שטר לא חתום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שטר לא חתום: התובעת, תאגיד בנקאי, הגישה תביעה כנגד הנתבעים, חברה בע"מ ובעל מניותיה בגין חובות לכאורה של הנתבעת 1 שמקורם ביתרת חובה בחשבון העו"ש והלוואות שנלקחו ולא נפרעו. בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעים כי ערבותו של הנתבע 2 הוגבלה לסך של 50,000 ₪ ולא היתה מעולם בלתי מוגבלת בסכום. עוד נטען כי מעשי ומחדלי התובעת, אשר כללו בין היתר אי כיבוד הסכמות בדבר היקף אשראי לנתבעת 1, גביית עמלות חריגות, אי השבת שיקים שנמשכו על ידי צדדי ג' שחוללו לידי הנתבעת ומאידך חילול שיקים של הנתבעת 1 שלא כדין הביאו לקריסתה הכלכלית של הנתבעת 1, תוך אובדן כל ההשקעה הכרוכה בהקמת העסק כמו גם אובדן רווחים עתידיים. הנתבעים הוסיפו והגישו נוכח טענותיהם אלו תביעה שכנגד שעניינה אובדן ההשקעה, שווי ההמחאות שלא הושבו ואובדן רווחים צפויים. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו ושמעתי את עדויות הצדדים בפני באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה ודין התביעה שכנגד להידחות. להלן יפורטו הטעמים להחלטתי זו. העובדות הצריכות לעניין במהלך חודש מרץ 2003, או בסמוך לכך נפתח חשבון הנתבעת 1, כאשר מסמכי פתיחת החשבון נחתמו על ידי הנתבע 2 שהינו מנהלה ובעל מניותיה של הנתבעת 1 ובנוסף נחתם מסמך הערבות האישית ביחס אליו חלוקים הצדדים. מסגרת האשראי בחשבון עם פתיחתו עמדה על סך של 20,000 ₪. מסגרת זו הוגדלה באופן הדרגתי כאשר לשיטת התובעת הוגדלה עד לסך של 350,000 ₪ ולשיטת הנתבעים הוגדלה עד לסך של 500,000 ₪. במהלך חודש ינואר 2004 חתמו סבו של הנתבע 1 והוריו על כתבי ערבות ושעבוד של כספים, הסב מר אליעזר ינקוביץ על סך של 108,135 ₪ וההורים ה"ה איריס ואריה ינקוביץ על סך של 100,393 ₪. במקביל במהלך התקופה שקדמה להגשת כתב התביעה נלקחו על ידי הנתבעת 1 הלוואות שונות, האחת על סך של 380,000 ₪ ביולי 2005, והשנייה על סך של 200,000 ₪ ביום 30.11.2005. במהלך החודשים מרץ עד מאי 2006 נלקחו מספר הלוואות נוספות בסכומים לא גדולים ואשר כנגדן נמסרו לתובעת המחאות מעותדות של צדדי ג'. ביום 13.7.2006 הוגשה תובענה זו כאשר זמן לא רב אחריה הוגבל חשבונה של הנתבעת 1. המחלוקות בקליפת אגוז התובעת הציגה למעשה במסגרת כתב התביעה בסדר דין מקוצר את מסמכי הבנק לרבות דפי חשבון, מסמכי ההלוואות ודפי יתרות וזאת כראייה ליתרת חובם של הנתבעים. כנגד כל אלו הועלו על ידי הנתבעים טענות רבות, כאשר המחלוקות בין הצדדים נתרכזו לסוגיות הבאות: גובה החוב הכולל ושאלת גבייתן של ריביות חריגות או התניית שירות בשירות. הגבלת ערבותו של הנתבע 2 לחובותיה של הנתבעת 1. היקף מסגרת האשראי שאושרה והחריגה ממנה. השבת ההמחאות שנמסרו לתובעת לניכיון לאחר שחוללו, לידי הנתבעים. חילול המחאות הנתבעת 1 על ידי התובעת. נזקי הנתבעים, גורם והיקף. גובה החוב התובעת טענה כי במועד הגשת כתב התביעה עמדה יתרת חובם של הנתבעים על סך של 1,199,084 ₪ לפי הפירוט הבא: יתרת חובה בחשבון העובר ושב בסך של 381,820 ₪; יתרת הלוואה שלא נפרעה מיולי 2005 בסך של 361,805 ₪; יתרת הלוואה שלא נפרעה מנובמבר 2005 בסך של 90,099 ₪; יתרת הלוואות בגין המחאות מעותדות בסך של 303,373 ₪ ויתרת חובה בגין כרטיסי אשראי בסך של 47,357 ₪. בנוסף נטען לקיומו של חוב נפרד אישי של הנתבע 2 בסך של 14,630 ₪. הנתבעים טענו בכתבי הטענות ובתצהירים כי התובעת גבתה מחשבון העו"ש וביחס ליתרת ההלוואות ריביות חריגות בניגוד להסכמות הצדדים ובניגוד הוראות הדין. מדובר בטענות כלליות ביותר אשר בפועל לא הונחה ביחס אליהן תשתית ראייתית כלשהי. אומנם הנתבעים צירפו חוות דעת של רו"ח מר פניני ביחס לגבייתן של ריביות חריגות, ואולם בעת חקירת המומחה התברר כי התייחסותו לסוגיית הריביות החריגות התייחסה לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, וכן לשאלת גביית של ריביות חריגות ביחס להמחאות שניתנו לניכיון וחוללו. משנשאל המומחה במסגרת חקירתו הנגדית האם חוות דעתו כוללת התייחסות לשאלת זכותה של התובעת לגבות ריביות אלו השיב בשלילה (עמוד 21 שורות 20-21 לפרוטוקול), ומעבר לכך אף השיב כי ככל שבדין בחרה התובעת שלא להמשיך וליתן בידי הנתבעים או מי מהם אשראי שהרי לא מדובר בריביות שנגבו שלא כדין. (בעניין זה ראה עמוד 21 שורות 13-15 לפרוטוקול). הנתבע 2 הוסיף וטען טענות בדבר קיומן של ריביות חריגות ביחס ליתרת החובה שבין הסך של 350,000 ₪ ל- 500,000 ₪, ואולם לא הציג כל ראייה לקיומה של הסכמה להיקף אשראי בסכום זה, לשווי הריביות החריגות שנגבו לכאורה ביחס לסך העודף או חישוב אריתמטי כלשהו מכוחו ניתן ללמוד על נתונים בדבר גובה הריבית. מדובר היה בטענה כללית ביותר ולא מפורטת כדבעי. באשר לטענה בדבר התניית שירות בשירות, שהרי למעט אמרות כלליות בעניין זה על ידי הנתבעים, לא הוצגו כל מסמכים , ראיות או טענות של ממש מכוחן ניתן להסיק, אף לא בקירוב, כי התובעת פעלה בניגוד להוראות דיני הבנקאות לרבות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א 1981. טענו הנתבעים במסגרת תצהירו של הנתבע 2 כי התובעת כשלה בדרך התנהלותה בשעה שלא הפחיתה מסכום התביעה סך של כ-230,000 ₪ בגין מימוש בטוחות שניתנו על ידי בני משפחתו של הנתבע 2. עיון בדפי הבנק שצורפו לתצהירי הצדדים מלמד כי הבטוחה שניתנה בדמות פיקדון כספי של סבו של הנתבע 2, נפרעה עוד קודם הגשת כתב התביעה, ומכאן שהיתרה בעו"ש כפי שהוצגה, הינה לאחר הקטנת יתרת החובה בגין פירעון אותו פיקדון כספי. עם זאת, בכל הנוגע לפירעון הפיקדון של הורי הנתבע 2 שהרי זה נפרע לאחר הגשת כתב התביעה ומכאן שיש להפחית מסכום כל יתרת חוב ככל שקיימת את הסך של 101,646 ₪. הגבלת ערבותו של הנתבע 2. טענתו של הנתבע 2 לאורך כל ההליך היתה כי בפועל הוגבלה ערבותו האישית לסך של 50,000 ₪. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו לתצהירי הצדדים ושמעתי את עדויותיהם בפני, אני מוצאת לדחות טענתו זו של הנתבע 2. מסמך הערבות האישית הינו הסכם בכתב, אשר כותרתו ללא כחל וסרק הינה " כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום". הנתבע 2 חתם על מסמך זה, וככל שסבר שאין מקום לחתימתו או שיש להחתימו על ערבות אחרת, שהרי היה עליו לוודא כי מסמך זה לא ייחתם. לא התרשמתי מעדותו כי לא הבין את מהות המסמך עליו חתם. לא זו אף זו, חתימתו של הנתבע 2, אינה מופיעה רק בסופו של המסמך, אלא שהוספו חתימות נוספות לצד סעיפים פרטניים במסגרת כתב הערבות לרבות לדוגמא בסעיף 2, בו נאמר באופן בולט כי "הסכום שאנו ערבים לפרעונו ומתחייבים לשלמו לבנק על פי כתב ערבות זה הינו בלתי מוגבל, ויקרא להלן- סכום הערבות". מצאתי את עדותו של מר לוי, אשר החתים את התובע על כתב הערבות כמהימנה, בעדותו לא ניסה לצייר עצמו כמי שזוכר כל בפרט בפגישה שנערכה לפני כשש שנים ואולם היתה וודאות בעדותו בדבר חתימתו של הנתבע 2. לא מצאתי לקבל בעניין זה את טענות הנתבעים בסעיף 38 לסיכומים ואיני סבורה כי נפל פגם בעדותו או בדרך התנהלותו. מאידך, מצאתי את עדותו של הנתבע 2 בעניין זה חסרה ומלאת סתירות. בתצהירו טען הנתבע 2 כי נאמר לו במועד החתימה על כתב הערבות שאין לו מה לדאוג וכי הערבות מוגבלת בסכום והמסמך יתוקן. לא ברור לי מדוע צריך לתקן מסמך שזה עתה נחתם, חלף חתימה על מסמך מתאים. כמו כן, אילו היה ממש בדבריו אלו של הנתבע 2, מדוע לא הבטיח כי אכן תיקון כאמור יעשה או לכל הפחות תשלח על ידו הודעה/התרעה בכתב בעניין זה. כמו כן מעדותו בפני במסגרת חקירתו הנגדית עלה לראשונה כי האדם שעימו שוחח לכאורה בעניין הגבלת סכום הערבות האישית היתה מנהלת הסניף הקודמת. בתצהירו של הנתבע 2 לא נאמר בעניין זה דבר אלא שמגעיו הוא מול "נציג הבנק". הדעת נותנת כי ככל שהיה הנתבע 2 מגיע להסכמות עם מנהלת הסניף, היו הסכמות אלו כמו גם זהותו של הגורם שנתן הסכמה כאמור, באות לידי ביטוי מפורש ושמי בתצהיר. לא זו אף זו, במסגרת תצהירו של הנתבע 2, חזר זה וטען כי "נציג הבנק שהחתים", "נציג הבנק שמסר", " סמכתי על נציג הבנק". התייחסותו של הנתבע 2 לאורך כל הדרך הינה לנציג זכר, בעוד במסגרת חקירתו הנגדית טען כי כל מגעיו בעניין זה היו עם מנהלת הסניף הקודמת שהינה גברת. אין אני סבורה כי עסקינן בסמנטיקה, אלא בפער מהותי בגרסה. בעניין זה הניסיון, בדיעבד, לטעון כי היה זה הבנק אשר כשל בכך שלא ביקש ממנהלת הסניף הקודמת להעיד, דינו להידחות. מכתב הדרישה הנתבע 2 ביקש כי בית המשפט ילמד על קיומה של "הודאת בעל דין" בדבר הגבלת סכום ערבותו לסך של 50,000 ₪, מכוח נוסח מכתב הדרישה שנשלח אליו ואשר בסיפא שלו נאמר כי מדובר במכתב שנשלח למי שחובו הינו עד ל- 50,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר הנתבע 2). אין בידי לקבל טענתו זו של הנתבע. גם הנתבעת 1, אשר יתרת חובה לתובעת באותה עת עמדה על מאות אלפי שקלים קיבלה מכתב זהה לזה שקיבל הנתבע 2 לידיו. לא ניתן להסיק מכוח מכתב זה כי התובעת ויתרה על כל יתרת החוב, אך בשל משלוח מכתב דרישה אשר בסופו נאמר לכאורה כי הוא מיועד למי שחובם אינו עולה על 50,000 ₪. בדיון בפני התברר כי מכתב הדרישה אינו מתייחס כלל לחשבון החברה-הנתבעת 1, אשר ביחס אליו נחתמה ערבותו האישית של הנתבע 2, אלא לחשבונו הפרטי של הנתבע 2. מכאן שלא ניתן להסיק דבר וחצי דבר על כוונות או הבנות הבנק את היקף ערבותו של הנתבע 2 ליתרת חובה של הנתבעת 1. עוד ובנוסף, עיון מעמיק במכתב זה מלמד כי ה- כוכבית (*) לצידה נרשם בסיפא של המכתב "לחוב בסכום של עד 50,000 ₪) מתייחסת לסעיף 6 למכתב , כאשר בסעיף זה מתייחס לתביעה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. אין ולא ניתן להסיק ממכתב זה, אשר כאמור כלל אינו מתייחס לחשבון הנתבעת 1, כי התובעת הודתה או היתה מודעת בדרך כלשהי להגבלת ערבותו של הנתבע 2. גם מהותית יקשה עלי לקבל את טענות הנתבע 2 בדבר הגבלת הערבות האישית במקום שבו הוגדלה מעת לעת מסגרת האשראי בחשבונה של הנתבעת 1, ולא הומצאו כל בטוחות חלופיות או נוספות (עד למתן ערבויות בני משפחתו של הנתבע 2 לצורך הגדלת מסגרת האשראי לסך של 350,000 ₪). הנתבע 2 לא יכול היה להציג, על אף שנחקר על כך במסגרת חקירתו הנגדית, כל סיבה למתן אשראי בהיקף של כ-200,000 ₪ מבלי שיינתנו לכאורה בגין אשראי זה ביטחונות כלשהם, וגרסתו עקב כך אינה סבירה בעיני. לא למיותר לציין כי הנתבע 2 אינו "זר" לנתבעת 1, אלא שהוא בעל מניותיה ומנהלה היחיד. העובדה כי חתם כערב באופן מלא לכל חובותיה, אינה בלתי סבירה. מאידך הפנייה לבית המשפט כי יסתמך על עדות בעל פה, שנסתרה פעם אחר פעם( הן בעדותו של העד עצמו והן באמצעות עדי התביעה), וזאת חלף מסמך בכתב פשוט וברור על פניו, שאין חולק כי נחתם על ידי הנתבע 2, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. צודק ב"כ הנתבעים בדבריו כי יש לבחון את המקרה על בסיס עובדותיו הפרטניות, לרבות לעניין חתימתו של הנתבע 2 על כתב הערבות. אני מוצאת נוכח האמור לעיל, ולאחר בחינת נתוניו הפרטניים של תיק זה להורות כי ערבותו של הנתבע 2 לחובותיה של הנתבעת 1 היתה בלתי מוגבלת בסכום. היקף מסגרת האשראי והתנהלות הצדדים בעוד לטענת התובעת הועלתה מסגרת האשראי של הנתבעת 1 עד לסך של 350,000 ₪, שהרי לטענת הנתבעים, הועלתה מסגרת האשראי בעקבות הסכמות שבעל-פה לסך של עד 500,000 ₪. דין טענתם זו של הנתבעים להידחות. עיון במסמכים שהוגשו כראייה לבית המשפט מלמדת על כך שכל מקרה של שינוי מסגרת האשראי לווה בחתימה על מסמכים רלוונטיים. עיון בנספחים ג' , ו' ו-ט' לדוגמא לתצהיר הנתבע 2 , מלמדים על כך ששינוי מסגרות האשראי לא נעשה בעל-פה. מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, כאשר כל שיכול היה הנתבע 2 להציג הוא את דבריו שלו. מסגרות האשראי הוגדרו בכתובים, ונמצאו להם תימוכין גם במסמכים נלווים. כך לדוגמא חתמו בני משפחתו של הנתבע 2 על כתבי שעבוד של פיקדונות לצורך הגדלת מסגרת האשראי ל-350,000 ₪. במקום שבו מצאה התובעת להתנות הגדלת מסגרת האשראי לסכום מוגדר וברור במתן ביטחונות בדמות של שעבוד פיקדונות שקליים, אין זה סביר בעיני כי התובעת תסכים להגדלת מסגרת האשראי במאה וחמישים אלף שקל נוספים, ללא כל התחייבות, הגדרת מסגרת או הצגת ביטחונות. עוד יש להוסיף כי מנספחים ה' לתצהיר התובעת עולה כי לנתבעים ניתנו הלוואות בחודשים מרץ-מאי 2006 כנגד שיקים . עיון בתדפיס חשבון הבנק מלמד כי אילו אכן היתה הסכמה למסגרת אשראי בשיעור של 500,000 ₪, שהרי ביחס לחלק מאותן הלוואות לא היה בהן צורך וניתן היה להסתפק בפשטות בשימוש באותה מסגרת אשראי. העובדה כי שני הצדדים מצאו להתקשר בהסכמי הלוואה, קצרי מועד ובאופן יחסי עם סכומים לא גדולים, מלמדת כי מסגרת האשראי שאושרה היתה כפי זו המצויה במסמכים, ולא זו הנטענת על ידי הנתבע 2. עם זאת, אני מוצאת להדגיש במפורש כי יש לאבחן בין מסגרות האשראי (ומכאן גם היקף הריביות שנגבו) לבין מתן ההרשאה ,אד הוק, לחרוג מהם, אשר תידון בנפרד. שיקים לניכיון מותנה לטענת הנתבעים מכל סכום חוב שייפסק יש להפחית סך של 389,508 ₪, שהינו סכום ההמחאות שנמסרו לתובעת לניכיון , חוללו על ידי המושך, ולא הושבו לידי הנתבעים. התובעת טענה כי אין ולא קמה לה כל חובה להשבת ההמחאות. בעניין זה אין דעתי כדעת התובעת. מעדותה של מנהלת סניף התובעת עלה כי דרך התנהלותם של הצדדים כללה מסירת המחאות מעותדות לתובעת, שניתנו לנתבעת 1 כשהן משוכות לפקודתה וסחירותן מוגבלת, וכנגדם זוכה חשבונה של הנתבעת 1. במקום שבו חוללה המחאה זו או אחרת, הוגדלה יתרת חובה של הנתבעת בחשבון העו"ש בגובה ההמחאה, ואולם ההמחאה עצמה הושבה לידי הנתבעת 1. (בעניין זה ראה עדותה של הגב' גינסבורג בעמוד 18 שורות 5-8 לפרוטוקול ). טענות התובעת בעניין זה במסגרת תצהירה של הגב' גינסבורג היו חסרות ואני סבורה כי התנהלותה בעניין זה לקויה. אין התובעת יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו. אין היא יכולה להחזיק בידיה את ההמחאות, ומאידך להגדיל את יתרת חובה של הנתבעת 1 ביחס לאותן המחאות. עם זאת ודווקא לאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע 2, באתי לכלל מסקנה שאין מקום לקבל את טענתם של הנתבעים בדבר הפחתת יתרת סכום ההמחאות מגובה חובה של הנתבעת 1. במסגרת בקשת הרשות להתגונן, כתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד לא ביקשו הנתבעים לקבל לידיהם את ההמחאות בחוזר, אלא להפחית מסכום יתרת החובה בעו"ש את גובה סכומן של ההמחאות. גם לכך הייתי נעתרת, אילו היה בידי להסיק, נוכח הראיות שהוצגו בפני, כי המחאות אלו אכן ניתנות לפירעון. ואולם, הגם שההמחאות אמורות היו להיפרע בין החודשים יוני לאוקטובר 2006, לא יכולים היו הנתבעים להציג ולו פנייה אחת בכתב שלהם או של ב"כ לקבלת ההמחאות המקוריות אלא במסגרת בקשה לגילוי מסמכים כללי. עיון בהמחאות נשוא הדיון מלמד כי ביחס לאותן המחאות ניתנה הוראת ביטול. לכאורה אם כן מצא המושך להורות על ביטול ההמחאות. לא הוצגה לי ולו ראשית ראייה כי הנתבעים פנו בדרישה לקבלת הכספים מן החברה שמשכה את ההמחאות לפקודת הנתבעת או כי הינם זכאים לתמורתן של אותן המחאות. מעל כל אלו היה זה הנתבע 2 בעצמו אשר טען כי ביחס לחלק מן ההמחאות, כי כלל לא ניתנה תמורה בגינם (עמוד 38 שורות 9-10 לפרוטוקול ועמוד 38 שורות 21-22 לפרוטוקול). בדיון נתברר כי נכון להיום עובד הנתבע 2, אצל החברה מושכת ההמחאות. על אף עובדה זו לא עלה כי ניסה, פנה או ביקש לקבל לידיו את התמורה החלופית בגין המחאות אלו. בכך יש לשיטתי משום גילוי דעת ברור של הנתבעים ביחס לזכותם לקבלת הכספים נשוא ההמחאות. טענתו של הנתבע 2 כי אינו יכול לפנות לכאורה לחב' המושכת - חב' סופרמרקטינג מערכות שיווק דינאמיות בע"מ, אינה סבירה בעיני , בוודאי נוכח היקף החוב הנטען כמו גם מצבו הכלכלי הלכאורי של הנתבע 2. טענת הנתבעים במסגרת כתב ההגנה (ובקשת הרשות להתגונן שקדמה לה) היא טענת קיזוז. טענת קיזוז יש להוכיח הן ביחס לזכות לקבלת הכספים, והן ביחס להיקף הסכומים. אין הנתבעים יכולים לדרוש הפחתת שיעורו של חוב בגין המחאות, שברור כי התמורה בגינם ניתנה ,לכל היותר, באופן חלקי, הגם שלא ניתן לדעת מהו אותו חלק. ואדגיש, הנתבע 2 נשאל בעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית מספר פעמים ומגוון שאלות. לא ניתן היה להסיק מדבריו ביחס לאיזה חלק מן ההמחאות ניתנה תמורה והיקפה. נוכח האמור לעיל יש להורות על דחיית טענת הנתבעים בדבר קיזוז סכום ההמחאות שנמשכו על ידי חב' סופרמרקטינג מערכות שיווק דינאמיות בע"מ מחובם של הנתבעים, או לחילופין לחייב את התובעת בתשלומם לידי הנתבעים. חילול המחאות הנתבעת 1 בעניין זה נחלקו טענות הנתבעים לשניים: ההמחאות שחוללו ביום 16.12.2005. ההמחאה בסך 889 ₪ שחוללה ביום 21.7.2006. טענו הנתבעים בפני כי גם בעבר בעת שהיתה הנתבעת 1 בחריגה מהותית ממסגרת האשראי הנטענת, כובדו המחאותיה, וכי פעולתה החד צדדית של התובעת נעשתה שלא כדין. עוד נטען כי ממילא מסגרת האשראי המאושרת של הנתבעת 1 עמדה על 500,000 ₪. באשר למסגרת האשראי שהרי בהמשך להחלטתי דלעיל יש להסיק כי מסגרת האשראי עמדה על סך של 350,000 ₪ בלבד. עם זאת , ולאחר עיון בדפי החשבון השונים שהוצגו לי על ידי הנתבעים, יש להסיק כי בניגוד לדרך התנהלותם של גופים בנקאיים היום ולאחר הנחיה 325 של בנק ישראל מיום 1.7.2006 (הוראות פיקוח על הבנקים בנושא מסגרות אשראי), לא היתה מסגרת האשראי המאושרת "קו בלתי עביר". מעדויות הצדדים עלה כי פעלו על בסיס המצב בשטח, ובהתאם לפעילותה של הנתבעת 1 בפועל, ובמקרים רבים בניגוד להסכמות הכתובות. למעשה בחלק לא מבוטל של שנת 2004 ו- 2005 היתה הנתבעת 1 מחוץ לגבולות מסגרת האשראי המאושרת. אומנם בשנת 2006 ניתן לראות כי החריגה הולכת ומצטמצמת בהיקפה, אך גם בשנה זו מדובר בהמשך חריגות של הנתבעת 1. אין בידי לקבל את טענת מנהלת סניף הבנק הגב' גינסבורג על פיה בכל יום שבו היתה חריגה אושרו המחאות, אד הוק, לאותו מועד. עיינתי בתדפיסי החשבון בבנק וככל שאלו היו פני הדברים דומה כי היה צריך להקצות לנתבעים פקיד נפרד אשר יעמוד עימם בקשר טלפוני יום יומי. כמו כן ניתן לראות כי על אף שניתנו בידי הנתבעת 1 הלוואות שונות שהרי תוך פרק זמן קצר יחסית, גדלה יתרת החובה בשנית ונוצרו שוב חריגות ממסגרת האשראי (בעניין זה ראה נספח יא' לתצהיר הנתבע 2 ). מן העדויות השונות לרבות עדותו של הנתבע 2 עולה כי התובעת אכן היתה בקשר הדוק עימו, הגם לא יום יומי, ואכן ביקשה להקטין את החריגות ממסגרת האשראי. עם זאת ההחלטה להשיב את ששת ההמחאות ביום 16.12.2005 היתה חד צדדית, וספק בעיני באם משהו שוחח עם הנתבע 2 קודם לכן או באותו יום. דומה כי מדובר היה במעין "יריית אזהרה" בכיוונם של הנתבעים. נשאלת השאלה, האם כדין פעלה התובעת לביטולן של שש המחאות ביום 16.12.2005, אם לאו. לשיטתי היתה התנהלותה של התובעת לקויה באופן חלקי, ואפרט. חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א 1981 (להלן: "חוק שיקים ללא כיסוי") והתקנות שהותקנו מכוחו קובעות כי עומדת לבעל חשבון האפשרות לטעון כנגד ביטולן של המחאות מכוח מספר סיבות מוגדרות. בין היתר קובע סעיף 10 כי במקום שבו יכול היה בעל חשבון להניח באופן סביר כי ההמחאות ייפרעו, שהרי במקום שבו לא נפרעו אלא חוללו על ידי הבנק יש להורות כי טעה הבנק בפעולותיו אלו תוך גריעת ההמחאות מרשימת השקים שחוללו. קיימת פסיקה רחבה בתחום זה אשר כללה לא אחת התייחסות לשאלת נורמת הפעילות שבין הבנק לבין הלקוח כאינדיקציה לזכותו של הלקוח להניח כי ההמחאות ייפרעו. מתוך דפי החשבון אכן עולה דרך התנהלות במשך תקופה ארוכה ממנה יכולים היו לכאורה הנתבעים להסיק כי גם שיקים אלו יכובדו. אומנם דרך התנהלות בעבר, אינה מחייבת המשכה של אותה התנהלות ואינה מחייבת את התובעת להמשיך ולפרוע שיקים אשר יביאו את חשבון הנתבעת לחריגה ממסגרת החשבון, ואולם שינוי מדיניות ראוי כי יעשה תוך מתן הודעה, וראוי כי יהיה שיטתי. (בעניין זה ראה לדוגמא רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ). במקום שבו הושבו שישה שיקים ביום בודד ולאחר מכן המשיכה התובעת לכבד שיקים, הגם שחשבונה של הנתבעת 1 היה בחריגה ניכרת ממסגרת האשראי, שהרי יש לראות דרך התנהלות זו כלקויה, בוודאי כאשר עסקינן בששת השיקים יחדיו. באשר להשבתו של השיק האחרון מיום 21.7.2006, שהרי גם בעניין זה הדין עם הנתבעים. לא ברור לי מדוע סברה התובעת כי הנחיות כאלו או אחרות של בנק ישראל, מהוות דין מחייב הגובר על הוראות חוק פרטניות, מה גם שהנחיות אלו לא הוצגו בפני בפועל. למעלה מן הצורך עיינתי בכללי מסלקת הבנקים כמו גם בנספחיה לרבות נספח 305 ואין דעתי בעניין זה כדעת התובעת. לשיטתי במקום שבו לא קיימת חתימת מושך, כלל לא מדובר בשטר/שיק, ומתוך שכך, לא היה מקום לחלל את השיק בשל העדר כיסוי. לצורך הגדרת המונח "שיק" קיימת בחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א 1981, הפנייה לסעיף 73 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"). בסעיף 73 לפקודת השטרות קיימת הפנייה להגדרת המונח שטר חליפין בסעיף 1 לחוק בו נקבע: "שטר חליפין- הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו או למוכ"ז...." (ההדגשה אינה במקור ה.ס.) מתוך שכך, שטר שאינו חתום, כלל אינו עומד בהגדרת המונח שיק, והיה על הבנק להשיבו מן הטעם של העדר חתימת מושך, ולא לבחון את המסמך כשיק על כל המשתמע מכך. לחתימת המושך תפקידים מהותיים באשר היא מצביעה בראש ובראשונה על גמירות דעת כמו גם משמשת כאמצעי זיהוי של המתחייב. אומנם, נקבעה בסעיף 1 לחוק שיקים ללא כיסוי הגדרת "שיק שסורב" אשר כוללת הנחה כי במקום שבו קיימים מספר טעמים לחילול השיק, לרבות העדר כיסוי, לא יהיה בכך כדי למנוע, לכאורה, הכללותו של אותו שיק במסגרת שיקים שסורבו בהעדר כיסוי. עם זאת, בראש ובראשונה יש להבטיח כי אכן עסקינן בשטר. לא אלו הם פני הדברים בפני. דומה הדבר למקרה שבו ייגנב פנקס שיקים של אדם, השיקים ללא חתימה יוגשו לבנק, והבנק בשל העדר כיסוי יחלל אותם וימנה אותם במניין השיקים המסורבים. אין לפעולה מעין זו כל הצדקה, משפטית, מוסרית או עניינית. (בעניין זה ראה ש. לרנר דיני שטרות פרק שישי, מהדורה שנייה, ע"פ 556/71 פייג נ' שפיצקופף פ"ד כז(1) 355, ע"פ 571/79 דירות מקסים בע"מ ואח' נ' דינה ג'רבי פ"ד לז(1) 589) אומנם דיני תום הלב חלים גם בענייננו, וככל שהיה מוכח כי הנתבעים נמנעו מן החתימה בכוונת מכוון שהרי יכול והיה מקום לראות במסמך זה כשיק שיש לכלול אותו במסגרת השיקים שסורבו בהעדר כיסוי מספיק. בספרו של ש. קסוטו החתימה בשטרות פרק ג' עמוד 134, נאמר : " תום לב וחתימה- תום לב עדיף". עם זאת, במקרה שבפני, לא הוכח כי אכן נעשו פעולות הנתבעים במתכוון (ובקיומם של שיקים נוספים לא חתומים אין בהכרח די), ונטל ההוכחה בעניין זה מוטל היה על התובעת. משלא הוכח כי עסקינן במעשה במתכוון שנעשה בחוסר תום לב, שהרי יש להורות כי שגתה התובעת בשעה שמצאה לסרב פרעונו של שיק זה מן הטעם של העדר כיסוי מספיק. הגורם לנזקי הנתבעים טענו הנתבעים כי היתה זו דרך התנהלותה של התובעת אשר הביאה בסופו של יום לקריסתה של הנתבעת 1. טענתם זו של הנתבעים נתבססה על מספר ראשי פרקים לרבות חילול המחאות הנתבעת 1 עד כדי הגבלת החשבון , וביטול חד צדדי את מסגרת האשראי מחד ודרישה להשבת כל הכספים מאידך. דין טענתם זו של הנתבעים להידחות מכל וכל. הניסיון להטיל לפתחה של התובעת את כל מחדלי הנתבעים, הוא ניסיון שאין לצידו דבר. התובעת לא "ביקשה" הלוואות או מסגרת אשראי וכל רצונה גם כיום הוא לקבל בחוזר כספים בהם עשתה הנתבעת 1 שימוש לצורך עסקיה ואשר ניתנו לה על ידי התובעת. אין התובעת חייבת להמשיך וליתן אשראי ללא גבול. ביחס לחילול ההמחאות שהרי צודקים הנתבעים בטענות כי פעולות התובעת להשבת כל ששת ההמחאות מחודש דצמבר 2005 יחד כמו גם השבת ההמחאה האחרונה בסך 889 ₪ ביום 21.7.2006 מטעם של העדר כיסוי מספיק, היו לקויות. עוד עולה כי לכאורה ככל שלא היו מחוללות המחאות אלו, לא היה חשבונה של הנתבעת 1 מוגבל. עם זאת, חשבון הבנק הוגבל לאחר הגשת כתב התביעה ולאחר שעקב מצבה של הנתבעת 1, סירבה התובעת לאפשר חריגה נוספת ממסגרת האשראי או ליתן בידי הנתבעים אשראי נוסף. חילול ההמחאות לא היווה את הגורם או הזרז להתמוטטותה של הנתבעת 1, אלא היה חלק מן התוצאות של אותו חידלון. טענת הנתבעים על פיה, אלמלא השבת השיק האחרון יכולה היתה הנתבעת להמשיך ולפעול, אינה עומדת בקנה אחד עם יתרות החובה הכלולות בחשבון כמו גם עדותו של הנתבע 2 עצמו באשר למצבה של הנתבעת 1 ופעילותה. עיון באותם נספחים מלמד כי יתרת חובה זו היתה גדולה לעין ערוך ממסגרת האשראי שאושרה לנתבעת 1, וממילא עמדה לתובעת האפשרות שלא ליתן אשראי נוסף. עוד עלה כי על אף שהנתבע 2 פעל לצורך הצטרפותו של שותף או גורם פיננאסי אחר במשך תקופה ארוכה, לא עלה הדבר בידו, ולא הוצגה לו ולו ראשית ראייה ממנה יכולתי להסיק כי הנתבעת 1 עמדה בפני התקשרות עם שותף מעין זה או כי עמדה בפניה דרך חלופית לפתרון החוב הכספי. גם ביחס לאפשרות קבלת אשראי ממוסדות פיננסיים אחרים לא הוכיחו הנתבעים כי הגבלת החשבון היא זו שמנעה קבלת אשראי ממוסדות פיננסיים אחרים. יש לזכור כי עסקינן בתאגיד שכבר הושבו ביחס לחשבונו שיקים בהעדר כיסוי וזאת ללא קשר לשיקים נשוא הדיון, אשר מצוי בחריגה ממסגרת האשראי שהוקצבה לו ואשר נטל הלוואות בהיקף לא מבוטל ואינו עומד בהשבתן. הנתבעים לא הציגו כל ראייה על דבר קיומו של בנק או מוסד פיננאסי אחר, אשר היה מוכן לשקול מתן אשראי או לאפשר פעילות במסגרת זו. טענתם זו של הנתבעים, אשר גם באה לידי ביטוי בסעיף 12 לסיכומים לא אך שלא נתמכה בכל ראייה, אלא למעשה עומדת בניגוד ברור לעדותו של הנתבע 2 עצמו. העיד הנתבע 2 בפני כי פנה, חודשים ארוכים קודם לכן (בסביבות חודש דצמבר 2005) לבנקים נוספים לצורך בחינת אפשרות קבלת אשראי ונענה בשלילה. ( עמוד 31 שורות 24-25 לפרוטוקול). לא למיותר לציין כי לאותה עת לא היה החשבון מוגבל כלל ועיקר. על כך יש להוסיף כי גם במקום שבו סברו הנתבעים כי לא היה מקום להשבת השיקים בחודש דצמבר 2005 או להשבת ההמחאה האחרונה מן הטעם של העדר כיסוי שהרי עמדה להם האפשרות לפעול בעניין זה ולמנוע את הגבלת החשבון. בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי , עמדה לנתבעים האפשרות לערער על החלטת התובעת להשבת ההמחאה, כמו גם ששת ההמחאות הראשונות ואף לבקש עיכוב ההגבלה (בהתאם להוראות סעיף 10א לחוק שיקים ללא כיסוי). הנתבעים לא עשו כן. בכך גילו הנתבעים דעתם במפורש כי למעשה לא היתה כל משמעות, באותה עת, להגבלת החשבון ככל שהדבר נוגע להמשך פעילותה של הנתבעת 1. בשולי החלטתי בעניין זה אציין אך כי גם אילו לא היה מקום לראות במחדלם זה של הנתבעים משום גילוי דעת באשר למשמעות השבת השיק, וגם ככל שהיה בידי הנתבעים להוכיח כי השבת השיק האחרון גרמה או תרמה להתמוטטותה של הנתבעת 1, שהרי עדיין היה מקום לייחס לנתבעים רשלנות תורמת באופן ניכר נוכח מחדלם זה. היקף הנזקים במקום שבו לא הוכיחו הנתבעים כי היה במעשי או מחדלי התובעת כדי להביא להתמוטטותה של הנתבעת 1, שהרי לכאורה די בכך כדי לייתר את הצורך בדיון בחלק הארי של טענות הנתבעים בדבר היקפם. עם זאת ועל מנת שלא ימצא פסק דיני כחסר מצאתי אף להתייחס בקצרה לטענות הנתבעים ביחס לנזקיהם. באשר לשיקים שניתנו לניכיון ולא הושבו, ראה החלטתי דלעיל. במקום בו נתבקש הבנק להפחית את סכום השיקים מיתרת החובה, אך הוכח כי ניתנה ביחס לשיקים אלו הוראת ביטול וספק רב אם ניתנה ביחס אליהם תמורה כלשהי, שהרי לא היה מקום להיענות לטענת הנתבעים. טענו הנתבעים להיקף השקעה בבית העסק של 1,000,000 ₪.לא הוצגה לי כל ראייה, ולו חלקית ביחס לסכום זה. לא הוצגו לי קבלות, חשבוניות, נתונים מתוך דוחות כספיים, או כל פרמטר אחר ממנו ניתן היה להסיק כי אכן בוצעה השקעה בהיקף זה , או בהיקף אחר. למעט עדותו של הנתבע 2, שאין בה די, ואף נמצאה על ידי כחסרה, לא הוצג לי דבר. ביחס לפגיעה במוניטין לא הוצגו לי ראיות על קיומו של מוניטין או חוות דעת ביחס להיקפה או שיעורה הכספי. לא ניתן להסתפק בהצגת סכום בלבד, ללא כל תימוכין, וגם במקום שבו היה ממש בטענות הנתבעים בדבר פגיעה במוניטין, שהרי עדיין היה על הנתבעים להוכיח שיעורו של אותו נזק. באשר לעוגמת הנפש, שהרי לא ניתן מעצם טיבו של הנושא לייחסה לנתבעת 1 ואילו ביחס לנתבע 2, שהרי הגם שאני ערה לעובדה כי קריסתו של חלום עיסקי, יש בצידה עוגמת נפש לא מועטה , שהרי הניסיון לייחס את אותה קריסה לנתבעת, ומכאן גם את עוגמת הנפש, אין בה ממש. אובדן רווחים וחיוב ריביות ביתר. הציגו הנתבעים את חוות דעתו של מר דב פניני, רו"ח. מחקירתו הנגדית עלה, ובצדק, כי ייחוס הנזקים לתובעת מותנה בהחלטה משפטית בשאלת זכותה של התובעת להפסיק את המשך מתן האשראי לנתבעת. אין לצדדים להלין על כך, שכן רואה החשבון עשה אבחנה נכונה בין השאלות המשפטיות, הנותרות על שולחני, לבין המשמעות הכלכלית של החלטה משפטית בדבר קיומו של כשל בהתנהלות התובעת. גם ככל שלא היתה נעשית אבחנה מעין זו על ידו, היה עלי לעשותה. במקום שבו נמצא על ידי כי מסגרת האשראי המאושרת עמדה על סך של 350,000 ₪, וכי עמדה לתובעת הזכות, נוכח מעשי ומחדלי הנתבעים , שלא להסכים למתן אשראי נוסף ואף שלא לחדש את מסגרות האשראי, שהרי אין להורות כי נגרמו לנתבעים נזקים בגין פעולותיה אלו של התובעת. התביעה ביחס לחובו של הנתבע 2 בשולי הדיון בתיק זה יש לזכור כי התובעת הוסיפה ועתרה כי בית המשפט יורה לנתבע 2 לשלם לידיה בחוזר את הסך של 14,630 ₪, ביחס לחשבונו הפרטי. תדפיס יתרת החוב בחשבון צורף כנספח י' לתצהיר הגב' גינסבורג מטעם התובעת. הנתבע 2 לא העלה טענות של ממש ביחס ליתרת חוב זו ולא הוצגו בפני ראיות לסתור או טענה כלשהי למעט טענות הקיזוז שנדונו לעיל ונדחו על ידי. נוכח כך יש להורות כי הנתבע 2 יוסיף וישלם לתובעת את יתרת חוב זו. סוף דבר הגם שנטענו בפני טענות מרובות, מפורטות ומורכבות, שהרי בסופו של יום, הנתונים העולים ממכלול הראיות מלמדים כי הנתבע 2 ביקש בתחילת שנת 2003 להקים עסק בתחום הטלמרקטינג באמצעות הנתבעת 1. לצורך פעילותו זו ביקשו הנתבעים וקיבלו הלוואות שונות ואף אושרה להם מסגרת אשראי רחבה. למצער, פעילות הנתבעת 1 לא צלחה, וזאת על אף ניסיונות מרובים של הנתבע 2, לרבות על דרך של ניסיון לאיתורו של שותף עסקי. הנתבע 2 סבור היה והתרשמתי הינה כי הינו סבור גם היום כי ככל שהיתה ניתנת בידו ארכה נוספת על ידי הבנק, יכול היה להצעיד את הנתבעת 1 לחוף מבטחים. למצער, הראיות בתיק זה אינן תומכות בהתרשמותו זו . כמו כן, גם במקום שבו ככל שהיה ניתן אשראי נוסף היה בו כדי לסייע, שהרי לא קמה לתובעת חובה לתיתו בנסיבות שהוכחו לעיל. משלא נפרעו ההלוואות במועד ומשחרגו הנתבעים באופן שיטתי ממסגרת האשראי שניתנה להם על ידי התובעת שהרי החלטתה של התובעת לדרוש פירעון ההלוואות והשבת הכספים, בדין נעשתה. סוף דבר, התביעה מתקבלת בניכוי סך של 101,646 ₪ אשר יש להפחיתם מיתרת החוב בחשבון העו"ש נוכח הראיות בתיק זה בדבר העברת הסכום דנן. אין מוצאת לקזז מסכום זה את סכום ההוצאות שנפסק לטובת הנתבעים במסגרת הליך אחר, בבית המשפט המחוזי. הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת: סך של 280,174 ₪ בתוספת ריבית בשיעור המירבי הנהוג אצל התובעת מעתלעת לגבי יתרות חובה חריגות ופיגורים בחשבון עו"ש מיום (1.7.2006) ועד התשלום בפועל. סך של 802,634 ₪ בתוספת ריבית בשיעור המירבי הנהוג אצל התובעת מעתלעת לגבי יתרות חובה חריגות ופיגורים בחשבון עו"ש מיום הגשת התביעה (13.7.2006) ועד התשלום בפועל. הנתבע 2 ישלם לתובעת בנוסף סך של 14,630 ₪, בתוספת הפרשי ריבית בשיעור הנהוג אצל התובעת מעת לעת לגבי יתרות חובה חריגות ופיגורים בחשבון עו"ש מיום הגשת התביעה (13.7.2006) ועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד נדחית. הנתבעים ישאו בהוצאות ההליך בגובה האגרה ששולמה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. שטר