קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות של העירייה במתן דוחות חניה: בפניי תביעת רשלנות שהגיש התובע, עורך דין במקצועו, נגד עיריית ירושלים בגין שני אירועים אשר בהם רשמו לו, לטענתו, דוחות עבירת חניה ברשלנות ובפזיזות. לטענת העירייה היא נהגה בשני המקרים ללא דופי ולא הוכחה רשלנות. כפי שנפסק, לרשות חובת זהירות כלפי האזרח גם בעת שהיא מפעילה את סמכויות התביעה והאכיפה הנתונות לה, וחובה זו נבחנת על פי מבחני התרשלות רגילים (בר"ע (מחוזי ירושלים) 2379/06 מדינת ישראל, עיריית ירושלים נגד יורם ניצן (, 24.9.07)). על פי הפסיקה, נדרש מעובדי הרשות להפעיל את הסמכויות הנתונות להם בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, וזאת מתוך מגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004)). פרשת משה וייס התייחסה לחובות הזהירות המוטלות על המשטרה, אולם הדברים נכונים גם ביחס לעובדי העירייה. בפרשת משה וייס נפסק עוד כי יש להיזהר מהרתעת יתר אשר עלולה לפגוע בפעילות השוטפת ויש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המדינה, אשר יביאו לדלדול משאביה המצומצמים ועלולות להביא לעיוות שיקול הדעת, אולם מנגד, יש לשקול הרתעה מפני פעילויות רשלניות ולתת לגוף הנתבע תמריץ להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. מתחם הסבירות הנזיקי צר יותר ממתחם הסבירות המנהלי שסף האחריות בו גבוה יותר (ע"א (מחוזי ירושלים) 2542/08 סנ"צ מנחם נידם ואח' נ' איתמר בן גביר (, 26.4.09)). על רקע פסיקה זו אבחן את המקרים שבפני. אירוע מיום 29.4.04 - ברחוב אבו טאלב התובע הצהיר כי ביום 29.4.04 הגיע במכוניתו לבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא הגיע לדקות ספורות על מנת להגיש מסמך למזכירות (סעיף 5 לתצהיר התובע). חניון בית המשפט היה מלא, ולכן המשיך התובע לאורך רח' אבו טאלב (סעיף 6 לתצהיר התובע). מהראיות עולה כי רחוב אבו טאלב היה במשך עשרות שנים מותר לחניה לכל אורכו ובשלב מסוים הוסף לו תימרור, הן על ידי שילוט והן על ידי צביעת אבני השפה על המדרכה - האוסר את החניה לאורך הרחוב, עד צומת רח' א סלאח. לאחר צומת רח' א סלאח אבני השפה ברח' אבו טאלב לא נצבעו ולא הוצב כל שילוט האוסר חנייה. התובע, אשר סבר כי במקום זה החניה מותרת, החנה את רכבו (התובע, סעיף 8 לתצהיר). דקות ספורות לאחר שהחנה את הרכב, יצא התובע מביהמ"ש וראה את רכבו עומד על גרר מטעם הנתבעת ועליו פקח (התובע, סעיף 11 לתצהיר). התובע הצהיר כי כאשר שאל את הפקח מדוע הוא גורר את הרכב, ענה הפקח כי קיים תמרור האוסר חניה, וכאשר הצביע התובע על כך שאין תמרור, השיב הפקח "אז מדובר בהפרעה לתנועה" (התובע, סעיף 12 לתצהיר). התובע הצהיר עוד כי הפקח לא מסר לו את הדו"ח על ביצוע העבירה, אלא רק לאחר מכן, במגרש המכוניות הנגררות, כאשר התובע הגיע לשחרר את הרכב (התובע, סעיף 13 לתצהיר). העבירה שנרשמה בדו"ח הייתה הפרעה לתנועה. התובע ביקש להישפט על עבירה זו. בביהמ"ש לעניינים מקומיים הורשע התובע אולם לאור הנסיבות שהוא פרט, הפחית ביהמ"ש את הקנס והעמידו על 30 ₪. התובע הגיש ערעור על הכרעת הדין. עובר לדיון בערעור שינתה הנתבעת את התמרור במקום. אבני השפה נצבעו והוצב שלט האוסר על החניה. במהלך הדיון בערעור המליץ ביהמ"ש המחוזי לנתבעת לקבל את הערעור והנתבעת הסכימה. גיא יוהנה הוא הפקח אשר רשם את הודעת תשלום הקנס. לפי תצהירו, במועד עריכת הדו"ח הוא רשם הערות פקח ובהן ציין כי: "חנה עם ארבעה גלגלים בתחום נתיב נסיעה חנה בכביש דו סטרי חסם נתיב נסיעה גרם הפרעה חמורה לתנועה החוצה" (סעיף 5 לתצהיר). בחקירה הנגדית הסביר גיא יוהנה: "מה שראיתי שברגע שמגיעים לרחוב הזה שהוא צר ודו סיטרי, ברגע שרכב חונה בצורה כזו הוא חוסם נתיב, צריך לחכות שרכב ממול יעבור כדי לעקוף אותו, וזו הפרעה לתנועה" (עמוד 46 לפרוטוקול). גיא יוהנה צילם את רכבו של התובע בעת עריכת הדו"ח. התמונות צורפו כנספח ב' לתצהירו. גיא יוהנה הצהיר כי בהערות הפקח הוא ציין גם כי בסיום הגרירה הגיע בעל הרכב ואמר שהוא חנה במקום ללא תמרור (גיא יוהנה, סעיף 6 לתצהיר). ביחס למועד מסירת הדו"ח לתובע הצהיר גיא יוהנה כי לפי הנחיות העבודה ברשות החניה, הנהג מקבל את הדו"ח לידיו בזמן שהוא משחרר את הרכב ממגרש הגרירות (גיא יוהנה, סעיף 7 לתצהיר). גיא יוהנה הבהיר כי סיבת מתן הדו"ח היתה הפרעה לתנועה ולא חניה בניגוד לתמרור, זו הייתה הסיבה למתן הדו"ח מלכתחילה והוא לא שינה את דעתו בעניין בעקבות שיחה עם התובע או מכל סיבה אחרת, כפי טוען התובע (גיא יוהנה, סעיף 9 לתצהיר). לשאלה האם הוא זוכר שבתחילה אמר לתובע שהוא חונה בניגוד לתמרור השיב גיא יוהנה: "לא אמרתי דבר זה" ובהמשך: "לא מזכיר לי כלום, כי המשפט הזה לא בלקסיקון שלי, חניתי בניגוד לתמרור, לא מאמין שאמרתי דבר כזה" (עמוד 42 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית השיב הפקח גיא יוהנה כי באותה תקופה גררו מהמקום הרבה רכבים (עמוד 42 לפרוטוקול). לטענת התובע, הנתבעת התרשלה במילוי תפקידה הן באופן ביצוע התימרור והן באופן אכיפת החניה ובהטעיית הציבור בכלל וציבור הנהגים בפרט וזאת מהטעמים הבאים: אם העירייה סברה שמדובר במקום שבו החניה מפריעה ויש לאסור אותה, היה עליה לסמן את המקום כדי שהדבר יהיה חד משמעי. העירייה, לא רק שלא סימנה את המקום, אלא בכך שסימנה את שפת המדרכה עד לרחוב זה, יצרה מצג לפיו במקום זה מותר לחנות. הפקח סבר מלכתחילה כי העבירה הינה בגין חניה בניגוד לתמרור, וכשגילה כי טעה, שינה את גירסת העובדות. היה על הפקח למסור לו את הדו"ח בו במקום ולהחתימו על ההערה שהוסיף בדבר תוכן השיחה. העובדה שלאחר הקראת כתב האישום מיהרה הנתבעת ודאגה לסמן גם את קטע המדרכה בו נעברה העבירה באדום לבן, מצביעה על כך שגם הנתבעת מצאה פגם בהתנהגותה הרשלנית. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת שהחניה אסורה. גם ביהמ"ש לעניינים מקומיים סבר כי יש בעובדות המקרה כדי להטעות את ציבור הנהגים. הפקח נהג באופן פזיז ורשלני לעניין קביעת ביצוע העבירה, מקום בו הרשויות המוסמכות לא ראו לעשות כן. שיקול הדעת שנטל לעצמו הפקח מתי יש הפרעה ומתי לא, במיוחד במקרה שאינו אפילו גבולי, הוא שערורייתי. מקום בו הנתבעת לא שילטה באופן מתאים האוסר חניה, מותר להחנות ואין לנתבעת סמכות לאסור על החנייה בו או לרשום דו"ח. הנתבעת ידעה כי כל יום גררו ממקום זה באותה תקופה מכוניות רבות וכי אזרחים רבים הוטעו והחנו רכבם במקום ולמרות זאת לא עשתה דבר על מנת שימנע את הטעיית הנהגים. לטענת הנתבעת, ההפרעה לתנועה תוארה בדו"ח עצמו ובתצהיר הפקח, שלא נסתר והיא נראית בתמונה אשר צילם הפקח עובר לגרירת הרכב. לגבי סמכות הפקח טענה הנתבעת כי הפקח פעל כדין, בהתאם לסמכויות שמקנה לו חוק העזר והעובדה שהתובע הורשע בביהמ"ש לעניינים מקומיים תומכת בכך. עוד לטענת הנתבעת, סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר, האוסר להחנות רכב באופן הגורם הפרעה לתנועה, אינו דורש כל סימון או הצבת תמרור ולכן לא ניתן לטעון כי אי הצבת תמרור במקום, מהווה התרשלות. לטענת הנתבעת התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי התקיימו יסודות עוולת הרשלנות ובפרט יסוד ההתרשלות. אני מקבלת את טענת התובע לפיה אופן סימון הכביש במועד מתן הדו"ח אכן יכול היה להטעות אותו ולגרום לו לחשוב כי החניה במקום זה מותרת, אלא שלטעמי לא די בהתנהלות זו כדי לייחס לעירייה התרשלות בשל חוסר התימרור ולא די בה כדי לייחס לפקח התרשלות בשל רישום הדו"ח. השופט זיו, אשר הרשיע את התובע בביהמ"ש לעניינים מקומיים, כתב בהכרעת הדין כי אופן סימון הכביש עלול להטעות, אולם הוא קבע כי אין בכך כדי להביא לזיכוי התובע, אלא להוות שיקול לעניין העונש. הכרעת דין דומה, במקרה דומה, ניתנה על ידי השופט ארנברג בת"פ 11336/04 בביהמ"ש לעניינים מקומיים. המקרה שבפניי דומה לזה שנדון בפרשת יורם ניצן הנ"ל, שם נפסק כי העבירה של הפרעה לתנועה אינה מותנית בקיומו של תמרור ולכן, גם אם ראוי היה לתמרר את המקום, אין באי הצבת התמרור כשלעצמה די כדי לייחס לעירייה התרשלות. לא די בכך שהעירייה תמררה את כל רחוב אבו טאלב, עד לנקודה מסוימת, כדי לשנות את המסקנה לעניין ההתרשלות אשר אליה הגיע ביהמ"ש בפרשת יורם ניצן. לא די בעדות התובע, אשר הוכחשה על ידי גיא יוהנה, כדי לקבוע כי הפקח שינה את סעיף העבירה לאחר שהתובע הראה לו כי אין במקום תמרור. ההסכמה בערעור לטענת הנתבעת ההסכמה בין הצדדים במסגרת הערעור הייתה לסיום כל ההליכים הנוגעים לתיק. עוד לטענתה, אילו הייתה נותרת אפשרות שהתובע יתבע הוצאות משפט בהליך אחר, לא הייתה ניתנת הסכמתה לביטול הכרעת הדין והחזר הקנס ואגרת הגרירה לתובע. לטענת התובע הוא מעולם לא ויתר על תביעת הפיצויים והדבר היה ברור לעו"ד מזרחי (התובע, עמוד 6 לפרוטוקול). לאור מסקנתי לפיה הנתבעת לא התרשלה בכל הנוגע לדו"ח החניה ברח' טאלב מתייתר הדיון בעניין זה. עם זאת אעיר כי גם אם הייתי מקבלת את התביעה בנוגע לדו"ח חניה זה, כי אז התובע לא היה זכאי לפיצוי בגין הוצאות ההליך, שעליהן ויתר, אלא רק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, אשר עליה הוא העיד. אירוע מיום 30.5.04 ברח' גרוזנברג ביום 30.5.04 החנה התובע את רכבו מדגם וולבו ברח' גרוזנברג בירושלים. לפי תצהירו, הוא נכנס לרחוב מרח' שבטי ישראל והחנה בשטח פתוח ובלתי סלול המצוי בצד הדרך. עוד לפי תצהירו, עם שובו הוא גילה לתדהמתו כי על שמשת רכבו היה מוצמד דו"ח על עבירת חניה. בתצהיר העדות הראשית הסביר התובע כי רח' גרוזנברג היה מגודר ברובו בעמודונים צבועים אדום בן ואילו במקום בו הוא חנה לא היו עמודונים שהגבילו את הכניסה אליו (התובע, סעיף 30(ה) לתצהיר). עוד הצהיר התובע כי החנה את הרכב מחוץ לשולי הכביש, כאשר המכונית כולה בתוך שטח המרחב הפתוח כשהיא לא מפריעה לא לתנועת רכב ולא לתנועת הולכי רגל (התובע, סעיף 31 לתצהיר). לטענת התובע, הרכב לא חנה על הדרך במקום בו קיימת סמכות לנתבעת לאכוף את החנייה, אלא בשטח פתוח, מחוץ לכביש לחלוטין, כשאף גלגל לא נמצא על הכביש, ומחוץ לתחום עליו חל תמרור האוסר חניה, כך שלא הייתה כל סמכות להטיל עליו קנס בגין עבירת חניה. עוד לטענת התובע, לא היה תמרור האוסר על החניה במקום זה. התובע מוסיף כי גם אם היה תמרור האוסר על החניה לאורך הרחוב, עוד לפני הנקודה בה הוא חנה היה צומת המבטל את התמרור האוסר על חנייה ונמצא לפני הצומת. בהכרעת הדין מיום 2.6.05 זיכה בית המשפט לעניינים מקומיים את התובע לאור הספק האם מכיוון הנסיעה ממנו הוא הגיע אכן היה תמרור שאסר את החניה. מהראיות שהוצגו בפני עולה כי התובע הגיע למקום מרח' שבטי ישראל וכי בכניסה לרח' גרוזנברג מרח' שבטי ישראל מוצבים שני תמרורי ב- 29 מצד ימין ומצד שמאל, ובהמשך הרחוב, בסמוך לעיקול, קיימים שני תמרורי ב- 29 נוספים, מצד ימין ומצד שמאל. התובע, אשר הגיע מרח' שבטי ישראל, אמור היה לראות את השלטים. לאור מסקנתי זו אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובע זוכה בשל כשלים ראייתיים בלבד מהטעם שבידי הפקח לא היו צילומים ממועד רישום הדו"ח של הרכב או של התמרור. אני דוחה את טענת התובע לפיה המקום בו הוא חנה לא נכנס לגדר "דרך". "דרך" כהגדרתה בפקודת התעבורה [נוסח חדש] הינה: "לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מצוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". השופט זיו כתב בהערת אגב בהכרעת הדין שהסניגורית והנאשם (התובע) דיברו על "שדה" אולם הוא לא מצא בכל הצילומים שהוצגו בפניו מקום אשר אפשר להגדיר אותו כ"שדה". השופט בן עטר התייחס לטענה דומה שעלתה בפניו ביחס לרח' גרוזנברג וכתב כי: "פרשנות המפרשת את התמרור ב' 29 באופן המוצע ע"י הנאשם, יש בה כדי להכשיל את התכלית של תמרור אין עצירה, אשר נועד למנוע עצירת כלי רכב לא רק בנתיבי הנסיעה שבכביש גופו אלא גם בשולי הכביש" (ת"פ 6888/04 בבימ"ש לעניינים מקומיים ירושלים (הכרעת דין מיום 8.5.05)). גם השופט בן זמרה התייחס לטענה דומה בת"פ 13181/04 בבימ"ש לעניינים מקומיים בירושלים וכתב כי: "השטח שבו החנה את רכבו הוא שטח שהציבור רשאי להשתמש בו - בהעדר כל מדרכות לדרך הסלולה - והואיל והתמרור המופיע בת/5 צמוד לפנית הגדר (מול עיקול הדרך הסלולה) הוא חל על המשך שולי הדרך, כולל השטח שבין העמודונים להמשך הגדר." השופט בן זמרה הוסיף וכתב: "אומנם נכון הוא כי העמודונים עשויים להטעות נהג לחשוב, שמה שבינם לבין הגדר אינו שטח דרך אך זהו שיקול המתאים לשלב העונש". אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה אין במקום בצומת המבטל את התמרור. "צומת", כהגדרתה בתקנות התעבורה היא: "השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר והמוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים או הארכתם המדומה; צומת אינו כולל; (1)... (2) שטח המתהווה על ידי פגישה על כביש עם כניסה ויציאה לחצרים, או עם דרך גישה לבית, למגרש חניה, לתחנת דלק או למפעל, אלא אם סוכן אחרת בתמרור" הפניה בצידו הימני של הרחוב אינה כניסה לרחוב, אלא לשטח חניה, וככזו אינה יוצרת צומת ואינה מבטלת את איסור החניה. טענת התובע לפיה ריבוי העבירות הדומות במקום זה היה צריך להוות אות לנתבעת לא הוכחה. השופטת זינגר התייחסה בת.פ. 3340/05 בבימ"ש לעניינים מקומיים בירושלים לחניה ברח' גרוזנברג וכתבה כי: "בשולי הדברים אעיר כי מצאתי ממש בטענה אחת של ב"כ הנאשמת והיא כי נוכח העובדה שבית משפט זה נדרש כבר שלוש פעמים (לכל הפחות) לחניה באותו מקום, ראוי כי ייבדק כיצד יובהר אף יותר האיסור לחנות שם" אולם לא די בנתונים אלה כדי לקבוע כי הנתבעת או הפקח מטעמה התרשלו. אני דוחה, אפוא, את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בעניין דו"ח החניה הנוגע לרח' גרוזנברג. אני דוחה, אפוא, את התביעה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. משפט תעבורהרשלנותעירייהחניהדוח חניה