קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי בדיעבד של תנאי פרישה: 1. זהו פסק דין, בתביעת התובע, לפיצויים עבור נזקים והפסדים שנגרמו לו לטענתו, עקב שינוי בדיעבד של תנאי פרישה, אשר נקבעו בהסכם פרישה, שנכרת בינו לבין עירית באר שבע, בה הועסק. זאת, כאשר הסכם הפרישה נכרת, ללא קבלת אישור משרד האוצר להסכם, כפי שמחייבת הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב תשמ"ה - 1985. לטענת התובע, הוא התקשר עם העיריה בהסכם, עקב הטעייתו ע"י התובע, אשר לטענתו הציג בפניו מצג, כאילו קיבל ההסכם, את אישור משרד האוצר כנדרש. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים. 2. התביעה הוגשה נגד שני הנתבעים - הנתבע מס' 1, אשר כיהן בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כראש העיר באר שבע, והנתבעת מס' 2, אשר כיהנה כמנכ"ל העיריה. זאת, כאשר שניהם חתומים על הסכם הפרישה שנכרת עם התובע. ביום 29.8.06, נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 2, ללא צו להוצאות, בהסכמת הצדדים. עם הגשת כתב ההגנה, הגישו הנתבעים באמצעות ב"כ הקודם, בקשה לסלק את התביעה על הסף, או להעבירה לבית הדין לעבודה (בש"א 1654/04) . זאת, משום שלטענתם אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן בין היתר, נתבעו הנתבעים בעילות חוזיות, בקשר להסכם פרישה מהעבודה, המצויות בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. הנתבעים, התייחסו בבקשה, בין היתר, לסעיף 27 בכתב התביעה, אשר בו נכללו טענות, לעניין התנהגות הנתבע בחוסר תום לב, במהלך ניהול המשא ומתן עימו, לקראת כריתת הסכם הפרישה. התובע השיב לבקשה, וטען בין היתר, כי: "עילות התביעה הן עילות תביעה בנזיקין, אשר אינן מצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה הנכבד". הבקשה נדחתה, בהחלטת כב' השופטת נ. נצר, אשר קבעה, בין היתר, כי: "... מתחייבת מסקנה נוספת, שנדמה כי היא העיקר, שלפיה עילת התביעה הינה מדיני הנזיקין, וכידוע הוראת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה החריגה מסמכותו הייחודית של זה האחרון, את הדיון בתביעות שעילתן מדיני הנזיקין". 3. התובע, עבד בעירית באר שבע, מיום 13.2.74, ועד יום 31.10.01, כאשר החל מיום 1.3.00, הועסק במסגרת "הסכם בכירים", ושכרו עמד על 82.5%, משכר מנכ"ל. תפקידו האחרון היה מנהל אגף הפיקוח. לטענת התובע, פנה אליו הנתבע בחודש אוקטובר 2001, בהצעה לפרוש מעבודתו בעיריה בפרישה מוקדמת, והציע לו הטבות מפתות. לטענת התובע, הוא העדיף להמשיך לעבוד בעיריה, אך נענה בסופו של דבר, ללחצים שהפעיל עליו הנתבע. התובע תיאר בכתב התביעה מגעים קודמים בין הצדדים, לעניין אפשרות פרישתו המוקדמת, אשר לא הבשילו כדי הסכם. לטענתו, המשא ומתן שניהל עימו הנתבע, בנוגע לפרישתו בחודש אוקטובר 2001, היה קצר ואינטנסיבי, כאשר התובע התבקש לפרוש תוך ימים ספורים, שאם לא כן, לא יוכל לקבל את התנאים המשופרים שהוצעו לו, משום שהנתבע התחייב כלפי משרד האוצר, לבצע תוכנית הבראה והתייעלות באופן מיידי, ובמסגרת זו, התחייב לסיים העסקת מספר עובדים בכירים. התובע טען, כי בתחילה הוצע לו לפרוש בשכר קובע של 80% משכר בכירים, והוא סירב לכך. לטענתו: "בשלב השני של המו"מ הודיע הנתבע 1 לתובע, כי הצליח להשיג עבורו אישור לשכר קובע של 82.5% משכר מנכ"ל (וכדבריו - "סגרתי לך 82.5%"), ב"שתי שורות" (היינו תוך חלוקה לשתי תקופות - זו שעד חתימת ההסכם האישי וזו שלאחריה), כאשר כדאי לו "לחטוף את ההזדמנות הזו בשתי ידיים", שכן לא יוכל לקבל אישור לתנאים כאלו בהמשך". ביום 29.10.01, נחתם הסכם הפרישה ע"י התובע מצד אחד, ושני הנתבעים בשם העיריה, מצד שני. לטענת התובע, הוא היה מודע לצורך בקבלת אישור משרד האוצר להסכם הפרישה, ועל כן, סיכם את תנאי הסכם הפרישה, בהסתמך על מצג שהוצג לפניו כאמור לעיל, ע"י הנתבע. התובע פרש מעבודתו בהתאם להסכם, ביום 31.10.01, ולטענתו, נדהם לקבל ביום 27.10.02, מכתב בחתימת מר שמואל נחמני, ממשרד הממונה על השכר באוצר, אשר בו נאמר כי הסכם הפרישה שנחתם עימו לא קיבל אישור הממונה כנדרש, ולפיכך, אין לו תוקף. התובע השיב למכתב זה, באמצעות ב"כ, וטען כי אין מקום לביטול ההסכם. בהמשך, הוצע לתובע להגיע להסדר, אשר יצמצם את הפגיעה לה היה צפוי, בשל ביטול הסכם הפרישה. לטענת התובע, מתוך ניסיון להקטין את נזקו הצפוי, "...ובהתחשב בפסיקת בתי הדין לעבודה הנותנת גיבוי להחלטות הממונה...", הסכים התובע לנהל משא ומתן עם הממונה, ובסופו של דבר, נערך הסדר פשרה , במסגרתו הופחתו התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה, ובין היתר, הועמד שכרו הקובע לצורך תשלום הגמלה של שיעור של 75% משכר בכירים, ואחוזי הגמלה הופחתו מ - 68.2%, ל - 64.5%. בנוסף, אולץ התובע להחזיר באמצעות קיזוז מגימלתו, סך 100,000 ₪, צמוד למדד, והפרשי גמלה לחודשים פברואר עד יוני 2003. לטענת התובע, היה על הנתבעים לדעת, כי תנאי גמלה חריגים כפי שנתנו לו, דורשים אישור מראש של משרד האוצר, והיה עליהם לדאוג לקבל את האישור הנדרש מראש, לפני שחתמו על הסכם הפרישה עם התובע. לטענת התובע, הנתבעים הטעו אותו לסבור, כי התקבל אישור כאמור. לטענת התובע, הנתבעים נושאים באחריות לנזקיו, משום שהם שחתמו על הסכם הפרישה עימו, וניהלו את המשא ומתן עימו לצורך כריתת ההסכם. התובע טען, כי הנתבעים נושאים באחריות אישית, מכוח הוראת סעיף 35א לחוק יסודות התקציב, הקובע, כי עובד גוף נתמך אשר הורה ביודעין, על מתן הטבות בניגוד לסעיף 29 לחוק, ביצע בכך עבירת משמעת. התובע טען גם, כי יש להטיל על הנתבעים אחריות אישית, מכוח הוראת סעיף 221 לפקודת העיריות (נוסח חדש), לפיו ניתן לחייב באופן אישי, אדם שאישר ביצוע תשלום ע"י העיריה, בניגוד לחוק. התובע טען גם, כי בעת הניהול במשא ומתן עימו, התנהגו הנתבעים בניגוד לחובת תום הלב המוטלת עליהם, מכח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. סכום התביעה - 1,013,902 ₪, נכון למועד הגשתה. הסכום כולל פיצוי עבור ההפסד הצפוי לתובע, בגין הפחתת הגמלה בסך 726,814 ₪, השבת הסכומים שחויב להשיב, העומדים כאמור לטענתו, על סך 262,088 ₪, וכן 25,000 ₪, פיצוי עבור עוגמת נפש, ופגיעה בשמו הטוב של התובע. 4. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו הכחישו באופן כללי למדי את התביעה, ובהמשך, לאחר החלפת ייצוגם של הנתבעים, הגישו כתב הגנה מתוקן. בכתב ההגנה המתוקן נטען, בין היתר, כי התובע הוא זה שיזם את פרישתו, וזאת בניגוד לעמדת הנתבע, וחרף ניסיונותיו, לשכנע את התובע שלא לעשות כן. לטענת הנתבעים, עוד במהלך 1999, פנה הממונה על השכר במשרד האוצר אל התובע, וטען, כי שכרו של התובע חורג מהמקובל, ויש להפחיתו. לטענתם, התובע עצמו השתתף אז במשא ומתן עם הממונה באופן פעיל. הנתבעים טענו, כי בעקבות פרישת התובע בוטלה משרתו, והעיריה "ספגה" את המשרה, באופן שבו סגנו של התובע מילא את מיקומו. הנתבעים הכחישו את הטענה, כאילו הנתבע הבטיח לתובע הבטחה כלשהי, לעניין תנאי הפרישה. לטענתם: "טרנר מעולם לא שוחח עם התובע על תנאי הפרישה שלו, ולא היה מעורב באופן אישי בכל הנוגע לתנאי השכר ו/או הפרישה של מי מעובדי העיריה. לשם כך, ישנם בעיריה אנשי מקצוע וותיקים ומנוסים העוסקים בתחום תנאי השכר והפרישה, שזהו תפקידם". הנתבעים טענו, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, ויש בה ניסיון לעקוף את הוראות חוק יסודות התקציב, לעניין תנאים חריגים בהסכמי פרישה. כל זאת, כאשר התובע היה מודע מראש, לצורך באישור תנאי הפרישה שלו ע"י הממונה. הנתבעים טענו, כי אין להטיל עליהם אחריות אישית, לנזקיו הנטענים של התובע, משום שכל פעולה שביצעו, נעשתה על ידם כאורגנים של העיריה בלבד, ומכאן, שאין כל יריבות משפטית בינם ובין התובע. הנתבעים טענו גם , כי פעלו בתום לב, בסבירות, ותוך דאגה לזכויות התובע. הנתבעים הכחישו את הנזק הנטען, ולטענתם, לא נגרם לתובע נזק כלשהו. בהקשר זה טענו, כי אילו לא היה התובע פורש מעבודתו, והיה ממשיך לעבוד בעיריה, הרי שתנאי שכרו ופרישתו, היו צריכים לקבל את אישור הממונה, כאשר במקרה כזה, התנאים היו פחותים מאלה שקיבל בסופו של דבר, נוכח ההסדר עם הממונה. לטענתם, היות שהתובע הועסק בחוזה "בכירים", הייתה בידי העיריה סמכות לפטרו בכל עת, ובמקרה כזה, לא היה זכאי אלא לתנאים שמתיר החוק, ובהתאם להוראות הממונה. כמו כן, טענו הנתבעים, כי התובע החל לעבוד בשנת 2003, בתפקיד בכיר ברשות הדואר, ובעקבות זאת, משולמת לו גמלה בשיעור של שליש בלבד, ועל כן, חישוב הנזק בכתב התביעה שגוי. לעניין זה טענו גם, כי שכרו של התובע ברשות הדואר, בצירוף הגמלה המשולמת לו, מכסים כל נזק או הפסד שהיו עלולים להיגרם לו. 5. מטעם התובע העידו, הוא עצמו, ומר חיים גור, אשר שימש כמשנה מנכ"ל העיריה עד יום 30.9.02. התובע הגיש חוות דעת מומחית מטעמו, רו"ח אודליה מדאורי - אביצור, אשר חישבה את הנזק הנטען, וקבעה כי ההפסד ברוטו, שנגרם לתובע כאשר החזיר סך 100,000 ₪ מן הסכומים שקיבל, עומד על 291,903 ₪, וההפסד שנגרם לו כתוצאה מהקטנת הגמלה, מחושב ל 29 שנים, ומהוון למועד מתן חוות הדעת, הינו 664,929 ₪. התובע העיד גם, את מר שמואל נחמני, סגן בכיר לענייני אכיפה במשרד הממונה על השכר באוצר. הנתבע העיד לעצמו. הנתבע הגיש, העתקי כתבי בי דין, תצהירים, פרוטוקולים ומסמכים שונים, שהוגשו במסגרת ת.א 7159/04 זבונט נ' עירית באר שבע ויעקב טרנר, , ות.א 7163/04 שלום כהן נ' עירית באר שבע ויעקב טרנר, . המדובר בשתי תביעות, שהוגשו ע"י עובדים בכירים לשעבר בעירית באר שבע, ונדונו בפני מותב זה, כאשר גם באותם מקרים, כללו הסכמי הפרישה תנאים חריגים, שלא אושרו מראש ע"י הממונה על השכר באוצר, ועל כן, שונו כאמור, והתובעים שם נדרשו להחזיר סכומים שונים. שתי התביעות האמורות נדחו. הנתבע הגיש את תיקו האישי של התובע ברשות הדואר, לרבות תלושי משכורת בגין תקופת העסקתו, עד פיטוריו בחודש ספטמבר 2005. הנתבע הגיש גם, הדמיה שערך העד מר נחמני, ביחס לפנסיה שהיה מקבל התובע, אילו שולמה לו פנסיה כדין. ממכתב העד שצורף להדמיה (נ/12), נלמד כי לשיטתו, עומד ההחזר ששילם התובע בפועל, על כשליש מן הסכום שקיבל ביתר, מעבר לסכום המותר. במסמך נוסף שערך העד (נ/13), אישר העד, כי אילו שולמה לתובע פנסיה בהתאם להוראות הדין, הייתה גמלתו חודשית, עומדת על 16,093 ₪, כאשר בפועל הפנסיה על פי הסדר הפשרה, עמדה במועד עריכת המסמך על 16,497 ₪. הצדדים הגישו סיכומי טענות ארוכים בכתב. לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים, סבורני כי אין לקבל את התביעה. 6. הסמכות הייחודית לדון בטענות החוזיות הקשורות להסכם הפרישה, מסורה לבית הדין הנכבד לעבודה, ובית משפט זה, מוסמך לדון רק בעילות הנזיקיות של התביעה. כאמור, אישרה ב"כ התובע, במסגרת תשובתה לבש"א 1654, כי: "עילות התביעה הן עילות תביעה בנזיקין...", וכך גם נקבע בהחלטת כב' השופטת נ. נצר, בבקשה האמורה. לפיכך, לא תידונה טענות חוזיות שהעלה התובע, לעניין חוסר תום לב של הנתבע, בניהול משא ומתן עם התובע. 7. אין מחלוקת, כי אכן נדרש אישור של משרד האוצר, לתנאי הפרישה החריגים שנקבעו בהסכם הפרישה של התובע, בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. אין גם מחלוקת, כי שר האוצר, והממונה על השכר באוצר מכוחו, היו מוסמכים להורות על ביטול ההסכם, ולקבוע את ההוראות שתבואנה במקומו. זאת, מכח סעיף 29 ב לחוק (לעניין תכלית ההוראות בסעיפים אלה, ונפקותם, ר' עע (683/06) ישראל ספיר ו - 138 אח' נ' עירית תל אביב - יפו ואח', ),עע 1381/01 זאב אורפז ואח' נ' עיריית בת - ים ואח', . ר' גם ת.א (ב"ש) 7159/04 זבונט אברהם נ' עירית באר שבע ואח' , שהוזכר לעיל, בסעיף 8 לפסק הדין). השאלות המצריכות הכרעה בינינו, הינן שאלת אחריותו של הנתבע כלפי התובע בנזיקין, נוכח טענות התובע, כי הנתבע פעל כלפיו, תוך תרמית, רשלנות והפרת חובות שבדין, ושאלת הנזק, ככל שהנתבע נושא בחבות לפצות את התובע. הנטל להוכחת הטענות, רובץ על כתפי התובע, וסבורני, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה כנדרש. 8. כאמור, העידו כעדי תביעה, התובע עצמו, מר חיים גור, ומר שמואל נחמני. לטענת התובע, מלמדות עדויות מר חיים גור ומר שמואל נחמני, כי התובע אכן היה מעורב, בקביעת תנאי פרישה של עובדים בכירים בתקופות הרלוונטיות. התובע טען, כי יש בעדויות אלה לתמוך בגרסתו, לפיה הנתבע הוא שיזם את פרישתו של התובע, היה מעורב בקביעת תנאי הפרישה, והטעה את התובע להאמין, כי התקבל אישור משרד האוצר, לתנאים שנקבעו בהסכמי הפרישה. מר חיים גור, אכן העיד, כי "...כל עניין שכר הבכירים בעירית באר שבע נעשה ע"י מר טרנר ובאישורו ורק לאחר שהוא הסכים ונתן את אישורו זה בוצע". הוגשה גם עדות העד, בת.א 7159/04, האמור לעיל. עדות מר חיים גור שניתנה בפני מותב זה בת.א 7159/04, לא התקבלה במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה האמורה, וזאת בין היתר, על רקע מאבק משפטי שניהל העד נגד העיריה, ונגד הנתבע באופן אישי, ועל רקע טענות שהועלו כלפיו, ע"י העדים שהעידו במסגרת הדיון בתביעות האמורות, לעניין האופן בו מילא העד את תפקידו בעיריה. נאמר לעניין זה: "לא ניתן אפוא, לשלול טענות ב"כ הנתבעים בסיכומיהם, לפיהן ייתכן שלמר גור מניע אישי להעיד נגד הנתבע. סבורני על כן, כי קשה לקבל את עדות מר גור, כעדות ניטרלית". בתצהיר עדותו הראשית של העד, הוא העיד מפורשות, כי: "כל הפעולות בעניין הסדרת פרישתו של התובע, למעט העלאת תוכן הדברים על בכתב, שנעשתה אף היא על פי הנחיותיו של טרנר, נעשו, ע"י טרנר באופן אישי". עם זאת, בחקירתו הנגדית התברר, כי לגרסת העד, אין לו ידיעה אישית על עובדות אלה, אלא מדובר במסקנה שלו, המבוססת על עובדות שפורטו בתצהיר הנתבע, עליהן הוא חולק. זאת, כאשר לטענתו, הוא עצמו לא עסק בפרישת התובע, משום שסמוך למועד פרישת התובע, הפסיק לעסוק בתחום משאבי אנוש: "לשאלתך איך אני יודע שהנתבע הוא שעסק בתנאי פרישתו של התובע, אם אז כבר לא עסקתי בתחום משאבי אנוש, אני משיב, על סמך תצהירו של מר טרנר והוא כותב במפורש לאורך כל הדרך שאני טיפלתי בפרישתו של התובע, וכי המנכ"לית היתה כבעלת זכות חתימה בלבד. מכאן, אני לומד שהוא מפיל עלי תיק שאינו קיים, ומכאן אני עונה לתצהירי, והעובדה שמר טרנר עצמו אומר שהוא טיפל אישית בפרישתו של התובע בפרוטוקול הדיון בעניינם של מר זבונט ומר כהן...". כאמור, סבורני כי יש לנקוט זהירות לעניין עדותו של מר גור, וקשה לראותה כעדות ניטרלית. אשר לעדות מר שמואל נחמני, סבורני כי אין בה לסייע לתובע . אין בעובדה כי במקרים ספורים שאינם נוגעים לתובע, פנה הנתבע אל מר נחמני בבקשה לאישור תנאים חריגים, להעיד על כך שטיפל בעניינו של התובע באופן אישי. הנתבע, נחקר לעניין זה ואישר, כי במקרים חריגים, בהם סבר כי נעשה עוול לאדם, אכן התערב בנושאי תנאי הפרישה, אך לא בעניינו של התובע. לב עדותו של התובע, הינה הטענה, כי הנתבע הטעה אותו בפועל, כאשר אמר לו כי התקבל אישור לתנאי הפרישה שלו. הנתבע הכחיש טענה זו, כמו גם הטענה, כי הוא זה שיזם את סיום הפסקתו של התובע, ויציאתו לפרישה. סבורני, כי בשלב זה עומדות עדות התובע ועדות הנתבע בעניין זה, זו מול זו, והם סותרות אחת את השנייה, סתירה מוחלטת. בנקודה זו, מהוות עדויות התובע והנתבע, עדויות יחידות של בעלי דין, ובמצב זה, כאשר ההתרשמות הישירה מן העדויות, לא הטתה את כף לטובת אחד הצדדים, וכאשר נטל ההוכחה רובץ על התובע, סבורני, כי לא הורם נטל ההוכחה לעניין ההטעיה והתרמית. מעבר לאמור, יש קושי מסוים בגרסת התובע, כאשר בחקירתו הנגדית העלה לראשונה, טענות עובדתיות אשר יש להם, לכאורה, חשיבות רבה לשאלת אחריותו של הנתבע, ואשר לא נטענו בתצהירות עדויות הראשית, כאשר לא ניתן לכך הסבר. כך, בתצהיר עדותו הראשית, העיד הנתבע: " אציין, כי בשלב הראשון של ההתדיינות, הציע לי ראש העיריה לפרוש בשכר קובע של 80% משכר בכירים, ואמר לי כי זה המקסימום שלגביו יינתן אישור משרדי הפנים והאוצר. שעה ששכרי היה גבוה יותר, כאמור לעיל, סירבתי להצעה זו. בשלב השני הודיע לי ראש העיריה, בפגישה במסדרונות העיריה, כי הצליח להשיג עבורי אישור לשכר קובע של 82.5%, וכדבריו: "סגרתי לך 82.5% בשתי שורות". הדברים האמורים נאמרו עם שובו של ראש העיריה מפגישה באוצר, כך שהיה ברור לי כי הוא מתייחס לדברים שסוכמו במהלך הפגישה. משמעות הדברים היתה כי הגמלה תחולק לשתי תקופות - תקופה ראשונה - התקופה שעד למועד החתימה על ההסכם האישי, והתקופה השנייה - ממועד החתימה ואילך. בנוסף לאמור, הציע לי ראש העיריה תשלום בגין 8 חודשי הסתגלות, פדיון 151 ימי חופשה, פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה ותוספת של 12.7% לאחוזי הגמלה שלי, כאשר הבנתי כי גם תנאים אלו זכו לאישור רשמי". בחלק זה של העדות, בולט העדרה של אמירה מפורשת של הנתבע, בדבר קבלת אישור משרד האוצר. העדרה של אמירה כזו, מחליש במידה לא מבוטלת, את גרסת התובע, משום שעדותו נותרת בחלקה כעדות סברה, כאשר למעשה הוא מעיד, כי הבין שניתן אישור משרד האוצר, מתוך פרשנות שלו את דברי הנתבע. לא ברור גם מקור המידע, לפיו הנתבע אכן הגיע מפגישה במשרד האוצר. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית, העיד התובע, כי הנתבע אמר לו מפורשות, שניתן אישור לתנאים המבוקשים. התובע נחקר לעניין זה והעיד: "לטענה שבשום מקום בתצהיר שלי לא כתבתי באופן פוזיטיבי שראש עיר אמר לי שהוא הלך לממונה על השכר וקיבל אישור על הסכם הפרישה וכל שכתוב זה שראש עיר אמר לי שסגר 82.5%, בשתי שורות, וזה היה אחרי שחזר מפגישה מהאוצר והבנתי שדבריו שהוא סיכם את זה עם האוצר ולא אמר לי שהוא קיבל אישור לתנאי פרישה באוצר ואין אמירה כזו - אני אומר שזה לא נכון. לשאלה למה זה לא כתבתי זאת בתצהיר - ואתה שאלת אם התצהיר משקף את הכל אני אומר שזה משקף הכל וגם עכשיו אני אומר. הוא אמר לי שהוא קיבל אישור מהאוצר, הוא אמר לי המון דברים, בתצהיר שחזר מהאוצר אמר לי שסגר 82.5% בשתי שורות, מה רצית שאני אחקור אותו? ראש העיר אמר לי דברים נוספים לגבי האישור על תנאי הפרישה וזה כתוב בכתב התביעה. הוא אמר לי:" אני עכשיו חזרתי מהממונה על השכר באוצר, אם אתה תפרוש עכשיו אני אוכל להפריש אותך בתנאים שאתה רוצה, ואם לא בעוד יומיים, אין לי מה לעשות איתך, אתה נשאר פה. זה מתייחס יומיים או שלושה לפני שפרשתי, כשהוא פגש אותי במסדרון. לשאלה איפה זה כתוב בכתב התביעה שלי אני אומר שכנראה שאני מתכוון לסעיף 6 בכתב התביעה, זה מה שהיה בעצם. אני זוכר שבאיזה מקום בכתב התביעה ציינתי שראש עיר אמר לי "עכשיו חזרתי מהממונה על השכר באוצר, עכשיו אני יכול לתת לך את התנאים האלה". אני לא רואה את זה בכתב התביעה, אבל אני מבין שזה מה שכתוב בס' 6. זה אותו אירוע של יומיים לפני הפרישה במסדרון." בהמשך נחקר התובע, ביחס להסכם קודם, מחודש אוגוסט 2001, בו הוסכם, כי שיעור הגמלת תשוער בשכר של 80%. התובע העיד, כי גם אז אמר לו הנתבע מפורשות כי ניתן אישור משרדי האוצר והפנים לתנאים, כאשר גם דברים אלה לא נכללו בתצהיר, אלא נטענו לראשונה, במהלך החקירה הנגדית. עצם ההתפתחות בגרסה מעלה קושי, גם אם אין בה לכשעצמה, לגרור בהכרח מסקנה, כי הגרסה אינה נכונה. יצויין, כי גם בגרסת הנתבע עלה קושי - ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי גרסת הנתבע לא הייתה מהימנה, משום שלטענתה, בת.א 7159/04, הודה הנתבע, כי טיפל באופן אישי, בפרישת התובע. הטענה נשענת על דברי הנתבע בחקירתו הנגדית בתביעה האמורה: "חיים גור היה אחראי משאבי אנוש, ולאחר מכן ממלא מקום מנכ"ל. חיים גור הוחלף ע"י מנכלית אבישג אבטובי, וחיים גור שימש כמשנה שלה עד ליום שהוצא. נכון שתפקידו הקשורים לתפקיד מנכ"ל עברו אל המנכלית. כשאתה מציג בפני את תצהירי שהוגש בתביעתו של מר מוסקוביץ, נכון שזה התצהיר. לשאלתך, מדוע כתבתי בתצהירי כי חיים גור היה דמות מרכזית בעניין פרישתו של התובע, ואילו בתצהיר בעניין מוסקוביץ, כתבתי שהמנכלית חתמה כבעלת זכות חתימה בלבד, אני אומר, העובדה שהמנכלית לא עסקה בעניינו של מוסקוביץ, בעניין מוסקוביץ עסקתי אישית ולא מצאתי צורך לערב את המנכלית בעניינו". דברים אלה, עשויים כמובן להתפרש כדרך שמפרשת ב"כ התובע, והם אכן מעוררים תהיה. אולם הנתבע סיפק לכך הסבר, כאשר הפנה למקום אחר בעדותו בת.א 7159/04 האמור, שם העיד :"בעניינו של מוסקוביץ טיפלתי אישית בהישארותו בעיריית ב"ש. רציתי שישאר בזה באה לידי ביטוי מעורבותי האישית". אין בתשובה להסיר לגמרי את הספק, שהעלתה התשובה הקודמת של הנתבע שצוטטה לעיל, ואולם, ההסבר עולה בקנה אחד עם עדותו, הן בתצהיר בחקירה הנגדית, לפיה סבר שהתובע הינו מנהל אגף טוב, ועל כן לא רצה בפרישתו, וניסה לשכנע אותו להישאר בתפקיד. 9. אשר לטענות לעניין חיוב התובע, מכח הוראות חוק יסודות התקציב, או פקודת העיריות, משום שלכאורה אישר בחתימתו ביצוע תשלום שלא כדין, והטענה, כי יש לחייבו אישית מכח חתימתו על ההסכם, סבורני, כי יש לדחותן. לעניין סעיף 35א לחוק יסודות התקציב, הרי שהוא קובע כי התנהגות כמפורט באותו סעיף, עשויה להחשב עבירת משמעת, ואולם, אין בו הוראה לעניין הטלת חבות כספית, על מי שאישר תשלום שלא כדין. סעיף 221 לפקודת העיריות, עניינו חיוב האדם שאישר תשלום שלא כדין, "... בכל סכום של חסר או הפסד שנגרמו בשל התרשלותו או התנהגותו הרעה...", כאשר הכוונה הינה חיוב האדם בהפסד או חסר שנגרם לקופת העיריה, כתוצאה מאישור תשלום שלא כדין (ור' בג"ץ 1065/89 יעקב גולני נ' מר דב שיש הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים, פ"ד מה (1) 441, 449-448). סבורני, כי הוראה זו המכוונת כאמור, לפיצוי או שיפוי העיריה על הפסדיה, אינה עשויה לבסס, זכות תביעה לצד שלישי שהתקשר עם העיריה, כלפי האדם שאישר את התשלום. 10. מעבר לאמור, סבורני, כי התובע גם לא הוכיח, כי נגרם לו נזק, שניתן לתבעו בתביעת נזיקין. זאת, משום שמטרת הפיצויים בדיני הנזיקין, הינה השבת המצב לקדמותו, והעמדת הנפגע במצב בו היה עשוי לעמוד, אלמלא בוצעה נגדו העוולה. אין מקום במסגרת תביעה נזיקית, להבדיל מתביעה שעילתה חוזית, לפסיקת פיצויי ציפיה או קיום חוזיים, בהתבסס על הסכם הפרישה, שבוטל במסגרת ההסדר. לעניין זה נפסק: "תכלית מתן הפיצוי בשל מניעת רווח היא הגנה על "אינטרס הציפיות", המוכנה גם "אינטרס הקיום". דיני החוזים והפיצויים שבמסגרתם, נועדו להגן, בין היתר, על אינטרס זה. הפיצוי החוזי נועד להביא את הנפגע למצב שהוא הוא היה עומד, לו קיים המפר את התחייבויותיו על פי החוזה (ראו: ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה [3], בעמ' 267 וכן פרידמן וכהן בספרם הנ"ל (כרך א) [28], בעמ' 100-103). בכלל זה, זכאי הנפגע לקבל גם את הרווח שנמנע ממנו עקב הפרת החוזה (ראו הגדרת המונח "נזק" בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970). הרעיון העומד בבסיס גישה זו הוא, כי החוזה מקים זכות לקבל את מה שהובטח בו. היות שהפרת החוזה שוללת מן הנפגע את שהובטח, באים הפיצויים לפצות באופן שיהיה במצב שבו היה צריך להיות לו קוימה ההבטחה. ואילו הפיצויים במסגרת דיני הנזיקין לא נועדו להגשים את ציפיותיו של הניזוק, אשר לא באו לכלל מימוש בשל מעשה העוולה (ראו מכלל רבים ע"א 5610/93 הנ"ל [2], בעמ' 81-80 וכן א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית [29], בעמ' 571 ואילך), הם נועדו להשיב את המצב לקדמותו, היינו להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון אלמלא בוצעה העוולה מלכתחילה... ראוי לציין כי ככל שמדובר בעוולת התרמית במסגרת פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נפסק כי הנפגע ממעשי התרמית זכאי אך לפיצוי הנזיקי שישיב את מצבו לקדמותו (ראו ע"א 253/62 בוקסרמן נ' לחם חי בע"מ [4], בעמ' 2135). כלל זה נוהג גם כאשר מדובר בפיצויים בגין נזק שנגרם בשל מצג שווא רשלני (ראו: ע"א 324/82 עירית בני ברק נ' רוטברד [5], בעמ' 118; ע"א 5610/93 הנ"ל [2], בעמ' 86-80)" (רע"א 378/96 שגיא וינבלט נ' משה בורשטיין בע"מ, פ"ד נד (3) 247, 260-261, ור' גם ע"א 5610/93 יוסף זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נא (1) 68 ,85-80). בענייננו, אילו לא היה התובע חותם על הסכם הפרישה, הרי שהיה ממשיך לעבוד בעיריה, עד סיום עבודתו, בין ביוזמתו, בין ביוזמת העיריה, ובין מחמת הגיעו לגיל פרישה, כאשר בכל אחד מן המקרים האלה, ככה שהיה זכאי לגמלה, הרי ששיעור הגמלה לו היה זכאי, היה השיעור שהיה מאשר משרד האוצר, וכך גם ביחס ליתר תנאי הפרישה. כאמור לעיל, אישר מר נחמני במסגרת נ/13, כי הגמלה המשולמת לתובע, גם כעת, לאחר ההסדר שנערך עמו, גבוהה מהגמלה לה היה זכאי על פי דין, עם פרישתו. התובע גם לא טען, כי הכנסותיו כיום, פחותות מן ההכנסות שהיו לו, מקום שהיה ממשיך לעבוד בעיריה, ולקבל משכורת בהתאם לדרגתו. 11. התביעה נדחית איפוא. התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עו"ד, בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 1,000 ₪. פרישה