קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיפוי בין ערבים לחוב: מבוא 1. התובע, שלמה גרינברג (להלן: "גרינברג") והנתבע, אליבא שביט (להלן: "שביט"), היו בשעתו בעלי מניות במספר חברות. להבטחת חובותיהן של החברות כלפי בנקים שונים, חתמו גרינברג ושביט על כתבי ערבות. בשנת 1997 הפכו החברות לחדלות פרעון וגרינברג ושביט נדרשו לפרוע את חובותיהן מכח הערבויות עליהן חתמו. בתביעה שבפניי דורש גרינברג משביט לשפות אותו בגין תשלומים ששילם במסגרת הערבויות. העובדות 2. גרינברג ושביט, גיסים הנשואים לשתי אחיות, היו בעלי מניות בחברת יהלומי ג.ב.ש.ר בע"מ (להלן: "יהלומי גבשר"), בחברת ג.ב.ש.ר. אופקים (1987) בע"מ (להלן: חברת אופקים") ובחברת ג.ב.ש.ר. אחזקות בע"מ (להלן: "חברת אחזקות"). ביהלומי גבשר היה בעל מניות נוסף, אדם בשם עמי בן רעי (להלן: "בן רעי"). בחברת אופקים היה בעל מניות נוסף, אדם בשם הוגו שונינה. 3. יהלומי גבשר עסקה בליטוש יהלומים במפעל בעיר סנט פטרבורג ברוסיה. חברת אופקים עסקה ביצוא ושיווק של יהלומים מלוטשים. חברת אחזקות היתה הבעלים של משרדים בבנין נועם בבורסת היהלומים ברמת גן (להלן: "משרדי אחזקות"). 4. יהלומי גבשר ניהלה חשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בנק לאומי"). חברת אופקים ניהלה חשבונות בבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "בנק איגוד") ובבנק לאומי. חברת אחזקות ניהלה חשבון בבנק איגוד. 5. ואלה הערבויות והבטוחות הרלבנטיות לעניננו: (א) גרינברג, שביט ובן רעי ערבו לחובותיה של יהלומי גבשר כלפי בנק לאומי, לפי כתב ערבות מיום 13.11.1995 (נספחים ד-1 וד-2 לתצהירו של גרינברג). (ב) גרינברג ושביט ערבו לחובותיה של חברת אופקים כלפי בנק איגוד, לפי כתב ערבות מיום 13.11.1988 (נספחים ה-1 וה-2 לתצהירו של גרינברג). יצויין כי בן רעי ערב גם הוא לחובותיה של חברת אופקים כלפי בנק איגוד, אך על פי הסכמה בעל פה בינו לבין גרינברג ושביט נקבע כי הוא לא יידרש לשאת בערבות זו, הואיל וגרינברג ושביט קנו את חלקו בחברת אופקים עוד בשנת 1992 (ראה עדותו של עו"ד שלזינגר, שייצג את בעלי הדין בעת קריסת החברות, בע' 3 לפרוטוקול, ועדותו של גרינברג, בע' 19- 20 לפרוטוקול). בנוסף, להבטחת חובה של חברת אופקים כלפי בנק איגוד, הוטל שעבוד על משרדי אחזקות. (ג) גרינברג ושביט ערבו לחובותיה של חברת אופקים כלפי בנק לאומי, ואף שיעבדו את דירותיהם להבטחת חוב זה. בנק לאומי לא הגיש נגדם תביעה בגין חובה של חברת אופקים, אך שניהם נאלצו לפדות את השיעבוד שרבץ על דירותיהם ושילמו לשם כך כספים לבנק לאומי. 6. בשנת 1997 נקלעו יהלומי גבשר וחברת אופקים לחדלות פרעון. בעקבות כך החלו בנק איגוד ובנק לאומי לפעול למימוש הבטוחות והערבויות שהיו בידם. 7. בנק לאומי הגיש תביעה נגד גרינברג, שביט ובן רעי, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרו של ת.א. 13/98, , לתשלום חובותיה של יהלומי גבשר, בגין הערבויות שנחתמו לטובתו. ביום 13.10.1999 הושג הסדר פשרה בין בן רעי לבין בנק לאומי, לפיו שילם בן רעי סך של 60,000 דולר לסילוק ערבותו. ביום 14.3.2003 נחתם הסדר פשרה בין שביט לבין בנק לאומי. לפי הסדר זה שילם שביט 60,000 דולר לשם סילוק ערבותו לחובותיהן של יהלומי גבשר וחברת אופקים, וכן לסילוק ערבותו לחוב אישי של גרינברג בחשבון מס' 1118/92 בסניף בורסת היהלומים. תביעתו של בנק לאומי נגד גרינברג התנהלה עד למתן פסק דין נגדו, ביום 22.1.2004. לפי פסק דין זה, חוייב גרינברג לשלם לבנק לאומי סך של 350,106 דולר. בפועל הוא שילם עד היום בגין חוב זה סך של 34,550 ₪ בלבד (ראה תדפיס מתיק ההוצאה לפועל, נספח ט' לתצהירו של גרינברג). במאמר מוסגר יצויין כי גרינברג טען משום מה ששילם 45,000 ₪ בגין חוב זה, אך טיעון זה איננו מבוסס, שכן מתוך תדפיס ההוצל"פ שגרינברג עצמו צירף לתצהירו, עולה כאמור כי שילם סכום נמוך יותר. 8. בנק איגוד לא הגיש תביעה בגין הערבויות לחובותיה של חברת אופקים, אלא ניהל משא ומתן בענין זה עם גרינברג ועם שביט. לפי הסדר פשרה מיום 4.12.2002, שביט שילם לבנק איגוד 100,000 דולר בגין שחרור מערבותו לחובותיהן של חברת אופקים וחברת אחזקות, וכן לסילוק חוב אישי שלו. 9. גם גרינברג הגיע להסדר פשרה עם בנק איגוד, ולפיו הוא שילם לבנק איגוד ביום 1.12.2005 או בסמוך לכך סך של 270,000 דולר. כנגד תשלום זה, הודיע לו בנק איגוד על סילוק ערבותו לחובותיה של חברת אופקים. טענות גרינברג 10. לטענת גרינברג, הערבויות שלו ושל שביט היו ביחד ולחוד. בהתאם לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות") וחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שניים שחייבים ביחד ולחוד חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים ביניהם, ולכן על שביט להשיב לו שליש ממה ששילם ומה שישלם בעתיד לבנק לאומי בגין ערבותו ליהלומי גבשר, וכן מחצית ממה ששילם לבנק איגוד בגין ערבותו לחובותיה של חברת אופקים. לפיכך, גרינברג טוען כי על שביט להשיב לו את הסכומים הבאים: (א) שליש מהסכום של 45,000 ₪ (צריך להיות: שליש מהסכום של 34,550 ₪) ששילם לבנק לאומי בגין ערבותו ליהלומי גבשר, וכן שליש מכל סכום נוסף שישלם בעתיד לבנק לאומי בגין ערבות זו, בהתאם לפסק הדין בת.א. 13/98 . (ב) מחצית מהסך של 270,000 דולר ששילם לבנק איגוד בגין ערבותו לחובותיה של חברת אופקים. טענות שביט 11. שביט טוען כי גרינברג מעולם לא שילם בפועל למי מהבנקים יותר מכפי חלקו בנטל החיוב המשותף, שהרי אין חולק כי גובה החובות לבנקים היה מיליוני דולרים. לפיכך, דין התביעה להדחות על הסף, שכן גם אם גרינברג שילם לבנקים יותר ממה ששביט שילם (דבר ששביט כופר בו), עדיין אין בכך כדי להקנות לו עילת תביעה נגד שביט, כל זמן שלא שילם לבנקים יותר מכפי חלקו בנטל החיוב המשותף. שביט מוסיף וטוען כי בנק לאומי הציע לגרינברג לשלם בהסדר פשרה סך של 60,000 דולר בלבד, כפי שהוצע קודם לכן לשביט עצמו ולבן רעי, אך בעוד ששביט ובן רעי קיבלו את הצעת הבנק, העדיף גרינברג ליטול על עצמו את הסיכון של המשך ההתדיינות המשפטית, ומשהפסיד לבסוף במשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. 12. שביט טוען כי יש לקזז כנגד סכום התביעה נגדו סך של 60,000 דולר ששילם לבנק לאומי על פי הסדר הפשרה, וכי סכום זה עולה על הסכום שגרינברג שילם עד היום לבנק לאומי (גרינברג שילם עד כה לבנק לאומי סך של 34,550 ₪ בלבד). 13. שביט טוען עוד כי הוא שילם 350,000 דולר לבנק לאומי על מנת לפדות את השעבוד שרבץ על דירתו לטובת בנק לאומי, להבטחת חובותיהן של יהלומי גבשר וחברת אופקים, בעוד שגרינברג שילם עבור פדיון השעבוד על דירתו סך של 220,000 דולר בלבד. מכאן ששביט שילם לבנק לאומי 130,000 דולר יותר ממה ששילם גרינברג, והוא טוען טענת קיזוז ביחס לסכום זה. 14. שביט טוען כי הסכום של 270,000 דולר ששילם גרינברג לבנק איגוד, שולם גם בגין חוב אישי של גרינברג, ולא רק בגין ערבותו. כמו כן טוען שביט כי מקורו של סכום זה במכירת משרדי אחזקות, ולכן 40% מסכום זה שייך לשביט, מכח אחזקותיו בחברת אחזקות. שביט מוסיף וטוען כי הוא עצמו שילם לבנק איגוד 100,000 דולר בגין ערבותו לחובות חברת אופקים ולחובותיה של חברת אחזקות וכן לסילוק חוב אישי שלו, לפי הסדר פשרה מיום 4.12.2002, והוא מבקש לקזז סכום זה כנגד התביעה נגדו. 15. כמו כן, שביט טוען כי לפי פסק בורר מיום 17.11.1997, חוייב גרינברג לשלם לו סך של 311,307 דולר (נכון ליום הגשת כתב ההגנה), והוא מבקש לקזז סכום זה כנגד התביעה נגדו. תשובת גרינברג לטענות שביט 16. גרינברג טוען כי טענת שביט לפיה גרינברג מעולם לא שילם בפועל למי מהבנקים יותר מכפי חלקו בנטל החיוב המשותף, היא הרחבת חזית שנעשתה לראשונה בתצהירי שביט, ואין לה זכר בכתב ההגנה. על כן, יש להתעלם ממנה. לחלופין, גם אם יש לדון בטענה זו, הרי שיש לדחותה לגופו של ענין, משום שחובת השיפוי של ערב אחד כלפי משנהו נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ולכן, כאשר נוצר מצב שבו אין הנושה יכול לתבוע את מלוא החוב המקורי, מה ששולם בפועל על ידי אחד הערבים, הוא החוב שביחס אליו יש לבדוק את חלקו היחסי של כל ערב. 17. גרינברג משיב על טענות שביט בגין הסכומים ששולמו לשם הסרת השעבודים על הבתים, כי תשלומים אלה אינם קשורים לחובותיה של יהלומי גבשר, אלא לחובותיה של חברת אופקים, ובכל מקרה, תשלומים אלה אינם קשורים לחוב בגין הערבויות האישיות. גרינברג טוען כי התשלום בסך 100,000 דולר ששילם שביט לבנק איגוד מקורו בכספים שקיבל מלקוחה של חברת אופקים, חברה אוסטרלית ושמה "האחים גרגורי" (להלן: "האחים גרגורי"), בגין חוב שהיתה חייבת לחברת אופקים, ולכן שביט לא היה זכאי לגבות לעצמו חוב זה. בענין מכירת משרדי אחזקות, טוען גרינברג כי מתוך הסכום של 270,000 דולר ששולם לבנק איגוד, סך של 745,538 ₪ מקורו בכספים פרטיים שלו, שכן ממכירת הנכס התקבל סך של 533,452 ₪ בלבד. באשר לפסק הבורר, טוען גרינברג כי מדובר בתשלומי איזון שהיה עליו לשלם לשביט כנגד קבלת זכויותיה של יהלומי גבשר במפעל ברוסיה, אך מרגע שיהלומי גבשר קרסה ומונה לה מפרק, לא ניתן היה לקיים את פסק הבורר. דיון 18. גרינברג, שביט ובן רעי ערבו, במסמכים נפרדים, לחובותיה של יהלומי גבשר כלפי בנק לאומי (ערבות מיום 13.11.1995). גרינברג ושביט ערבו, במסמכים נפרדים, גם לחובותיה של חברת אופקים כלפי בנק איגוד (ערבות מיום 13.11.1988). מדובר איפוא בערבויות נפרדות לחיוב אחד. הערבויות היו בהיקף זהה, שכן כולן היו בלתי מוגבלות בסכום. ס' 13 לחוק הערבות קובע: "שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות." לנוכח העובדה שמדובר בערבויות זהות בהיקף, לאותו חיוב, חבותם של גרינברג, שביט ובן רעי בגין חובותיה של יהלומי גבשר כלפי בנק לאומי היא ביחד ולחוד. הוא הדין בחבותם של גרינברג ושביט בגין חובותיה של חברת אופקים כלפי בנק איגוד. 19. חוק הערבות אינו דן בזכות החזרה של ערב אחד על משנהו. זכות זו מוסדרת בס' 56 לחוק החוזים, הקובע: "(א) שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים. (ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם. (ג) היו יותר משני חייבים ואין אפשרות סבירה לחזור ולהיפרע מאחד מהם, ישאו בחלקו הנותרים, לפי חלקיהם. (ד) בוטל חיובו של חייב אחד כאמור בסעיף 55(ב) והביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו, אין לשני זכות לחזור עליו; הופטר חייב אחד כאמור בסעיף 55(ג) ואין בהפטר כדי לפטור את השני, אין בהפטר גם כדי לפגוע בזכות לחזור עליו לפי סעיף זה." לנוכח הוראת ס' 56(א) לחוק החוזים, חזקה שגרינברג, שביט ובן רעי נושאים בנטל החיוב של יהלומי גבשר כלפי בנק לאומי, בינם לבין עצמם, בחלקים שווים. משמע, כל אחד מהם נושא בשליש מנטל החיוב. בנוסף, חזקה שגרינברג ושביט נושאים בנטל החיוב של חברת אופקים כלפי בנק איגוד, בינם לבין עצמם, בחלקים שווים. משמע, כל אחד מהם נושא במחצית מנטל החיוב. 20. לפי פסק הדין שניתן ביום 22.1.2004 בת.א. 13/98 (נספח ז' לתצהירו של גרינברג), נקבע כי חובה של יהלומי גבשר כלפי בנק לאומי הינו 350,106 דולר (החוב המקורי בעת הגשת התביעה היה 792,079 דולר, אך הופחתו ממנו תקבולים שונים שהתקבלו לאחר מכן). מאידך, לא הופחתו מגובה החוב הסכומים ששילמו שביט ובן רעי במסגרת הסדרי הפשרה עם בנק לאומי, שכן נקבע כי הבנק רשאי היה לזקוף תשלומים אלה לטובת החוב של חברת אופקים. לפיכך, גרינברג, שנותר הנתבע היחיד בתיק, חוייב לשלם לבנק לאומי מכח ערבותו סך של 350,106 דולר, קרי, את מלוא החיוב. הואיל וחלקו היחסי בחיוב, ביחסים שבינו לבין שביט ובן רעי הינו שליש בלבד, הרי שחלקו היחסי בחיוב הינו 116,702 דולר. בפועל הוא שילם עד היום סך של 34,550 ₪ בלבד (ראה תדפיס מתיק ההוצאה לפועל, נספח ט' לתצהירו של גרינברג). נזכיר כי שביט שילם לבנק לאומי בגין ערבותו סך של 60,000 דולר, במסגרת הסכם הפשרה (תשלום שסילק הן את ערבותו ליהלומי גבשר, הן את ערבותו לחברת אופקים והן את ערבותו לחוב אישי של גרינברג). עיננו הרואות: לא רק שגרינברג טרם שילם לבנק לאומי שליש מהחיוב הכולל, אלא שהוא אף שילם עד היום סכום הנמוך באופן משמעותי ממה ששילם שביט לבנק לאומי. העובדה שבנק לאומי זקף את מה ששילם שביט לזכות החוב של חברת אופקים ולא לזכות החוב של יהלומי גבשר, אינה מעלה או מורידה, שכן זקיפה זו היא תולדה של החלטת הבנק, על פי זכותו כדין, ולא תולדה של בחירה שבחר שביט. מכל מקום, גם אם נזקוף שליש בלבד ממה ששילם שביט לבנק לאומי, לזכות ערבותו ליהלומי גבשר (שכן כנגד התשלום של 60,000 דולר שביט שוחרר גם מערבותו לחברת אופקים וגם מערבותו לחוב אישי של גרינברג), עדיין מדובר בתשלום של 20,000 דולר ששילם שביט בגין ערבותו ליהלומי גבשר, קרי, סכום העולה על מה ששילם עד היום גרינברג. 21. גרינברג טוען כי שביט אינו רשאי לטעון כלפיו שלא שילם בפועל לבנק לאומי יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, שכן מדובר בהרחבת חזית, הואיל והטענה לא הועלתה בכתב ההגנה של שביט. אינני מקבל טענה זו. בס' 19(ה) לכתב הגנתו המתוקן טען שביט: "הנתבע יטען כי לתובע אין כל זכות חזרה אליו, אלא נהפוך הוא- הנתבע שילם בגין ערבותו האישית לחובות קבוצת החברות ג.ב.ש.ר. יותר מן התובע, כפי שהוסבר ופורט לעיל בכתב הגנה זה." אכן, הטיעון לפיו גרינברג לא שילם לבנק לאומי יותר מכפי חלקו בנטל החיוב לא נכתב בכתב ההגנה במילים אלה ממש, אך לעומת זאת שביט טען גם טען כי אין לגרינברג זכות חזרה עליו, וזוהי למעשה אותה הגברת בשינוי האדרת. יתר על כן, טיעונו של שביט בענין זה כמוהו כטיעון בדבר העדר עילת תביעה. כאשר נתבע מגלה כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כלפיו, הוא אינו חייב לטעון על כך בכתב ההגנה, שהרי אם כך יעשה, עשוי התובע לרפא את הפגם ולבקש לתקן את התביעה. חלף זאת, הנתבע רשאי להמתין ולהעלות את הטענה לראשונה בסיכומיו, מבלי שהדבר ייחשב כהרחבת חזית, שכן בית המשפט לא יקבל תביעה שאינה מגלה עילה, רק משום שהטענה בדבר העדר עילה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. עילת התביעה של גרינברג היא לפי ס' 56(ב) לחוק החוזים. על כן, שומה היה עליו להוכיח את כל יסודותיה של העילה, בין אם שביט טען בכתב ההגנה שהתביעה אינה מגלה עילה, ובין אם לאו. לפיכך גרינברג חייב היה לטעון, ולאחר מכן להוכיח, כי נתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, שאם לא כן, אין הוא זכאי לחזור על שביט. 22. לגופו של ענין טוען גרינברג בסיכומיו כי חובת השיפוי של ערב אחד כלפי הערב השני נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי כאשר נוצר מצב בו אין הנושה יכול עוד לתבוע את החוב המקורי, אזיי מה ששולם בפועל הוא הוא החוב המלא, ויש לבדוק את תשלומי הערבים ביחס אליו, ולא ביחס לחוב המקורי. אינני רואה כיצד טיעון זה מתיישב עם לשונו המפורשת של ס' 56(ב) לחוק החוזים. סעיף זה משמיענו באופן ברור ביותר כי זכות השיפוי תעמוד רק לחייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, משמע, טענתו של גרינברג לפיה כל סכום ששילם אחד הערבים מעבר למה ששילם הערב האחר, מזכה אותו בשיפוי, אין לה בסיס בלשונו של הסעיף. ההסדר שנקבע בגדרו של ס' 56(ב) לחוק החוזים אינו הסדר שרירותי: הוא נועד להגן על אינטרס הצפיות של מי שערבו יחדיו לחיוב אחד. ערבים כאלה רשאים להניח כי לא יידרשו לשלם יותר מאשר החלק היחסי של ערבותם, ואם נאלצו לשלם מעבר לכך, עומדת להם הזכות לדרוש השתתפות מייתר הערבים. יחד עם זאת, אין לומר כי למי שערבו לחיוב משותף ישנה ציפייה בת הגנה לשלם פחות מכפי חלקם היחסי בחיוב המשותף. על כן, גם אם ערב אחד זכה להיות מופטר מערבותו כנגד תשלום סכום הנמוך מחלקו היחסי בחיוב המשותף, הדין אינו מקנה לערבים האחרים את הזכות לתבוע ממנו השתתפות, כל זמן שהם עצמם לא שילמו סכום העולה על חלקם היחסי בחיוב המשותף. ודוק: ס' 56(ב) לחוק החוזים אינו מנהיג שויון מוחלט בין הערבים, אלא ענינו בקביעת תקרה שווה לגובה החיוב היחסי של כל ערב. על כן, יתכן מצב שבו ערב אחד ישלם יותר מערב אחר, מבלי שתוקנה לו זכות לתבוע שיפוי, כל זמן שלא שילם יותר מתקרת החיוב היחסי החל עליו. 23. גרינברג מסתמך בטיעונו בענין חובת השיפוי גם כאשר מדובר בערב שלא שילם יותר מכפי חלקו היחסי בחיוב המשותף, על הדוגמא המובאת בספרם של ד' פרידמן ונ' כהן, בע' 84, הדנה במקרה שבו חובם המשותף של שני החייבים הינו 100 ₪, וחייב אחד התפשר עם הנושה על תשלום בגובה של 40 ₪, אשר יצר הגנה כללית ששיחררה את שני החייבים. במקרה כזה, כך סבורים המחברים, צריך החייב השני לשפות את החייב הראשון בסכום של 20 ₪, למרות שהחייב הראשון לא שילם יותר ממחצית החיוב המקורי. דא עקא, אין הנדון דומה לראיה. אם אכן התשלום בסך 34,550 ₪ ששילם גרינברג לבנק לאומי, הוא שהיה מביא לשחרורו של שביט מערבותו, אזיי ניתן היה להיזקק לדוגמא האמורה, אלא שבעניננו, לא התשלום הזעום ששילם גרינברג הוא ששיחרר את שביט מחבותו, אלא התשלום ששילם שביט עצמו, מה גם ששביט שילם לבנק לאומי את סכום הפשרה עוד לפני שגרינברג שילם לבנק לאומי מה ששילם, ומה גם שהתשלום ששילם שביט לבנק לאומי עולה על מה שגרינברג שילם עד היום. לפיכך, בעניננו לא ניתן כלל לדבר על התעשרות של שביט על חשבונו של גרינברג, שכן שחרורו של שביט מערבותו אינו קשור כלל ועיקר למה ששילם גרינברג, ושביט לא הרוויח דבר מכך שגרינברג שילם מה ששילם. אמור מעתה: דיני עשיית עושר ולא במשפט כלל אינם רלבנטיים לשחרורו של שביט מערבותו כלפי בנק לאומי. ממילא נקודת המוצא המשפטית האחת והיחידה לבחינת היחסים בינו לבין גרינברג היא הוראת ס' 56(ב) לחוק החוזים, שמשמיעה לנו באופן ברור כי זכותו של ערב אחד לחזור על הערב השני שערב יחד איתו לאותו חיוב, מותנית בכך שהערב הראשון שילם יותר מכפי חלקו היחסי בחיוב המשותף. הואיל וחלקו היחסי של גרינברג בחיוב המשותף הינו שליש, ולנוכח העובדה שהחיוב המשותף הינו סך של 350,106 דולר, הרי שרק לאחר שגרינברג ישלם לבנק לאומי סכום כלשהו העולה על סך של 116,702 דולר, תקום לו עילה לתבוע שיפוי מאת שביט מכוחו של ס' 56(ב) לחוק החוזים. ראה גם ת"א (שלום חי') 16350/00 אהוד חן נ' ניר חן, : "משלא הוכיח התובע כי שילם לנושים אלה יותר מכפי חלקו היחסי הרי שטרם קמה עילת תביעה לתבוע השבה משותפו. מכיוון שכך, אין בקביעתי בהליך דנן כדי לחסום את דרכו של התובע להגיש תובענה חדשה ולתבוע מהנתבע השבת כל סכום שישלם והעולה על חלקו היחסי. מטעם זה, דין חלק זה של התובענה להדחות." 24. גם שיקולי הצדק אינם תומכים בעמדתו של גרינברג. בעת שנוהל משא ומתן לפשרה בין בנק לאומי לבין שביט, וסוכם כי שביט יוכל להשתחרר מערבותו כנגד תשלום של 60,000 דולר, עמדה בפני גרינברג אפשרות זהה, קרי, שכנגד תשלום של 60,000 דולר הוא ישוחרר מערבותו. גרינברג החליט ליטול על עצמו את הסיכון (והסיכוי) הכרוך בהמשך ניהול המשפט עד למתן פסק דין, וכאשר התממש הסיכון במלוא חומרתו, אין לו אלא להלין על עצמו על שלא נהג כפי שנהג שביט. ניתן להניח כי לו זכה גרינברג באותו משפט, ותביעת בנק לאומי נגדו היתה נדחית, הוא לא היה מוכן לשפות את שביט ששילם לבנק 60,000 דולר כדי להשתחרר מערבותו, ובצדק. 25. סיכומו של דבר, כל זמן שגרינברג לא שילם לבנק לאומי סכום העולה על 116,702 דולר, אין הוא יכול לתבוע שיפוי משביט. אם וכאשר ישלם סכום זה, תעמוד לו עילה לפי ס' 56(ב) לחוק החוזים לתבוע שיפוי, ורק אז יהיה גם צורך וטעם לברר את טענות הקיזוז שמעלה שביט להגנתו. על כן, יש לדחות את תביעתו של גרינברג לשיפוי בגין מה ששילם עד היום לבנק לאומי. 26. מה הדין לגבי התשלום בסך 270,000 דולר ששילם גרינברג לבנק איגוד, ביום 1.12.2005, על פי הסדר פשרה (נספח ו' לתצהירו), ואשר בגינו שוחרר מערבותו לחובותיה של חברת אופקים? האם בגין תשלום זה הוא זכאי לתבוע משביט כי ישפה אותו בשיעור של 50% ממה ששילם? 27. כעולה מס' 51 לתצהירו של גרינברג, בשנת 1997, עם התמוטטותה של חברת אופקים, עמדו חובותיה כלפי בנק איגוד על סכום של כ- 6,000,000 ₪. חלקו היחסי של גרינברג בחיוב זה עמד איפוא בשנת 1997 על סך של 3,000,000 ₪. על מנת שניתן יהיה לברר האם הסך של 270,000 דולר ששילם גרינברג לבנק איגוד ביום 1.12.2005, על פי הסדר הפשרה, עלה על חלקו היחסי בחיוב המשותף, באופן שקמה לגרינברג עילה לתבוע שיפוי משביט, צריך היה גרינברג להראות, כחלק מעילת התביעה שלו, מה היה גובהו של החיוב המשותף באותו מועד. גרינברג לא עשה כן. גרינברג עצמו אף טוען בס' 115- 116 לסיכומיו, כי הנתונים העובדתיים בענין זה אינם בפני בית המשפט ולא הובאו על כך ראיות כלשהן (לשיטתו, לא היה בכך צורך). ממילא לא ניתן לדעת אם הסכום של 270,000 דולר ששילם לבנק איגוד, עלה על מחצית מגובה החוב של חברת אופקים, או שמא מדובר בסכום נמוך ממחצית גובה החוב. על כן, יש לדחות את תביעתו של גרינברג לשיפוי בגין תשלום זה, שכן אם לא שילם לבנק איגוד יותר ממחצית החוב, אין לו עילת תביעה כלפי שביט. 28. למעלה מהצורך אתייחס לטענתו של שביט, לפיה התשלום ששילם גרינברג לבנק איגוד בסך של 270,000 דולר, מקורו בכספים השייכים לחברת אחזקות, ועל כן גרינברג אינו יכול להחשב כמי שאכן שילם סכום זה לבנק איגוד. טענה זו בדין יסודה, לגבי מחציתו של הסכום ששילם גרינברג לבנק איגוד, כפי שיפורט להלן. חברת אחזקות היתה בעלת הזכויות במשרדי אחזקות. משרדי אחזקות היו משועבדים לטובת בנק איגוד, להבטחת חובותיה של חברת אופקים. כעולה מס' 68- 99 לתצהירו של גרינברג, כאשר חברת אופקים נקלעה לחדלות פרעון, החל בנק איגוד לממש את השיעבוד על משרדי אחזקות, אך נתקל בקשיים. ביום 2.12.1998 הסמיך שביט את גרינברג לטפל במכירת משרדי אחזקות לשם העברת התמורה לבנק איגוד. בעקבות כך, בתחילת הדרך, השכיר גרינברג את משרדי אחזקות לצד שלישי ודמי השכירות הועברו לבנק איגוד. לאחר מכן הוא טיפל במכירת משרדי אחזקות. בסופו של דבר, המשרדים נמכרו לשלושה גורמים שונים, תמורת סכום כולל של 719,998 ₪, מתוך כוונה שהכסף יועבר לבנק איגוד. לשם ביצוע המכירה, השקיע גרינברג באופן אישי סך של 86,546 ₪, בגין תשלום מס מכירה, שכ"ט עו"ד, שכ"ט רו"ח, חובות ארנונה ותשלום מיסים להנהלת הבנין. סכום זה הוא קיזז כדין מסכום התמורה שהתקבלה מן המכירה. מכאן נובע שיתרת התמורה שהועברה לבנק על ידי גרינברג, סך של 633,452 ₪, היתה צריכה לשמש את חברת אופקים או את חברת אחזקות, ולא את גרינברג עצמו באופן אישי, לשם סילוק ערבותו לבנק. אינני מקבל את טענתו של גרינברג לפיה הוא זכאי לשכר ראוי בסך 100,000 ₪ בגין הטיפול במכירת משרדי אחזקות. מדוע שיהיה זכאי לשכר עבור פעולה שפעל לטובת עצמו? ומדוע ששכר זה יהיה כה גבוה? עינינו הרואות: גרינברג, ממש כמו שביט (כפי שנראה בהמשך הדברים), השתמש בכספים המגיעים לאחת מהחברות (תהא זו חברת אופקים או חברת אחזקות), לשם צרכיו האישיים, קרי, שחרור אישי שלו מערבות. על כן, לגבי סך של 633,452 ₪ מתוך הסכום של 270,000 דולר ששילם לבנק איגוד, אין הוא יכול להשמע בטענה כאילו שילם אותו לבנק איגוד מכספו שלו. בוודאי שאין הוא יכול לתבוע משביט שיפוי בגין סכום שלא שילם מכיסו. גרינברג טוען בס' 51 לסיכומיו כי הסך של 270,000 דולר היה שווה בעת התשלום לבנק איגוד לסך של 1,278,990 ₪. אם אכן כך הוא הדבר (ולא הובאו על כך ראיות), אזיי ניתן לקבוע כי רק 645,538 ₪ שולמו ממקורותיו של גרינברג לשם סילוק ערבותו לבנק איגוד. 29. למעלה מהצורך אתייחס בקצרה לטענת הגנה נוספת של שביט, ולפיה, הוא עצמו שילם לבנק איגוד 100,000 דולר כדי לפטור את עצמו מערבותו לחובותיהן של חברת אופקים וחברת אחזקות, וכן מחוב אישי שלו לבנק. על טענה זו משיב גרינברג כי מקור הכספים ששילם שביט לבנק איגוד הוא בתשלום ששילמה חברת האחים גרגורי. לדברי גרינברג, האחים גרגורי נותרה חייבת לחברת אופקים סך של 260,000 דולר עבור יהלומים שקנתה ממנה. חובה של האחים גרגורי היה משועבד לבנק איגוד, אך זה לא הצליח לגבות את החוב שכן האחים גרגורי כפרה בקבלת היהלומים. בסופו של דבר, גבה שביט בעצמו מאת האחים גרגורי סך של 100,000 דולר, ושילם אותו לבנק איגוד כדי לשחרר אך ורק את עצמו מערבותו. שביט מכחיש מכל וכל טענה זו. לדבריו, מקור הכסף ששילם לבנק איגוד הוא במכרים ובני משפחה שסייעו בידו. לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי אכן מקור הכסף ששילם שביט לבנק איגוד היה בחוב שגבה לעצמו שלא כדין מאת האחים גרגורי. תשלום זה צריך היה לשמש את חברת אופקים לשם הקטנת חובותיה כלפי בנק איגוד, ולא את שביט עצמו באופן אישי, ועל כן אין הוא יכול להשמע בטענה כאילו שילם לבנק איגוד סכום כלשהו מכספו לשם השחרור מערבותו. למסקנה זו הגעתי משום ששביט התחמק ממתן פרטים כלשהם בדבר האופן בו גייס את הסכום של 100,000 דולר. הכספים הועברו באמצעות חשבון פקדונות של באת כוחו, עו"ד סטופ, אך לא נמסר כיצד הגיעו לשם. יתר על כן, עו"ד עודד שלזינגר, שייצג בשעתו את גרינברג ושביט בעת קריסת החברות, העיד בפניי כי טיפל מטעמם גם במשא ומתן מול בנק איגוד, וסיפר כי לשביט היה קשר עם האחים גרגורי, כי חובה של האחים גרגורי לחברת אופקים עמד על סכום שנע בין 250,000 דולר ל- 300,000 דולר וכי כונס הנכסים מטעם הבנק התקשה לגבות חוב זה. עוד העיד עו"ד שלזינגר כי לשביט היה קשר ישיר עם האחים גרגורי, וכאשר התבקש להעיד על מה שאמר לו שביט בקשר לטענתו של גרינברג לפיה שביט השתמש בחוב שגבה מהאחים גרגורי, כדי לשחרר עצמו מערבותו לבנק איגוד, התנגדה לכך באת כוחו של שביט בנימוק כי עומד לשביט חסיון בשל יחסי עורך דין לקוח (ע' 4- 5 לפרוטוקול). עמידה זו על החסיון מדברת בעד עצמה ומלמדת כי שביט ניסה להסתיר בענין זה את האמת. עוד אציין כי שביט הקפיד לכלול בהסכם הפשרה שלו עם בנק איגוד (נספח י"ד לתצהירו של גרינברג) תניית ויתור של הבנק על כל נסיון לגבות את חובה של האחים גרגורי. התנהלות זו של שביט מהווה ראיה ניצחת לכך שהוא עצמו גבה כספים מאת האחים גרגורי, ולכן דאג במקביל לכך שהאחים גרגורי תופטר למעשה מתשלום חובה כלפי חברת אופקים, שהיה משועבד לטובת בנק איגוד. 30. עוד ראוי לציין, כי כנגד התשלום של 100,000 דולר ששילם לבנק איגוד, שוחרר שביט לא רק מערבותו לחובותיה של חברת אופקים, אלא גם מחוב אישי שלו וכן מערבות לחובותיה של חברת אחזקות. על כן, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי מקורו של התשלום בסך 100,000 דולר הוא בשביט עצמו או בבני משפחתו, עדיין ראוי היה, במישור היחסים שבין הערבים במשותף, לזקוף רק שליש מתשלום זה לטובת החוב כלפי חברת אופקים. 31. למעלה מהצורך אציין כי שביט טוען להגנתו שיש להביא בחשבון במסגרת ההתחשבנות בינו לבין גרינברג, כספים ששילם לשם פדיון שעבוד שרבץ על דירתו לשם הבטחת חובותיה של חברת אופקים לבנק לאומי. לפי טענה זו, הוא שילם לבנק לאומי 130,000 דולר יותר ממה ששילם גרינברג לשם פדיון ביתו, והוא טוען טענת קיזוז ביחס לסכום זה. אינני מקבל טענה זו. עניינו של ס' 56 לחוק החוזים הוא בתשלום שמשלמים חייבים לנושה מכח חיובם, ובעניננו, תשלום ששילמו הערבים מכח ערבותם. אין ענינו בתשלום שמשלמים בעלי נכסים שמושכנו לטובת הנושה, על מנת לפדות את המשכון, שכן בעלי נכסים כאלה אינם בבחינת "חייבים". על כן, מה ששילם שביט לשם פדיון המשכון, אינו יכול להקנות לו טענת קיזוז כנגד תביעתו של גרינברג. 32. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין לי לצורך לדון בטענות הנוספות הרבות כרימון שהועלו על ידי גרינברג מחד, ושביט מאידך. 33. סוף דבר, התביעה נדחית. גרינברג ישלם לשביט שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. שיפויערבים (ערבות)חוב