קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות עורך דין שהורשע בפלילים: התובע (להלן: "מר לביא") עותר לחיוב הנתבע מספר 1 (להלן: "עו"ד X) בתשלום פיצויים בגין נזק ממוני ובלתי ממוני שנגרם לו, לטענתו, עקב רשלנותו המקצועית של עו"ד X, הפרת חובת האמון כלפיו והחוזה למתן שירותים משפטיים שנכרת עמו, עוולות נזיקיות שעוול כלפיו, והצגת מצגים כוזבים ומעשי זיוף שביצע. בנוסף עותר התובע לחיוב הנתבעת מספר 2 (להלן: "איילון") - מבטחתו של עו"ד X לתשלום תגמולי הביטוח שאיילון חייבת לפי הנטען לעו"ד X, על פי פוליסה לביטוח אחריות מקצועית לעורכי דין, אשר הונפקה עבורו על ידי איילון. התובע העמיד סכום התביעה לצורכי אגרה בסך 500,000 ₪. העובדות בתמצית על עיקר העובדות הצריכות להכרעה במחלוקת אין ויכוח ואלה הן: השירות המקצועי המוסכם וחיובי עו"ד X על פיו במהלך חודש יוני בשנת 1998 פנה מר לביא לעו"ד X ושכר את שירותיו כעו"ד, על מנת שיגיש עבורו שתי תביעות: האחת, תביעה בשם בתו של מר לביא, הגב' רחל לביא, כנגד אוניברסיטת בר אילן להשבת כספי שכר לימוד ששילמה ביתר. השנייה, תביעה כנגד מועצת פועלי עפולה והעמק בהסתדרות ומזכיר המועצה, לתשלום חוב כספי שנצמח בגין שירותים למתן קורסים שסיפק התובע תחת השם המסחרי "מכון לביא" למועצת פועלי עפולה. (ראה סעיפים 5,6 ו 16 לתצהיר מר לביא וסעיף 3 לתצהיר עו"ד X. ראה גם טיוטת כתב התביעה שנערכה על ידי עו"ד X נספח ו' לתצהיר מר לביא). על פי המוסכם בין הצדדים, היה על עו"ד X להגיש שתי התביעות עד יום 1.9.1998. בנוסף הוסכם כי עו"ד X יידע את מר לביא אודות ההתפתחויות ביחס לתביעות. (ראה סעיף 21 לתצהיר מר X ועדות עו"ד X בעמ' 89 לפרוטוקול בשורה 26). תמורת השירותים המקצועיים נקבעה כאחוז מהסכום שייפסק לטובת התובע, בתוספת שכר הטרחה שייפסק. (ראה סעיף 17 לתצהיר מר לביא). התרשלות עו"ד X ומחדליו בשמירת השיק שניתן לו כפיקדון לתשלום אגרות והוצאות משפט, ובהגשת התביעות מר לביא מסר לעו"ד X על פי דרישתו שיק בנקאי בסך 12,870 ₪, מיום 31.7.1998, המשוך לפקודת עורך הדין וייס, אשר במשרדו עבד עו"ד X באותה עת. השיק נמסר לתשלום אגרות המשפט וההוצאות הראשוניות הנדרשות להגשת התביעות. (ראה סעיף 19 לתצהיר מר לביא). עו"ד X לא הגיש את התביעות במועד שנקבע לכך בהסכמת הצדדים. עו"ד X לא הגיש את התביעות כלל. עו"ד X מודה בכך. (ראה עדות עו"ד X בעמ' 105 לפרוטוקול). סיבת המחדל שבהגשת התביעות לטענת עו"ד X ההסבר למחדלים חמורים אלה, ואף לאירועים החמורים מהם, שיפורטו בהמשך, נובע מכך כי איבד את השיק, ולא ידע כיצד לבשר על כך למר לביא. ראה עדותו בעמ' 93 לפרוטוקול שם העיד: "בזמנו מר לביא נתן לי שיק לצורך תשלום אגרות המשפט. אני בעוונותי איבדתי את השיק הזה. ולא כ"כ ידעתי איך להגיד את זה למר לביא. זה רושם מאוד רע לעשות על לקוח אם אני אגיד לו שהפעולה הראשונה שעשיתי בתיק זה לאבד שיק של 12,000 ₪." הסבר זה נמסר על ידי עו"ד X לראשונה אך בעת חקירתו הנגדית. הסבר זה מתיישב עם עדות מר לביא בתצהירו שם נאמר: " לימים התחוור לי, להפתעתי הגמורה, כי על אף שחשבוני חויב בגין הוצאת השיק הבנקאי, והשיק אף נמסר לידי הנתבע, לא הוצג השיק לפרעון. לאחר שעו"ד וייס טען כי לא קיבל לידיו מעולם את השיק, ואף הנתבע טען, כי השיק לא מצוי תחת ידו, נאלצתי לפנות לבנק הנמשך על מנת שיזכה את חשבוני בסכום השיק האמור, והבנק אומנם נענה לדרישתי." (ראה האמור בסעיף 20 לתצהיר מר לביא וכן עותק השיק הבנקאי ותדפיס חשבון הבנק שצורפו כנספחים ז' ו ח' לתצהיר מר לביא.) הסבר עו"ד X למחדליו הרשלניים מהווה פירוט של הגרסה שמסר בתצהירו.איני סבורה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה כנטען על ידי ב"כ מר לביא בעת הדיון. ההסבר מבאר ומשלים את גרסת מר לביא ביחס לנסיבות שהובילו לאי הגשת התביעות, שאותן לא יכול היה מר לביא לדעת, משהיו מחוץ לשליטתו, ובידיעתו הבלעדית של עו"ד X. ראיתי לנכון לקבל גרסת עו"ד X בעניין זה כנכונה. עו"ד X ערך עבור מר לביא טיוטות של כתבי התביעה, והעבירן לעיונו. (טיוטת כתב התביעה כנגד מועצת פועלי עפולה ומזכירה צורפה כנספח ו' לתצהיר מר לביא). מצגי השווא שהציג עו"ד X כלפי מר לביא ומעשי הזיוף שביצע לאחר סיום הפגרה פנה מר לביא לעו"ד X לברר האם הוגשו התביעות. לשאלות שנשאל מר לביא בעניין זה על ידי ב"כ איילון השיב את האמור להלן: "ש. נגמרה הפגרה באוגוסט, אתה פונה לעו"ד X ושואל אותו אם הוא הגיש את התביעה ת. אני כל הזמן שואל, הצקתי לו ש. מה הוא אמר לך, שהגיש את התביעה, לא הגיש את התביעה ת. הוא אמר שהגיש את התביעות." (ראה עדות מר לביא בעמ' 71 לפרוטוקול בשורות 3 - 7). דברי עו"ד X, כנטען וכמוסכם, לא היו דברי אמת. ראה עדות עו"ד X בעמוד 112 לפרוטוקול שם הודה באמור להלן: "ת. לא החזרתי מענה לכל הפניות של מר לביא, 4,5 פעמים שוחחתי איתו. ש. תסכים איתי שכל אותם 4,5 פעמים ששוחחת עם מר לביא או הבן שלו, סיפרת לו סיפורי בדים בשתי התביעות. ת. נכון" (עדותו בעמוד 112 לפרוטוקול בשורות 18 - 21). בין יתר האמרות הכוזבות שהציג עו"ד X כלפי מר לביא דבריו לפיהם אישר אורכות להגשת כתבי ההגנה בתביעות. (ראה עדות מר לביא בעמוד 73 לפרוטוקול בשורה 4). בנוסף מסר עו"ד X למר לביא דיווחים שקריים לפיהם הדיון בתביעת רחל לביא נקבע בבית משפט השלום בתל אביב לקדם משפט, הדיון בתביעה כנגד מועצת פועלי עפולה ומר אבימור שנקבע בבית המשפט בעפולה נדחה, כי ישנו רק שופט אחד, ובשל כך הועבר הדיון לבית המשפט בנצרת, השופטת בבית משפט השלום בתל אביב הציעה לצדדים פשרה בתביעה. (ראה עובדות כתב האישום בת.פ (ת"א) 3607/02 שהוגש כנגד עו"ד X בבית משפט השלום בתל אביב - יפו ביום 14.5.2002 בו הורשע על פי הודאתו. כתב באישום צורף יז' לתצהיר מר לביא. גזר הדין הוגש כמוצג ת/2). למעלה מן הצורך אציין כי הממצאים שנקבעו במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד עו"ד X הם ראיה לכאורה, שלא נסתרה, בהליך שבפני כנגד עו"ד X ואיילון, על פי הקבוע בסעיף 42 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. בפועל הודה עו"ד X בנכונות הדברים גם במסגרת ההליך שבפני. מר לביא ניסה ליצור קשר עם עו"ד X ולאתרו באינטנסיביות מרובה ובצוק העתים גם בתחבולה, כפי שפרט בחקירתו. מר לביא העיד כי חיפש את עו"ד X גם בביתו, שם הסתתר בחדרו. על פי עדות מר לביא המתין מר לביא לעו"ד X, ולפי הנלמד מדבריו, ארב לו בפתח ביתו, וכשיצא עו"ד X את הבית, אמר עו"ד X למר לביא שהוא ממהר לבית המשפט. (ראה עדות מר לביא בעמוד 72 לפרוטוקול בשורות 2- 5). מר לביא העיד בנוסף בעניין זה: "... בטלפון תפסתי אותו בשיטה מסוימת... אמרתי לו שיש לי חבר שצריך להעביר לו תיק באיזה נושא הוא אמר לי אני מתנצל, ושולח לך את 2 כתבי ההגנה בשתי התביעות." (ראה עדותו בעמוד 72 לפרוטוקול בשורות 6 - 11). ביום 21.10.1998 שלח עו"ד X למר לביא באמצעות פקסימיליה "כתב הגנה" של אוניברסיטת בר אילן בתביעת מר לביא כנגדה בת.א 14528/98, שנערך כביכול על ידי עו"ד יעל מולר ממשרד עו"ד פלס/ הכט ואח'. בפינתו העליונה של "כתב ההגנה" הוסיף עו"ד X את הכיתוב : " לידי נתן לביא מצטער על העיכוב X". "כתב ההגנה" צורף כנספח יא' לתצהיר מר לביא). המסמך הנחזה להיות כתב הגנת אוניברסיטת בר אילן הוא מסמך שזויף בידי עו"ד X. במהלך חודש ינואר שנת 1999 זייף עו"ד X שני כתבי הגנה של מועצת פועלי עפולה ומזכירה מר יעקב אבימור. עו"ד X ציין בכותרת המסמך המזויף מספר פיקטיבי של התיק האזרחי המתנהל כביכול בבית משפט השלום בעפולה - ת.א 3173/98, וחתם בשם עו"ד אריאל. עו"ד X ערך מסמך מזויף נוסף, הנחזה להיות כתב הגנת מר יעקב אבימור שהגישה כביכול עו"ד רחל רוזנזפט . ביום 6.1.1999 שלח עו"ד X את המסמכים הנחזים להיות כתבי ההגנה בתביעת מר לביא כנגד מועצת פועלי עפולה ומר אבימור למר לביא. ההליך הפלילי וההליך המשמעתי שהתנהלו כנגד עו"ד X בגין מעשי הזיוף הוגש כנגד עו"ד כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב - יפו בת.פ 3607/02 ביום 14.5.2002, בו הורשע על פי הודאתו. (כתב באישום צורף כנספח יז' לתצהיר מר לביא. גזר הדין הוגש כמוצג ת/2). על פי הסדר טעון בין המדינה לעו"ד X הודה עו"ד X במיוחס לו בכתב האישום, והורשע. בגזר הדין נדון עו"ד X לעונש מאסר על תנאי, הוטלו עליו עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף 400 שעות, ובנוסף נקבע כי ישלם למר לביא, המתלונן פיצוי סמלי בסך 2,000 ₪. בשל מצבו החומרי לא הוטל על עו"ד X קנס כספי. (גזר הדין הוגש כמוצג ת/2). בגזר הדין נזכרו התובענה שבפני וכן ההליך המשמעתי שפרטיו יפורטו להלן, כחלק משיקולי גזר הדין. בנוסף על ההליך הפלילי, ועוד לפניו, התנהל כנגד עו"ד X הליך משמעתי . על פי קובלנה שהגישה לשכת עורכי הדין כנגד עו"ד X בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה הואשם עו"ד X על סמך העובדות שעיקרן פורט גם בכתב האישום הפלילי שהוגש כנגדו, בעבירות על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 ואלה הן: חוסר נאמנות ומסירות ללקוח אי שמירה על כבוד המקצוע התנהגות שאינה הולמת את המקצוע. (ראה הקובלנה מוצג נ/11/2). עו"ד X חזר בו מכפירתו בקובלנה והודה בעובדותיה. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 29.5.2002. מוצג נ/12/2). בגזר הדין אישר בית הדין המשמעתי של שכת עורכי הדין הסדר טעון אליו הגיעו הצדדים, על פיו הושעה עו"ד X מן הלשכה למשך 3 שנים החל מיום 31.12.2002. בעניין פיצוי למתלוננים נקבע בגזר הדין המשמעתי האמור להלן: "אין אנו פוסקים פיצויים למתלוננים, כיוון שהוכח בפנינו שאלה הגישו תביעה אזרחית בבית משפט השלום בקריות לפיצוי נזקיהם מהמעשים שמיוחסים לנאשם בכתב הקובלנה בתיק זה." (ראה הכרעת הדין וגזר הדין בבית הדין המשמעתי מוצג נ/13/2. יובהר כי התביעה הועברה מבית משפט השלום בקריות לבירור בבית משפט זה). סיבת מסירת המצגים הכוזבים ומעשי הזיוף ביחס לשאלה חשובה להבנת האירועים נשוא כתב האישום, הקובלנה והתביעה שבפני, לא נשמע הסבר מפי עו"ד X עד למועד מתן עדותו ביום 8.7.2008. השאלה היא מדוע הציג בפני מר לביא את המצגים הכוזבים, ומדוע זייף את המסמכים הנחזים להיות כתבי הגנה בתביעות שמעולם לא הגיש עבור מר לביא. בעניין זה העיד עו"ד X כדלקמן. "ת. בזמנו מר לביא נתן לי שיק לצורך תשלום אגרות המשפט. אני בעוונותי איבדתי את השיק הזה. ולא כ"כ ידעתי איך להגיד את זה למר לביא. זה רושם מאוד רע לעשות על לקוח אם אני אגיד לו שהפעולה הראשונה שעשיתי בתיק זה לאבד שיק של 12,000 ₪ ש. למה לא כתבת את זה בתצהיר שלך ת. אני חושב שהוא לא רלבנטי ש. פעם ראשונה שאני שומע את הגירסה הזו, וגם עורך הדיל שללך (כך הוקלד בטעות בפרוטוקול ה.ע) שומע את זה פעם ראשונה. ב"כ הנתבע 2 : מתנגד לשינוי חזית ת. מעולם לא נשאלתי על הענין הזה ש. אז התביישת ת. נכון נכנסתי ללחץ ופעלתי כפי שפעלתי, לא הסתרתי מפני ביהמ"ש את זה שאכן זייפתי את אותם כתבי הגנה ושלחתי למר לביא. ש. הכל בגלל שאל מצאת את השיק ת. הייתי אז בתחילת הדרך שלי, ונכנסתי ללחץ. היום אני יודע שזה לא היה קורה לי. צר לי. אז אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה הייתי מחזיר, אבל אני לא יכול." (ראה עדותו בעמוד 93 לפרוטוקול). בנוסף העיד עו"ד X בעניין זה, והוסיף הערכתו למעשיו כחוכמה שלאחר מעשה את האמור להלן: "אני עשיתי את כתב ההגנה המזוייף מתוך הנחה שלא יוביל להליכים משפטיים כלשהם, אלא מתוך הנחה שיביא לפתרון של המצוקה שנקלעתי אליה. אם הייתי חוזה את ההליך הפלילי והמשמעתי, ואת ההליך האזרחי, הייתי עוצר לרגע. עשיתי את זה מתוך אמונה טיפשית, ומטומטמת, כדי שיוביל לכך שהעניין יפתר, ולא יתגלה." (ראה עדות עו"ד X בעמ' 112 לפרוטוקול בשורות 1 - 5). מעבר לחוסר התבונה שבמעשים, הנובעים מהיעדרו של תהליך קבלת החלטות הנשען על חשיבה רציונאלית, בביצוע המעשים הופגנו על ידי עו"ד X גם זלזול והיעדר חמלה כלפי מר לביא, אשר שם בעו"ד X את מבטחו, ונכזב. התנהגות עו"ד X וסיבותיה מוסברות, אם כי לא מוצדקות, גם בהתנהגות מר לביא שקדמה לכך. אפרט: מר לביא מודה כי "הציק" לעו"ד X, ארב לו בביתו, הטמין לו פיתיונות ומלכודות בהצעות מדומות לעבודה נוספת, על מנת שישוחח עימו. להבנתי אף הלחץ שנוצר מצד מר לביא תרם לפועלו של עו"ד X. עדות מר לביא שופכת אף היא אור על הרקע, הנסיבות, והסיבות לפועלו של עו"ד X, ומחזקת את גרסת עו"ד X בעניינים אלה. איני סבורה כי כטענת ב"כ איילון המדובר בהרחבת חזית, אלא בפירוט והשלמה של טענות שעיקרן הובא בכתבי הטענות ובתצהיר עו"ד X. מהסיכומים שהוגשו מטעם איילון עולה כי ממילא זנחה טענתה זו. ראיתי לנכון לקבל הסברי עו"ד X כדבר שבעובדה כנכונים. נטען על ידי ב"כ איילון כי התנהגות עו"ד X מתחילתה ועד סופה מהווה מסכת אחת של מעשים מכוונים שמטרתם אי הגשת התביעות עבור מר לביא במרמה, תוך הצגת מצגי שווא שקריים, וזיוף מסמכים. למעשים מכוונים אלה, שתוצאתם הוודאית והבלתי נמנעת היא הגשת תביעה על ידי הלקוח, אין כיסוי ביטוחי, על פי הנטען. אין דעתי כדעתו. אפרט: להבנתי מהראיות שנשמעו עולה כי תחילתה של מסכת של האירועים נעוצה במעשיו ומחדליו הרשלניים של עו"ד X, המתבטאים באיבוד השיק שנמסר לו בנאמנות לפיקדון לצורך תשלום האגרות וההוצאות הנדרשות, ובמחדלים המתמשכים שבאי הגשת התביעות. המשכם של הדברים במעשים המכוונים, האסורים והפוגעניים שנעשו על ידי עו"ד X, כדי "להעלים", כדבריו, את מעשי הרשלנות החמורים. מעשים אלה נעשו מתוך אמונה שגויה וכדברי עו"ד X "מתוך אמונה טיפשית, ומטומטמת, כדי שיוביל לכך שהעניין יפתר, ולא יתגלה." (ראה עדות עו"ד X בעמ' 112 לפרוטוקול בשורות 1 - 5). המצב האישי והרגשי בו היה שרוי עו"ד X בעת ביצוע העבירות פורט בגזרי הדין אשר מהווים חלק מחומר הראיות בתובענה. לא ראיתי לנכון לפרטם על מנת שלא לפגוע בפרטיות עו"ד X מעבר לנדרש לצורך הנמקת פסק הדין. (ראה גזרי דין נספח יז' לתצהיר מר לביא. ומוצג ת/2). גילוי מחדליו הרשלניים של עו"ד X על ידי מר לביא מר לביא ציין בתצהירו כי במהלך החודשים ינואר - פברואר בשנת 2000 פנה בעצמו ובאמצעות בנו, עו"ד שמואל לביא, לגורמים שונים ובהם משרד עורכי הדין בו עבד עו"ד X, הנהלת בתי המשפט, ולעורכי הדין ששמותיהם צוינו בכתבי ההגנה . כתוצאה מבירורים אלה נודע למר לביא לראשונה כי תביעותיו כלל לא הוגשו על ידי עו"ד X, וכי עורכי הדין ששמותיהם צוינו בכתבי ההגנה שהעביר אליו עו"ד X כלל לא ייצגו את הנתבעים. מר לביא פנה, באמצעות בנו עו"ד שמואל לביא, אל עו"ד X במכתב מיום 3.2.2000. (ראה המכתב שצורף כנספח יב' לתצהיר מר לביא). עו"ד X השיב למכתב ביום 17.2.2000 (ראה מכתב עו"ד X שצורף כנספח יג' לתצהיר מר לביא). במכתב עו"ד X לא כפר באי הגשת התביעות על ידו, אך לא נטל כל אחריות על תוצאות מעשיו ומחדליו. משכך, נאלץ מר לביא להגיש התביעה שבפני, זאת ביום 13.5.2002. (ראה אישור על פתיחת הליך בבית משפט השלום קריות ממועד זה.) אין חולק על כי עו"ד X הודיע לאיילון על דבר הגשת התביעה בסמוך לאחר הגשתה, אך לא לפני כן. הפוליסות מוסכם כי עו"ד X בוטח בפוליסות אחריות מקצועית על ידי איילון במועדים כדלקמן: 30.11.97 - 1.12.96 30.11.98 - 1.12.97 30.11.00 - 1.12.99 30.11.01 - 1.12.00 30.11.02 - 1.12.01 אין חולק על כי הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית בה בוטח עו"ד X על ידי איילון היא על בסיס מועד הגשת התביעה (MADE CLAIMS), ומכסה את המבוטח בגין תביעה שהוגשה כנגדו לראשונה במהלך תקופת הביטוח. הפוליסה הרלבנטית לתובענה היא הפוליסה למועדים 30.11.02 - 1.12.01. (ראה מוצג נ/2/1) על כך יש הסכמה בין הצדדים כעולה מהסיכומים שהוגשו מטעמם. אין חולק גם על כי בטרם בוטח, לא התבקש עו"ד X על ידי איילון להשיב על כל שאלה בכתב או בעל פה. בסופו של דבר תביעת בתו של התובע כנגד אוניברסיטת בר אילן הוגשה על ידי עו"ד אחר, ונדחתה לגופה, והתביעה כנגד מועצת פועלי עפולה ומזכירה לא הוגשה. בגין מחדלו הרשלני של עו"ד X באי הגשת התביעה כנגד אוניברסיטת בר אילן לא נגרם כל נזק. למעשה לא התבקש כל סעד בהקשר זה. דיון התנהגות עו"ד X בעין הדין- רשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובות האמון והחוזה עם מר לביא בנוסף להיבטים הפליליים והאתיים של התנהגות עו"ד X, יש בהתנהגותו הפרה של חובות בתחום המשפט האזרחי. אפרט: הקשר בין עורך דין ללקוחו מתאפיין ביחסי אמון מיוחדים, ביחסים אלה הלקוח הדיוט בענייני המקצוע והוא סומך על עורך דינו כי יגן על זכויותיו כמיטב כישרונו ויכולותיו. ראה: על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י' 1720. כחלק מחובות האתיקה המקצועית של עורך דין נקבע בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין") האמור להלן: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט." הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986. "מסירות" פורשה כחריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשאינטרס הלקוח עומד בראש מעיניו ודאגותיו של עורך הדין. ראה: ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח' פ"ד נא (4) 769. חובה זו, אף כי היא מצויה בתחום האתי, מציבה אמת מידה לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו. בנוסף ניתן ללמוד על אמת המידה הראויה לעיצוב סטנדרט ההתנהגות הנדרשת מעורך דין מהדין, כפי שהתגבשה בהלכה בדבר רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו. ראה פסק דין כב' השופטת חיות בת.א (ת"א) 2184/99 שרון עמיר ואח' נ' עו"ד ליבוביץ דורל ואח' (לא פורסם). הבסיס לחבות עורך הדין כלפי לקוחו הוא חוזי, זאת על יסוד חוזה בכתב או מכללא בין עורך הדין ללקוח. בנוסף חב עורך הדין כלפי הלקוח מכוח דיני הנזיקין. ראה: ע"א 58,86/86 מ. לוי ואח' נ' י. שרמן ואח' פ"ד מד (4) 446. סבורתני כי בנסיבות העניין שבפני הפר עו"ד X את החובות המוטלות עליו כעורך דין גם במישור הנזיקי ואף במישור החוזי. מעשי ומחדלי עו"ד X איבוד השיק, אי הגשת התביעות, והמצגים הכוזבים שהציג כדי לכסות ולהעלים מחדלים רשלניים אלה ומעשי הזיוף שבוצעו על ידו, בנוסף להיבטיהם הפליליים, עולים כדי רשלנות, הפרת חובות חקוקות, כפי שנקבע בהליך המשמעתי שנוהל כנגדו, הפרת חובות האמון והחוזה עם מר לביא. למעשה אין איש חולק על כך. תביעת מר לביא כנגד מועצת פועלי עפולה ומזכירה מטיוטת כתב תביעת מר לביא כנגד מועצת פועלי עפולה ומזכירה עולה כי המדובר תביעה לתשלום חוב כספי שנצמח בגין שירותים למתן קורסים שסיפק התובע תחת השם המסחרי "מכון לביא" למועצת פועלי עפולה. בטיוטת כתב התביעה נטען כי סכום החוב שהצטבר עד יום 28.11.91 נאמד בסך 333,500 ₪, הכוללים הפרשי ריבית והצמדה. סכום זה צוין בטיוטת כתב התביעה על יסוד מכתב מר יעקב דהאן מזכיר מועצת הפועלים מיום 28.11.1991. (ראה סעיף 6 לטיוטת כתב התביעה. נספח ו' לתצהיר מר לביא, ומכתב מר דהאן מוצג ת/1. ראה גם עדות מר לביא בעמוד 46 לפרוטוקול בשורות 5 - 11). סכום זה, כפי שהוסבר על ידי מר לביא בחקירתו, כולל חיובי הצמדה וריבית בשיעור 3.5% לחודש לחלק מן התקופה. ביחס ליתרת התקופה לא זכר מר לביא מה היה שיעור הריבית שחושב. (ראה עדותו בעמוד 46 לפרוטוקול בשורות 5 - 11). לטענת ב"כ עו"ד X לא הובאו על ידי מר לביא כל ראיות לחוב, לא עדים ולא מסמכים, לבד מרישומיו הפנימיים של מר לביא בלבד. בנוסף נטען בסיכומים מטעם עו"ד X כי לא יתכן ומכל מקום לא סביר כי מר לביא המשיך להעניק למועצת הפועלים שירותים במשך שנים רבות בעוד שכרו לא משולם והחוב לא נפרע. לטענת ב"כ עו"ד X, על פי העולה מטיוטת כתב התביעה ומעדות התובע, הוסכם בין מר לביא למועצת פועלי עפולה בשלהי שנת 1991 כי החל משנת 1992 יגבה מר לביא את חלקו בשכר הלימוד ישירות מן התלמידים. מכאן נובע, על פי הנטען, כי המועד האחרון שבו מועצת פועלי עפולה קיבלה מהתלמידים תשלומים בגין שכר לימוד, שאת חלקם, בשיעור 10%, היה עליה להעביר למר לביא היה בתחילת שנת 1991. מסיבה זו על פי הנטען התיישנה התביעה של מר לביא כנגד מועצת הפועלים עוד בתחילת שנת 1998, ובטרם פנה לעו"ד X. הודאת מועצת פועלי עפולה בחובה למר לביא בעניין חוב מועצת פועלי עפולה למר לביא נערכו מטעם מועצת הפועלים שני מסמכים משמעותיים בהם יש התייחסות לעובדות הנוגעות לעילת תביעת מר לביא כנגד מועצת הפועלים, ולשיעור החוב. אציין כי כל אחד מהמסמכים נערך על נייר רשמי של מועצת פועלי עפולה אשר בכותרתו מתנוסס הלוגו שלה. המסמכים חתומים, נושאי תאריך ומספר סימוכין. המסמכים נמסרו לידי מר לביא. בשל חשיבותם אביאם בשלמותם להלן: מכתב מר יעקב דהאן מיום 28.11.1991 לכבוד הח' גדעון שגיא יו"ר האגף לארגון ומועצות הפועלים הועד הפועל תל אביב חבר נכבד הנדון:חובות למועצת פועלי עפולה בתקופה האחרונה מוצפת מועצת הפועלים במספר גדול של חייבים הדורשים את חובם ממועצת הפועלים, חובות המגיעים למימדים ענקיים, שאותם אין מועצת הפועלים יכולה לגייס בכוחות עצמה. את החובות הקטנים המסתכמים בכמה מאות שקלים ועד אלפים בודדים, הצלחנו בתקופה האחרונה להתגבר על כך, וזה מתוך המשאבים הפנימיים שלנו, אך חובנו למכון לביא המגיע לסדר גודל של 333,500 ₪, וחוב לערית עפולה המגיע ל - 431,676 ₪. שני חייבים אלה פונים לבית המשפט בימים אלה, ואנו צפויים לעיקולים או לפעולות אחרות. עלי לציין שחובות אלה היו קיימים בטרם הגעתי למועצת הפועלים, אבקש את עזרתך לטיפול בבעיות קשות אלה, הן במציאת פתרון לכיסוי חובות אלה והן בסעד משפטי לתקופה הקרובה, וזה שעה אחת לפני פניית החייבים לבית משפט. כל רצוני הוא להביא את מועצת הפועלים לדרך המלך, על מנת שחברי ההסתדרות בישוב יראו בהעלאת קרנה של ההסתדרות בכלל ובעמק בפרט. מצ"ב מסמכי החייבים. בברכה, העתק יעקב דהאן קלרה קורן - מנהלת חשבונות - כאן מזכיר מועצת פועלי עפולה והעמק ועד משפטי של הועד"פ - ת"א" (ראה מוצג ת/1. אציין כי מוצג זה הוא המסמך במקור) מכתב גב' קלרה קורן מיום 23.2.1992 לכבוד הח' יעקב דהאן מזכיר מועצת פועלי עפולה והעמק חבר נכבד, הנדון: פירוט והסבר לגבי הצטברות החוב למכון "לביא" יתרת הזכות בחשבון של מכון לביא בספר הנה"ח של מועצת פועלי עפולה ל - 1.10.91, מסתכמת בסך 56,483.60 ₪. הסך הנ"ל טעון בדיקה והתאמה עם ספרי הנח"ש של מכון לביא, עקב חיובים וזיכויים שונים. הקורסים הוזמנו על ידי מחלקת התרבות של מועצת פועלי עפולה, והמחלקה היתה גם אחראית לתנאי ההתקשרות ורישום התלמידים. ענין המרצים היה בטיפולו של המכון. התשלומים למכון לביא בוצעו ע"י הנח"ש של המועצה בהתאם להוראת תשלום חתומה ע"י מזכיר המועצה הח' יעקב אבימור. הנהלת החשבונות התריעה (בעל פה) על הצטברות החוב שלא שולם באופן קבוע, ובהתאם להכנסות השוטפות מהקורסים, אבל הענין היה נתון לשיקול דעת ולהחלטתו הבלעדית של מזכיר המועצה. בברכה, העתק קלרה קורן הנהלת חשבונות - כאן מנהלת חשבונות (ראה מוצג ת/1/1 - עותק המכתב) סבורתני כי במכתבים אלה יש משום הודאה מטעם מועצת הפועלים בקיום חוב למר לביא. ההודאה משמשת כראיה מטעם מר לביא, בנוסף לעדותו ולרישומיו, להוכחת טענותיו בדבר חוב מועצת פועלי עפולה כלפיו ושיעורו. גב' קלרה קורן, אשר הייתה במועדים הרלבנטיים לתביעה, ובמשך 12 שנים גזברית מועצת פועלי עפולה, אישרה את קיומו של החוב נכון למועד עריכת מכתבה. (ראה עדותה בעמ' 18 - 31 לפרוטוקול). הסכום הנקוב במכתב גב' קורן הוא סכום החוב הנומינלי (ראה עדות גב' קורן בעמ' 28 לפרוטוקול). העדה הניחה, על יסוד הגיונם של הדברים, כי החוב נפרע, והעידה בעניין זה כדלקמן: "אני חושבת ששילמנו לו. לא יתכן שאני הייתי משאירה סכום כזה, אני הייתי נאג'ס למזכיר, לא הייתי משאירה סכום כזה בשום פנים ואופן." (ראה עדותה בעמ' 20 לפרוטוקול בשורות 10 - 11). גב' קורן העידה כי אינה מעידה מזיכרונה אודות פירעון החוב, אלא מניחה כי כך היה. (ראה עדותה בעמ' 23 לפרוטוקול בשורה 27). טענת דומה, הנשענת על הגיונם של הדברים, נטענה על ידי ב"כ עו"ד X ביחס להצטברות סכום החוב עד מועד עריכת המכתבים. טענה זו נסתרה בהודאת נציגיה המוסמכים של מועצת הפועלים שבמכתבים, ובעדויות גב' קורן ומר אבימור, אשר אישרו את עובדת קיום החוב למר לביא. איני סבורה כהשערת גב' קורן ומר אבימור, כי אין זה הגיוני ובלתי סביר שהחוב לא ניפרע. או שנפרע או שלא נפרע. מכל מקום לא הובאה כל ראיה לפירעון החוב, שיש בה כדי לסתור את עדות מר לביא לפיה החוב לא ניפרע. אין סיבה גם לפקפק בכנותו. לו הייתה התביעה מוגשת על ידי עו"ד X, היו הדברים מתבררים לאשורם. במסגרת בירור התביעה היה רשאי מר לביא להסתמך על ההודאה בכתובים מטעם מועצת פועלי עפולה כראיה מטעמו, בנוסף על עדותו, ועל תרשומותיו, ועל מועצת פועלי עפולה היה להוכיח טענתה בדבר פירעון החוב בו הודתה כטענת "הודאה והדחה". בתובענה שבפני לא הביא איש מהנתבעים כל הוכחה בדבר פירעון החוב, מעבר להעלאת השערות כלליות בעלמא. ראיתי לנכון בנסיבות אלה לקבל גרסת מר לביא ועדותו שלפיה בעת פנייתו לעו"ד X היה חוב כלפיו למועצת פועלי עפולה. חוב זה הצדיק הגשת התביעה כנגדה, אשר לו הייתה מוגשת במועד, קרוב לוודאי שהייתה מתקבלת. המדובר בתביעה כספית לתשלום בגין שירותים שניתנו על יסוד חוזה קבלנות שנכרת בין מר לביא למועצת פועלי עפולה, אשר במיוחד לאור הודאת הנתבעת לא היה כל קושי להוכיחה. לא נטען ולא הוכח כי התביעה האישית כנגד מר אבימור הייתה מתקבלת אף היא, אולם די בסיכויי הצלחת התביעה כנגד מועצת הפועלים כדי לבסס קשר סיבתי בין המזיק, העוולות, ההפרות, והנזק. גובה חוב מועצת פועלי עפולה למר לביא ביחס לגובה החוב סבורתני כי יש להעמידו על הסכום הנקוב במכתב הגזברית גב' קורן. מכתב זה הוא המאוחר מבין שני המכתבים. המכתב נערך על ידי בעלת התפקיד המקצועי והרלבנטי, זאת לאחר בדיקת ספרי מועצת פועלי עפולה, בעוד מכתב מר דהאן מתייחס ל"סדר גודל" החוב בלבד. מכתב גב' קורן שגם העידה בפני מצביע על דיוק ועל רצינות רבים המאפשרים להסתמך עליו כראיה טובה לעצם קיום החוב ולשיעורו. ההבדל הסכומי בין שני המכתבים, כפי שהוסבר בעדות מר לביא, נובע מצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים גבוהים ובלתי מתקבלים על הדעת, אשר לבסיס לחיוב מועצת הפועלים בהם לא הובאה כל ראיה על ידי מר לביא. מר לביא לא פרט גם כל תחשיב המסביר את החיובים בריבית הנטענת, ואף לא זכר מה היה שיעור הריבית הנתבע ביחס לכל תקופת החוב. (ראה עדותו בעמ' 46 לפרוטוקול). אפנה גם לעדות מר יעקב אבימור שכיהן במועדים הרלבנטיים לתביעה כמזכיר מועצת פועלי עפולה, שלפיה סכום החוב למר לביא בשנת 1989 היה כ 50,000 או 56,000 ולא כמצוין במכתב מר דהאן. (ראה עדותו בעמוד 33 לפרוטוקול בשורה 4). עצם העובדה כי עו"ד X ציין סכום זה בטיוטת כתב התביעה שערך עבור מר לביא, עליו הוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד הגשת התביעה, ולא הריבית המוסכמת לפי שיטתו, אינה יוצרת השתק מצידו, ואינה מצדיקה את הקביעה כי סכום החוב הוא בתוספת הריבית החריגה והבלתי מוכחת. הארכת מועד ההתיישנות בנוסף יש בהודאת מועצת הפועלים העולה מהמסמכים שפורטו לעיל, כדי להביא לארכה של תקופת ההתיישנות, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). אפרט: בסעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." בעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע על ידי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון 2005 (לא פורסם): "הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום זכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הדרושות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." ביחס לתכליתה של הגנת ההתיישנות נקבע בפסק הדין בעניין בטחיש לעיל כי "באה לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה ומהצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיו." (שם.) בנסיבות העניין עולה ממכתב מנהלת החשבונות הגב' קורן כי מכתבה נערך לאחר בדיקת ספרי הנהלת החשבונות של מועצת פועלי עפולה, אשר היו מצויים בידה ואישרו את טענת מר לביא ביחס לקיום החוב, אשר שיעורו על פי ספרי הנהלת החשבונות של מועצת הפועלים מגיע לסך 56,483.60 ₪. בנסיבות אלה לא היה בפתיחת שערי בית המשפט בפני מר לביא על יסוד ההוראה שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות, כדי לגרום נזק למועצת פועלי עפולה אשר הודתה בחוב על יסוד ראיות שהיו ברשותה לבירור המחלוקת. נטען בסיכומי ב"כ עו"ד X כי המכתבים עליהם נסמכת הטענה בדבר הארכת מועד ההתיישנות הם מסמכים הפנימיים, שאין בכוחם להאריך תקופת ההתיישנות. אין דעתי כדעתו. מרגע שנמסרו המסמכים לידי מר לביא על ידי עורכיהם אינם עוד בבחינת מסמכים פנימיים, הגם שמדובר בתכתובת בין בעלי תפקידים במועצת פועלי עפולה. בנוסף אציין כי לא נוכחתי כי יש הלכה מחייבת הקובעת כי מסמך פנימי לעולם אין בו כדי להביא לתוצאה המאריכה את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. המדובר במסמכים חתומים, שנכתבו על נייר מכתבים רשמי של מועצת פועלי עפולה על ידי בעלי תפקידים רלבנטיים ומוסמכים. המכתבים נכתבו על מנת שהחוב יפרע, והכספים ישולמו למר לביא. במכתבים ישנה הודאה בקיום העובדות מקימות את זכותו של מר לביא: ההתקשרות בין הצדדים, תמורת השירותים שלא שולמה למר לביא הגם שהשירותים סופקו, סכום החוב; ובנוסף יש במכתבים הודאה בזכות מר לביא. מסקנתי היא לאור כל האמור לעיל כי יש במכתבי מר דהאן וגב' קורן כדי לשמש בסיס להארכת תקופת ההתיישנות על יסוד הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. המועד בו התחיל מירוץ ההתיישנות להבנתי המועד בו התחיל מירוץ ההתיישנות הוא במועד עריכת מכתב הגב' קורן, זאת ביום 23.2.1992 המאוחר מבין שני המכתבים, המכיל את כל היסודות שנקבעו בהלכה שפורטה לעיל בעניין הארכת מועד ההתיישנות כמפורט לעיל. תביעת מר לביא כנגד מועצת פועלי עפולה התיישנה לפיכך ביום 22.2.1999 100. המועד בו גילה מר לביא את דבר הרשלנות ואת הנזק שנגרם לו על ידי עו"ד X, זאת בחודשים ינואר - פברואר 1992 היה סמוך מאוד למועד התיישנות התביעה. 101. הנתבעים טוענים כי אם יקבע שבמועד התרשלות עו"ד X טרם התיישנה תביעת מר לביא כנגד מועצת הפועלים, כי אז יש לקבוע כי גם לאחר מכן, ולאחר מועד גילוי הנזק על ידי מר לביא לא התיישנה התביעה, וגם מסיבה זו אין לקשור בין התנהגות עו"ד X לנזקי מר לביא. 102. איני סבורה כי נכון יהיה לקבוע, או כי ניתן היה לצפות ממר לביא כי יבין את משמעות מכתב הגב' קורן כמפתח להארכת תקופת ההתיישנות, סוגיה שעוררה מחלוקת משפטית מלומדת בין ב"כ בעלי הדין בעניין שבפני. איני סבורה גם כי צריך לקבוע כי היה על מר לביא להגיש תביעתו כנגד מועצת הפועלים באמצעות עורך דין אחר, בתוך שבועות או ימים ספורים מהמועד בו נודעו לו מעשי ומחדלי עו"ד X בטיפול בעניינו. 103. לדעתי הקשר בין מעשי ומחדלי עו"ד X לנזק לא נותק בהתנהגות מר לביא. בנוסף אין למר כי מר לביא חדל מלעמוד בחובת הקטנת הנזק בנסיבות אלה. מסקנתי היא כי התיישנות התביעה כנגד מועצת פועלי עפולה נובעת ממעשי וממחדלי עו"ד X. הנזק 104. הנזק הממוני, הנובע מחסימת דרכו של מר לביא לבית המשפט להוכחת תביעתו כנגד מועצת פועלי עפולה, נגרם להבנתי עקב מעשיו ומחדליו הרשלנים של עו"ד X. הנזק הבלתי ממוני, הנובע מהפגיעה בכבוד, ההשפלה והביזוי הנובעים מהקטנת מר לביא והגחכתו עקב התנהגות עו"ד X, נגרמו עקב המעשים המכוונים של עו"ד X שהובילו להרשעתו בהליכים הפליליים והמשמעתיים. 105. לא ראיתי בנסיבות העניין לקבל טענת מר לביא כי גם עקב הפרת חובות עו"ד X במישור האזרחי נגרם לו נזק בלתי ממוני. המדובר בכישלון למיצוי האפשרויות לגביית חוב שנצמח במהלך ניהול עסקיו של מר לביא, שאין לפסוק בגינו פיצוי בגין עוגמת נפש. 106. לא כך ביחס להתנהגות עו"ד X במישור הפלילי, אשר אמנם לא גרמה לנזק הכלכלי, הנובע מסתימת הגולל על תביעת מר לביא כנגד מועצת הפועלים, שנובע רק מהרשלנות שבאיבוד השיק ואי הגשת התביעה על ידי עו"ד X. עם זאת, גרמה התנהגות עו"ד X, כפי שתואר לעיל, לנזק הנובע מהפגיעה בכבוד מר לביא כאדם. גם בגין נזק זה זכאי מר לביא לפיצוי. 107. ההשוואה הנערכת על ידי ב"כ עו"ד X לפיצויים בגין נזק בלתי ממוני על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לחלוטין אינה רלוונטית לעניין שבפני, ומה גם שגם ביחס לתובענות לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שאינן נדונות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הונחינו להתנתק מקנה המידה "הפלתדי", ולפסוק בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. 108. הפיצוי בגין הנזקים הממוניים נאמד על ידי בסך 56,483 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.2.1992 עד מועד התשלום המלא בפועל. 109. הפיצוי בגין הנזקים הבלתי ממוניים נאמד על ידי בסך 40,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, ובו ישא עו"ד X ללא השתתפות איילון. 110. בקביעת גובה הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני התחשבתי גם בפיצוי הסמלי ביותר שנפסק בגזר הדין במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד עו"ד X, ובכך כי בהתחשב בקיומו של ההליך שבפני, לא נגזר כנגד עו"ד X כל פיצוי למר לביא בהליך המשמעתי שהתנהל כנגדו. הכיסוי הביטוחי 111. במועד הגשת התביעה, זאת ביום 13.5.2002, היה עו"ד X מבוטח על ידי איילון על פי פוליסה לביטוח אחריות מקצועית למועדים : 30.11.02 - 1.12.01 (ראה מוצג נ/2/1). על כך יש הסכמה בין הצדדים כעולה מהסיכומים שהוגשו מטעמם. 112. הפוליסה בה בוטח עו"ד X על ידי איילון היא על בסיס מועד הגשת התביעה (MADE S CLAIM), ומכסה את המבוטח בגין תביעה שהוגשה כנגדו לראשונה במהלך תקופת הביטוח. 113. המדובר בביטוח קולקטיבי שנערך על ידי איילון לכל ציבור עורכי הדין . הצעת הביטוח כללה רק שובר תשלום ולא שאלון למבוטחים. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. 114. אין חולק על כי אין כיסוי ביטוחי למעשים המכוונים והפליליים של עו"ד X, ולפיכך בפיצוי שיקבע בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם למר לביא עליו לשאת בעצמו, ללא כל השתתפות מצד איילון. טענת ב"כ עו"ד X בהקשר זה היא כי נזק כזה כלל לא נגרם למר לביא. הסברתי לעיל מדוע איני יכולה לקבל טענה זו. 115. לטענת ב"כ איילון אי דיווח עו"ד X על האפשרות שתוגש כנגדו תביעה, היא עניין מהותי שהיה על עו"ד X לדווח עליו לאיילון לפני עריכת הפוליסה לשנת 2002, זאת על יסוד חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") וחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים. 116. בנוסף טוען ב"כ איילון כי הפוליסה מחריגה במפורש נסיבות העשויות להביא להגשת תביעה שהמבוטח היה מודע אליהן קודם לעריכת הביטוח. לפיכך, על פי הנטען, לאור הודאת עו"ד X בכך כי היה מודע לאפשרות שתוגש כנגדו תביעה לפני תחילת הפוליסה של שנת 2002, הפוליסה לא מקנה לו כיסוי ביטוחי, גם אם לא קדמה לה הצעת ביטוח. בנסיבות אלה על פי הקבוע בסעיף 16 (א) לחוק חוזה הביטוח מקרה ביטוח כבר קרה, ולפיכך חוזה הביטוח בטל. 117. ב"כ איילון טוען בנוסף כי עילת התביעה ברשלנות התגבשה במועד שבו זייף עו"ד X את כתב ההגנה בתביעה כנגד מועצת פועלי עפולה, זאת ביום 6.1.1999. במועד זה לא הייתה לעו"ד X פוליסת ביטוח אצל איילון. לכן, לפי הטענה, לא יכול היה עו"ד X להודיע לאיילון על האפשרות שתוגש כנגדו תביעה ובנוסף הפכה עילה זו לבלתי מכוסה בכל פוליסה מאוחרת יותר שהונפקה לעו"ד X על ידי איילון, שכן בכל הפוליסות האלה כבר היה עו"ד X מודע לאפשרות שתוגש כנגדו תביעה בקשר לעילה שהתגבשה. הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי על ידי עו"ד X 118. מעיון בפוליסות שהוגשו עולה כי אין בפוליסה הרלוונטית לתובענה חריג הקובע כי נסיבות העלולות להוביל להגשת תביעה שהיו ידועות למבוטח טרם תחילת תקופת הפוליסה , לא יהיו מכוסות על פי הפוליסה. זאת בניגוד לטענת איילון בדבר קיומו של חריג זה בפוליסה. (ראה הפוליסה נספח א' לתצהירו המשלים של מר לביא ומוצג נ/2/1 הקריא ממנו). 119. יצוין כי עיון בפוליסות אחריות מקצועית לעורכי דין שהונפקו על ידי איילון בשנים קודמות כוללות תנאי זה במסגרת חריגי הכיסוי הביטוחי. (ראה הפוליסות שצורפו על ידי עו"ד X לתצהירו לשנים : 1996 - 1997; 1997 - 1998). 120. השמטה זו של חריג מחריגי הפוליסה בשנים עברו מצביעה לכאורה על כוונת איילון שלא להחריג בפוליסה הרלוונטית למחלוקת ידיעת המבוטח טרם תחילת תקופת הפוליסה בדבר נסיבות העלולות להוביל להגשת תביעה, אלא לראות נסיבות אלה כמכוסות אף הן על פי הפוליסה. יכול וההשמטה נובעת מהכדאיות הכלכלית שבביטוח הקולקטיבי לציבור עורכי הדין שהוצעה על ידי איילון בתנאים שהוצעה. 121. לכל הפחות יש לקבוע כי ההשמטה מלמדת על כי גם בעיני איילון אין מדובר בעניין מהותי, ולבטח על כי עו"ד X לא היה מודע לכך כי מדובר בעניין מהותי. 121. בהקשר זה בואר על ידי ש. ולר האמור להלן: "המבטחת תתקשה לשכנע שאי - גילוי בקשר לעניין כלשהו הוא מהותי אם לא הציגה למבוטח שאלות לגביו, אולם בהקשר זה ראוי להבחין בין שני מצבים. במצב הראשון מדובר בעניין שהוא רלבנטי לקבוצה גדולה של מבוטחים, ואף על פי כן המבטחת לא הציגה שאלה לגביו. במקרה כזה ניתן להסיק מאי - הצגת שאלה שמדובר בעניין לא מהותי. לעומת זאת, כאשר מדובר בעניין שהוא רלבנטי רק למבוטח הקונקרטי או לקבוצה קטנה מאוד של מבוטים, אין להסיק מאי - הצגת השאלה על אי - מהותיות של העניין. אין לצפות ממבטחת שתציג שאלונים שיש בהם כדי לכסות כל מידע אפשרי המצוי בידי לקוחות המבקשים לרכוש ביטוח." ראה: שחר ולר. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. תשס"ה - 2005. כרך א' בעמ' 300. 122. הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית לעורכי דין הוצעה על ידי איילון לכלל ציבור עורכי הדין. המדובר בקבוצה גדולה של מבוטחים. אף על פי כן לא הציגה איילון למבוטחים הפוטנציאלים כל שאלה ביחס לקיומן של נסיבות העלולות להוביל להגשת תביעה כנגד המבוטח. המסקנה המתבקשת היא כאמור כי אי גילוי עו"ד X בעניין זה אינו בעניין מהותי. 123. בנסיבות אלה לא חלות הוראות סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח המקים למבטחת את הזכות לפעול לביטול הפוליסה לפי סעיף 7 לחוק. 124. בסעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח נקבע: "הסתרה בכוונת מרמה מצד מבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." 125. בעניין סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח נפסק: "סעיף 6 (ג) מציב שלשה תנאים כדי שהסתרה של ענין תחשב לתשובה שאינה מלא ה וכנה: א. הענין הוא מהותי, ולפי הגדרתו של ענין מהותי בסעיף 6 המדובר - ב"ענין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרתו בתנאים שבו". ב. המבוטח יודע שהענין אותו הסתיר הוא ענין מהותי. ג. הסתרת הענין על ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה". המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אוביקטיבי. ההגדרה של "עניין מהותי" בסעיף זה לקוחה מסעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי כפי שהיה בשעתו בתוקף. הוא דומה לדרישה בדין האנגלי, אשר גם בו המבחן להיותו של פרט מהותי, אשר אותו חובה על המבוטח לגלות למבטחו, הוא אוביקטיבי, והוא נקבע על פי קנה המידה של המבטח הסביר. לעומת זאת, התנאים ב' ו ג' הנם סוביקטיביים. אלה מבחנים הקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח: האם ידע שהמדובר בענין מהותי? האם הסתרת הענין המהותי הינה בכוונת מרמה?" ראה:פסק דין כב' השופט אור בדעת הרוב בע"א 282/89 שמואל רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מו (2) 339. (1992) 126. בנסיבות העניין לא הוכחו על ידי איילון אף לא אחד מן התנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים שנקבעו בסעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח, ולפיכך ראיתי לנכון לדחות טענת איילון. 127. בסעיף 6 (א) לחוק חוזה הביטוח נקבע: "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה." 128. בנסיבות העניין משלא הציגה איילון לעו"ד X כל שאלה בטרם התקשרה עמו בחוזה הביטוח, אין לומר כי עו"ד X לא מסר לאיילון תשובה מלאה וכנה. 129. בנוגע ליחס בין התרופות הקבועות בחוק חוזה הביטוח עקב הפרת חובת הגילוי, והתרופות הקבועות בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 נפסק על ידי כב' השופט אור, שביטא את דעת הרוב בעניין זה בפסק דין שמואל רוטנברג הנזכר לעיל האמור להלן: " דעתי היא, שלאור לשונם הברורה של סעיפים 7 ו 38 הנ"ל, ניסיון לעקוף את האמור בהם על - ידי הסתמכות על חובת הגילווי הכלולה בעקרון תום הלב יהיה בו כדי לרוקן במידה רבה את הוראות הסעיפים הנ"ל מתוכן, ויהיה בו כדי לסכל את כוונתו הברורה של החוק. את דברו של המחוקק בסעיפים 6 - 8 ו - 38 אין להבין אלא ככוונה להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 6 - 8 את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי - גילי מצד המבוטח. ההוראה בסעיף 38 לחוק הינה הוראה כופה, שבאה להטיב עם המבוטח, הצרכן, ולצמצם את התרופות העומדות לרשות המבטח בכל הנוגע לאי - גילוי מצד המבוטח. יכול להיות ויכוח אם הדבר רצוי. (לדעת פרופ' שלו, במאמרה הנ"ל, התשובה לכך שלילית), אך זו כוונתו הברורה של החוק." ראה: ע"א 282/89 בעניין רוטנברג. שם. ראה בנוסף: שחר ולר. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. שם. כרך ראשון בעמ' 312 ואילך המצדד בהלכה זו. 130. גם בטענת איילון שלפיה היה על עו"ד X לדווח לה על אפשרות הגשת התביעה במועד זיוף כתבי ההגנה זאת ביום 6.1.1999 אין ממש. במועד זה לא הייתה פוליסה בת תוקף לביטוח עו"ד X בידי איילון, ובחובות הגילוי מכוח הפוליסה התקפה והדין עמד עו"ד X. טענת איילון בעניין זה אינה מתיישבת עם הפוליסה התקפה שהיא על בסיס מועד הגשת התביעה. לא ראיתי לנכון לקבלה. 131. גם טענת איילון בדבר אי שיתוף פעולה על ידי X ראיתי לנכון לדחות, משלא הוכחה. 132. הוסכם על ידי ב"כ הצדדים כי השאלה האם עו"ד X זכאי לכיסוי ביטוחי תתברר בד בבד עם הדיון בתובענת מר לביא, ומבלי שעו"ד X יידרש למשלוח הודעה לצד ג' כנגד איילון, וכי אם יוחלט כי עו"ד X נושא באחריות כלפי מר לביא, תוכרע גם שאלת הכיסוי הביטוחי בפסק הדין. 133. ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש. התוצאה 134. על עו"ד X לשלם למר לביא סך 40,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. על איילון לשלם למר לביא סך 276,000 ₪ במעוגל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, ובניכוי ההשתתפות העצמית של עו"ד X בסך 6,800 $ בש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלמו עו"ד X ואיילון למר לביא הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪, בתוספת מע"מ. חיוב עו"ד X בתשלום הנזק הבלתי ממוני הוא חיוב נפרד. חיוב הנתבעים בתשלום הנזק הממוני, למעט סכום ההשתתפות העצמית של עו"ד X הוא חיוב ביחד ולחוד. חיובי עו"ד X ואיילון בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד הוא חיוב ביחד ולחוד. עורך דיןמשפט פליליהרשעהרשלנות