קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש חורג של חקלאים בקרקע חקלאית: בפניי תביעה שעניינה שימוש חורג במקרקעי ישראל. רקע עובדתי המקרקעין נשוא התביעה, הידועים כחלקה 6 בגוש 4666 במושב בית-עוזיאל (להלן: "המקרקעין"), הינם בבעלות רשות הפיתוח ומוגדרים כ"מקרקעי ישראל" על-פי חוק-יסוד: מקרקעי ישראל. המקרקעין מנוהלים על-ידי התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), מכוח חוק-היסוד וחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. המקרקעין מהווים חלק מקרקעות שהמינהל השכיר לנתבע 3, מושב בית-עוזיאל (להלן: "המושב"), כאשר בין הצדדים נחתם חוזה השכירות המקובל במצבים אלה, הידוע בשם "חוזה משבצת דו-צדדי" (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "החוזה" או "חוזה המשבצת"). על-פי חוזה המשבצת מטרת השכירות הינה חקלאית ובנוסף לכך נאסר על המושב וחבריו לבנות בשטח המשבצת ללא אישור בכתב ומראש של המינהל. הנתבעים 2-1, בני-הזוג ציון ורבקה גז (להלן: "הנתבעים"), הינם חברי המושב, כאשר חלקה הנמצאת בתחום המקרקעין וידועה כמשק מס' 8 הוקצתה לשימושם על-ידי המושב, וזאת במעמד של ברי-רשות. התביעה בתביעתו טען המינהל כי בביקורים שנערכו במקרקעין על-ידי מפקחים מטעמו נמצא כי הנתבעים עושים שימוש חורג במקרקעין ללא היתר המינהל, קרי שימוש שאינו חקלאי, וכן כי הללו בנו במקרקעין או הסבו בהם מבנים ללא הסכמת המינהל, וזאת באמצעות השכרתם לנתבעת 4, חברת טוף מרום גולן (2000) בע"מ (להלן: "טוף גולן"), אשר הקימה במקום מפעל לייצור, אחסנה ושיווק של אבני טוף. בנסיבות אלה ביקש המינהל מבית-המשפט לפסוק את הסעדים הבאים: ליתן צו מניעה קבוע להפסקת כל שימוש חורג ו/או שאינו חקלאי שנעשה במקרקעין ללא היתר המינהל בכתב. ליתן צו המורה לנתבעים לפנות באופן מיידי מהמקרקעין ולהרוס את כל המבנים שהוקמו בהם שלא בהסכמת המינהל ו/או ללא היתר המינהל ולפנות מהם כל אדם וחפץ הנמצאים בהם ללא רשות המינהל, לרבות פינוי וסילוק ידה של טוף גולן מהמקרקעין. עוד יצוין כי המינהל הגיש בקשה לפיצול סעדים (בש"א 2490/04), לפיה תישמר זכותו לתבוע מן הנתבעים סעדים כספיים בשל השימוש שעשו לכאורה במקרקעין שלא כדין. בית-המשפט (כבוד סגנית-הנשיא אסתר שטמר) נעתר לבקשה זו בסיכום הדיון שהתקיים בתיק ביום 9.2.06, ונתן למינהל היתר לפיצול סעדים. ההגנה הנתבעים וטוף גולן בחרו שלא להציג כל גרסה עובדתית מטעמם, ובתום הדיון שהתקיים בפניי ביום 2.12.08 הודיעו על משיכת כל התצהירים שהוגשו מטעמם. תחת זאת טענו הנתבעים וטוף גולן בסיכומיהם כי יש לדחות את התביעה על הסף, וזאת הואיל והתביעה כולה מושתתת על עילה חוזית מכוח חוזה המשבצת, בה בשעה שהם עצמם - הנתבעים וטוף גולן - כלל אינם מהווים צד לחוזה זה ובשל כך אין בינם לבין המינהל כל יריבות. כן טענו הנתבעים וטוף גולן כי, על כל פנים, חוזה המשבצת אינו בתוקף. בנוסף לכך טענו הנתבעים וטוף גולן כי השימוש בקרקע הינו חקלאי, הואיל ואבני הטוף משמשות כמצע גידול חקלאי. בהקשר זה אף צירפו הם פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים ברמלה (עמ"ק 70644/02) , שבו זוכו הנתבע 1, טוף גולן ומנהלה של טוף גולן מחמת הספק מעבירות של שימוש חורג במקרקעין (להלן: "עמ"ק 70644/02"). עוד העלו הנתבעים שורת טענות נגד העדויות מטעם המינהל, כגון טענות שחלק מעדויות אלה מהוות עדויות שמיעה או אינן מבוססות על ידיעה אישית וטענות כי חלק מן המסמכים שהובאו במסגרת העדויות מטעם המינהל אינו קביל. בהקשר זה הדגישו הנתבעים כי טענות אלה ביחס לעדויות מטעם המינהל משמען כי המינהל לא הצליח להוכיח את תביעתו ובפרט לא הצליח הוא להוכיח כי אכן מדובר בשימוש חורג במקרקעין. כמו כן טענה טוף גולן כי בית-משפט זה אינו מוסמך ליתן צו הריסה וכי הסמכות בעניין זה נתונה לבית-המשפט המחוזי, וזאת בהסתמך על ההלכה, לפיה בית-משפט השלום הוא אמנם זה המוסמך לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, אולם זאת רק כאשר מדובר בתביעות לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, בעוד שתביעות להריסת חלק ממקרקעין מצויות בסמכות בית-המשפט המחוזי משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס (ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי ואח', פ"ד יח(3) 74 (להלן: "הלכת גולדמן")). לבסוף יצוין כי המינהל והמושב הגיעו להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין ביום 23.9.04, לפיו "המושב יכבד כל פסק דין שיינתן על-ידי בית-המשפט... ובלבד שפסק-דין זה לא יגרע מזכויות המושב על-פי הסכם המשבצת שחתם התובע עמו וכן שלא ייפסק בו חיוב כספי ו/או אופרטיבי כנגד המושב". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים, שמעתי את חקירות העדים מטעם המינהל על תצהיריהם ועיינתי בסיכומים בכתב מטעם הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את התביעה במלואה, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן: ראשית, יש לדחות את טענות הנתבעים וטוף גולן ביחס לאי-הוכחת התביעה על-ידי המינהל. לטעמי, מעבר לשאלת השימוש החורג במקרקעין אליה אתייחס בהמשך, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס לעובדות המקרה והמחלוקת הינה בעיקרה מחלוקת משפטית. כך, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס למיקומם של המקרקעין, היותם מקרקעי ישראל, היותם מושכרים למושב מכוח חוזה המשבצת, היותם של הנתבעים ברי-רשות במקרקעין מטעם המושב, העובדה כי על-פי חוזה המשבצת מטרת השכירות הינה חקלאית וכי על המושב וחבריו נאסר לבנות בשטח המשבצת ללא אישור בכתב ומראש של המינהל, וכן לגבי עצם פעילותה של טוף גולן במקרקעין והעובדה כי שכרה את המקרקעין מן הנתבעים. אכן, אף אם נפלו פגמים אלו ואחרים בעדויות מטעם המינהל - ואינני פוסקת דבר בעניין זה - הרי שהנתבעים וטוף גולן, כאמור, לא העמידו כל גרסה עובדתית אלטרנטיבית מצידם הסותרת את הגרסה העובדתית הבסיסית המוסכמת הנ"ל שהובאה על-ידי המינהל. בנסיבות אלה, העמדת הדברים כאילו מדובר ב"ריק עובדתי", הנובע מכך שעדויות המינהל או חלקן אינן קבילות ומצד הנתבעים וטוף גולן לא הועמדה כל גרסה עובדתית, אינה אלא התפלפלות מיותרת שאין מאחוריה דבר וחצי דבר. שנית, אשר לטענתם העיקרית של הנתבעים וטוף גולן ביחס להעדר היריבות בין הצדדים, הרי שלדידי ברור כי אין לקבל טענה זו. שכן, זכותם הבסיסית של הנתבעים להחזיק ולהשתמש במקרקעין צומחת מיסודה מחוזה המשבצת, שעליו חתום המושב ואשר מכוחו ניתנה למושב האפשרות להעניק לנתבעים מעמד של ברי-רשות. בהקשר זה יודגש עוד כי, כאמור, הנתבעים נמנעו מלהציג גרסה עובדתית כלשהי וממילא לא הצביעו על מקור משפטי אחר לזכותם על המקרקעין. מכאן, שטענתם של הנתבעים כי הוראות החוזה אינן חלות עליהם אינה טענה ראויה ויש בה משום "החזקת המקל משני קצותיו", שכן ממה נפשך - אם הנתבעים אינם מחויבים לקיים את הוראות החוזה משום שאינם צד לו, מאין צומחת זכותם להשתמש בקרקע?! ואילו אם הנתבעים מחויבים לקיים את הוראות החוזה - הרי שעליהם לקיים את כל הוראותיו, לרבות ההוראות הנוגעות לשימוש המותר במקרקעין (וכלשונם של הנתבעים עצמם בסעיף 3 לכתב ההגנה: "הנתבעים לא סותרים את עצם היותם ברי רשות, הם נושאים בחובות וזכויות הנובעים מחוזה המשבצת..."). טול, למשל, מקרה שבו המינהל או המושב או שכני הנתבעים או כל גורם אחר היו מבקשים לפנות את הנתבעים מן המקרקעין בשל עצם החזקתם בהם ולאו דווקא בשל שימוש חורג שנעשה במקרקעין. אין ספק כי במקרה זה היו הנתבעים מתגוננים בטענה כי הם ברי-רשות במקרקעין מכוחו של חוזה המשבצת. אשר-על-כן הנתבעים אינם יכולים לבחור להיתלות בחלקים שונים של חוזה המשבצת, הנוחים להם, ולהתעלם מחלקים אחרים לרבות החלק העוסק בטיב השימוש במקרקעין ובהיתרים הנדרשים לשימוש זה. דברים אלה יפים, על אחת כמה וכמה, גם לגבי טוף גולן, ש"זכותה" על המקרקעין נובעת כולה מזכותם של הנתבעים. לעניין זה אף ראו את העובדה כי הנתבעים וטוף גולן עצמם היו מודעים לכך שזכותם על המקרקעין נובעת, למעשה, מזכותו של המינהל. כפועל יוצא מהבנה זו של הנתבעים וטוף גולן הוסף להסכם השכירות עם טוף גולן (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן) נספח א', המהווה חלק בלתי-נפרד מן ההסכם, ובו אישור של המינהל לגבי זכויות הנתבעים במקרקעין כתנאי יסודי להתקשרות של הצדדים בהסכם השכירות. בעובדה זו יש אפוא כדי להצביע על כך שהנתבעים וטוף גולן היו מודעים היטב למערך הזכויות והחובות ביחס למקרקעין, לרבות מעמדו של המינהל במערך זכויות וחובות זה, וכי היו מודעים - ולו באופן קונסטרוקטיבי - לדבר קיומו של חוזה המשבצת ולכך שזכויות הנתבעים במקרקעין צומחות ביסודן מחוזה זה. על כל פנים, סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן מבסס את התביעה נגד טוף גולן גם על עילת השגת הגבול ואף בכך יש כדי לדחות את טענת חוסר היריבות, ככל שהיא נשמעה מצידה של טוף גולן. בהקשר זה יוער עוד, כי מסקנה זו נכונה בין אם חוזה המשבצת עודנו בתוקף ובין אם לאו, שכן אם החוזה אינו בתוקף - ואף בעניין זה אין לי צורך לפסוק (אם כי נראה על פניו כי במועד הגשת התביעה וכן במועד הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים החוזה עודנו היה בתוקף ובכל מקרה לא הועמדה בעניין זה, כאמור, גרסה עובדתית אלטרנטיבית כלשהי מצד הנתבעים וטוף גולן) - על אחת כמה וכמה שנשמטת זכותם של הנתבעים להחזיק במקרקעין ולכאורה יש לפנותם מהם אף ללא קשר לשאלת טיב השימוש שהם עושים במקרקעין. על כל פנים, אין מחלוקת בין הצדדים כי המושב והנתבעים המשיכו להחזיק במקרקעין ללא כל שינוי אף אם תוקפו של החוזה פג ויש להניח כי המשך ההחזקה חסה אף הוא, מכללא, תחת צילן של הוראות חוזה המשבצת (השוו בעניין זה לסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, המאפשר למעשה לצדדים שלא הסכימו על תקופת השכירות, והמשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, לפעול על-פי החוזה הקודם). לבסוף, לא נעלמה מעיניי הפסיקה הסותרת לכאורה את עמדתי בהקשר זה, אשר הובאה על-ידי הנתבעים בסיכומיהם (ע"א 3298/92 כץ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן, ניתן ביום 19.5.96); ע"א (מחוזי-ת"א) 1670/96 מינהל מקרקעי ישראל נ' מלר ואח' (כבוד השופטות ד"ר דרורה פלפל, אסתר קובו וד"ר עדנה קפלן-הגלר, ניתן ביום 20.4.98, לא פורסם); ת"א (רחובות) 5051/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' כפר הנגיד ואח' (כבוד השופט גדעון ברק, ניתן ביום 15.1.04, )). ואולם, פסק-הדין הראשון (כץ) עוסק בעניין שונה מן העניין הנדון בפניי ולדעתי אין בו כדי להתוות את הדרך ביחס לשאלה הניצבת כאן; פסק-הדין השני (מלר), שהחלק המהותי שבו משתרע על פני פסקה אחת בלבד, מכיל פירוט עובדתי מצומצם המקשה להשוות אותו למקרים אחרים (כגון בשאלת הידיעה של חברי המושב על הוראות חוזה המשבצת) ואף הניתוח המשפטי שבו אינו מכיל התייחסויות לחלק מנסיבות העניין (כגון העובדה כי זכותם הבסיסית של חברי המושב להחזיק ולהשתמש במקרקעין צומחת מיסודה מחוזה המשבצת ואין לה כל מקור משפטי אחר), ועל כל פנים הוא מהווה פסק-דין מנחה ולא הלכה מחייבת (ראו סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה); ופסק-הדין השלישי (כפר הנגיד) אף הוא אינו מהווה הלכה מחייבת לגביי ובכל הכבוד אינני שותפה למסקנות המובאות בו. יתרה מכך, למעט פרשת כפר הנגיד הנ"ל, הפסיקה שעסקה בשנים האחרונות בעניינים זהים למקרה שבפניי הגיעה למסקנות זהות לאלו שאליהן הגעתי אף אני (ראו למשל: ת"א( חיפה) 28865/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' כפר ביאליק ואח' (כבוד השופט יעקב וגנר, ניתן ביום 28.03.07, ); ת"א (רחובות) 2074/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' כפר הנגיד ואח' (כבוד השופטת ריקי שמולביץ, ניתן ביום 27.8.08, ); ת"א (רחובות) 1226,1903,1905,2410,3660,3661/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' פילו ואח' (כבוד השופט הרן פינשטיין, ניתן ביום 6.1.09, ), שאל תוצאתו האופרטיבית עוד אתייחס להלן, אך מסקנתו המשפטית הבסיסית זהה לשלי (להלן: "פס"ד פילו")). שלישית, אשר לטענה כי השימוש בקרקע הינו חקלאי הואיל ואבני הטוף משמשות כמצע גידול חקלאי, הרי שמדובר בטענה עובדתית שיש לתמוך אותה בראיות, אלא שהנתבעים וטוף גולן משכו, כאמור, את תצהיריהם ולא הציגו כל ראיה אחרת לעניין זה. כמו כן ספק בעיניי אם ניתן בכלל להעלות טענה כזו בד בבד עם טענה כי חוזה המשבצת אינו חל על הנתבעים, שכן עצם העובדה כי השימוש החקלאי במקרקעין מותר יסודה בחוזה זה. ראו תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעניין העלאת טענות עובדתיות חלופיות. עוד יצוין כי בסעיף 5 להסכם השכירות שנחתם בין הנתבעים לטוף גולן (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן) מטרת השכירות מוגדרת כ"הקמת עסק לייצור תערובות גידול והשרשה" (ההדגשה אינה במקור). ברם, אף אם נתעלם מעניינים כבדי משקל אלה, וכן נתעלם מן הראיות שהביא המינהל לעניין ייצור וגריסה של אבני טוף במקום בשל הטענות ביחס לקבילותן של ראיות אלה - וכאמור אינני פוסקת בעניין זה - הרי שטוף גולן עצמה הודתה בסעיף 2 לסיכומיה כי היא "עוסקת (במקום מושבה ברמת הגולן) בייצור אבני טוף... [ו]עושה שימוש במקרקעין... לצורך אחסנה ומיון של הטוף". במלים אחרות, אף בעניין זה אין מחלוקת עובדתית אמיתית בין הצדדים (ראו גם את הקביעות העובדתיות בעניין זה בעמ"ק 70644/02 הנ"ל) והשאלה הינה שאלה משפטית גרידא, קרי האם אחסנה ומיון של אבני הטוף במקרקעין מהווים שימוש חקלאי, אם לאו. בעניין זה אין ספק בעיניי כי שימוש במקרקעין לשם אחסנה ומיון של אבני טוף במסגרת תהליך תעשייתי-מסחרי שלם, שתחילתו בייצור אבני הטוף (באתר אחר), המשכו באחסנה ומיון של האבנים (במקרקעין) וסופו במכירתן והפצתן ללקוחות (מאתר האחסנה במקרקעין), אינו מהווה שימוש חקלאי במקרקעין, אלא מהווה שימוש תעשייתי-מסחרי לכל דבר ועניין. אכן, העובדה כי אבני הטוף הן מוצר המשמש בסופו של עניין חקלאים כמצע גידול אינה הופכת את תהליך ייצורו של מוצר זה לשימוש חקלאי, ממש כשם שייצור מכונות חקלאיות כגון טרקטורים או ייצור יריעות ניילון לחממות או ייצור חומרי הדברה ודשנים לחקלאות וכיו"ב אינם מהווים שימוש חקלאי במקרקעין שבהם מתבצעים תהליכי הייצור של מוצרים אלה ודומיהם (לרבות אחסנתם ומיונם המהווים שלבים בלתי נפרדים מן התהליך התעשייתי השלם). השוו גם לפסיקה הענפה בעניין זה, כגון: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (כבוד הנשיא מאיר שמגר, ניתנה ביום 5.2.86) (עסק של אחסון חומרי הדברה לחקלאות); בג"צ 315/88 דולב נ' ראש המועצה האזורית אפעל, פ"ד מג(1) 98 (כבוד השופטת שולמית ולנשטיין, ניתן ביום 14.3.89) (עסק לממכר פרחים ועציצים); רע"פ 252/04 שדות ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - לודים, פ"ד נח(5) 871 (כבוד השופטת אסתר חיות, ניתנה ביום 9.6.04) (אחסון מזון לבעלי חיים למטרות מסחריות); רע"פ 4594/04 ברא"ז נ' מדינת ישראל (כבוד השופט יעקב טירקל, ניתנה ביום 18.11.04) (עסק של רכיבה על סוסים); ע"פ (מחוזי-חיפה) 2811/02 מדינת ישראל נ' חטיב (כבוד השופט אריה רזי, ניתן ביום 29.12.03, ) (שריפת עצים לשם הכנת פחמים); ע"פ (מחוזי-חיפה) 1305/04 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - צפון נ' חאג' מוחמד (כבוד סגן-הנשיא שמואל ברלינר, ניתן ביום 18.11.05 ) (בית בד לייצור שמן זית); ה"פ (מחוזי-ת"א) 1134/01 סופר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (כבוד השופט נסים ישעיה, ניתן ביום 4.1.06, ) (חנות לממכר בעלי-חיים); ת"א (נתניה) 1335/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיון ואח' (כבוד השופטת סמדר אברמוביץ-קולנדר, ניתן ביום 14.7.05, ) (מחסן לאחסנת עצים); ת"פ (חיפה) 4028/05 מדינת ישראל נ' בשארי (כבוד השופט דניאל פיש, ניתן ביום 7.11.06, ) (עסק לממכר צמחים וציוד גינון); ב"ש (אשקלון) 456/08 מדינת ישראל נ' בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ (כבוד השופט אלון אינפלד, ניתנה ביום 1.5.08, ) (מתקן לעיבוד בוצה לצורך ייצור קומפוסט). עוד ייאמר כי אף בפסק-הדין הנזכר לעיל של בית-המשפט לעניינים מקומיים ברמלה (עמ"ק 70644/02) אין כדי לסייע לנתבעים ולטוף גולן, שכן מדובר בפסק-דין שעניינו שימוש חורג במקרקעין בהיבטים של תכנון ובנייה, קרי עצם הקמת המבנים במקום, בניית גדר רשת ועמודי ברזל, הצבת חביות וכיו"ב - הכול בהתייחס להוראות התב"ע הרלוונטית במקום ובהתייחס להיתרים של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. לעומת זאת, התיק שבפניי עוסק, כאמור, בהיבטים עובדתיים ומשפטיים אחרים לגמרי, דהיינו שימוש חורג במקרקעין בהתייחס להוראות חוזה המשבצת שעניינן שימוש חקלאי ובהתייחס לקבלת היתרים מן המינהל. בנוסף לכך, דחיית התביעה שם בעניין השימוש החורג (מחמת הספק) נעשתה בשל אי-בהירות ביחס להוראות התב"ע החלה במקום והאם היא מאפשרת גם שימושים שאינם חקלאיים במקרקעין, בעוד שבענייננו הוראות חוזה המשבצת ביחס לשימוש המותר במקרקעין הינן הוראות חד-משמעיות. לסיכום: מכלל האמור לעיל אני סבורה אפוא כי יש לדחות את טענות ההגנה של הנתבעים וטוף גולן ולקבל את התביעה במלואה. אשר לטענתה של טוף גולן בעניין חוסר סמכותו העניינית של בית-משפט זה להורות על צו ההריסה, הרי שיש לדחותה הואיל ומדובר בטענת חוסר סמכות עניינית שהועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים במשפט ואף בכתבי ההגנה לא בא זכרה, לא כל שכן שמדובר בתביעה המתנהלת בבית-משפט זה מאז שנת 2004. בהקשר זה יודגש כי הגישה, לפיה טענה של חוסר סמכות עניינית היא טענה היורדת לשורשו של ההליך המשפטי ולפיכך ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, מפנה בשנים האחרונות את מקומה למגמה הברורה שלא להיזקק עוד לטענות העדר סמכות עניינית הנטענות באיחור. ראו, למשל, רע"א 3640/03 דקל נ' דקל ואח' (כבוד השופטת איילה פרוקצ'יה, ניתן ביום 16.12.07, ). על כל פנים, אף לגופו של עניין אין לקבל טענה זו של טוף גולן, הואיל ובהלכת גולדמן הנ"ל חלו בקיעים רבים במשך השנים והמגמה השלטת כיום בפסיקה הינה להעביר כל תביעה הנוגעת לשימוש במקרקעין לבית-משפט השלום, תוך עשיית שימוש בדוקטרינה של הליכת הטפל אחר העיקר, כגון במצבים שבהם סעד ההריסה טפל לתביעה לסילוק יד שיסודה בשימוש שלא כדין שנעשה במקרקעין - תביעה אשר אין חולק כי היא מצויה בסמכותו של בית-משפט השלום. במצבים כאלה צו ההריסה מהווה רק סעד משלים לשם יישום האיסור לשימוש החורג במקרקעין ולפיכך הלכת גולדמן אינה חלה עליו. ראו למשל: רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני ואח' (כבוד השופט אליקים רובינשטיין, ניתנה ביום 20.8.06, ); רע"א 10889/07 קנאזע ואח' נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה ואח' (כבוד השופט יורם דנציגר, ניתנה ביום 4.5.08, ). המדיניות המשפטית הראויה בסעיף 10 לסיכומיה העלתה טוף גולן טענות ביחס למדיניות המשפטית הראויה במקרה זה. לפי טענה זו, הנתבעים הינם חברי מושב ותיקים, אשר בחלוף השנים, ומשעה שלא נמצאה להם פרנסתם בחקלאות, חיפשו לעצמם מקורות פרנסה חלופיים באמצעות שימוש במקרקעין שברשותם. בנסיבות מיוחדות אלה - שעל-פי הטענה הינן נחלתן של חברי מושב רבים בארץ - "המדיניות המשפטית הראויה והנכונה הינה שלא ייקוב הדין את ההר אלא לאפשר לאותם חקלאים להתפרנס בכבוד ולו על-ידי השכרת [המקרקעין שברשותם]". לתמיכה בטענתה זו הפנתה טוף גולן לפס"ד פילו הנ"ל, שיצא לא מכבר תחת ידו של בית-משפט זה (כבוד השופט הרן פינשטיין). כאמור, אף בפסק-דין זה נפסק בנסיבות דומות כי הדין מחייב לקבוע כי השימוש שעשו חברי המושב שם במקרקעין אכן מהווה שימוש חורג הסותר את הוראות חוזה המשבצת ולפיכך עליהם להפסיק את השימוש במקרקעין ולהרוס את המבנים שהוקמו עליהם שלא כדין וללא היתר המינהל. ברם, מבחינה אופרטיבית עוכב ביצועו של פסק-הדין עד לתום תקופת חייהם של חברי המושב ונקבע כי הוא יבוצע בעתיד רק ביחס ליורשיהם. יש לדחות טענה זו ולו מן הטעם כי הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים במשפט וכן בשל כך שראוי היה לה שתישמע מצד הנתבעים עצמם ולא מצד טוף גולן, וזאת תוך הבאת ראיות מתאימות ביחס לתקופת ההחזקה של הנתבעים במקרקעין, השימוש החקלאי שעשו בהם בעבר והקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו לכאורה כפועל יוצא מכך. יתרה מכך, אף אם נניח לטובתם של הנתבעים כי מצבם העגום של רבים מן החקלאים חברי המושבים בארצנו הינו מן המפורסמות ובנסיבות אלה יש ממש בטענה לפיה יש למצוא לעניין זה פתרון כולל, הרי שאני סבורה כי הפתרון הראוי לבעיה קשה זו צריך לבוא מצידן של הרשות המבצעת ו/או הרשות המחוקקת ולא מצידו של בית-המשפט אשר תפקידו הראשון במעלה הינו לפסוק בסכסוך המובא בפניו במסגרת הדין. ודאי שאין זה מתפקידה של הערכאה הדיונית הדנה בעניין ספציפי כלשהו ומבלי שמובאת בפניה התמונה המלאה וכלל השיקולים בעניין זה, אשר יש להניח כי קיימים בהם שיקולים לכאן ולכאן שביניהם יש לאזן כראוי. בנסיבות אלה אין בידי להסכים לתוצאה האופרטיבית אליה הגיע כבוד השופט פינשטיין בפסק-דינו הנ"ל (לא כל שכן שתוצאה זו מותירה אחריה - בכל הכבוד - שובל של בעיות משפטיות ומעשיות בלתי פתורות). עוד יצוין בהקשר זה כי יש להצר על כך שהנתבעים סירבו להצעות פשרה שונות שהועלו במסגרת תיק זה, בין היתר גם על-ידי, אשר היה בהן כדי להקל על הנתבעים ברוח הדברים האמורים לעיל. סיכום מכלל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה במלואה ומורה בזאת על: מתן צו מניעה קבוע להפסקת כל שימוש חורג ו/או שאינו חקלאי שנעשה במקרקעין ללא היתר המינהל בכתב. מתן צו המורה לנתבעים לפנות באופן מיידי מהמקרקעין ולהרוס את כל המבנים שהוקמו בהם שלא בהסכמת המינהל ו/או ללא היתר המינהל ולפנות מהם כל אדם וחפץ הנמצאים בהם ללא רשות המינהל, לרבות פינוי וסילוק ידה של טוף גולן מהמקרקעין. הנתבעים 2-1 ישאו בהוצאות המינהל בתביעה זו בסך של 5,000 ₪. הנתבעת 4 תישא אף היא - בנפרד מן הנתבעים 2-1 - בהוצאות המינהל בתביעה זו בסך של 5,000 ₪.חקלאותקרקע חקלאיתשימוש חורג