שימוש במקרקעין לגידול מרעה בקר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש במקרקעין לגידול מרעה בקר:

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. התובע הינו בעל זכויות במקרקעין בשטח של כ-12 דונם, הנמצאים בתחום השטח החקלאי של המושב עבדון, אותם נטע, במועדים הרלוונטיים, בעצי ליצ'י. לטענת התובע, הואיל והמטע היה צעיר וחזירי בר שהיו באזור נכנסו והסבו לו נזקים, החליט לגדר את החלקה מכל ארבע צדדיה. במסגרת זו, עבד לדבריו, במשך כחודשיים יחד עם פועלים מטעמו בביצוע הגידור, כאשר בשלב הראשון יושרו הטרסות שהקיפו את החלקה ולאחר מכן נעשו עבודות הגידור שכללו חפירת בורות, הנחת עמודי ברזל, יציקת בטון לכל עמוד ומתיחת גדר בין המוטות.

2. ביום 23.7.96 הרס הנתבע חלק מעמודי הגדר וגרם נזקים לגדר ולטרסות שהוקמו על ידי התובע. בעקבות אירוע זה הוגשה תלונה במשטרה והנתבע אף נעצר. בהודעתו במשטרה הודה הנתבע כי פגע בעמודים ואולם הוסיף כי עשה כן לאחר שהתובע פלש לשטח המרעה שבחזקתו, וגרם לו עקב כך לנזקים.

3. שמאי מטעם התובע, מר יוסי מילוא, אשר ביקר במקרקעין ביום 28.7.96, אמד את הנזקים שנגרמו בעקבות מעשי הנתבע בסך 16,982 ₪ בתוספת מע"מ.

4. בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגין הנזקים הישירים, כאמור בחוות הדעת הנ"ל, וכן בגין אובדן ימי עבודה שהושקעו בבניית הגדר החדשה, לרבות שכר הפועלים ועוגמת נפש, בסך של 20,000 ₪ נוספים. לתובע נגרמו, לדבריו, אף נזקים עקיפים עקב חדירת חיות בר שונות לחלקת הליצ'י לאחר הריסת הגדר ואשר גרמו נזק הן לצינורות ההשקיה והן לשתלי המטע עצמו, בסך של 15,000 ₪ נוספים.

5. הנתבע, אף הוא תושב המושב עבדון, מגדל לפרנסתו עדר בקר הרועה בשטח שהוחכר לו לצורך כך על ידי מינהל מקרקעי ישראל. לטענתו, שטח המרעה הנ"ל גובל בחלקת הליצ'י השייכת לתובע. בשלב כלשהו, במהלך שנת 1996, הגדיל התובע את חלקת הליצ'י שלו תוך פלישה לשטח המרעה בו החזיק הנתבע. במסגרת אותה פלישה, אף חסם התובע את דרך המעבר המשמשת את הנתבע לאחר שהרס את הגדר שהייתה קיימת במקום. בתצהירו טען הנתבע כי בשל החשש מבריחת פרות שהיו במרעה ועלולות לסכן עוברי אורח בכביש הראשי, הוא פעל נמרצות לעצור את הפרות מבריחה . "במהלך הניסיון למנוע בריחת הבקר, התעקמו מספר עמודים בודדים שהקים התובע" (סעיף 27 לתצהיר הנתבע נ/7).

6. הנתבע ציין עוד כי בזמנו הייתה קיימת טרסת אבנים אשר מאחוריה, בחלקת המרעה, הייתה גדר. בשלב כלשהו, בסמוך לשנת 1996, הסיר התובע, כך טען הנתבע, את הטרסה על אף התנגדות הנתבע לכך, וזאת באמצעות טרקטור, תוך הריסת הגדר שמאחורי הטרסה. כתוצאה מכך ברחו מספר פרות שרעו אותה שעה במרעה ונעלמו. לאחר מאמצים הצליח הנתבע, לדבריו, לאתר את מרבית הפרות, אולם ארבע מהן נעלמו ולא נמצאו עוד. שוויין נאמד על ידו בסך 32,000 ₪. הוצאות שיקום אותה גדר שנהרסה בידי התובע הוערכו על ידי קבלן מטעם הנתבע בסך 22,000 ₪. יתר על כן, לגרסת הנתבע, עקר התובע מטע אבוקדו שהיה קודם לכן בחלקתו והשליך את הפסולת, לרבות גזמי עצים וצינורות השקיה, לשטח המרעה וחסם בכך את דרך המעבר. לצורך סילוק הפסולת, היה צורך בעבודת פינוי שעלותה הסתכמה בסך 60,000 ₪.

בגין הנזקים המפורטים לעיל, הגיש הנתבע תביעה-שכנגד.

7. התובע הכחיש, בכתב ההגנה לתביעה-שכנגד, את כלל טענות הנתבע תוך שהפנה לכך שהלה לא ראה להגיש תביעתו, על אף הנזקים הגדולים להם טען, עד להגשת התביעה העיקרית. עוד הוסיף כי לא הייתה בעבר בסמוך לטרסה כל גדר, אותה הרס כביכול, אלא תהום, וכי הגרסה לגבי הרס הגדרות והנזקים הינם פרי דמיונו של הנתבע שנועדו להצדיק את מעשיו והנזקים שהוא עצמו גרם לתובע.

ההליכים הקודמים

8. בגין הטענות המועלות על ידו בתיק דנא, הגיש התובע תביעה קודמת, ביום 3.9.96, במסגרת ת.א. 2556/96, בבית משפט השלום בנהריה. במסגרת התיק הנ"ל מינה בית המשפט את המודד דן ברלינר כמומחה מטעמו על מנת שיחווה דעתו לגבי הגבולות והשטחים בהם מחזיקים הצדדים.

9. בחוות הדעת מיום 4.6.01 (ת/2) קבע המודד, מר ברלינר, כי להבנתו המחלוקת בין הצדדים ניטשה לגבי מיקום הגבול המזרחי של מטע הליצ'י. עוד ציין כי לא מצא כל אסמכתא מדויקת למיקומו של הגבול וכי מדובר בקרקע שהינה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל שהתכניות שהועברו לגביה על ידי אנשי המינהל היו בקנה מידה קטן, שאינו מאפשר קביעה מדויקת של הגבול. לסיכום קבע כי הגיע למסקנה שהגבול המזרחי הסביר של המטע צריך שיהיה בקו ישר ולא בקו מפותל של הגדר, כפי שהיא ממוקמת כיום.

10. התביעה בתיק הנ"ל הופסקה, על פי החלטת בית המשפט מיום 30.5.02, לאחר שב"כ הצדדים לא הודיעו אודות תוצאות ההסכמות שהושגו ביניהם, כפי שנתבקשו על ידי בית המשפט.

11. שנתיים לאחר מכן, הוגשה בקשה לחידוש ההליך הנ"ל אולם בית המשפט דחה, בהחלטתו מיום 29.6.04, את הבקשה תוך שהפנה לכך כי זו לוקה בחוסר סבירות קיצוני משהוגשה זמן רב לאחר שניתנה ההחלטה בנוגע לביטול ההליכים ולאחר שאלה התנהלו משך שנים בעצלתיים.

יוער כי התובע ציין שבעקבות אותה התנהלות הועבר הטיפול בתיק מידי בא כוחו הקודם והוגשה תביעה חדשה, זו המונחת בפניי.

התביעה העיקרית

12. ככל שהדבר נוגע לתביעה העיקרית, הודה הנתבע במעשים המיוחסים לו, אם כי טען שתי טענות – האחת במישור החבות והאחרת בהיבט הנזק.

לטענת הנתבע, מעשיו חוסים בצלן של הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, המקנות לו את הזכות להשתמש בכח במידה סבירה, על מנת להוציא פולש שתפס שלא כדין מקרקעין מידי המחזיק בהם כדין. אשר לנזקים הנתבעים, טען הנתבע כי אלה מופרזים ומופרכים ונעדרי כל יסוד ואחיזה במציאות.

13. סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

"(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע השגת גבולות או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.
(ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין, תוך 30 ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם".


14. למען הנוחות, אפריד את הדיון בשאלת החבות והנזק ותחילה אדון בסוגיית החבות.

למעשה, הנטל להוכחת טענת ההגנה אותה מעלה הנתבע רובץ לפתחו. לצורך הוכחת גרסתו כי המעשים נעשו במסגרת סעיף 18 לחוק המקרקעין, עליו להוכיח שלושה תנאים מצטברים – האחד, כי הינו מחזיק במקרקעין כדין, השני כי התובע תפס את המקרקעין שלא כדין אגב פלישה לשטחו, והשלישי כי פעולתו נעשתה תוך 30 ימים מיום התפיסה, תוך שימוש בכוח סביר.

15. אין חולק כי במועד הרלוונטי היה לנתבע הסכם תקף עם מינהל מקרקעי ישראל, מכוחו קיבל הרשאה להשתמש בקרקע למטרת רעיה. בטרם אדרש לשאלת גבולותיו של אותו שטח, אני רואה לציין כי ספק בעיניי באם מדובר בחזקה במשמעות סעיף 18 לחוק. כבר נאמר כי "ההחזקה בנכס היא תנאי לעשיית דין עצמית להגנה על ההחזקה" (י' ויסמן, דיני קניין – החזקה והשימוש, תשס"ו-2005, עמ' 86). על יסוד החזקה נאמר כי "יש להבחין בין חזקה בפועל, הכוללת גם יסוד פיזי של שליטה במקרקעין לבין הזכות להחזיק, הנובעת מזכות משפטית במקרקעין (ראה: מ' דויטש, קניין, כרך א', הוצאת בורסי (1997), 325, 328). לעניין זכות העזרה העצמית מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין, הדין כי 'ההכרה בעשיית הדין העצמית... מצטמצמת למי שמחזיק בפועל וכדין בקרקע שנושל מחזקתו... הזכאי להחזיק בקרקע אשר לא החזיק בה בפועל לא יהיה רשאי לעשות דין לעצמו" (רע"א 4311/00 מ"י נ' בן שמחון, תק-על 2001 (1), 1904).

בענייננו, ספק אם הזכות לעשות במקרקעין שימוש לצרכי רעיה טומנת בחובה גם חזקה בפועל. נכון הוא שנקבע כי החזקה הנדרשת לעשיית דין עצמי אינה מחייבת זיקה אמיצה לנכס, ואולם ככל שהזיקה לנכס על ידי מי שעשה דין לעצמו רופפת יותר, כן יקשה להצדיק את עשיית הדין העצמית על יסוד השלמת הדין עם התגובה הספונטנית של המחזיק (ראו: ספרו הנ"ל של ויסמן, עמ' 86-87).

16. אלא שאף אם אתעלם מן השאלה באם זכויותיו של הנתבע במקרקעין הגיעו כדי חזקה, אם לאו, לא יהא בכך כדי לסייע לו. זאת על שום שלא עלה בידו להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין אליהם פלש, על פי טענתו, התובע. מלים אחרות, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את הגבולות המדויקים של השטח שנמסר לחזקתו בהסכם הרעיה שחתם עם מינהל מקרקעי ישראל.

17. במסגרת שאלון שהופנה אל הנתבע, נדרש הלה להשיב לשאלה מהם גבולות שטח החכירה שנמסר לו לצורך רעיה. בתצהיר תשובותיו השיב "מצפון חלקתו של צדוק (התובע- א.ט.) מדרום יער, ממערב הכביש לכיוון עבדון יערה וממזרח הדרך לפארק גורן". מכאן שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לגבול העובר בצדה הדרומי של חלקת התובע וצדה הצפוני של חלקת הנתבע.

דא עקא, שבחוות דעתו של המודד מטעם בית המשפט, מר ברלינר, נאמר כי המחלוקת מתייחסת לגבולו המזרחי של מטע התובע. ב"כ הנתבע טען אמנם כי התשובה שניתנה בתצהיר לשאלון (ת/3) בטעות יסודה וכי ניתנה בהיסח הדעת. ספק בעיניי אם ניתן לקבל הסבר זה, שכן מדובר בהודאת בעל דין שניתנה בכתב ומתייחסת לפלוגתא העיקרית העומדת להכרעה. אלא שאף אם הייתי מקל עם הנתבע ומקבל הסברו זה, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי כי לא עלה בידו להוכיח את גבולות החלקה בה החזיק.

חוות דעתו של המודד, מר ברלינר, אין בה כדי לסייע בקביעת ממצאים לעניין זה, באשר המודד עצמו מודה כי לא מצא אסמכתא מדויקת למיקומו של הגבול. ההצעה המועלית בגדר חוות דעתו הינה בבחינת מסקנה לגבי המיקום הסביר שבו צריך, לשיטתו, לעבור הגבול. אין בכך משום ממצא היכן עובר הגבול בהתאם לזכויות החוזיות של הצדדים.

18. הנתבע מפנה לתשריט אשר לדבריו הוגש במסגרת ההליך הקודם על ידי מר פארס מזיאד, רכז אזור הגליל המערבי מטעם מינהל מקרקעי ישראל, ואשר יש בו כדי לתמוך בטענתו כי התובע פלש לשטחו.

אף טענה זו דינה להידחות. הדיון במסגרתו הגיש מר מזיאד תשריט מטעמו התקיים ביום 17.9.98 בבית משפט השלום בנהריה (ראו: נ/1). עיון בתשריט (נ/3) שהוצג על ידי הנתבע מלמד כי זה נושא תאריך 28.9.98. מכאן שלא יתכן כי מדובר באותו תשריט שהוגש במסגרת דיון אשר קדם לעריכתו. יתר על כן, באותו פרוטוקול (נ/1) נרשמו מפי מר מזיאד הדברים הבאים: "אני מגיש לבית המשפט העתק ממנו (התשריט – א.ט.) הצבע הצהוב מראה את עצי הפרי והקו האדום המקווקו זה השטח שמראה את עצי הפרי שהוספו כתוספת למטע... הקו הכחול המסומן בתכנית זו התוספת החדשה". די לעיין באותו תשריט (נ/3) על מנת להיווכח כי אין בו כל שטח המקווקו באדום. יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי לא מדובר באותו תשריט שהוגש בגדר הדיון מיום 17.9.98.

למעלה מן הצורך אני רואה להוסיף כי אף אותו תשריט עליו סומך הנתבע יהבו, אין בו כדי ללמד על מיקומו של הגבול העובר בין המקרקעין המוחזקים על ידי הצדדים באשר הוא חסר מדידה מדויקת.

19. הנה כי כן, בהעדר כל ראיה המאוששת את זכויות הנתבע בשטח שבו פעל, תוך עשיית דין עצמית, נשמט היסוד להחלת סעיף 18 לחוק המקרקעין.

על רמת הוודאות והביטחון, לגבי יסוד הפלישה, הדרושים על פי סעיף 18 הנ"ל, עמד בית המשפט לא אחת - "חובתה של המשטרה לחוש לעזרתו של אדם הנתון במצב האמור, ולסייע לו להוציא את הנכס מידי התופס מותנית בשני תנאים ההולכים בד בבד, והם (א) הפניה לעזרת המשטרה נעשתה בזמן שהפלישה הייתה עדיין טריה (ב) למשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה ללא רשות איננו מוטל בספק ואין לפקפק בו" (בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה, פד"י כה (1), 225, ההדגשה אינה במקור).

בבג"צ 6415/01, הילה הנדסה ואדריכלות בע"מ נ' מפכ"ל המשטרה (תק-על 2001(3), 2066) דחה בית המשפט את העתירה להורות למשטרה לסייע לעותרת בסילוק ידם של מי שנכנסו לבית מגורים שהיא בנתה. נקבע כי "עצם הזדקקותם של שני הצדדים לניתוח מפורט של הוראות ההסכם, היא הנותנת כי מדובר באחד מאותם מקרים שאינם נקיים מספקות, המצדיקים את סיועה של המשטרה בסילוק פולשים. נראה כי מדובר בסכסוך מורכב שלו פנים לכאן ולכאן המחייב הכרעה של בית המשפט האזרחי המוסמך לדון בשאלה למי נתונה זכות ההחזקה בבית".

20. לא זו אף זו, גם את "טריות" הפלישה לא עלה בידי הנתבע להוכיח. כאמור, על פי הוראות החוק הזכות לעשיית דין עצמית נתונה לבעל הזכות במקרקעין רק מקום שהוא פעל תוך 30 ימים מיום התפיסה שלא כדין שנעשתה בידי הפולש. ניתן ללמוד על חשיבותו של תנאי מרכזי זה, שבלעדיו אין, מתוך התפתחות החוק. במקור נקבע בסעיף 18 כי המחזיק רשאי להשתמש בכוח סביר ובלבד שעשה כן "תוך זמן סביר". בשנת תשנ"א תוקן חוק המקרקעין באופן שעל המחזיק לפעול תוך 30 ימים מיום התפיסה על מנת לחסות בצלה של הוראת סעיף 18 לחוק.

אף בעניין זה לא עלה בידי הנתבע, כאמור, להוכיח את טענתו לגבי טריות הפלישה. ראשית אפנה לעדותו של התובע, שעשה עלי רושם מהימן, ובה ציין כי עבודות התשתית שנעשו על ידו ארכו כחודשיים לערך, שרק בסיומן הוצבה הגדר אותה עקר הנתבע. שנית, אף הנתבע בהודעתו במשטרה מיום 26.7.96 (ת/5) טוען כי התובע "פלש לשטח המרעה שלי לפני כחודשים".

די בכך על מנת לדחות את טענותיו של הנתבע לעניין תחולת סעיף 18 לחוק המקרקעין.

21. בהקשר לסעיף 18 אני רואה להפנות לכך שככלל מסתייג בית המשפט מעשיית דין עצמית שכן "חסרונותיה גלויים לעין, בראש ובראשונה מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי. היא עלולה לגרור למעשה אלימות בין בעלי דין יריבים, היא נותנת בידי בעל דין את הכוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה" (פרופ' אדלר, ספר טדסקי, דיני נזיקין מהדורה שניה, 533; הנשיא אגרנט בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה, פד"י כה (1), 225, 240). "היתר לעשיית דין עצמית חורג מהתפיסה החוקתית המקובלת על פיה מותנה הכוח לשנות מצב עובדתי נתון בקיומו של הליך שיפוטי, וכך בד"כ אין לשלול מאדם חזקה בנכס אלא באמצעות פניה לערכאות תוך שמירה על זכותו הדיונית להתגונן ולפרוס את מלוא טענותיו. זכות הגישה לערכאות אשר קנתה לה הכרה חוקתית, אינה רק זכותו של התובע אלא גם זכותו של הנתבע שלא יישלל ממנו נכס או זכות הנטענת על ידיו בלא משפט, אשר נטל ההוכחה להצדיק את מעשה השלילה יוטל על התובע" (מתוך דברי כב' השופטת פרוקציה ברע"א 4311/00 הנ"ל).

22. בטרם אחתום את הדיון בפרק החבות, אני רואה להפנות לכך שבניגוד לטענות שהעלה הנתבע בתצהירו, כאילו מספר עמודים בגדר התעקמו על ידו במהלך ניסיונו למנוע את בריחת הבקר, הנה בהודעתו במשטרה מיום 24.7.96 (ת/6) הוא מודה כי עקר את העמודים במכוון, וכלשונו: "העורך דין אמר לי לעקור את העמודים אם זה בתוך שטח המרעה שלי. אני הורדתי כעשרים עמודים עם כף הטרקטור. חלק התעקמו וחלק נעקרו". יש בסתירה זו כדי להשליך על מהימנותו ועל אמינות הגרסה שהעלה בפניי.

23. סיכומו של דבר, משלא עלה בידי הנתבע להוכיח כי חלות לגביו הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, מן הדין לחייבו לשאת בנזקים שגרם במעשיו לתובע.

שיעור הנזק

24. להוכחת נזקיו הציג התובע חוות דעת מיום 29.7.96 (ת/1) ערוכה בידי השמאי מר יוסי מילוא, ולפיה אומדן הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי הנתבע מסתכם בסך 16,982 ₪. בסעיף הממצאים ציין השמאי כי בביקור שערך במקום, ביום 28.9.96, נמצאו עמודי גדר ועמודי תמך מרכזיים כשהם עקורים על בסיס הבטון מתוך הקרקע, חלקם מכופפים ועקומים לאורך של כ- 180 מטר רץ. כמו כן קיר תומך ומילוי ליישור טופוגרפיית השטח של המטע נמצא כשהוא ניזוק.

בהערכת הנזק כלל השמאי עבודות בגין פינוי, הכנה, מילוי ושחזור קיר תומך וכן עלות החומרים הדרושים לעבודה, לרבות הובלתם והצבת עמודי ברזל כולל יציקתם וקיבועם לקרקע. במסגרת חקירתו בפניי הוריתי למומחה להמציא את הצילומים המהווים חלק מחוות דעתו ואלה אכן הומצאו לתיק בית המשפט. עיון באותם צילומים מלמד כי אכן חלקם של העמודים נעקרו יחד עם בסיס הבטון שנועד לקבעם וחלקם התעקמו. התצלומים שהונחו בפניי מתיישבים עם ממצאיו וקביעותיו של המומחה מר מילוא ולא מצאתי יסוד שלא לקבל את הערכתו.

25. לא נעלמה מעיניי הכחשתו של הנתבע לגבי היקף הנזקים שיוחסו לו. לדבריו, מדובר במספר מצומצם בלבד של עמודים אותם עקר או עיקם וכי שחזורם אינו דורש יותר מחצי יום עבודה. אין בידי לקבל טענה זו, בין היתר משום חוסר אמינותו של הנתבע, אליה הפניתי לעיל.

יתר על כן, בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי אורך הגבול בינו לבין התובע הינו בסביבות 90 מטר: "אני מעריך שאורך הגבול הוא בסביבות 90 מטר, אולי יותר. אולי 130 מטר" (עמ' 12 ש' 12 לפרוטוקול). דא עקא, שבחוות דעתו של מר מילוא נקבע, על סמך ביקור במקום שנעשה זמן קצר לאחר עקירת הגדר, כי מדובר בגדר שהושחתה לאורך של כ-180 מטר רץ. עובדה זו מתיישבת עם טענתו של התובע, לפיה פעל הנתבע להשחית את הגדר גם מקום שזו לא גבלה בחלקה שבחזקתו.

26. לפיכך, אני קובע כי עלות תיקון הנזקים הישירים שנגרמו לתובע כתוצאה ממעשי הנתבע מסתכמת בסך 16,982 ₪ בתוספת מע"מ, נכון ליום 29.7.96. סכום זה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד היום מגיע לסך 78,036 ₪.

לא מצאתי יסוד לקבל את טענות התובע לעניין נזקים נוספים שנגרמו, הן משום שאותם נזקים נבלעים בגדר חוות דעתו של מר מילוא והן משום שלגבי חלקם כלל לא הוצגה תשתית ראייתית כמתחייב, על מנת לבססם.

התביעה שכנגד

27. התביעה שכנגד מתייחסת לנזקים שנגרמו לנתבע, לדבריו, כתוצאה ממעשי התובע, אשר התבטאו בהריסת גדר ישנה והסרת טרסה אשר בעקבותיהם אבדו ארבע פרות מן העדר שבבעלותו ולא נמצאו עקבותיהן. אותם אירועים התרחשו במהלך שנת 1996. ההפסד שנגרם על ידי כך הסתכם, לטענת הנתבע, בסך 32,000 ₪. בנוסף לכך, עלות שיקומה של אותה גדר שנהרסה הסתכמה בסך 22,000 ₪. עוד מתייחסת התביעה שכנגד לנזקים שנגרמו לנתבע כתוצאה מהשלכת פסולת של גזעי עץ, אבנים וצינורות על ידי התובע, לשטח המרעה השייך לנתבע. גם אירוע זה התרחש במהלך 1996 ועלות עבודות הפינוי שנדרשו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו הסתכמו בסך 60,500 ₪.

28. הנתבע לא הצליח, למצער, להוכיח ולו אחד מאותם מעשים המיוחסים לתובע בגדר התביעה שכנגד. לבד מעדותו היחידה של הנתבע, לא הוצגה כל ראיה להוכחת אותם מעשי השחתה נשוא תביעתו. כך, למשל, נמנע הנתבע מהזמנתם של עדים שאפשר וראו את המעשים אותם ייחס לתובע, לרבות העדתם של בעלי המקצוע שמסרו לידו הצעות מחיר לתיקון הנזקים הנטענים.

בנסיבות, אין בידי לקבל את התביעה-שכנגד על סמך עדותו היחידה של הנתבע. לא זו בלבד משום שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות, אלא גם משום שעדותו עשתה עלי רושם מפוקפק למדי וכן בשל הימנעותו מהזמנת עדים רלוונטיים שאפשר והיה בעדותם כדי לתמוך בגרסתו.

29. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית הכיצד זה יתכן שלא הגיש כל תלונה למשטרה בגין המעשים אותם ייחס לתובע, ואשר התבטאו בהשגת גבול, הריסת גדרות וכיו"ב מעשי נזק והשחתה. תשובתו הייתה כי פנה למשטרה ובכל פעם המתין כמה שעות אך השוטרים סירבו לרשום מפיו את תלונותיו: "באתי לשם, התעכבתי שעות על הספסל לא פעם ולא פעמיים ולא קיבלו..." (עמ' 11 ש' 24 לפרוטוקול). טענה זו מצטרפת לתמיהות העולות מגרסתו ואינה מוסיפה לאמינותו.

משלא עלה בידי הנתבע להוכיח את המעשים המיוחסים לתובע, דין התביעה-שכנגד להידחות.

30. למעלה מן הצורך, אני רואה להוסיף כי אף במישור הנזק לא ביסס הנתבע את תביעתו כדבעי. לתצהירו צירף אמנם הצעות מחיר שניתנו על ידי אנשי מקצוע מטעמו, אלא שביום הדין לא טרח לזמן את אותם עדים על מנת לחזק את דבריו ולתמוך בגרסתו, הן לגבי גרימת הנזק והן לגבי עלויות תיקונו.

31. בשולי פסק הדין אני רואה להוסיף הערה שאינה נוגעת באופן ישיר למחלוקת נשוא הכרעתי.

ב"כ הנתבע ראה לצרף לסיכומיו ראיות שונות, הכוללות הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל, מפות ותשריטים, התכתבויות וכיו"ב מסמכים שלא היה כל יסוד לצרפם לכתב הסיכומים, ועל כן התעלמתי מהם כליל. הלכה היא שצירוף ראיות לסיכומים הינו נוהג נפסד, הראוי לגינוי, שבית המשפט לא ייתן לו את ידו. (ראו: ע"א 3771/90 עמר נ' פקיד השומה נצרת, פד"י מז(5), 177; ע"א 4481/90 אהרון נ' ג. פרץ בע"מ, פד"י מז (3), 427, 439). בית המשפט התריע לא אחת כנגד מנהג פסול זה, תוך שפסק כי הדרך הנאותה להרתיע בעלי דין מלעשות כן הינה על ידי הטלת הוצאות מתאימות. מטעם זה ראיתי לקבוע את ההוצאות בהן חויב הנתבע על הצד הגבוה.

32. סוף דבר – אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 78,036 ₪ (כולל מע"מ). התביעה שכנגד נדחית.

הנתבע ישלם לתובע בנוסף הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. ככל שלא ישולמו סכומים אלה תוך 30 יום, ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות במקרקעין

  2. רישיון במקרקעין

  3. רשות חינם מקרקעין

  4. זכות חזקה במקרקעין

  5. מתחזק חוק המקרקעין

  6. חלוקת מקרקעין בעין

  7. מהי תביעה במקרקעין

  8. עסקה בחלק ממקרקעין

  9. סיום רישיון במקרקעין

  10. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  11. התחזות בעסקת מקרקעין

  12. ביטול ייעוד מקרקעין

  13. דרישת הכתב במקרקעין

  14. סעיף 49 לחוק המקרקעין

  15. סעיף 71 לחוק המקרקעין

  16. פיצול תביעה במקרקעין

  17. סעיף 9 לחוק המקרקעין

  18. סעיף 40 לחוק המקרקעין

  19. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  20. זכויות שביושר במקרקעין

  21. רישיון מכללא במקרקעין

  22. ביטול רישיון במקרקעין

  23. צו הפסקת שימוש במקרקעין

  24. עסקאות סותרות במקרקעין

  25. סעיף 18 ב לחוק המקרקעין

  26. תנאי מתלה בעסקת מקרקעין

  27. סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין

  28. עשיית דין עצמי במקרקעין

  29. עסקת מקרקעין באזור שיקום

  30. רישיון בלתי הדיר במקרקעין

  31. ביטול החלטת רשם המקרקעין

  32. זכויות העירייה על מקרקעין

  33. תביעת השבה של חוכר מקרקעין

  34. זיהוי צדדים לעסקת מקרקעין

  35. רישום הערה במרשם המקרקעין

  36. ניצול זכויות בניה במקרקעין

  37. תביעה לפקיד ההסדר במקרקעין

  38. התחייבויות נוגדות במקרקעין

  39. בקשה לפדיון מקרקעין מעוקלים

  40. מכירת זכויות בחלק ממקרקעין

  41. שימוש מפריע במקרקעין פרטיים

  42. רשות מכללא לשימוש במקרקעין

  43. בקשה לעריכת מדידה של מקרקעין

  44. דיווח על עסקת מקרקעין בדיעבד

  45. הערה על יעוד מקרקעין תקנה 27

  46. בנייה ונטיעה במקרקעין משותפים

  47. רכישת מקרקעין בפרוייקט הרחבה

  48. התחייבות לעשות עסקה במקרקעין

  49. בדיקה במינהל לפני עסקת מקרקעין

  50. שימוש במקרקעין לגידול מרעה בקר

  51. מחלוקת לגבי תאריך רכישת מקרקעין

  52. עיכוב ברישום זכויות בעל מקרקעין

  53. תביעה על בניה על מקרקעין מוסדרים

  54. רשות שימוש במקרקעין לפי חוק הנפט

  55. סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין

  56. תביעה של פסול דין - זכויות במקרקעין

  57. החובה להציע למוכר מקרקעין לקנות בחזרה

  58. עסקת מקרקעין לפני חקיקת חוק המקרקעין

  59. תחרות בין זכויות נוגדות במקרקעי המינהל

  60. ביטול זכות הסותרת רישום בפנקס המקרקעין

  61. ביטול רישיון ללא תמורה ע''י בעל המקרקעין

  62. תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למקרקעין

  63. בקשה להתקנת אנטנת שידור לחובבי רדיו במקרקעין

  64. איך מוכיחים שעסקה במקרקעין היא "פיקטיבית" ?

  65. ערר על החלטה להורות לתקן שטחים בנוגע למקרקעין

  66. סעיף 10 לחוק המקרקעין - תקנת השוק במקרקעין

  67. פגיעה עקיפה במקרקעין - פיצויים לפי סעיף 197 ?

  68. האם חלוקה בעין של המקרקעין תגרום נזק לצדדים ?

  69. ערר על החלטה לאשר תוספת לבית מגורים משותף במקרקעין

  70. ביטול מכר מקרקעין לאחר אישור סופי של ראש ההוצל''פ

  71. סעיף 5 לחוק המקרקעין - חיזוק בתים מפני רעידות אדמה

  72. תביעה שיינתן פסק דין המצהיר סכאות להירשם כבעלים במקרקעין

  73. נוהל לפיו יוכל כל שליח להגיש למשרדי רשם המקרקעין שני תיקים ביום בלבד

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון