רשלנות תורמת של קטין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות תורמת של קטין: לפניי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (להלן: "התובע") ,יליד 28.9.81, עקב נפילה לפיר בגובה 6 מטרים בעת שהסתנן לאצטדיון כדורגל "טדי" בירושלים (להלן: "האצטדיון"), אשר הוחזק על ידי עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"). הנתבעת 2 הנה מי שביטחה את הנתבעת במועד התאונה (להלן:"הנתבעת 2"). פתח דברים אקדים ואומר כבר עתה, כי ביום 11/2/09 ניתן פסק דין על ידי השופט ר' יעקובי (בת"א 15939/01, אברהם נשיא נ' עירית ירושלים ,) (להלן: "אברהם נשיא") שעניינו באירוע דומה הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית. הערעור והערעור שכנגד (ע"א 3197/09) שהוגשו על ידי הצדדים נדחו ביום 2/9/09. עוד אוסיף ואומר כי גם במקרה דנא, היו לאורך רוב ההליך צדדים נוספים, אשר כללו גם הודעות לצדדים שלישיים רבים ואף לצדדים רביעיים. בשלבים מאוחרים יותר צומצם מספר הצדדים שנותר להכריע במחלוקות שביניהם ומבין כל הצדדים הרבים נותרו מחלוקות רק בין הצדדים שנרשמו בכותרת פסק דין זה. העובדות בקליפת אגוז התובע תיאר בכתב התביעה את נסיבות התאונה כדלקמן: "7. ביום 20.6.97 התקיים באצטדיון משחק כדורגל (להלן: המשחק) 8. התובע, בלוויית אחיו הקטן הגיע במועד הנ"ל לאצטדיון כדי לצפות במשחק. 9. במועד האמור מלאו לתובע 15.5 שנים. 10. בהגיעו לאצטדיון, במועד האמור, הבחין התובע בפתחים בחומת האצטדיון ביציע המזרחי. 11. התובע הבחין בילדים הנכנסים לתוך האצטדיון, מבעד לפתחים האמורים בחומה. 12. התובע ואחיו הקטן הלכו בעקבות הילדים לאזור השער המזרחי והתובע נכנס לתחום האצטדיון מבעד לפתח בקיר היציע המזרחי. 13. התובע הספיק לצעוד כמה צעדים לאחר שנכנס כאמור מבעד לחלון הנ"ל, ואז נפל לדרך פתח אוורור לפיר עמוק, נפצע ואיבד הכרתו (להלן: התאונה)". טענות הצדדים לטענת התובע, לנתבעות קיימת אחריות נזיקית כלפיו מכוחן של שתי עילות המעוגנות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). האחת היא עילת הרשלנות והשנייה היא העילה של הפרת חובה חקוקה. הנתבעות כפרו בטענות אשר ייחס להן התובע בתביעתו. לטענתן, האשם לקרות התאונה רובץ על כתפיו של התובע שעה שנכנס לאצטדיון שלא כדין. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי ככל שייקבע שיש להן חבות כלפי התובע, אזי יש להטילה על אחרים ולא עליהן. באשר על כן, הגישו הנתבעות הודעת צד ג' כנגד הוריו של התובע וכנגד המשטרה. בפתח כתב ההגנה מטעם צד ג' (3), טענה המשטרה, כי אמנם היא מקצה חלק מכוחותיה למניעת הסתננות המונית למגרש הכדורגל, אך עם זאת, אין זה תפקידה למנוע באופן הרמטי כניסה בלתי מורשית לתחומי האצטדיון, שכן עיקר המאמץ המשטרתי הופנה לתוך האצטדיון, היציעים ותחומי המגרש ושמירה על הסדר הציבורי. לשיטתו של התובע, רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שלא נקטה באמצעים סבירים לחסימת הפתחים, באופן שלא תתאפשר כניסה דרכם, המובילה לנפילה לפיר. לא רק זאת, אלא שהנתבעת לא הציבה שלטים המזהירים מפני סכנה ו/או שלטים האוסרים על הכניסה דרך הפתחים. התובע הגיש לעניין זה את תצהירו שלו וכן תצהיר של אחיו, דן עדוי. בתצהיר העדות הראשית הצהיר התובע: "4. כשהגענו לאצטדיון הבחנתי בפתח פרוץ בצידו המזרחי של האצטדיון, וראיתי ילדים שנכנסים משם לאצטדיון. לא היו סדרנים או שוטרים באזור והפתח לא היה מגודר ולא סגור וחשבתי שאפשר להיכנס משם כמו שנכנסו הילדים האחרים. 5. אמרתי לאחי שיחכה לי והלכתי בעקבות הילדים שנכנסו לפתח ביציע המזרחי ונכנסתי לתחום האצטדיון מבעד לפתח. לאחר שצעדתי מספר צעדים, נפלתי לתוך פיר עמוק (להלן: הנפילה). כתוצאה מן הנפילה נפצעתי ואיבדתי הכרתי". בחקירתו הנגדית, דבק התובע בגרסתו באשר לנסיבות האירוע והוסיף "לא היה לי זמן לחשוב, הלכתי צעד או שניים, ונפלתי. אתה רואה שיש חושך, אתה לא רואה שיש בור של 6 מטר" (עמוד 14 שורות 22-21 לפרוטוקול הדיון מיום 11/5/09). אחיו של התובע, אשר הגיע עימו לצפות במשחק כדורגל שהתקיים באצטדיון הצהיר גם הוא בתצהיר עדות ראשית על נסיבות התאונה. לדבריו "6. ...ילדים שהיו בכניסה לאצטדיון הצביעו על פתח בקיר ואמרו לנו שאפשר להיכנס משם ליציע. הלכנו לכיוון הפתח וראינו ילדים שנכנסים דרכו. הפתח לא היה סגור ולא היו סדרנים באזור, וכשראינו את הילדים נכנסים דרך הפתח חשבנו שאפשר להיכנס משם ולהגיע לאצטדיון". מנגד, הנתבעת טענה כי היא נקטה בכל האמצעים הסבירים אשר עמדו ברשותה כדי למנוע את הסיכון הצפוי למסתננים. הנתבעת הגישה מטעמה תצהיר עדות ראשית מטעם מר יעקב מלול (להלן: "מר מלול"), אשר שימש במועד התאונה, בתפקיד מנהל תפעולי של האצטדיון וכיום משמש כמנהל האצטדיון. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, נתן בית המשפט ביום 11/6/09 צו למתן סיכומים במעמד הצדדים. סיכומי התובע, הנתבעות ותגובת התובע לסיכומי הנתבעות הוגשו במועד. המדינה מצידה לא הגישה סיכומים מטעמה עד למועד זה, וזאת חרף העובדה כי ביום 7/12/09 ניתנה ארכה בת 14 יום להגשת הסיכומים מטעמה. במצב דברים זה, יש לראות את המדינה כמי שמוותרת על הגשת הסיכומים מטעמה. האחריות- הפן העובדתי בענייננו, הנתבעות לא חולקות כי התובע נפגע עקב נפילה לפיר עמוק בעת שניסה להסתנן לאצטדיון מבעד לאחד הפתחים אשר בקיר המזרחי של האצטדיון. יחד עם זאת, אליבא דהנתבעת, בעת שהתבצעה ביקורת אחרונה עובר למסירת המגרש היה מותקן על הפתח סורג. דהיינו, מעשה עקירת הסורג התבצע לאחר שהנתבעת מסרה את האחריות לידי המשטרה. מר מלול העיד בזו הלשון: "לפני כל משחק, נוהג נציג העירייה לערוך יחד עם קצין משטרה סיבוב פיקוח ובקרה על מנת לבדוק כי האצטדיון עומד בדרישות הבטיחותיות של המשטרה, ובמקרים בהם מתגלים פרצות או ליקויי בטיחות לא מאשרים קיומו של משחק בשטח האצטדיון. כך היה לפני המשחק במהלכו נפגע התובע". אמנם, אני מקבל את טענת הנתבעת כי עובר למסירת המגרש לאחריות המשטרה, נערך סיור מוקדם עם המשטרה, אך אין בכך כדי ללמוד שהפתח הנדון היה מסורג כדבעי עובר לתאונה. עוד אוסיף ואומר כי אני מקבל את טענת המשטרה, כי הסיורים מתמקדים בכל הקשור לשמירת הסדר הציבורי ולא בתקינות הבנייה. סעיף 37 לפקודת הנזיקין לשיטתן של הנתבעות, התובע פעל בחוסר תום לב שעה שניסה להיכנס לאצטדיון דרך הפתח וללא כרטיס, ולפיכך, הן פטורות מאחריות מכוחה של החסינות הקבועה בסעיף 37 לפקודת הנזיקין, אשר קובע בזו הלשון: "האחריות לפי סעיפים 35 ו- 36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". מסקירת הפסיקה עולה כי לא כך הם פני הדברים. כך למשל בע"פ 186/80, יערי נ' מ"י, פ"ד לה(1) 769 (פסקה 9) נקבע דלהלן: "האם עשויים להתקיים יחסי שכנות, על פי הוראת סעיף 36 לפקודה, כלפי מסיג גבול, שנוכחותו אינה ידועה? נראה לי, כי הגישה, אשר צריכה להדריך אותנו, היא, עקרונית אכן קיימת חובת זהירות אף כלפי מסיג גבול. דומה כי זו הייתה כוונתו של המחוקק, אשר ביטל את החסינות הישנה וקבע תחתיה חסינות חדשה במצבים מיוחדים. אין להניח, כי קביעת חסינות חדשה זו מבוססת על הנחת היסוד, כי אינה קיימת כלל חובה כלפי מסיג גבול. נהפוך הוא, ההנחה צריכה להיות, כי חובה כזו אכן קיימת. זאת ועוד: גם על פי עקרון הצפיות עצמו, מן הראוי הוא, כי אדם סביר בישראל יקח בחשבון בתחום שיקוליו אף את מסיג הגבול". בהמשך (פסקה 12) נאמר כי: "צפיה זו היא פונקציה של הנסיבות המיוחדות של המקרה. השאלה היא, אם אדם סביר במקומו של מזיק יכול היה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, לצפות לנוכחותו של הניזוק במקום הסיכון. היות של הניזוק מסיג גבול, דהיינו שנוכחותו במקום היא ללא היתר, עשויה להוות נתון, שיש בו, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כדי להביא לכך, כי המזיק לא יכול היה לצפות לנוכחותו במקום. אך אין זה כלל בל יעבור, שכן רבים ממסיגי הגבול הם צפויים. כאמור, הכל תלוי בנסיבות המקרה". בנסיבות המקרה דנן, בהם כניסת צעירים לתחומי המגרש דרך הפתחים הייתה ידועה לנתבעות, וכי המדובר בצעיר, שטרם מלאו לו 16 שנים, אין המדובר באחד מאותם מקרים שכלפיהם נועדה החסינות של סעיף 37 לפקודת הנזיקין להגן ולהושיע. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א (י-ם) 3197/09, עיריית ירושלים נ' אברהם נשיא : "...אין מדובר במקרה קיצוני, שעליו נועדה לחול החסינות שבסעיף 37. זאת ועוד: בהתחשב בכך שהאצטדיון הנו מקום ציבורי, אשר הציבור דווקא מוזמן להיכנס אליו, אנו סבורים, כי המשיב לא היה כלל "מסיג גבול", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 37 לפקודת הנזיקין...". האחריות- הפן המשפטי בגדרה של עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, עלינו לבחון האם קיימת חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובע- חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית- האם הופרו חובות אלו, והאם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזקיו של התובע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז 113, 122 (להלן: "הלכת ועקנין"). חובת זהירות מושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליה משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש. במקרה דנא, מדובר על בעל מקרקעין או מחזיק במקרקעין כלפי מבקר במקרקעין. לעניין זה נפסק בהלכת ועקנין: "נמצא, כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין...מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין". אשר על כן, יש לקבוע כי ביחסים שבין הנתבעת לבין התובע קיימת חובת זהירות מושגית. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי, העירייה, חבה חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי, התובע, בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה. שני היבטים בשאלה זו: האחד, "הצפיות הטכנית"- האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, "הצפיות הנורמטיבית"- האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד י"ח (4) 701, 712). עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט 113, 129). בענייננו, האפשרות שקטינים יכנסו דרך אחד הפתחים ביציע המזרחי ויפלו לתוך הפיר הייתה אפשרות שניתן וצריך היה לצפותה. יתר מכן, מעדותו של מר מלול עולה, כי האפשרות אף נצפתה בפועל. לדבריו: "נכנסים ילדים רבים דרך החלונות האלה. כשמגיעים למשחק כדורגל, ילד רואה חלון פתוח, והוא נכנס דרך החלון" (עמוד 3 שורות 26-25 לפרוטוקול הדיון מיום 11.5.09). למותר לציין כי במקרה דנן, חובת הזהירות היא אפילו מוגברת, שכן היא כוללת חובה כלפי ילדים, אשר הסיכונים הצפויים אליהם מוגברים (ר' ע"א 2061/90, מרצלי נ' מ"י, פ"ד מז(1) 802). הנתבעת צפתה בפועל את האפשרות של אירוע מהסוג שאירע (על אחת כמה וכמה, לאחר שבשנת 1994 נפצע באותן נסיבות הנער אבי נשיא). דא עקא, העירייה לא נקטה באמצעי סביר, פשוט וזול של חסימת הפתחים, באופן שלא תתאפשר כניסה דרכם, המובילה לנפילה לפיר, כפי שאירע לתובע ולנערים אחרים. אשר על כן, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי הנתבעת התרשלה. לאור מסקנה זו איני מוצא צורך לדון בעילה של הפרת חובה חקוקה, מאחר שאין בה לשנות מהתוצאה המשפטית המתבקשת כתוצאה מקיומה של עוולת הרשלנות. אשם תורם בעת שאירעה התאונה היה התובע קטין, שטרם מלאו לו 16 שנים, ועל כן תיבחן שאלת אשמו התורם על פי אמות מידה של קטין סביר בן גילו (ת.א (ת"א) 1039/96, גרציקוב ואח' נ' עיריית רחובות ואח', ); ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) ו- 3 אח', פ"ד מה(1) 580). אכן, הניסיון להיכנס לאצטדיון דרך פתח בלתי מוכר ובחושך מוחלט היה מסוכן ולא אחראי, אשר בגינו חשף עצמו התובע לאפשרות של פגיעה. התובע העיד בחקירה הנגדית כי הבחין שהחלל מעבר לפתח היה חשוך (עמוד 11 שורה 18 לפרוטוקול מיום 11.5.09). יתר על כן, התובע אישר כי בשעה שנכנס פנימה היה מודע לסכנה שבדבר (עמוד 12 שורה 13 לפרוטוקול הדיון מיום 11.5.09). למעלה מן הצורך, אוסיף כי התנהגות התובע הייתה גם פסולה מבחינה נורמטיבית, בכך שניסה להסתנן לאצטדיון ללא כרטיס כניסה. ברם, בחלוקת האשם בין הניזוק לבין המזיקה, על פי המבחן של "מידת האשמה", עיקר האשם רובץ על האחרונה, שכן היא זו שגרמה לסיכון ואף צפתה את הסכנה, אך לא עשתה די כדי למנוע אותה. לפיכך, יש לייחס לתובע אשם במידה פחותה מזו שיש לייחס לעירייה ולהעמיד את שעור אשמו התורם של התובע על 25%. הצדדים השלישיים הורי התובע הנתבעות טענו בסיכומיהן כי הוריו של התובע נהגו בחוסר אכפתיות וברשלנות שעה שהתירו לו להשתתף במשחק כדורגל ללא שהבטיחו כי התובע יכנס למשחק רק באמצעות כרטיס כניסה. עוד הוסיפו הנתבעות וטענו, כי ככל שבית המשפט יקבע שהאשם התורם של התובע מופחת, אזי במקרה כזה אחריות ההורים משמעותית. סבורני, כי מתן האפשרות לתובע, שהיה אז בן 15.8 שנים ללכת עם אחיו הקטן למשחק כדורגל אינה מלמדת בהכרח על אי אכפתיות או רשלנות מצד ההורים. הורי התובע נהגו בסבירות, שכן לא יכלו לצפות שהתובע ינסה להיכנס דרך פתח המוביל לפיר וייקלע לסכנה (ע"א 618/71,נחום נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד כו (2) 751). בנסיבות אלה, אין מקום להטיל על הורי התובע אחריות. המשטרה לטענת הנתבעות, המשטרה היא זו שאחראית על הסדר הציבורי באצטדיון, ובגדר זאת גם מניעת הסתננות של גורמים כלשהם שלא כדין לשטח האצטדיון. מנגד, טענה המשטרה כי תפקידה למנוע הפרות סדר ולא לאתר ליקויי בטיחות ותיקונם או להזהיר מאן דהוא מפני פרצות בחומת האצטדיון. המשטרה הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, של נצ"מ נתן בוזנה (להלן: "נצ"מ בוזנה"), אשר שימש בשנים 2008- 2006, בין היתר, כמפקד אצטדיון טדי. לשיטתו של נצ"מ בוזנה: "אכן, בהתאם לנוהל, רשאית המשטרה לאסור על קיום משחק כאשר המגרש אינו עונה לדרישות בטיחות, אולם מטבע הדברים המשטרה איננה בעלת מומחיות לבחינת ליקוי בניה והמשטרה איננה נוהגת לבדוק את תקינות המתקנים שבאצטדיון". אכן, אין די בטענת הנתבעת כי קיומו של סיור משותף מוקדם מלמד שלא היו ליקויים של פתחים פרוצים לאצטדיון, שאם לא כן, לא הייתה המשטרה מתירה קיום המשחק. ואביא את קביעתו של בית משפט המחוזי בע"א 3197/09 לעניין זה: "הרי פעולות אלו נועדו כולן לשמור על הסדר הציבורי, ואין המשטרה אמורה לטפל בתקינותם של המקרקעין או במצב אחזקתם. וודאי שלא היה על המשטרה לצפות, כי מאחורי הפתח בחומת האצטדיון קיים פיר עמוק שאינו מגודר". לאור האמור לעיל, סבורני כי אין מקום לקבל את התביעה כנגד הצדדים השלישיים (הורי התובע והמשטרה). הנזק הנכות הרפואית התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום האורטופדיה, מאת פרופ' פוגרונד. בשולי חוות הדעת כתב המומחה כדלהלן: "המצב הינו סופי. לדעתי קיימת לו נכות לצמיתות בגובה 5% לפי סעיף 37(8)א' בגין השבר של חוליה L2. אין נכות עבור החבלות האחרות". משלא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת ומשלא נחקר המומחה על חוות דעתו, אני מאמץ את קביעתו של המומחה וקובע כי הנכות הרפואית תעמוד על 5%. הנכות התפקודית כידוע, תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונאלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע בדרך כלל (ע"א 3049/93,סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, 802-801). לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל מכאבים בגב התחתון ופרק כף יד שמאל. בנוסף, העיד התובע, כי "יש לי בעיה בישיבה ממושכת. אני עובד במוקד, יש לי אוזניה, אני יכול לקום, שכואב לי אני קם, הולך, מסתובב" (עמוד 13 שורות 26-25 לפרוטוקול הדיון). מאידך, טענו הנתבעות, כי הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה הינה נכות שניתנה בגין ממצא בצילום הרנטגן בלבד ואין לה כל השלכה תפקודית. בסיכומם של דברים, אני סבור, כי לא ניכר שנכותו הרפואית של התובע השפיעה באופן משמעותי על תפקודו. התובע סיים את לימודיו, התגייס לצבא ולאחר שחרורו למד לתואר הנדסאי תעשייה וניהול. כמו כן, התובע עובד כמוקדן בחברת "בזק" מזה 6 שנים. במהלך השנים התובע לא פנה לאורטופד ולא התלונן על כאבים או מגבלות הקשורות לתאונה דנן. לאור האמור, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 2.5% אובדן כושר השתכרות לעניין הפיצוי הנתבע בגין הפסד השתכרות לעתיד, ביקש התובע לפסוק פיצוי על פי שיטת החישוב האקטוארית, לפי הנכות התפקודית ושכרו של התובע, אשר עומד על סך של 10,000 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. מנגד, טענו הנתבעות, כי התאונה לא גרמה לכל פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, קביעת הפסד השתכרותו של נפגע לעתיד טומנת בחובה פרמטרים רבים, המשתנים ממקרה למקרה, ביניהם מקצועו של הנפגע, כושר הסתגלותו למצב החדש, שלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית (ע"א 50/62, קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז 1572, 1577) חלוף הזמן הרב יחסית מאז האירוע בו נפגע התובע עד היום, יש בו ללמד על פרמטרים אלו באופן אובייקטיבי. כפי שעלה מסיכומי התובע, לאחר שחרורו מצה"ל למד התובע לתואר הנדסאי וניהול והחל לעבוד כמוקדן בבזק. אמנם, אין בנתונים אלו כדי לעמוד לתובע כרועץ בתביעתו, ברם, יש בהם כדי ללמוד כי התובע הסתגל למצבו החדש בהצלחה והשתלב בתפקידו. התובע לא הרים את הנטל להראות שקיים פער בין המשכורת שהוא משתכר היום לבין המשכורת הפוטנציאלית שהיה מקבל ללא הפגיעה. אם לסכם, לאור העובדה כי מדובר בבחור צעיר, שעתידו לפניו, כאשר סביר להניח שלאותם כאבים תהיה השפעה מסוימת, אם כי לא משמעותית, על כושר השתכרותו, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בלבד בגין ראש נזק זה בסך 50,000 ₪. עזרה וסיעוד (לעבר ולעתיד) התובע עתר לפיצוי בסך 10,000 ₪ לעבר, ולפיצוי בסך 30,000 ₪ לעתיד. הנתבעות טענו, כי אין לפסוק לו מאומה לגבי ראש נזק זה. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי: "9. ...ההורים שלי טיפלו בי באשפוז והיו לצידי כל הזמן. גם אחרי האשפוז ההורים שלי טיפלו בי בבית והסיעו אותי לטיפולים". כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מקום בו נעזר הנפגע בעזרת קרובים, הנובעת מעצם קרבתם של העוזרים לנפגע ודאגתם הטבעית לו, אין מקום לפסיקת פיצויים בהיעדר אינדיקציה לנזק ספציפי, קרי גרעון כלכלי ממשי שאירע בעקבות העזרה (ע"א 327/81, אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פ"ד לח(3) 580, 590- 589). בנסיבות העניין, שוכנעתי כי בתקופה הסמוכה לפגיעה היה צורך בעזרה מוגברת של בני משפחה. יש להעריך עזרה זו כשוות ערך לפיצוי בסך של 3,000 ₪. לגבי העתיד- לא מצאתי לנכון לקבוע פיצוי עבור עזרה לתובע במשק הבית. הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) במסגרת ראש נזק זה, ביקש התובע לקבל פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד וכן הוצאות נסיעה לבית החולים בעת אשפוזו, אולם התובע לא השכיל להציג קבלות או אסמכתאות אחרות שיתמכו בגרסתו הן באשר להוצאות הרפואיות והן באשר להוצאות הנסיעה. בשים לב לטיב הפגיעה, ובשים לב לעובדה שלא הוצגה ולו קבלה אחת, אני פוסק לתובע סכום של 1,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד. כאב וסבל בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעה לתובע, 5 ימי אשפוז והיעדרות מבית הספר למשך חודש ימים, אני מעמיד הפיצוי על 60,000 ₪ (הסכום כולל ריבית). סוף דבר לאור כל האמור, ישאו הנתבעות בנזקי התובע כדלקמן: הפסד השתכרות: 50,000 ₪ כאב וסבל: 60,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 1,000 ₪ עזרת הזולת: 3,000 ₪ סה"כ : 114,000 ₪ לאחר ניכוי 25% בגין אשם תורם מתקבל פיצוי בסך של 85,000 ₪. לסכום הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ והוצאות המשפט. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.קטיניםרשלנות תורמתרשלנות