קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיהוי בטענת מצג שווא: בפני תביעה ושתי תביעות שכנגד שענינן סכסוך עיסקי שנתגלע בין הצדדים. רקע עובדתי נחום ראובן, התובע (להלן: "התובע" או "נחום") הינו אדם בשנות ה- 60 לחייו אשר עבד כטכנאי מכונות תעשיה שכיר במשך 27 שנים בחברת המדביק בע"מ העוסקת בחידוש חלקי חילוף ברכב. באמצעות בנו עופר הכיר נחום את תומר ברנע , הנתבע 4 בתביעה העיקרית/התובע שכנגד בת.א. 76422.2/04 (להלן: "תומר") עת זה הגיע לביתם על מנת לספק סחורה עבור חברת "דיאלום". במשך הזמן הועלה רעיון להקים שותפות בעסק לייצור כלי יהלום באמצעות חברה חדשה. נחום הציג עצמו בפני תומר כמי שמתמצא בניהול ותומר הציג עצמו כאיש עבודה שאינו מתמצא בניהול. הכוונה היתה שנחום יקח על עצמו את הניהול ותומר יתעסק בצד הטכני. לפיכך בחודש דצמבר 2001 הוקמה חברת סינטר כלי יהלום בע"מ, הנתבעת 1 בתביעה העיקרית / נתבעת שכנגד 2 בת.א. 76422.1/04 ונתבעת שכנגד 3 בת.א. 76422.2/04 (להלן: "סינטר" "או "החברה"). מי שנרשם ברשם החברות כבעל 100% מהון המניות המוקצה של סינטר הוא תומר. ישנה מחלוקת בין הצדדים באשר לתוקפו של ההסכם שנחזה שנערך בין נחום לתומר כהסכם מייסדים אולם יצוין כי על פי הסכם זה, אשר נערך ונוסח ע"י עורך הדין אלכסנדר רינון , הנתבע שכנגד 4 בתביעה שכנגד 76422.1/04 (להלן: "עו"ד רינון") , לתומר ונחום הוקצו 50 מניות לכ"א ותומר מחזיק בנאמנות עבור נחום את מניותיו כאשר לנחום הזכות לדרוש בכל עת העברת המניות על שמו. נפתח חשבון בנק לסינטר בסניף הדר יוסף של בנק הפועלים, העסק עבד כשנה , כאשר תומר השקיע בסינטר ציוד, יהלומים וחומרי גלם נוספים שכבר היו ברשותו בעסק הקודם וכן את הידע שצבר ונחום מצידו סיפק את כושרו הניהולי ומימון ההוצאות השוטפות. בתאריך 3.12.02 נערך הסכם עליו חתמו נחום, תומר, עמית ברנע, אחיו של תומר (להלן: "עמית") יצחק סלוין (להלן: "סלוין") וסינטר (להלן: הסכם המכר"). עמית וסלוין הפעילו באותה עת עסק בשם "עמית-מוצרי יהלומי תעשיה" ברחוב התע"ש 26 (קומה 2) כפר סבא. על פי הסכם זה נחום מוכר את מניותיו בסינטר לעמית וסלוין ומנגד עמית וסלוין התחייבו לגרום באופן מיידי לכך שיתרת החובה בחשבון הבנק של סינטר שהתנהל באותה עת בבנק הפועלים, סניף הדר יוסף 610 , תעמוד על 60,000 ₪ עד ליום 31.12.03 כשעד לאותו מועד ישנה התחייבות לסלק את יתרת החובה בחשבון ולשחרר הערבויות והבטוחות שהעמיד נחום לסינטר. גם הסכם מכר זה נערך ונוסח ע"י עו"ד רינון. בעקבות הסכם המכר החלו עמית וסלוין לפעול בסינטר. יתרת החובה בחשבון הבנק לא הוקטנה כאמור ובתאריך 16.9.03 פנה אל עמית וסלוין עו"ד רינון בשם נחום ודרש מהם לקיים התחייבותם ולפרוע את החוב שהצטבר בחשבון מעבר ל-60,000 ₪ וכן נדרשו הם לפרוע את מלוא החוב בחשבון לא יאוחר מיום 31.12.03. ביום 15.12.03 , דהיינו כשלשה חודשים לאחר שליחת מכתבו של עו"ד רינון, שלח עוה"ד אלי ביטון בשם עמית וסלוין מכתב תשובה בו הוא מודיע בשמם על ביטול ההסכם בטענה שנוהל עימם מו"מ שלא בתום לב תוך הסתרת מידע והצגת מצג שווא. מכתב תשובה של עו"ד רינון לא זכה לתגובה. בתאריך 20.4.04 קיבל נחום הודעה מסניף הדר יוסף של בנק הפועלים כי עליו לפרוע תוך 10 ימים את יתרת החובה בחשבון . מכתב של עו"ד רינון לעמית, סלוין ותומר מיום 27.1.04 שיקיימו התחייבותם על פי הסכם המכר לא זכה לתגובה. בתאריך 24.8.04 נטל נחום הלוואה מהבנק לסילוק החוב בחשבון ומכאן תביעתו. טענות הצדדים לטענת נחום בכתב התביעה, בכתב ההגנה בתביעה שכנגד 76422.1/04 ובסיכומיו, הנתבעים הפרו את הסכם המכר ולא קיימו את ההתחייבות שנטלו על עצמם בהסכם המכר ולא העמידו את יתרת החוב בחשבון ע"ס 60,000 ₪ בתכוף לאחר כריתת ההסכם ולא דאגו לסילוק יתרת החוב עד ליום 31.12.03 ולשחרור הבטחונות והערבויות שהעמיד בבנק הפועלים לטובת סינטר ובכך גרמו לנחום נזקים ועליהם לפצותו על כך. הוא לא הפר את הסכם המכר והוא היה בעל מניות בסינטר עובר לכריתת הסכם המכר. לטענת עמית וסלוין בכתב הגנתם בתביעה העיקרית ,בכתב התביעה שכנגד 76422.1/04 ובסיכומיהם הסכם היסוד הינו פיקטיבי ונחום מכר להם מניות שלא שייכות לו, נוהל עימם מו"מ לכריתת הסכם המכר שלא בתום לב ובמסגרתו הוצגו בפניהם מצגי שווא והוסתר מהם מידע באשר למצבה של סינטר על מנת לגרום לכך שהם ישקיעו את כספם בסינטר הכושלת ושחרור הצדדים האחרים להסכם המכר מהחובות המעיקים. לדידם ההודעה על ביטול הסכם המכר ניתנה כדין והם זכאים לפיצוי על נזקים שנגרמו להם בעקבות המעשים ו/או המחדלים הנ"ל. לטענת תומר בכתב הגנתו, בתביעה שכנגד 76422.2/04 שהגיש ובסיכומיו, מי שהתחייב בהסכם המכר כלפי נחום הם עמית וסלוין ולא הוא. שמו צורף רק משום שהחזיק בנאמנות את מניות נחום בסינטר וכדי לבטא ככזה הסכמתו למכירתן. מי שהתחייב בהסכם המכר להעמיד היתרה בחשבון ע"ס 60,000 ₪ הם עמית וסלוין בלבד. נחום לא ראה בו כמי שהתחייב לסלק את יתרת החובה בחשבון עד ליום 31.12.03. הסכם היסוד אינו פיקטיבי ומשקף הוא את המצב האמיתי לאשורו באותה עת. הודעת הביטול של עמית וסלוין ניתנה שלא בתוך זמן סביר. עמית וסלוין שנטלו על עצמם את ניהול סינטר לאחר הסכם המכר גרמו להגדלת חובות סינטר, ביטלו הוראות קבע, נמנעו מלשלם כספים לספקים ולאחרים, נטלו ציוד של סינטר וגרמו לקריסת סינטר ולמעשה מטרתם מלכתחילה היתה ליטול את לקוחות סינטר ולספק להם סחורה ומוצרים מעסקם המשותף. כתוצאה ממעשיהם אלה נגרמו נזקים לסינטר ולו אישית אותם הוא תובע מהם ומסינטר. דיון התביעה העיקרית האם נחום היה הבעלים של 50% ממניות סינטר? שאלה זו מתעוררת לאור טענת עמית וסלוין כי נחום מכר להם מניות שאינן שלו והסכם היסוד הוא פיקטיבי ועל כן אין לו יריבות איתם. ראשית, בהודעת הביטול שהיא הודעת הביטול היחידה שהוצאה אין כל טענה בנושא הבעלות על המניות וכל שצויין הוא מצג השווא בדבר מצבה הכלכלי של החברה. נפסק בהקשר זה כי : "משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 ,224). על כן כבר מטעם זה ראוי היה לדחות את הטענות בענין זה על הסף. למעלה מן הנדרש, יאמר כי לטעמי על פי הראיות שבפני אין ממש בטענות עמית וסלוין והוכח שנחום היה הבעלים של 50% ממניות סינטר ואת אלה הוא מכר לעמית וסלוין. נחום ותומר צירפו לתצהיריהם את הסכם היסוד מחודש דצמבר 2001 אשר אין חולק כי עליו הם חתומים. יאמר מיד כי טענת עמית וסלוין בסעיף 6 לתצהיריהם הזהים, לפיה הסכם היסוד "נולד,צץ, הוזכר והוגש רק במועד זה... הינו כנראה הסכם פיקטיבי אשר לנו לא היתה ידיעה לגביו מעולם לא הוזכר ולא צויין ונראה כי נוצר הוא אך ורק בדיעבד ולאחר מעשה על מנת להכשיר את הטרפה", נסתרה מיניה וביה בחקירתם הנגדית. עמית ציין כי ידע על ההסכם הקודם והוא חושב שזה היה כשדובר על הסכם המכר (פרוטוקול מיום 27.9.06 ע' 27 ש' 23-30 וע' 32 ש' 6-7) וסלוין אישר זאת לא לפני שהכחיש חד משמעית עובדה זו (פרוטוקול מיום 27.9.06 ע' 38 ש' 18 וע' 39 ש' 9). אמשיך ואבחן את הדברים לגופם. בסעיף 5.3 להסכם נרשם כי ברנע (כאן תומר - א.א.) יחזיק ב-50 מניות רגילות של החברה ונחום יחזיק ב-50 מניות רגילות של החברה. בסעיף 5.3.4 הוסכם כי: "על אף האמור לעיל, יירשמו כל 100 המניות הרגילות על שם ברנע, אשר יחזיק מתוכם 50 מניות רגילות בנאמנות עבור נחום. נחום יהיה רשאי לדרוש בכל עת העברת 50 המניות על שמו. להבטחת ביצוע העברת המניות יחתום ברנע במעמד חתימת הסכם זה על שטרי העברת מניות שיופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד א.רינון". על פי הוראת סעיף 2 לחוק הנאמנות,התשל"ט-1979 הקובעת כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש", אין הכרח שיהא הסכם נאמנות בכתב דווקא ויכול שזה יהא בע"פ ונפסק שאף במשתמע (ה"פ (י-ם) 4283/05 יוסף עמרם ואח' נ' עו"ד איתן צחי ואח', ) . במקרה דנן מי שניסח את הסכם היסוד הוא עו"ד רינון ועל כן מודע הוא להוראותיו ולפיכך הוא מוחזק כנאמן כבר על פי הוראות סעיף 5.3.4 להסכם היסוד בלא כל צורך בהסכם נאמנות נפרד. על כן לא ברורה כלל טענתם של עמית וסלוין בסעיף 4 לסיכומיהם כי נחום לא צירף את כתב הנאמנות של עו"ד רינון. למותר לציין כי על פי הרישא של הסעיף 5.3.4 להסכם היסוד ועל פי אותם הכללים שצויינו לעיל תומר הוא נאמן על אותן 50 מניות של נחום. עמית ציין בעדותו כי "גם תומר וגם ראובן (כאן נחום -א.א.) אמרו שהם שותפים 50% כל אחד" (פרוטוקול מיום 27.9.06 ע' 35 ש' 22). באשר למצב הלכה למעשה בסינטר לאחר הסכם היסוד : בסעיף 9 להסכם היסוד נקבע כי חתימת שני מנהלי החברה, בצירוף חותמת החברה תחייב את החברה לכל דבר וענין כאשר נחום ותומר נקבעו כמנהלים. בהתאם לכך, בסעיף 18 לתצהירו מציין נחום כי בחשבון של סינטר בסניף הדר יוסף היתה לו ולתומר יחדיו זכות חתימה והוא (נחום) שחתם על הערבויות לטובת סינטר בבנק . בסעיף 23 לתצהירו מציין נחום כי היה מעורב ומעורה בניהולה של החברה וגם הפשיל שרוולים ועבד בבית המלאכה ובסעיף 24 לתצהירו מציין שמשך לעצמו משכורת באותה עת מסינטר בסך 3,000 ₪ לחודש. תומר בחקירתו הנגדית אישר נתונים אלה. המסקנה הפשוטה יותר שיש להסיק מן העובדות הנ"ל היא שנחום היה שותף בסינטר שכן פעילותו אינה של ערב בלבד, בניגוד למה שטוענים עמית וסלוין. מחקירתם הנגדית של עמית וסלוין עולה כי עובר לחתימה על הסכם המכר הם קיבלו דוח על מצבת החובות של החברה מנחום, הם ביקרו בבנק, ידעו על ההתחייבויות כלפי הבנק (עדות עמית מיום 27.9.09 ע' 32 ו-33 וכן עדות סלוין שם בע' 44) בשלב מסויים מאוחר יותר לשיטתם הם אף נפגשו עם רו"ח בקשר לכך. אין ספק כי לאור הנתונים הנ"ל וגם לאור הפרטים שהיו בידיהם לאחר כריתת הסכם המכר וכניסתם לסינטר יכלו דווקא הם להצטייד באסמכתאות שיתמכו בטענתם כי נחום לא היה הבעלים של 50% ממניות סינטר או למצער לא התנהג כבעלים. זאת ועוד, קשה להתעלם מן העובדה שכאשר מצאו לנכון עמית וסלוין לבטל את הסכם המכר עפ"י מכתב בא כוחם מיום 15.12.03 לא העלו הם כל טענה בענין זה למרות שכאמור היו בהישג ידם מסמכי העסק, והבינו, לטענתם, עוד לפני הוצאת מכתב זה כי "מכרו להם אויר" (עדות עמית בע' 24-25 ועדות סלוין בע' 38 ש' 5) אלא הסתפקו הם בציון הטענה הכללית בנוגע למצג שווא בדבר מצבה הכלכלי של סינטר כאשר סלוין מצידו בנמקו את סיבת הביטול מציין "לא קיבלתי כלום.מכרו לי אוויר" (פרוטוקול מיום 27.9.06 ע' 36 ש' 20). זאת ועוד, למרות טענתם בע"פ כי נשלחו מכתבים בנושא המניות לא מצאו הם לצרף ולו מכתב אחד בענין. המכתב נ/1 שהוגש בהסכמה במהלך הדיון הינו מכתב לבנק ובו אין איזכור בדבר "תרמית" המניות. לתמיכה בטענותיהם בענין זה מציינים עמית וסלוין בסעיף 16 לסיכומיהם כי על פי תזכיר והתקנון של החברה בעל זכות החתימה היחידה בחברה הוא תומר. זו טענה שרחוקה מן האמת כרחוק מזרח ממערב. ראשית מאז שנכנס חוק החברות,תשנ"ט-1999 לתוקף בתאריך 1.2.2000, ביחס למרבית הסעיפים שבו, לרבות סעיף 8 העוסק בבקשה לרישום חברה, אין עוד צורך בתזכיר והמסמך המכונן העיקרי הוא התקנון. כמובן שתזכיר שכזה לא צורף לתצהירי עמית וסלוין וכל שנמצא בתיק הוא התקנון. בתקנון (נספח ב' לתצהיר עמית) לא מצויין כלל למי יש זכות חתימה וכל שצויין הוא ש"הדירקטורים הראשונים ... יהיו רשאים, בין השאר, לקבוע את זכויות החתימה בשם החברה ולשנותן מפעם לפעם..." ( סעיף 5(א) לתקנון, ההדגשה שלי - א.א.). דהיינו זכויות החתימה עוד צריכות להקבע בעתיד. באותו סעיף בסיכומים נאמר כי בהסכם המכר צויין במפורש כי נחום הוא " הבעלים הרשום של 50% אחוז ממניות החברה" ולא נקטו בלשון אחרת כמו שהמניות בנאמנות וכי מניותיו לא נרשמו... גם כאן יש סילוף של עובדות. בהסכם המכר לא מצויינת כלל המילה "רשום". כל שצויין הוא ש"נחום ותומר הינם בעלי המניות בחלקים שווים בחברה, באופן שכל אחד מהם מחזיק ב-50 מניות רגילות מצער שטענות אלה מועלות בכתב סיכומים עליו חתום עורך דין אשר עוד מרהיב עוז וקובל בסיכומיו ובאופן כללי על כך שהצדדים האחרים לא מצטטים במדויק מהפרוטוקול. לענין אי ציון הנאמנות הרי שטענה זו יכולה להיות בעלת משקל אילו תומר היה מוכר את המניות המוחזקות בידיו בנאמנות מבלי לציין עובדה זו ובהעדרו של נחום. ברם, משחתם תומר על הסכם המכר בו מועברות המניות של נחום כשנחום מצידו גם הוא חתם על ההסכם נסתיימה למעשה הנאמנות על המניות ונחום הפך שוב למחזיקם ועובדת קיומה של הנאמנות בעבר אינו רלבנטי כלל עבור הרוכש. מוסיפים עמית וסלוין ומציינים בסעיף 17 לסיכומיהם כי בהסכם המכר לא מצויין כלל שהוא מבטל הסכם כלשהו שבין נחום לתומר ומזה יש להסיק שבמועד החתימה על הסכם המכר כלל לא היה קיים הסכם שכזה. לא ברור כלל על מה מבססים עמית וסלוין את הנחת המוצא שלהם שיש לציין בהסכם המכר את קיומו של הסכם היסוד וביטולו. אין כלל הכרח שהדבר יצויין וממילא תומר הסכים להעברת המניות ותוצאותיה לפיה נחום כבר לא בעל ענין בסינטר. מכתבי בי-הדין של עמית וסלוין ומחקירתם עולה כחוט השני הטענה, העמדה כי הרישום ברשם החברות הוא הקובע ואם תומר רשום שם כבעל 100% של הון המניות המוקצה אזי הוא הוא הבעלים של סינטר ואין בלתו. אין בסיס משפטי לעמדה זו. על פי הוראת סעיף 133 לחוק החברות: " (א) מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו. (ב) במקרה של סתירה בין הרשום במרשם בעלי המניות לבין תעודת מניה, ערכו הראייתי של מרשם בעלי המניות עדיף על ערכה הראייתי של תעודת המניה." כלומר הקובע הוא מרשם בעלי המניות במשרדה הרשום של החברה. סעיף חוק זה אינו מציין את הרישום של המניות ברשם החברות ללמדך שאין רישום זה מהווה ראיה ולמצער לא ראיה חלוטה בדבר הבעלות על המניות והדבר מתיישב עם הוראת סעיף 40 לחוק החברות, שקובע לאיזה פעולות של החברה לא יהיה תוקף אלא אם נרשמו ברשם החברות ובין אלה לא נמנית הפעולה של העברת מניות. כלומר העובדה שרשום ברשם החברות כי תומר הוא הבעלים של כל הון המניות המוקצה אינה שוללת את הרשום במרשם בעלי המניות בחברה המתנהל במשרדה הרשום הוא משרדו של עו"ד רינון , המצביע על אחזקת חלק מהון המניות בנאמנות עבור אחר. עו"ד רינון אף הוציא בהמשך להסכם המכר והחלטת האסיפה כללית מיום 3.12.02 ,בה נכחו עמית,סלוין ותומר , מכתב מיום 15.12.02 לכל מאן דבעי ובו הוא מציין את בעלי המניות והמנהלים בסינטר הכוללים את עמית,סלוין ותומר וכן את זכויות החתימה. על סמך מסמכים אלה פתחו עמית וסלוין חשבון בנק לסינטר בסניף רעננה של בנק הפועלים. על עמית וסלוין מוטל נטל הבאת הראיה להוכיח הטענה כי הסכם היסוד פיקטיבי וכי נחום לא היה הבעלים של 50% ממניות סינטר עובר לכריתת הסכם המכר לאחר שנחום מבחינתו הציג את הסכם היסוד, ובכך לא עמדו. לאור כל האמור לעיל נחה דעתי כי נחום היה הבעלים של 50% מהון המניות המוקצה עובר לכריתת הסכם המכר ורשאי היה הוא למכור מניות אלה. נסיבות כריתת הסכם המכר - מצג השווא - הודעת הביטול לגרסתו של נחום בתצהירו בשל תפקודו הלקוי של תומר בעסק שאף התוודה בפניו שהוא ואשתו משתמשים בסמים רצה הוא לפרק את העסק אך נענה לתחינותיו של תומר והמשיך להפעיל העסק עד אשר שינה תומר גישתו והחל להאשים אותו במעילה בכספי החברה. יום שישי אחד הגיע תומר עם עמית לבית המלאכה של סינטר והודיע לו כי הוא לא יוכל להמשיך לעבוד איתו ושאין מנוס אלא שנחום יצא מהשותפות ועמית יכנס במקומו. נושא זה הועלה ע"י האחים ברנע שוב ושוב והם לחצו עליו לצאת מסינטר ללא כל תשלום בגין זכויותיו בה. הוא הבין שלא יכול להשיב השקעותיו בסינטר ולכן היה מוכן להעביר מניותיו בסינטר בתנאי שיקבל הפטר מהערבות שנתן בבנק. אז הלך הוא והאחים ברנע לבנק לקבל נתונים על היתרה בחשבונה של סינטר ולאחר מכן נתנו האחים ברנע את הסכמתם העקרונית להצעתו. נחום פנה לעו"ד רינון שיכין הסכם מתאים. בטרם הוכנה הטיוטה הכינו עמית וסלוין רשימה של נקודות שאמורות לקבל התייחסות בהסכם וכך גם הוא ותומר בעזרת עו"ד רינון(נספח ד' לתצהיר נחום). עו"ד רינון הכין טיוטת הסכם שהועברה לעיונם של עמית וסלוין באמצעות העסק עמית מוצרי יהלומי תעשיה (נספח ב' לתצהיר נחום). אלה הגיבו ורשמו הערותיהם (נספח ג' לתצהיר נחום). בתום מו"מ שהתנהל בין הצדדים נחתם הסכם המכר ביום 3.12.02. עיינתי עיין היטב בתצהירי עמית וסלוין ולא מצאתי כל גרסה הסותרת את גרסת נחום לגבי מעורבותם כפי שהובאה בתצהירו כאמור לעיל. תומר מצידו בתצהירו מצא לנכון להסתפק בציון העובדה כי עקב אי האמון שנוצר בינו לבין נחום פנה האחרון לעו"ד רינון בשם החברה ובשמו הוא לצורך עריכת הסכם למכירת מניותיו לידי עמית וסלוין. הוא לא נכח בבדיקה שהיתה בבנק (על כך לא נחקר), לא היה שותף לגיבוש הטיוטות וראה טיוטה אחת בלבד הכוללת הערות מטעם עמית וסלוין , כנראה נספח ד' לכתב התביעה. הוא לא ראה את רשימות הנקודות , לא ידע עליהן ולא היה שותף להכנתן. הוא ידע לציין כי כל הפרטים על סינטר לרבות -לקוחות,תשלומים,חובות ונכסים הועברו לעמית וסלוין ע"י נחום בנוכחותו. בעדות ציין תומר כי מסר פרטים על החברה לעמית. בחקירתו אישר עמית כי לפני שנכנס לסינטר בדק מחברת עם רשימות של חייבים ולקוחות שהציג לו נחום,ואף ביקר עם סלוין בבנק ( עדותו בע' 32) . סלוין אישר שהיו בבנק וישבו עם נחום על המחברת והכל בוצע סביב מחברת זו( עדותו בע' 43) . תמוהים הדברים שמציין סלוין בעדותו בהקשר זה. מצד אחד מציין הוא שתומר בא לעמית ומספר לו שנחום מרמה אותו וגונב אותו ומצד שני הוא מאמין לכתוב במחברת של נחום כי תומר אישר אותה. הוא מציין בנשימה אחת שתומר אישר גם את המאזן (עדותו בע' 44). ודוק, סלוין הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני בשיווק ועובר לכריתת הסכם זה עבדו הוא ועמית בעסקם המשותף כ-13 שנים. אין חולק כי הוחלפו טיוטות בין הצדדים והמו"מ נמשך כשלשה שבועות. לטעמי לאור הדברים הנ"ל לא הוכח שהיה מצג שווא באשר למצב החברה עובר לכריתת הסכם המכר. כל מה שהיה ברשות נחום ותומר הוצג לעמית וסלוין והיה די זמן לבחון נתונים אלה והם ידעו בדיוק למה הם נכנסים כפי שיובהר להלן. לגרסת עמית הוא נפגש עם רו"ח של סינטר בחודש אפריל 2003 ולמד ממנו על מצב סינטר בשנה הקודמת שהפסידה כסף. לשאלת ב"כ תומר למה לא ביטל אז את ההסכם אלא רק כעבור 8 חודשים השיב "ראיתי בחברה זו פוטנציאל גדול" (עדותו של עמית ע' 33 ש' 22). יצויין כי עמית בחקירתו רמז לכך שידע עוד קודם לכן על מצבה של החברה. כשנשאל אם גילה זאת אחרי 4 חודשים השיב שלא (ע' 33 ש' 20) ואח"כ מציין "הוא (הכוונה לרו"ח - א.א.) לא צריך לספר לי השנה היתה גרועה". לאחר חקירה נוספת אישר עמית כי לאחר שסיפר לבא כוחו כי הוא יודע על מצג השווא כבר 8 חודשים זה השיב לו כי יש לבטל הסכם מיד כאשר מגלים מצג שווא אך מיד הוסיף עמית , בצר לו, כי חלק ממצג השווא היה שנחום לא היה בעל מניות. ברם, כאמור נושא המניות כבר הוכרע לעיל. סלוין בעדותו ציין כי המחברת שהציג נחום לא מתאזנת אולם לא ידע הוא לומר מה היה ההפרש ואף טען כי אם אין לו נייר מול העיניים לא יכול להשיב (עדותו בע' 46 ש' 18-24) והרי זהו לב הענין מבחינתם והיה עליו ועל עמית להצטייד בנתונים בענין זה ובאסמכתאות וכל אלה היו בהישג ידם. עסקינן בטענה לפגם בכריתת חוזה עפ"י פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי),התשל"ג-1973( להלן: "חוק החוזים"). עפ"י הוראת סעיף 15 לחוק החוזים חוזה שנכרת עקב הטעיה שהטעה צד אחד את משנהו ניתן לביטול ע"י הצד שהוטעה. על פי סעיף 20 לחוק החוזים: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". במקרה דנן הודעת הביטול נמסרה כ- 8 חודשים ואולי יותר לאחר שנודע לעמית וסלוין כטענתם כי הוצג בפניהם מצג שווא בדבר מצב החברה. זהו זמן בלתי סביר בנסיבות הענין למסירת הודעה על ביטול הסכם המכר, כאשר כל אותו זמן הם ממשיכים להפעיל את החברה. זאת ועוד, ההנחה שבבסיס הטענה למצג שווא היא שאילו היה נמסר המצג הנכון עובר לכריתת ההסכם, כפי שהתברר אל נכון לאחר כריתת ההסכם, לא היה הטוען טענה זו מתקשר בהסכם. טענת עמית כי לא ביטל מיד לאחר שנודע לו על מצג השווא מאחר וראה בחברה זו פוטנציאל גדול, לא מתיישבת כלל עם הנחה זו. אין לקבל מצב בו מי שטוען שהוצג בפניו מצג שווא ממשיך ומפעיל את העסק אליו נכנס עפ"י אותו הסכם במשך כ-8 חודשים ונזכר להעלות טענה זו רק כאשר הצד השני מודיע לו כי ההסכם הופר על ידו ואף זאת רק כ-3 חודשים לאחר מכן. לאור כל האמור לעיל סבור אני שלא היה מצג שווא ושהודעת הביטול ניתנה שלא כדין. הפרת הסכם המכר ע"י הנתבעים בתביעה העיקרית נחום תובע את הנתבעים בתביעה העיקרית בעילה של הפרת חוזה לאחר שהוא מבחינתו קיים התחייבויותיו על פי הסכם המכר. אכן מן הראיות שבפני עולה כי נחום קיים התחייבויותיו. במעמד החתימה על הסכם המכר התקיימה ישיבה במשרדו של עו"ד רינון ובוצעה העברת זכויותיו של נחום בסינטר. נחום הגיש התפטרותו מהנהלת סינטר ועמית וסלוין מונו כמנהלים חדשים יחד עם תומר ונקבעו מורשי חתימה. ביום 15.12.02 הוציא עו"ד רינון אישור בדבר זהות בעלי המניות בחברה ומנהליה וזכויות החתימה בה בהתאם להסכם המכר. התחייבויות הצדדים האחרים להסכם המכר עליהם מסתמך נחום בתביעתו קבועות בסעיפים 2 ו-5 להסכם. לשם הנוחיות אביא ציטוט של סעיפים אלה: 2. חשבון הבנק של החברה המתנהל בבנק הפועלים,סניף הדר יוסף מס' 610, חשבון מס' 135074 (להלן: "חשבון הבנק") יוקפא ויחדל להיות פעיל וזאת לאחר שעמית יגרמו לכך שיתרת החובה בחשבון הבנק תועמד על סך של 60,000 ₪. עמית ידאגו כי לא יבוצעו כל חיובים ו/או משיכות ו/או תשלומים באמצעות הוראות קבע מחשבון הבנק הנ"ל". 5. עמית ברנע ו/או יצחק סלוין ו/או תומר ברנע ו/או החברה יהיו החל מיום חתימת הסכם זה אחראים כלפי הבנק ביחס לכל יתרות החובה הקיימים ואשר יהיו קיימים בעתיד בחשבון הבנק.ה"ה מתחייבים בזה כלפי נחום לפרוע עד ליום 31.12.03 את כל יתרות החובה שיהיו באותו מועד בחשבון הבנק ולשחרר את כל הבטוחות והערבויות,לרבותתכניות חסכון שניתנו ו/ו ינתנו על ידי נחום להבטחת חשבון הבנק. באותו מועד תבוטל ערבותו האישית של נחום לבנק בענין חשבון הבנק ולנחום לא תהיה כל מחוייבות כספית ו/או אחרת כלפי הבנק לענין חשבון הבנק ו/או חובות החברה כלפי הבנק. ה"ה עמית ברנע ו/או יצחק סלוין ו/או תומר ברנע, במאוחד ובנפרד, יהיו ערבים כלפי נחום לגבי כל ההתחייבויות הנ"ל וישפו את נחום במקרה שיידרש ו/או יאלץ לשלם כל תשלום שהוא לבנק שבנושא החברה" יש לשים לב כי הוראת סעיף 2 להסכם המכר מופנית רק לעמית וסלוין (עמית וסלוין הוגדרו בהסכם כעמית -א.א.) וזאת להבדיל מהוראת סעיף 5 המופנית לכל הנתבעים. לא בכדי מכתבו של עו"ד רינון מיום 16.9.03,בדבר אי העמדת החוב בחשבון ע"ס 60,000 ש"ח הופנה אל עמית וסלוין בלבד. משמע תומר לא היה מחוייב עפ"י הסכם המכר להעמיד את החשבון על יתרת חובה של 60,000 ₪ עד ליום 31.12.03. באשר לסילוק מלוא יתרת החובה בחשבון עד ליום 31.12.03 הרי לאור נוסח סעיף 5 להסכם המכר טענת תומר, כי הוא לא נטל עליו בהסכם המכר התחייבות כזו הינה טענה כנגד מסמך בכתב. על מנת לסתור טענה זו עליו להציג מסמך אחר המורה אחרת או להצטייד בהודאת בעל הדין שכנגד קרי: נחום וזאת לאור הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. ב"כ תומר מפנה לדברי נחום בחקירתו כדי לתמוך בטענתו כי נחום אכן מודה בכך . בעמוד 20 ש' 28 נשאל נחום "עמית וסלוין צריכים לפרוע את החוב בבנק?" וזה השיב "כן". ובעמוד 22 ש' 1 נשאל "למרות כל הבקשה שלך מעמית וסלוין לפרוע את החוב הם לא פורעים אותו? השיב "נכון". לטעמי האמור לעיל אינו עולה לכדי הודאה שרק עמית וסלוין חייבים ולא תומר. החיוב של הנתבעים בהסכם המכר הוא ביחד לחוד. השאלות שנשאל נחום התייחסו רק לעמית וסלוין ואין בכך די. לו רצה ב"כ תומר להעמיד דברים על דיוקם צריך היה לשאול את נחום מי לדעתו חייב לסלק החוב בבנק או האם רק עמית וסלוין חייבים בסילוק החוב לבנק וכיוב'. לכך יש להוסיף את האמור במכתבו של עו"ד רינון בשם נחום שענינו דרישה לסילוק החוב לבנק בעקבות דרישתו של הבנק מנחום לפרעו שהופנה אל כל הנתבעים (נספח יא לתצהיר נחום). אם כן, הסקת המסקנה ע"י ב"כ תומר היא בגדר ספקולציה. בנוסף, תומר לא טען כי הוטעה עובר לחתימתו על הסכם המכר. הוא אף העיד כי טיוטה אחת שעליה היו תיקונים של עמית וסלוין היתה ברשותו עובר לחתימה על הסכם המכר , כך שיכול היה לעמוד על הההתחייבויות שהוא עומד לקחת על עצמו מבעוד מועד. אינני מקבל את טענתו כי הוא צורף להסכם המכר רק בשל העובדה שהחזיק בנאמנות את מניות נחום שהרי עפ"י סעיף 5.3.4 (ב) להסכם היסוד העברה ו/או מכירה של מניות תתקבל בהסכמת שני הצדדים יחד. לטענת ב"כ תומר תומר לא קיבל כל תמורה בגין כניסתם של עמית וסלוין לחברה ומי שמכר את מניותיו זה נחום ולא הוא. על כך יש להשיב כי במישור העקרוני דיני החוזים אינם מחייבים קבלת תמורה כנגד התחייבות. שנית, עלה מן העדויות כי לתומר היה אינטרס מובהק ביציאת נחום מן החברה וכניסת עמית וסלוין תחתיו. שררו יחסי אי אמון בין נחום לתומר שהעיבו על פעילות החברה, ותומר אף העיד כי הוא רצה שנחום יצא מהחברה ואף יזם את כניסת עמית לחברה. על כן ההתחייבות הנ"ל של תומר היא המחיר שהוא מוכן לשלם על מנת להמשיך ולהפעיל את העסק. ויודגש אם הדברים היו מתנהלים כסדרם היה אמור תומר לשלם ביחד ולחוד עם סלוין עמית והחברה 60,000 ₪ בלבד שכן עמית וסלוין בלבד היו אמורים להפחית את החוב בחשבון לכדי 60,000 ₪ ולהשאירו כך עד ליום 31.12.03. התביעה הוגשה כאשר חלף כבר המועד לקיום ההתחייבות לסילוק מלוא יתרת החוב בחשבון ואותה ההתחייבות להעמדת החוב על 60,000 ₪ עד ליום 31.12.03 כבר נבלעת בתוכה. התביעה מבוססת על הפרת הסכם בגין אי סילוק מלוא יתרת החוב בחשבון עד ליום 31.12.03 ועל כן לאור האמור לעיל נחשבים כל הנתבעים בתביעה העיקרית כמפרים של הסכם המכר ועליהם לפצות את נחום בשל הנזקים שנגרמו לו עקב הפרה זו. נזקו של נחום עקב אי סילוק החוב בחשבון נאלץ נחום בעקבות דרישות הבנק ליטול הלוואה ביום 24.8.04 לסילוק החוב ובגין כך חוייב לשלם סך כולל של 118,380 ₪ בצירוף דמי טיפול ריבית ועמלות לבנק בסך 1,236 ₪ ( נספחים י' ו- יב' לתצהיר נחום). כפי שצויין לעיל, עם קבלת המכתב הראשון מן הבנק מיום 20.1.04 (נספח י' לתצהיר נחום) פנה נחום באמצעות עו"ד רינון אל עמית,סלוין ותומר במכתב מיום 27.1.04 אליו צורף מכתב הבנק, בדרישה שעליהם לקיים התחייבותם ולסלק החוב (נספח יא' לתצהיר נחום) אך אלה לא פעלו בהתאם. על הנתבעים לפצותו בגין נזק זה. כן עותר נחום לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש, צער ובושת פנים לאור העובדה שהיה לקוח של הבנק בסניף המדובר לא פיגר מעולם בקיום התחייבויותיו ונחשב כלקוח אמין, אחראי ומסודר- נחום לא נחקר על כך. על אף שבסעיף 14 לסיכומיו עתר נחום לפיצוי כללי עבור הפרת ההסכם בסך של 30,000 ₪ הרי בסעיפים 18 ו-19 לסיכומיו אשר מסכמים את העתירה לא נכלל סכום זה. אני רואה בכך משום ויתור על פיצוי זה כפי שטוען ב"כ תומר בסעיף 29 לסיכומיו. מעבר לכך, לא מוכר בדין המושג של "פיצוי כללי בגין הפרת חוזה". פיצוי אינו עונש על הפרת חוזה. מפצים על נזק ונזק יש להוכיח אלא אם מדובר בפיצוי מוסכם וזה לא נכלל בהסכם המכר שבפני, כך שבכל מקרה לא היה סיכוי ממשי להעתר לעתירה זו כפי שהיא גם לאור העובדה שבעצם נחום כבר דרש את נזקו הראוי עקב סילוק החוב בבנק. אין מקום לכפל פיצוי. עמית וסלוין לא מתייחסים בסיכומיהם לנזקים הנתבעים. למעט נושא הסכום של 30,000 ₪ אין לתומר כל טענה בסיכומיו באשר לשאר הנזקים הנתבעים. לאור האמור לעיל יש מקום לחייב את הנתבעים בתביעה העיקרית לשלם לתובע את הסך של 169,616 ₪ בצירוף הוצאות כפי שיפורט בסוף פסק הדין. תביעה שכנגד של תומר ת.א. 76422.2/04 בתביעה שכנגד שהגיש תומר הוא תובע את עמית וסלוין בקשר עם ניהול סינטר לאחר הסכם המכר על ידם שהביא לטענתו לקריסת החברה והגדלת חובותיה ואת סינטר. לטענתו עמית וסלוין עם הכנסם לחברה מידרו אותו מכל החלטה ו/או פעולה בתחום הניהול הכלכלי של סינטר (סעיף 22 לתצהיר תומר), לא ניהלו כראוי את סינטר ולא פעלו לקידומה ושגשוגה אלא מטרתם היתה לנצל המידע המסחרי של החברה והוצאת כספים ממנה לשם השאת פעילותם העצמאית בתחום יהלומי התעשיה , באמצעות גופים אחרים, במקום למכור ללקוחות החברה ממוצרי החברה ניצלו את מעמדם ועשו שימוש ברשימת הלקוחות של החברה על מנת למכור ללקוחותיה מוצרים מתחרים באמצעות עסקיהם האחרים (סעיף 23 לתצהיר תומר). עקב כך גדלו חובות החברה בסניף הבנק ברעננה ואף הוגשה תביעה בגין כך נגד סינטר ונגדו (נספח י' 1-5 לתצהיר תומר). עמית וסלוין דאגו להגדיר עצמם במרמה כערבים מוגנים (עדות תומר ע' 60 ש' 15-26). לאחר שתומר סירב לשעבד את ביתו לטובת הלוואה שתיטול סינטר כעצת עמית וסלוין דרשו הם שיפנה את המשרד. הם אף ביטלו הוראות קבע בסניף ברעננה ( נספים ה 1-4 לתצהיר תומר) נמנעו מלשלם לספקים ואחרים ובכך גרמו לקריסת החברה. בשבוע שבין יום 23.11.03 ל- 28.11.03 נטלו עמית וסלוין ממקום עסקה של החברה מסמכים, מחשב ציוד וחומרי גלם. דאגו להעביר את השיחות מקו הטלפון הסלולארי של תומר אל קווי הטלפון שלהם על מנת שלקוחות החברה יגיעו אליהם. החל ממועד זה הם חדלו מכניסה לעסקה של סינטר. מכתב התראה בענין שנשלח ביום 14.12.03 (נספח ו' לתצהיר תומר , סעיף 28 לתצהיר תומר) לא זכה לתשובה . בסעיף 22 ומשום מה גם בסעיפים 31 ו-42 לתצהיריהם מציינים עמית וסלוין כי הנוכלות לשיטתם באשר להעברת המניות התגלתה להם שעה שתומר החליט כי הוא ובית העסק עוברים מקום יחד עם רשימת הלקוחות החובות, הסחורה והמכונות וכשטענו הם בפניו כי הם הבעלים של 50% ממניות החברה זרק הוא להם "אולי תבדקו טוב מה קניתם" איים ואכן סגר את שערי החברה, פינה את כל הסחורה המכונות המחשבים והניירת , עבר לרחוב הברוש בנווה ימין כשהוא ממדר אותם לחלוטין וטען כי אין להם כל קשר עם החברה. ב"כ עמית וסלוין שאל את תומר בחקירה נגדית אם אכן אמר דבר כזה וזה השיב בשלילה ( עדות תומר ע' 56 ש' 23) וחזר על כך גם לשאלת ב"כ עו"ד רינון (שם בע' 61 ש' 11). עיינתי שוב ושוב בתצהירי עמית וסלוין ולא מצאתי כל התייחסות עובדתית לטענות העובדתיות שהעלה תומר באשר למעשיהם אגב ניהול החברה למעט אותו נושא שצויין בסעיפים 22 ,31 ו-42 לתצהיריהם. תביעה נגזרת בתביעתו מבקש תומר לפצותו על הוצאות שהוציא מכיסו במקום החברה לכיסוי חובותיה. לתצהירו צירף תומר מסמכים שונים בהקשר זה. ברם, עיון בתצהיר תומר ונספחיו מעלה כי לחלק מן התשלומים הנטענים בסיכומים אין כלל אסמכתא בכתב על תשלומם בפועל. מדובר בתשלום ל"חזי אחזקה" ע"ס נטען של 1,800 ₪ (סעיף 60(2) לסיכומים) ; תשלום לחברת חשמל ע"ס נטען של 800 ₪ ; תשלום לחברת בזק ע"ס נטען של 2,529.52 ₪ מיום 16.2.04 ותשלום ע"ס נטען של 177.61 ₪ (סעיף 60 (4) (ב) ו- (ג) לסיכומים) - התראות וטופס החשבון אינם ראיה לתשלום החשבון ; תשלום לדפוס "מדבקה לי" ע"ס נטען של 400 ₪ - צורפה רק חשבונית ( סעיף 61(1) לסיכומים); תשלום לחנות כלי העבודה מ.נ.מ ע"ס נטען של 570 ₪ (סעיף 61(3) לסיכומים). הוצאות אלה לא הוכחו לטעמי. יוצא אם כן שנותרו לדיון הוצאות בסך 26,098 ₪. בסיכומיהם וגם בעבר טוענים עמית וסלוין כי תומר תובע כביכול תשלומים וחובות עפ"י חשבוניות המופנות לחברה והיא הגורם המשלם ואין הוא רשאי לתבוע סכומים אלה לעצמו. בענין זה טוען ב"כ תומר כי בית המשפט (כב' השופט מ. יפרח) בהחלטתו מיום 7.7.05 ציין כי הוא מוכן לראות בתביעה שהוגשה ע"י תומר כתביעה נגזרת. לשם הדיוק אציין כי בהחלטה נאמר "לשם הזהירות (אך מבלי לפסוק שיש צורך בכך) אני מוכן לראות את התביעה שכנגד כתביעה נגזרת". בהחלטה זו הלך בית המשפט בדרך שהתוו בתי המשפט בפסקי דין שונים בענין זה ומחל על ההתקיימות הפורמלית של מספר תנאים הנדרשים עפ"י חוק לאישור תביעה נגזרת ע"י בית המשפט ביניהם פניה בכתב של בעל המניות לחברה בצירוף העובדות היוצרות את עילת התביעה וקציבת זמן לתגובתה כקבוע בחוק, קבלת תשובת החברה על סירובה לנקוט בהליכים , או אי תגובה מצידה במשך הזמן שהוקצב לה וכו'( ראו הוראות הפרק השלישי לחוק החברות). יחד עם זאת ולאור ניסוחה של אותה החלטה וטיב הענין יש לטעמי צורך בבחינה מהותית של תביעה מסוג זה, אם יש לה מקום. נפסק כי בירור מעמד התביעה כתביעה נגזרת יידון במאוחד עם בירור התביעה (עא 88 / 324 הנס ברבלק נ' דבורה שביט מה (3) 562, עמוד 569 ; ת.א. (י-ם) 7438/05 בתיה אחזקת נכסים בע"מ ואח' קרן טוקוטלי ואח', ]. "תביעה נגזרת מוגדרת בחוק החברות כ"תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה", ולכן, על המבקש לתבוע בשם החברה בתביעה נגזרת מוטל הנטל להראות כי הופרה זכות של החברה וכי נתקיימו תנאים המצדיקים שהוא יריב את ריבה (פרופ' י' גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה רביעית, 2007), עמ' 327 ). זאת ועוד, הלכה היא כי בתביעה מסוג זה על התובע להראות כי טובת החברה עומדת לנגד עיניו ולא טובתו האישית. על פני הדברים עצם העובדה שתומר מבקש פיצוי בגין תשלומים שהוא ביצע באופן אישי מלמדת שבתביעה זו מבקש הוא את טובתו האישית ולא טובת החברה ולא לשם כך נועדה התביעה הנגזרת. במקרה שנדון בת.א. (ת"א) 1772/02 צפריר אליהו נ' גליצקי חנן, , ביקש בעל מניות לחייב העברת סכום כסף לחברה כאשר התכלית היתה שסכום זה ככל הנראה יתחלק בין בעלי המניות וכך יקבל המבקש חלק מסכום זה ובית המשפט לא ראה בכך תביעה הראויה לידון כתביעה נגזרת מן הטעם שאין טובת החברה עומדת לנגד עיני התובע בתביעה זו, על אחת כמה וכמה במקרה דנן. באשר לפעולות עמית וסלוין בחברה הרי שהאמור בתצהירו של תומר שלא נסתר בענין זה וגם בחקירתו מעיד על כך שהם אמנם הפרו את חובת האמון שהם חבים כלפי החברה במספר פעולות. ברם, לא מצאתי שהוכח שהחובות נשוא התביעה שכנגד של תומר הם תולדה ישירה של מעשיהם אלה. לא הוצגה כל חוות דעת כלכלית בענין זה. זאת ועוד, על פני הדברים מדובר על תשלומים שוטפים שממילא החברה היתה צריכה לשלמם ואם כך הרי לא ברור מהו נזקה בהקשר זה. גם אם השתהו או נמנעו עמית וסלוין בביצוע תשלום לספק כזה או אחר שלא כדין וגרמו בכך לתפיחת החוב אין החברה זכאית בתביעה הנגזרת אלא לריבית ותוספות אחרות שהצטברו אך בתביעת תומר אין כלל פירוט בענין זה. בנוסף, בתביעה נגזרת התובעת האמיתית היא החברה ואם בית המשפט מקבל את התביעה הנגזרת הסכום שנפסק אמור להיות משולם לחברה כשרק את ההוצאות אם נפסקות רשאי בית המשפט לפסוק לטובת מי שהגיש את התביעה הנגזרת בשל טרחתו בענין זה. ב"כ תומר ככל הנראה מודע לבעייתיות זו ובסיכומיו מבקש הוא לקבל את תביעתו של תומר כנגד עמית וסלוין אך אין הוא מציין ב"רחל בתך הקטנה" לחייבם לשלם לחברה. זאת ועוד, בסעיף 57 לסיכומיו מציין כי "תומר נאלץ לכסות מכיסו הוצאות שונות של החברה שעל עמית וסלוין לשפותו בהם" (הדגשה שלי -א.א.). בכך למעשה גילה תומר כי אין לו ענין ממשי שהחברה תקבל הסכומים שהרי אם הסכום ילך לקופת החברה יכול והוא לא יזכה לקבל מכך שקל ולכל היותר כפי חלקו בחברה והוא למעשה מבקשם לעצמו. אשר על כן , אין מקום להכיר בתביעת תומר כתביעה נגזרת. האם יש לתומר עילת תביעה אישית נגד עמית וסלוין? סבורני שאין לתומר עילת תביעה אישית כנגד עמית וסלוין. ראשית, יצויין כי ב"כ תומר בסיכומיו לא מצא לנכון לפרט בענין זה. סיכומי הצדדים נועדו בין השאר לציין את העילה עליה מבססים את התביעה ופירוט טיעונים משפטיים לתמיכה בכך. כל טענתו בענין זה היא שעמית וסלוין גרמו לקריסת החברה והוא נאלץ עקב כך לשלם תשלומים של החברה. לא נטען על ידו כי יש בינו לבינם התחייבות חוזית הדדית או לא הדדית שמחייבת אותם לשפותו בגין כספים ששילם במקום החברה. עיון במערכת ההסכמית שבין הצדדים לא מגלה התחייבות שכזו. מכח כלל האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ובהעדר כל מסמך המורה אחרת בחברה בע"מ אין בעל מניות מחוייב לשלם חובות של החברה אלא כדי הסכום שהתחייב לשלם בגין המניות ואף זאת בהליך פירוק. ואף זאת יש להזכיר כי מדובר על תשלומים שוטפים שלא נטען ולא פורט שהם צצו יש מאין. במצב דברים זה כל תשלום של בעל מניות במקום החברה נחשב כהלוואת בעלים ואמור להרשם כך בספרי החברה ותו לא. באשר לחוב ששולם לבנק הפועלים סניף רעננה. התביעה הוגשה ע"ס 44,880 ₪ בגין ערבות בלתי מוגבלת בסכום של תומר לחברה. עמית וסלוין חתמו על כתב ערבות נפרד כערבים מוגנים עד לסך 50,000 ש"ח. במסגרת הדיון בבקשת הרשות להגן ביום 13.3.05 הגיעו תומר והבנק להסכמה כי לצורך סילוק התביעה כנגדו הוא ישלם לבנק שליש מסכום התביעה כשהוא משוערך לרבות הוצאות בשלשה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. טענת תומר כי חתם על מסמכים מבלי שידע כלל מהו תוכנם לא תועיל לו שכן ידועה ההלכה כי מי שחתם על מסמכים מבלי לדעת את תוכנם לא ישמע בטענה שלא קראם ולכן אינם מחייבים אותו. הוא היה בגפו בבנק שעה שחתם עליהם בפני פקידת הבנק. עובדה היא שתומר הסכים למתן פסק דין נגדו על יסוד כתב ערבות זה. בנוסף לא מדובר בצד זר לחברה אלא במי ש-50% מהון המניות של החברה מוחזקות בידיו ומה טבעי יותר שאדם כזה יערוב לחיובי החברה בבנק. זאת ועוד, על פי סעיף 29(ב) לחוק הערבות,התשכ"ז-1967 "היו לאותו חיוב גם ערבים שאינם ערבים מוגנים, יחושב חלקו של כל ערב מוגן לפי מספרם של כלל הערבים". דהיינו בסופו של דבר לא שילם תומר יותר מכפי חלקו כלפי הבנק ועל כן גם אין לו זכות חזרה כלפי עמית וסלוין שבבוא העת יתבעו לשלם את חלקם לבנק. יצויין כי בסיכומיו עתר ב"כ תומר לחיוב עמית וסלוין ובכך מוחזק הוא כמי שויתר על חיוב סינטר ועל כן התביעה שכנגד צריכה להדחות גם ביחס אליה. לאור האמור לעיל סבור אני שיש לדחות התביעה שכנגד שהגיש תומר. תביעה שכנגד של עמית וסלוין ת.א. 76422.1/04 משקבעתי שלא הוכח שהיה מצג שווא עובר לכריתת הסכם המכר וכי הודעת הביטול שמסרו עמית וסלוין אינה כדין אך ברור הוא שמעבר לעובדה שגם בכך הפרו הם את הסכם המכר, אין הם זכאים לפיצוי על פי הסכם המכר. ברם, סכום לא מבוטל מתביעתם ענינו החזר הוצאות של החברה שהם נשאו בהן לטענתם. כך,שכירת הרכב החברה , דלק עבור הרכב השכור, חוב לחברת M.D.T קניות לטובת החברה ,תשלום לחברת שטראוס וחברת פרימר יהלומים. תביעה בקשר להוצאות אלה יכולה להתקיים גם ללא טענה למצג שווא ועולה הספק שמא מבין השיטין מבקשים עמית וסלוין לחייב את נתבעיהם רק בשל עצם הנשיאה בהוצאות החברה. בישיבת קדם המשפט מיום 7.7.05 עו"ד ביטון ב"כ עמית וסלוין ציין כי הוא לא מבקש לנהל תביעה נגזרת. משום כך, נותרת השאלה האם לעמית וסלוין יש עילת תביעה אישית כנגד תומר והחברה בגין אותן הוצאות שהם נשאו בהן. אינני מציין את נחום ואת עו"ד רינון מאחר ולאחר הסכם המכר נחום אינו מעורב עוד בעסקי החברה ואין עילה נגדו על פי הסכם המכר כפי שפורט לעיל ועו"ד רינון מלכתחילה לא היה מעורב בפעילותה העיסקית החברה. באשר לעילת התביעה האישית כנגד תומר אין לי אלא להפנות לניתוח המשפטי שהבאתי בקשר לתביעתו של תומר כנגד בעלי המניות האחרים ולקבוע כי לעמית וסלוין אין עילת תביעה כנגד תומר בשל עצם הנשיאה בהוצאות במקום החברה. מעבר לכך, על אף הסכומים המרשימים שהם תובעים בתביעתם (362,836 ₪ שהועמד לצרכי אגרה על 210,000 ₪) לא הועמדה כל אסמכתא על ידם לרשותם של הצדדים האחרים. הענין צויין ע"י ב"כ עו"ד רינון ובשל כך לא נחקרו עמית וסלוין חקירה ממשית בענין. טוענים עמית וסלוין כי הם נתבעים בגין ערבות שחתמו לבנק הפועלים סניף רעננה לטובת סינטר בסך 50,000 ₪ והם יאלצו לשלם סכום זה מכיסם ועל כן על הנתבעים לשאת בסכום זה. אין בידי לקבל טענה זו ולו מן הטעם שהם לא שילמו עדיין כל סכום בגין ערבותם. מעבר לכך, אותו הגיון שהוחל על תביעת תומר בקשר לערבות זו יש להחיל גם על עמית וסלוין. אחריות עו"ד רינון באשר למעורבותו של עו"ד רינון הרי שלא מצאתי כי הוכחה כנגדו עילת תביעה המצדיקה חיובו בסכום הנתבע. הטענה כנגדו היא שהוא כעו"ד המכיר את החברה צריך היה להבהיר להם על מצבה של החברה והסיכונים שיש בהפעלתה. כפי שפורט בהרחבה לעיל עלה מן הראיות שבידי עמית וסלוין היו נתונים באשר לחברה עובר לכריתת הסכם המכר. הם ידעו היטב מה הם מקבלים ומה שידעו התאים להם ואף סברו כי לחברה יש פוטנציאל גדול. הם אף לא ידעו לומר במספרים או בחוות דעת ערוכה כדין מה הוצג להם שהם מקבלים ומה קיבלו בפועל. התנהגותם לכל אורך הדרך מצביעה על כך שהם נכנסו לחברה כשהם מודעים למצבה לטוב ולרע. עו"ד רינון לא ייצג את עמית וסלוין לא במו"מ לקראת כריתת הסכם המכר ולא בכריתתו. הם לא שילמו לו שכ"ט. נכון שנחום דרש מהם בתחילה להשתתף בשכר טרחתו של עו"ד רינון אך אינני סבור שדי בכך כדי להצביע על ייצוג עו"ר רינון גם את עמית וסלוין. דרישה זו לא באה מעו"ד רינון. כשהבין נחום ששכ"ט עו"ד משלם רק מי שמיוצג ע"י עוה"ד וזאת מדברי עמית וסלוין דווקא שילם את מלוא שכר הטרחה שנדרש לעו"ד רינון והם לא שילמו דבר. לטעמי זה היה רק נסיון מצד נחום לחסוך בהוצאות ולא מעבר לכך. אמנם הלכה היא שחובת הזהירות המוטלת על עו"ד אינה מוגבלת ללקוחו בלבד אלא גם לצדדי ג' שעלולים להפגע ממעשיו, אלא שכפי שציינתי לעיל כל הנתונים היו בידיהם והם שקלו את כדאיות העסקה מבחינתם. זאת ועוד, לא הוכח בראיות ממשיות שעו"ד רינון ידע הלכה למעשה את מצב החברה. עצם היות משרדו המשרד הרשום של החברה אין בה כדי ליצור חזקה שהוא יודע את מצבה העיסקי של החברה. הוא אינו מנהל של החברה ולא רואה החשבון של החברה. עו"ד רינון פעל על פי הסכם המכר והוציא מכתב ובו פירוט של בעלי המניות, המנהלים ובעלי זכות החתימה ועל סמך מסמך זה,בין השאר, פתחו עמית וסלוין חשבון לחברה בסניף רעננה. מהעובדה שעו"ד רינון לא דיווח לרשם החברות על העברת המניות לא קמה בנסיבות הענין כל עילת תביעה כנגדו שכן ההסתמכות צריכה היתה להיות על מרשם בעלי המניות בחברה וזה ממילא קיבל ביטוי עבורם באותו מכתב של עו"ד רינון שהעתק ממנו הם קיבלו. הם גם לא מצאו לנכון לפנות לעו"ד רינון ו/או לנחום ו/או לתומר שידווחו לרשם החברות ולא נקטו בצעד ממשי משפטי כדי שהמניות ירשמו על שמם ברשם החברות. בנסיבות הענין אין די בעובדה שעו"ד רינון לא הגיש תצהיר עדות ראשית כדי לקבל התביעה כנגדו. הראיות מבחינתו הושגו באמצעות שאר בעלי הדין. אשר על כן דין התביעה שכנגד של עמית וסלוין להדחות. סיכום לאור כל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן: בתביעה העיקרית הנני מחייב את הנתבעים לשלם ביחד ולחוד לתובע את הסכומים הבאים: 169,616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. אגרת בית משפט כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. התביעות שכנגד נדחות ובנסיבות הענין אין צו להוצאות למעט לטובת עו"ד רינון אשר לטעמי הוכנס לתביעה שכנגד של עמית וסלוין שלא לצורך לאור הראיות שהיו בפני. לפיכך הנני מחייב את התובעים שכנגד בת.א. 76422.1/04 לשלם לנתבע שכנגד 4 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.מצג שוואשיהוי