שנתיים קודם לכן, במסגרת הערעור, פיצוי נוסף בסך של 250,000 ₪ (ע' 12 לפרוטוקול). ולבסוף, שינויי הגרסאות של התובעת בין כתב התביעה המקורי לכתב התביעה המתוקן, מדברים בעד עצמם: בכתב התביעה המקורי טענה התובעת כי בית המשפט הציע פשרה בסך 400,000 ₪ והנתבעים הסכימו לכך, אך בא כוחה, הנתבע, הוא שסרב לכך. הלכה למעשה, בית המשפט הציע בפשרה תשלום של 608,000 ₪, והנתבע הסכים לכך, אלא שהנתבעים שם הם שסרבו להסדר.

28. יצויין כי גם אם הייתי מגיע למסקנה שהנתבע כלל לא הכין את התובעת לקראת חקירתה, הרי שאי הכנה לעדות אינה יכולה להכשיר מתן עדות שאינה אמת. אי ההכנה גורמת נזק רק כאשר העד לא זכר עקב כך עובדות מהותיות, ולא כאשר העד לא ידע להגן על תצהיר שלטענתו שלו, כלל עובדות בלתי נכונות מלכתחילה.

האם הנתבע טען בתביעת הנזיקין כי נפגע פוטנציאל ההולדה של התובעת?

29. התובעת טענה כי הנתבע התרשל בייצוגה, שכן הוא לא טען בבית המשפט המחוזי כי נפגע פוטנציאל ההולדה שלה. כפי שצויין קודם לכן, התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה, אם כי בס' 39 לסיכומיה היא הזכירה ענין זה במשפט אחד בלבד, וטענה כי מגיע לה פיצוי בגינו.

30. מכל מקום, יש לדחות טענה זו של התובעת, מחמת שני טעמים.

הטעם הראשון הוא שהנתבע דווקא טען בתביעת הנזיקין, בריש גלי, לקיומו של ראש נזק זה. בס' 18(ב)(1) לכתב התביעה שהגיש מטעמה של התובעת, הוא טען לנזק בגין "אובדן כושר הפוריות". טענה דומה נכללה בס' 9- 11 לתצהיר שניסח הנתבע עבור התובעת, והיא מופיעה גם בע' 22 ו- 44 לסיכומים שהגיש מטעמה בתביעת הנזיקין (נספח ב' לתצהירו), שם הבחין הנתבע בין נזק של כאב וסבל בגין אובדן הסיכויים להוליד ילדים (ע' 40 לסיכומיו) לבין נזק של אובדן איבר חיוני בגוף, קרי, אובדן כושר הפוריות (ע' 44 לסיכומיו).

הטעם השני הוא שהתובעת עצמה טענה במסגרת הליכי הערעור, כי ראש הנזק של אובדן כושר הפוריות נטען על ידה עוד בבית המשפט המחוזי (ראה ס' 19 לסיכומיה בערעור, נספח ד' לתצהירו של הנתבע). על כן, חל על התובעת השתק שיפוטי המונע ממנה העלאת טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים.

הסדר הפשרה בערעור ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לבין הנזק הנטען

31. בשולי הדברים אציין כי בנסיבות הענין, מקובלת עליי טענתו של הנתבע לפיה הסדר הפשרה בערעור ניתק בכל מקרה את הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו של הנתבע לבין הנזק הנטען על ידי התובעת, שהרי בהחלט ייתכן כי לו נמשכו הליכי הערעור כסדרם, היה עולה בידי התובעת לשכנע את בית המשפט העליון להגדיל את סכום הפיצויים שנפסקו לה, בסכום העולה על סכום הפשרה שהושגה בסופו של דבר לפני שהערעור התברר. יפים לעניננו הדברים הבאים:

"לעניין תביעתו של חיננזון שוכנעתי שלא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין מעשי ההתרשלות (הנטענים) לבין הנזק (הנטען). בחירתו של חיננזון לכרות את הסכם הפשרה עם האגודות היא שהביאה ל"נזק", ולא מעשיו או מחדליו של חטר-ישי. ממילא שלל הסכם הפשרה כל אפשרות מעשית לברר את סיכוייו של חיננזון לזכות בסכום גבוה יותר." (ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון (2005) - ).

גם העובדה שהנתבעים הסכימו במסגרת הערעור לשלם לתובעת סכום נוסף העולה פי שניים על מה שפסק לה בית המשפט המחוזי, מדברת בעד עצמה ומעידה כי הנתבעים לא היו משוכנעים כי יוכלו להגן בהצלחה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סיכום

32. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פוליסת ביטוח אחריות מקצועית

  2. התיישנות רשלנות מקצועית

  3. רשלנות מקצועית רואה חשבון

  4. רשלנות מקצועית של סוכן ביטוח

  5. רשלנות מקצועית מודד מקרקעין

  6. אחריות מקצועית של סוכן ביטוח

  7. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית

  8. תביעת רשלנות מקצועית נגד אדריכל

  9. תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין

  10. רשלנות מקצועית של עורך דין מקרקעין

  11. רשלנות מקצועית של עו''ד הוצאה לפועל

  12. תביעת רשלנות מקצועית נגד עורכי דין

  13. תביעת רשלנות מקצועית נגד סוכן ביטוח

  14. ייחוס רשלנות מקצועית מהווה לשון הרע

  15. תביעת רשלנות מקצועית טיפול בהחזרי מס

  16. תביעת רשלנות מקצועית נגד עו''ד שנדחתה

  17. ייצוג שני צדדים רשלנות מקצועית עורך דין

  18. תביעה בגין רשלנות מקצועית של שמאי מקרקעין

  19. פוליסת ביטוח אחריות מקצועית עו''ד לא בתוקף

  20. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין

  21. ביטוח רשלנות מקצועית של עו''ד התיישנות תביעה

  22. ייצוג עצמי בתביעת רשלנות מקצועית של עורך דין

  23. רשלנות מקצועית של עורך דין בתיק רשלנות רפואית

  24. רשלנות מקצועית של עורך דין בגין פיצויים נמוכים

  25. נדחתה תביעה נגד עורך-דין בעילה של רשלנות מקצועית

  26. אי הגשת תצהירים המועד - רשלנות מקצועית של עורך דין

  27. רשלנות מקצועית עורך דין בתיק נזקי גוף בתאונת דרכים

  28. אי הגשת בקשת רשות להתגונן - רשלנות מקצועית של עו''ד

  29. תביעה בגין רשלנות מקצועית בגין חוות דעת חשבונאית בתיק הוצאה לפועל

  30. תביעה על סך של מיליון שקלים כנגד עורך דין בגין טענה לרשלנות מקצועית

  31. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד להחזר שכ"ט עו"ד ולפיצוי בגין רשלנות מקצועית

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון