שימוש בשם שלא כדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש בשם שלא כדין: בפני תובענה לפיצוי, בגין שימוש שלא כדין בשמו של התובע. העובדות התובע הוא רופא שיניים. נתבעת 1 היא חברה פרטית, ובעלים של מרפאת שיניים (להלן: "המרפאה"). נתבעת 2 היא בעלת המניות בנתבעת 1, ומנהלת החברה. על פי הנטען בכתב התביעה, עובר לחודש 1/05, התנהל בין התובע לנתבעות מו"מ להעסקתו של התובע כרופא אחראי במרפאה, החל מ-2/05. סוכם בין הצדדים, כי שכרו של התובע יעמוד על סך 40% מתקבולים שמקורם במטופלים שלו, בתוספת 2% מסך כל התקבולים שמקורם במטופלים של הרופאים האחרים במרפאה. לטענת התובע, על פי המצג שהוצג בפניו, מחזור עסקיה של המרפאה עשוי להגיע עד 120,000 ₪ בחודש. התובע המציא לנתבעות, על פי בקשתן, את כל המסמכים המעידים על התאמתו לתפקד כרופא אחראי, לצורך העברתם למשרד הבריאות. כעבור מספר ימים, ובטרם החל את עבודתו אצל נתבעת 1, הודע לו כי שירותיו אינם נדרשים. בחודש 11/06, עת ביקש התובע להתקבל לעבוד כרופא אחראי במרפאה אחרת, הופתע לגלות כי ברישומי משרד הבריאות הוא עדיין רשום כרופא אחראי במרפאה. בירור העלה, כי נתבעת 1 הודיעה על הפסקת עבודתו של התובע אצלה, רק בחודש 10/05, ורישומו כרופא אחראי במשרד הבריאות לא נמחק עד 12/06. התובע טוען, כי הנתבעות עשו במרמה שימוש בשמו ובכישוריו, מול משרד הבריאות, למרות שלא התכוונו להעסיקו, ובהמשך, נמנעו ביודעין מלהודיע למשרד הבריאות כי אינו מועסק על ידן. זאת עשו הנתבעות בתקופה שבין 1/05-11/06, וחסכו מעצמן את הצורך להעסיק ולשלם לרופא אחראי אחר. התובע עותר לחייב את הנתבעות, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, בסך כל התקבולים שזכו בהם בגין השימוש בשמו, ולצורך כך, לחייבן להמציא חשבונות לגילוי הכנסות המרפאה בתקופה הרלוונטית. בנוסף, עותר התובע, לסעדים מכח חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע, בגין השימוש שעשו הנתבעות בשמו ובפרטיו לצורך השגת רווחים, חשיפתו לסיכון במקרה של תביעת רשלנות רפואית, ולסיכון של הסתבכות עם שלטונות המס בגין הכנסות שלא דיווח עליהם. הנתבעות טענו כי ראיון העבודה נערך בתום לב, וסוכם כי התובע יחל בעבודתו כרופא אחראי במרפאה, בחודש 2/05. לצורך כך, חתם על הטפסים המתאימים, ואלה הועברו למשרד הבריאות. כעבור יומיים התגלה לנתבעת מידע לא מחמיא אודות התובע, ולכן החליטה שאין היא מעוניינת בשירותיו, והודיעה לו על כך. במקום התובע, החל מתאריך 4.2.05, שכרה נתבעת 1 את שירותיו של ד"ר אולג קיריאנוב, והעבירה למשרד הבריאות טופס הסכמה בחתימתו לשמש רופא אחראי במרפאה. מאז ועד היום, הוא משמש בתפקיד זה. הנתבעות מכחישות כי סוכם עם התובע שכר שיגזר באחוזים מהרווחים או ההכנסות, אלא שכר לפי שעת עבודה. כן טענו הנתבעות, כי היה על התובע להודיע בעצמו לרופא השיניים המחוזי אודות הפסקת העסקתו על ידי הנתבעת, כנדרש בטופס ההסכמה לשמש רופא אחראי. נתבעת 2 העלתה גם טענה של חוסר יריבות, בהיותה מנהלת נתבעת 1, ואת כל הפעולות המיוחסות לה, לא ביצעה באופן אישי, אלא כאורגן של נתבעת 1. במסגרת פרשת ההוכחות, נשמעו עדויותיהם של התובע, נתבעת 2, וד"ר אולג קיריאנוב מטעם הנתבעות. כן הוגשה תעודת עובד ציבור ערוכה על ידי ד"ר יורם לוטן, ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים, והממונה על הרישוי במשרד הבריאות, אליה צורפו המסמכים הרלוונטיים המצויים בתיק המרפאה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון העובדות הבאות אינן במחלוקת: ללא רופא אחראי לא ניתן להפעיל מרפאת שיניים על ידי תאגיד, (תקנות רופאי שיניים (מרפאות של תאגידים) התשנ"ג-1993). במסגרת ביקורת שנערכה במרפאת נתבעת 1, בתאריך 10.1.05, ובהעדר רופא אחראי, וליקויים נוספים, קיבלה הנתבעת הוראה לסגירת המרפאה עד לתיקון הליקויים ובכלל זה העסקת רופא אחראי (נספח 6 לתע"צ). בתאריך 19.1.05, או בסמוך לפני מועד זה, סוכם כי התובע יתחיל לעבוד כרופא אחראי במרפאה, ואף חתם על המסמכים הדרושים לצורך אישורו כרופא אחראי על ידי משרד הבריאות. ימים ספורים לאחר מכן, הודיעה נתבעת 1 לתובע, כי החליטה שלא לקבלו לעבודה. בתאריך 20.1.05 המסמכים הללו הוגשו על ידי הנתבעת למשרד הבריאות לצורך קבלת רישיון, והתובע נרשם במשרד הבריאות כרופא אחראי במרפאה, על סמך הצהרות הנתבעת. השאלות שבמחלוקת הן כדלקמן: האם דיווחה הנתבעת למשרד הבריאות כי התובע אינו משמש כרופא אחראי מטעמה, ואם כן, מתי. אם דיווחה הנתבעת באיחור, ועל כן "נהנתה" משמו של התובע מבלי שעבד אצלה, מה שווי הנאה זו. האם מקימה התנהגותה של הנתבעת עוולות של פגיעה בפרטיות או לשון הרע, ואם כן, מה גובה נזקו של התובע. א. האם ומתי דווח למשרד הבריאות על החלפת הרופא האחראי טוען ב"כ התובע, כי הנתבעות זממו מלכתחילה לעשות שימוש בשמו של התובע, על מנת לקבל את הרישיון למרפאה, מבלי להעסיקו ולשלם לו מאומה בגין כך. ואכן, בסוף 1/05 כאשר נערכה ביקורת נוספת במרפאה, ולמרות שהתובע לא היה מועסק שם, ולא היה במרפאה רופא אחראי, לא ציינה זאת הנתבעת בפני המבקרים, וכך הצליחה לקבל את הרישיון. זמן רב לאחר מכן, המשיכו הנתבעות לעשות שימוש בשמו של התובע, וגם כאשר קיבלו את הרישיון בו צויין שמו של התובע כרופא אחראי, לא פנו למשרד הבריאות כדי להעמידו על טעותו. התובע מפנה לתע"צ מטעם משרד הבריאות, אליה צורפו כל המסמכים מתיק המרפאה במשרד הבריאות. לטענתו, יש לדחות את גרסת הנתבעות לפיה הועסק ד"ר קיריאנוב כרופא אחראי מחודש 2/05, שכן נספח ב' לתצהיר, הנחזה להוכיח זאת, אינו מצוי בתיק משרד הבריאות. במקומו נמצא שם נספח 12 לתע"צ, לפיו החל ד"ר קיריאנוב לעבוד כרופא אחראי בחודש 4/05. ב"כ התובע חושד גם, כי נספח 12 לא הוגש במועד המצויין עליו. לראיה הוא מפנה לסעיף 12 לתע"צ לפיו, מועד הגשתו של המסמך למשרד הבריאות, אינו ידוע. מאחר ונספח זה מהווה בדרך כלל חלק מאסופת מסמכים הנלווית לבקשה למינוי רופא אחראי למרפאה, ואילו נספח 12 הוא נספח בודד, הנושא תאריך שאינו תואם את טענת הנתבעות, ולא ידוע מתי הוגש לתיק, סביר להניח, כי צורף לתיק במועד מאוחר. לטענת ב"כ התובע, רק ביום 10.12.06 הוציא משרד הבריאות תעודת רישום עם שמו של ד"ר קריאנוב, ועד אז אין כל רישום שהוא הרופא האחראי. אין גם ראיות לכך שהיה מתאים לשמש כרופא אחראי, שהועסק על ידי הנתבעת, ואם כן, באילו ימים ושעות נכח במרפאה, ובמידה ונעדר, מי החליף אותו. הנתבעת מודה כי נספח ב' לתצהירה, ונספח 12 לתע"צ מקורם במסמך אחד שעבר שינוי, אך טוענת, כי הזיוף נעשה בנספח המוחזק על ידי משרד הבריאות, וכי היא העבירה לשם את המסמך המצוי בידיה. ב"כ הצדדים לא עתרו לעיין במסמך המקורי שבידי משרד הבריאות, וגם הנתבעות לא הציגו מסמך מקורי, אלא העתק צילומי בלבד. המסמכים הרלוונטיים להכרעה בסוגיה, הם אלה: מסמך מס' 12 לתע"צ - טופס הסכמה לשמש רופא אחראי מטעם ד"ר אולג קיריאנוב, לפיו הוא מכהן כמ"מ רופא אחראי במרפאה החל מיום 4.4.05. המסמך נחתם ביום 4.4.05. מסמך מס' 13 לתע"צ - מכתב המדווח על ביקורת במרפאה מיום 18.9.05. המכתב ממוען לד"ר קריאנוב. מסמך מס' 26 לתע"צ - מכתב לב"כ התובע, מטעם משרד הבריאות, לפיו בתאריך 24.10.05 הגישה הנתבעת הודעה על סיום תפקידו ובקשה לעדכן את פרטי הרופא האחראי החדש במרפאה. עם זאת לשכת הבריאות היתה מודעת לחילופי הרופאים האחראיים עוד בספטמבר 2005 לפחות. נספח ב' לכתב ההגנה - טופס הסכמה לשמש רופא אחראי מטעם ד"ר אולג קיריאנוב, לפיו הוא מכהן כרופא אחראי במרפאה החל מיום 4.2.05. חתום לכאורה בתאריך 4.2.05. אין חולק כי נספח ב' ומסמך 12, הם מסמך זהה, עם תאריכים שונים. הנתבעות טוענות כי הן העבירו למשרד הבריאות את נספח ב', דהיינו, טופס המציין את מועד תחילת העסקתו של ד"ר קריאנוב בחודש 2/05, ואם מחזיק משרד הבריאות טופס אחר, הרי שהזיוף, ככל שנעשה כזה, בוצע במשרד הבריאות. איני מקבלת את טענת הנתבעות, באשר לא הוכחה. הנתבעות לא הציגו ראיה לכך שהנוסח שנמסר למשרד הבריאות הוא הנוסח המצוי בנספח ב', כגון חותמת "התקבל" של משרד הבריאות על הטופס שבידן. הנתבעות גם לא ביקשו לחקור את עורך תעודת עובד הציבור, ולא ביקשו לקבל לידיהן את המקור של המסמך, שהועבר על ידן למשרד הבריאות. אציין כי נתבעת 2 בחקירתה טענה, כי את המקור של המסמך העבירה למשרד הבריאות, ובידיה השאירה רק העתק צילומי. בנסיבות אלה, היה עליה לעתור לגילוי המסמך המקורי המוחזק על ידי משרד הבריאות, ולא העתק צילומי, כדי שניתן יהיה להיווכח היכן הזיוף. הנתבעות הן שטוענות כנגד מסמכים שמצויים בידו של משרד הבריאות כי זוייפו, ובהעדר כל ראיה לכך, אני דוחה את הטענה. עדותו של ד"ר קריאנוב, לפיה החל לעבוד אצל הנתבעת כרופא אחראי ב-4.2.05, אז גם חתם על טופס ההסכמה נספח ב' לתצהירה של הנתבעת, אין בה כדי להוות ראיה מספקת. ראשית, הנתבעת לא צרפה כל אסמכתא לכך, למרות שאלה מצויות בידיה. במסגרת חקירתו החוזרת של העד, ביקש ב"כ הנתבעת לתקן את המחדל, ולהגיש חשבוניות שקיבלה הנתבעת מד"ר קריאנוב עבור עבודתו אצלה. בקשתו נדחתה, מהטעם שלא ניתן להגיש במסגרת חקירה חוזרת של עד, מסמכים שמקומם בחקירה ראשית, וגם לא גולו במסגרת גילוי מסמכים או לאחר מכן. מעבר לכך, העד עצמו לא הצטיין באמינות יתר, וניכר היה כי אינו מעניק משמעות מיוחדת להצהרות כתובות וחתומות על ידו. כך למשל, בטופס שהגיש למשרד הבריאות (מסמך 21 לתע"צ), הוא מצהיר כי החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 10.11.06, למרות שלפי הצהרתו בנספח ב' וגם בבית המשפט, החל לעבוד בחודש 2/05. גם ביחס לשעות העבודה, הוא אינו מקפיד במיוחד להיצמד להצהרותיו. למרות שדווח כאילו הוא נמצא במרפאה 16 שעות, כולל יום שישי, העיד כי ביום שישי מעולם לא עבד. לטענתו: "כדי להיות מנהל מרפאה יש טפסים שדורשים למלא, אבל אף אחד אף פעם לא עובד באמת בשעות האלה" (עמ' 23 שורה 1). מעבר לכך נתבעת 2 העידה, כי כיום הרופא האחראי משתכר 200 ₪ לשעה (עמ' 30 שורה 28). מכאן, שאם משכורתו של ד"ר קריאנוב עומדת על סך 2,000 ₪, הרי שהוא עובד רק 10 שעות, ולא 16 כפי שהצהיר בפני משרד הבריאות. לפיכך, איני מוכנה לסמוך על דבריו של עד זה לקבוע מתי החל לעבוד במרפאה כרופא אחראי, בפרט כאשר ניתן היה להוכיח את הדברים באמצעות ראיות אובייקטיביות, והדבר לא נעשה. מאידך, התובע אף הוא לא ביקש לחקור את עורך התע"צ, ועל כן, ככל שהוא מבקש לכפור בכך שמסמך 12 הועבר למשרד הבריאות במועד מאוחר יותר מהמועד הנקוב עליו, היה עליו להוכיח טענתו זו. משרד הבריאות עצמו אינו יודע מתי דווח לו אודות ההחלפה, הגם שאין חולק כי בחודש 9/05 עת בוצעה הביקורת, ד"ר קריאנוב כבר כיהן בתפקיד, והדבר לא בא כהפתעה לבוחנים, ובהמשך לכך, אליו מוען המכתב עם הליקויים (מס' 13 לתע"צ). אשר על כן, לאחר שלא נסתרה ההנחה כי משרד הבריאות אוחז בנספח 12 לתע"צ מהתאריך הנקוב בו, והנתבעת מצידה לא הוכיחה כי נספח 12 זויף, ולמעשה נוצר בחודש 2/05 כטענתה ולא ב-4/05 כפי שנרשם בו, המסקנה המשפטית היא שהחל מחודש 4/05 רשום ד"ר קריאנוב כרופא אחראי, ולכן, בחודשים 2/05 ו-3/05, נחזה התובע כרופא אחראי במרפאה. לולא היה התובע רשום כרופא אחראי, לא היתה הנתבעת יכולה להפעיל את המרפאה. לפיכך, התעשרה הנתבעת באותם סכומים שהיתה צריכה לשלם לו, או לרופא אחראי אחר. ב. מה שווי ההנאה בגין הדיווח באיחור נוכח מסקנתי המשפטית, לפיה במהלך התקופה שבין 2/05-3/05 היה התובע רשום במשרד הבריאות כרופא אחראי, המסקנה היא שהנתבעות לא היו צריכות להעסיק רופא אחראי באותה תקופה, ובכך זכו בטובת הנאה. אציין בהערת אגב, כי מדובר באמת משפטית ולאו דווקא באמת עובדתית. נוכח הזיוף הברור על פני נספח ב' וטופס 12 לתע"צ, ברי כי נעשו כאן מעשים שלא יעשו, וראוי היה שמשרד הבריאות יכנס לעובי הקורה ויבדוק את החשדות האמורים. התובע טען כי סוכם עימו ששכרו יגזר מהכנסות הנתבעת. 40% מתקבולים של מטופלים בהם יטפל, ועוד 2% מהכנסות המרפאה כולה. טענה זו לא הוכחה. התובע לא הציג מסמך אודות ההסכמה הנטענת. בנוסף, ניתן היה להוכיח את הנדרש, באמצעות משלוח שאלון לנתבעת 1, וקבלת פרטים אודות תחשיב השכר של הרופא האחראי ד"ר קריאנוב. ניתן היה לדרוש מד"ר קריאנוב להגיע לבית המשפט ביחד עם מסמכים רלוונטיים ביחס לשכרו, או לדרוש מהנתבעות להציג מסמכים רלוונטיים מטעם רואה החשבון. לחילופין, ניתן היה להוכיח, באמצעות הצגת הסכם העבודה הנוכחי של התובע, אשר לטענתו עובד כרופא אחראי במרפאה אחרת, כי שכרו של רופא אחראי נגזר באחוזים מהכנסות המרפאה. בהעדר כל ראיה לכך ששכרו של רופא אחראי במרפאה מחושב כאחוזים מהמחזור או הרווחים, לא הוכח כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובע, כרופא אחראי, אחוזים מהמחזור או מהרווחים. בנסיבות אלה, דין התובענה למתן חשבונות, להדחות. האם יש מקום לפסוק לתובע פיצוי על דרך של אומדנא? בע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, (נבו), סיכם כבוד השופט רובינשטיין את ההלכות בעניין וקבע: "...באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". מדובר בפיצוי אשר נוכח טבעו ואופיו אין קושי להוכיח את מידתו או שיעורו. התובע לא הביא אפילו את אותם נתונים אשר ניתן היה באופן סביר להביאם, כגון נתונים אודות שכרו שלו כרופא אחראי, תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט להשלים את החסר באמצעות אמדן. אמירה בעלמא, אין די בה בנסיבות העניין. משכשל לעמוד בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי על סמך אומדנא. פגיעה בפרטיות לטענת ב"כ התובע, הנתבעות שלחו את שמו של התובע, פרטיו ותעודותיו למשרד הבריאות, ובכך פגעו בפרטיותו, בשמו ובמוניטין שלו. איני מקבלת טענה זו. התובע מייחס את הפגיעה בפרטיותו לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, מאחר ומדובר בשימוש לשם ריווח. בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, נקבע כי חוק הגנת הפרטיות מפצה אדם בגין פרסום שמו למטרת רווח רק אם נגרם לו נזק נפשי. "פרטיותו של האדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח בלי שניתנה לשם כך הסכמתו מקום שבו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי..." במקרה דנן, לא הוכח כל נזק נפשי לתובע מחמת השימוש בשמו. לא הוכח גם כי תעודה הנושאת את שמו תלתה על קיר המרפאה. בנוסף, הוראת סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, שעניינה מעשה של מה בכך, קובעת כי "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". לא מצאתי כי מדובר בפגיעה ממשית שדורשת פיצוי לפי חוק זה. לפיכך, אני דוחה את התובענה בראש נזק זה. לשון הרע לטענת ב"כ התובע, התובע היה חשוף לתביעות מטעם צדדים שלישיים, בתור הגורם האחראי במרפאה ועל כן יש לפצותו. גם טענה זו יש לדחות. סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול- לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". השאלה האם ביטוי פלוני, או מעשה מסויים הוא בבחינת לשון הרע במובן סעיף זה, היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי: "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ נח(3) 558). הדגש בעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת בייניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו(2) 607). לא מצאתי כי שימוש בשמו של התובע כרופא אחראי במרפאה יכול לענות על הגדרת לשון הרע. מעבר לכך, עובדה זו לא פורסמה בדרך כלשהי על ידי הנתבעות. התובע, בעצמו, אישר כי לא ראה אם תעודה הנושאת את שמו נתלתה במרפאה, ואינו יודע אם אדם כלשהו שאל מיהו הרופא האחראי של המרפאה. אשר על כן אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. אשר על כן, דין התובענה להדחות. בנסיבות אלה, אין צורך לדון בטענת העדר היריבות שהעלתה נתבעת 2. התובע ישא בהוצאות הנתבעות ביחד ולחוד בסך 3,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה מביא בחשבון את מחדלה של נתבעת 2 להתייצב לדיון ההוכחות, ללא הסבר מניח את הדעת.שימוש בשם