קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש חורג בקרקע חקלאית: א. מבוא 1) את סיכומיו פותח עו"ד פילו ב-פרולוג ["שמחוץ למנין דפי הסיכומים"] בו הוא מצטט קטע מספרו של מאיר שלו "כימים אחדים". אף אני אעשה כן תוך צטוט המבוא למאמרו של השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן הנושא כותרת "מעצרים משטרתיים לצורך חקירה" [הפרקליט, תשמ"ז-1987, עמוד 91]. וכך כותב השופט שטרוזמן: "א. נושא הרשימה מזכיר את את "ברלה חוֹלֵה" של שאול טשרנחובסקי: "בַּמֶה מנגבים ובמה אין מנגבים פנים שרטבו? מנגבים במפה, בנייר, בסמרטוט שעל גב הרצפה, בשרוול הבגד, בקש לרבות שרוך ואנפילאות - דברי ברלה בּוֹץ: וְיבְדוּכָה אומרת: באלונטית. נִתְקשו באותה שאלה, מנצחים זה את זו בהלכה - והלכה כיבדוכה; אלא שזו קַיְמָא לנו: דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף זרם החיים - ואם בּגדולים הדין כך, הוא קל וחומר בקטנים". מתי עוצרים ומתי אין עוצרים "פנים" שנחשדו? אף על פי שלא נתבקשנו באותה שאלה, ואף ההלכה ברורה ובהירה, הרי קיימא לנו מזה שנים: דברי הלכה לחוד - ערוכים וכרוכים, ולחוד שוטף זרם החיים - במלחמת המשטרה בעבריינים". התלבטותו של המחבר מתאימה, בשינויים המחויבים, גם להתלבטותי בפסק-דין זה. כל כך למה? מכיוון שמצד אחד עסקינן בשש תביעות זהות של מינהל מקרקעי ישראל נגד ששה חקלאים, "מושבניקים" במושב חגור. הסעדים המבוקשים בתביעות [שאוחדו לתיק אחד ויכונו להלן בלשון יחיד] הם "צו מניעה, צו פינוי, צו עשה". הסעדים הללו מכוונים נגד שימוש בלתי חקלאי שעושים הנתבעים בחלקות החקלאיות שברשותם וזאת בניגוד לחוזים ולהוראות המינהל הרלבנטיים. הנתבעים כופרים בטענות המינהל ובזכותו לקבל את הסעדים הללו או מי מהם, ונימוקיהם משתרעים על פני עשרות עמודי פרטיכל, סיכומים ונספחים. ומצד שני, עסקינן בנתבעים שכל חטאם הוא בניסיונם להתפרנס לעת זקנה, כאשר "אבן מקיר תזעק" כי הצדק עמם. שני הצדדים הפליגו בסיכומיהם למחוזות רחוקים, מבחינה משפטית ופרשנית, כשהם משאירים מאחור (שלא בכוונה) את החקלאים עצמם, מוכים וחבולים. את אשר מיעטו במידת-מה הפרקליטים בסיכומיהם אשלים אני בפסק-דין זה. 2) שאלה: מהו גדר ההתלבטות? תשובה: התביעה של המינהל מוצדקת היא, אך בלתי צודקת! לכאורה, מצב בלתי פָּתִיר, בין מיצרים וללא מוצא. אבל, כידוע "dum spiro spero" ("כל עוד אני נושם יש תקווה"). ואכן, יגעתי ומצאתי כי לכל סוגייה משפטית כזו, (או דומה לה), ניתן למצוא מוצא. כך, למשל, עשה השופט מ. חשין בפסק הדין בעניינה של הר-שפי [ע"פ 3417/99, פד"י נה(2) 735], עת "גייס" לפסק-דינו שתי מפלצות מהמיתולוגיה היוונית וכתב: "נקלענו, איפוא - לכאורה - בין סקילה לכריבדיס, ואנו במצוקה. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. וכדבר הנביא עמוס (עמוס ה' יט') "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש". מה נעשה איפוא וניחלץ ממצוקה זו שנקלענו אליה? מה תהיינה מילות הצופן שנמלמל ונצא אל החופש?" [שם, בעמוד 765]. והקושי הנוכחי מהו? מחד גיסא, הוכח על ידי התובע כך: התובע (המינהל) מנהל ואחראי כלפי המדינה לגבי המקרקעין מושאי הדיון במושב חגור; הנתבעים יונקים את זכויותיהם במקרקעין הנ"ל מכוח הסכם המשבצת שבין המינהל לבין מושב חגור; הנתבעים (כל אחד לפי המפורט בכתב התביעה נגדו) עושים שימוש חורג על המקרקעין שבחזקתם, בין על ידי שימוש בלתי חקלאי ובין על ידי בנייה על המקרקעין ללא הסכמת המינהל. את המבנים הללו השכירו הנתבעים לצדדים שלישיים לצורך שימוש בלתי חקלאי. מאידך-גיסא הוכח על ידי הנתבעים, כך: מדובר בחקלאים המתגוררים במושב חגור מאז הקמתו או בסמוך לכך (בשנות ה-50 של המאה שעברה); אין מדובר בעבריינים "לשמהּ", אלא שדוחק-השעה וחוסר אפשרות אובייקטיבית להתפרנס הוליכם למוצא היחיד האפשרי - השכרת שטחים לצדדים שלישיים לצורך מחייה מנימלית מדמי השכירות; מדובר בחקלאים מבוגרים מאד (עד 120) אשר אין באפשרותם להתמיד בעבודה החלקאית בעצמם או באמצעות בני משפחתם אשר "הרימו כנפיים" ונדדו למחוזות אחרים; מדובר בנתבעים אשר גורל תביעה זו הוא, (כלשון פרקליטם עו"ד פילו), "הרה גורל ממש, עניין קיומי, עניין המדמם בקרבם ואינו נותן מנוח, יש כאלה המדברים אף במושגים של חיים ומוות (כך!). הנתבעים לא רק מודאגים מתוצאות הליך משפטי זה, אלא ממש חרדים מהאפשרות כי אוטוטו יישבר מטה לחמם ויסתתם מקור פרנסתם לחלוטין, אם חלילה ייכשלו בהגנתם" (סעיף 5 לסיכומי עו"ד פילו). התאור מדוייק! זאת ועוד; עדויות הנתבעים לגבי מצבם הבריאותי והכספי הקשה היו מְרַגשות בצורה יוצאת מן הכלל, והן העלו דמעות של ממש בקרב חלק מהנוכחים באולם בית המשפט. על רקע זה מבקש המינהל מבית המשפט כי יַנְחִית על הנתבעים coup de gr?ce. ובכן, לא אעשה כן. 3) הנתבעים הם מושבניקים, אשר עברו את כל מאורעות הגדילה והצמיחה הקשים של המדינה ושלהם; אשר ישבו ביישוב סְפָר ואשר תרמו לבטחונה של המדינה בכל אותן שנים קשות, בלי רקע חקלאי, בלי מיומנות חקלאית ראשונית, והכל תוך לימוד עצמי, תוך גידול משפחה ותוך מלחמה בלתי פוסקת לפרנסה. כמעט אמרתי כי מדובר ב"מלח הארץ", אך חזרתי בי משימוש במונח זה, הואיל ומקורו של הביטוי הזה הוא בברית החדשה [ר' "הדרשה על ההר", מתי, ה' ובספרים הסינופטיים הנוספים]. לפיכך, אשתמש בספרו הקלסי של אליעזר שמאלי "אנשי בראשית" כמקור ספרותי-אישי המיטיב לתאר את חייהם ותלאותיהם של הנתבעים שבפני. והקורא את הספר מבין, כי כל המוסיף עליו - גורע. לעניין מצוקותיהם של הנתבעים אין אלא להפנות - למשל - לעדויותיהם השונות: (א) עדות אליהו קנפו - עמודים 123-124. (ב) עדות חיים פילו - עמודים 133; 138. (ג) עדות גדליה פרץ - עמודים 143; 144; 149; 151. (ד) עדות אברהם צמח - עמודים 152; 153; 154; 157. (ה) עדות איתן צמח - עמודים 172; 175; 176; 183. ב. לתובע ולנתבעים (בנפרד) טענות כלפי סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה או בטענות הצד שכנגד. אדון בהן בקצרה להלן, שכן יתר הטענות הענייניות של הצדדים קיבלו מענה ישיר או מכללא בפסק-הדין עצמו או בתוצאותיו. 1) לענין טענת הנתבעים כי המינהל מנוע מלתבוע אותם ללא נוכחות רשות הפיתוח כצד לדיון, יש לענות כי המינהל - על פי חוק - הוא האחראי על ניהולם של מקרקעי ישראל וככזה, בעל סמכות לתבוע. ראה חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ג-1960. 2) לענין טענת התובע כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות הנתבעים המשיגות על מעשי המינהל, הרי שהתשובה לכך כפולה: ראשית, לוּ ביקש המינהל לכפור בסמכות זו של בית המשפט, שוּמָה היה עליו להגיש כתב-תשובה העונה לטענות הענייניות של הנתבעים בכתב הגנתם. כך לא עשה המינהל ועל-כן מנוע הוא מלעורר טענה זו. שנית, יש להשתיק צד לדיון המעורר טענת חוסר סמכות עניינית בשלב הסיכומים, לאחר שכל העדויות נשמעו; כל הראיות הוצגו; וכל הסיכומים הוגשו. ר' בנדון בג"צ 566/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח', פד"י לז(2) 1, 9. לכך אוסיף את תחולת עקרון תום הלב על הליכי בית משפט. וראה בנדון ספרו של ש. לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית", (ירושלים 1999), בעמוד 47. כן ראה בר"ע 305/80, פד"י לה(3) 461 אשר בטעות מצוין בספר הנ"ל כי פורסם ב-פד"י ל"ח. וכבר מצינו כי עקרונות תום-הלב חלים על המדינה, על המינהל ועל יתר הגופים הציבוריים שהנם בבחינת eminent domain ביתר שאת מאשר על אזרח "פרטי". ולפיכך, כאמור, אני דוחה את טענת חוסר הסמכות שנטענה על ידי המינהל. ג. דיון קצר באי-כוח הצדדים הקדישו חלקים רחבים ונרחבים של סיכומיהם לפרשנות החוזה המשולש ולפרשנות ההחלטות השונות של המינהל. מלחמה משפטית ראויה, אך לא במקרה הנוכחי. שכן, צודק עו"ד פילו בטעונו, כי אין לגזור גזירה לגבי מצבם המשפטי של הנתבעים מתוך לשון ההסכמים המקוריים הואיל ואם תמצי "העתות משתנות ובתוכן גם אנו משתנים". ובלשון לעז: "Tempora mutantur, et nos mutamur in illis". גם פסקי הדין שצוטטו על ידי הפרקליט מבטאים שינוי בגישה הפרשנית של בתי המשפט לגבי מעמדם (המשתנה) של בני מושב. וראה לאחרונה ממש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17/12/2008 במסגרת ה"פ 230/07 מושב נהלל ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל [נבו, הוצאה לאור]. עוד צודק עו"ד פילו בטעונו (בסעיף 4 לסיכומים) כי אין לראות בתביעה זו תביעה טכנית נוספת של המינהל כלפי חוטאים בשימוש חורג אלא, כלשון האנגלים: "There is more to it then meets the eye". (ר' מילון קיימברידג' הבינ"ל, 1998). כך גם סבר בית המשפט העליון בארצנו, עת כתב: "חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מילותיו של החוק אינם מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי המשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשת מטרתו הבסיסית של החוק". [הדגשה שלי - ה.פ. ראה ע"פ 787/79, 881, פד"י לה (4) 421]. הָמֵר את המונח "חוק" במונח "הוראות מינהל" ותקבל את הפרשנות הנכונה למעשי המינהל ולהחלטותיו. כן ראה סעיף 34א' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 המורה כי "ניתן דין לפירושים אחדים לפי תכלית?, יוכרע העניין... " [ההדגשה שלי - ה.פ.]. ואם בחוק כך המצב, הרי שבחוזה המשבצת לא כל שכן! ומהי, אם-כן, התכלית העכשווית של מעשי המינהל? פרט להחלטות המינהל המתייחסות לגורלם של "מושבניקים" ואשר צוטטו בהרחבה בסיכומי עו"ד פילו, אני מבקש להפנות - בנוסף - לריאיון שנערך לאחרונה (28/9/2008) עם ראש המינהל הנוכחי, מר ירון ביבי, בטור "כלכליסט" של עיתון "ידיעות אחרונות". וכך אמר מר ביבי: "ברגע שבנו על הקרקע, אנחנו לא צריכים להמשיך ולנהל אותה עד קץ הדורות. אנחנו צריכים לדאוג שקיבלנו עבור הקרקע מחיר ראוי ושאנחנו לא מחלקים מתנות. אנחנו לא צריכים להמשיך ולנהל את חיי היום יום של המשתכן". ובמילה אחת מודרנית, "התנתקות". [ואם יִתמה התָמה כיצד משמש ריאיון עיתונאי כאסמכתא לפסק-דין, אשיבנו בהפניה לפסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י כח(1) 714, 722]. במילים אחר?ת: הפסיקה של בתי המשפט על ערכאותיהם השונות; לשון החוק; ודבר ראש המינהל "?מוֹעַצְתוֹ" - כל אלה מוליכים אלי מסקנה אחת בלתהּ-אַיִן: נפל דבר בפרשנות המשפטית של חוזי המשבצת ובמעמדם של חברי מושב ואין עוד להסתפק בפרשנות המילולית של החוזים הרלבנטיים. תכליתם של החוזים, לאור משמעותם "המשתנה על נסיבות הזמן והמקום" מחייבת קביעה חדשה ושונה לפרשנות המסמכים הנ"ל, וליציקת תוכן שונה למעמדם של חברי מושב חגור, ומושבים אחרים. [ועיין שוב ב-ה"פ 230/07 הנ"ל]. ד. חזרה אל תחילת הדרך: כזכור, קבעתי לעיל כי התובע הוכיח את השימוש החורג שעשו הנתבעים במקרקעין, כנטען על ידו בכתב התביעה. מכאן, שאם אדחה לגמרי את תביעת המינהל, יהיה בכך משום קביעה contra legem או per incuriam היינו, בניגוד לדין או בשוגג, ולכך, כמובן, לא אוכל להסכים. [לפרשנות המונחים הנ"ל, ראה מאמרו של פרופ' גד טדסקי "קוצר הכלל ונאמנות הפרשן" - מסות במשפט, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1978 בעמוד 1 ואילך]. כיצד ניתן, אם-כן, ליישב את הסתירה הלכאורית בין מעשי הנתבעים [החורגים בשימושם מחיוביהם החוזיים או מעין-חוזיים] לבין מניעת אי-צדק בהעתרות לתביעת המינהל נגדם? הפתרון הנראה לי נכון וצודק - ex aequo et bono - הוא זה: (1) ניתן בזה פסק-דין נגד כל אחד מהנתבעים להפסקת כל שימוש חורג שנעשה במקרקעין המוחזקים על ידו ללא היתר התובע או שאינו חקלאי. (2) ניתן בזה פסק דין נגד כל אחד מהנתבעים המורה לו להרוס כל מבנה שנבנה על המקרקעין המוחזקים על ידו שלא כדין וללא היתר התובע. כן יפנו הנתבעים, בהתאמה, כל אדם וחפץ הנמצאים על המקרקעין שלא כדין. (3) לאור הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, פסק הדין הנוכחי ייכנס לתוקף רק לאחר חלוף 60 יום ממועד "הזיבולא בתרייתא" [120] של כל אחד מהנתבעים. מכאן שפסק דין זה יהא למעשה בר-תוקף כלפי יורשיהם של כל אחד מהנתבעים. (4) בנסיבות העניין, אין כמובן, כל פסיקה בעניין הוצאותיו של המינהל. חקלאותקרקע חקלאיתשימוש חורג