שיפוי המל''ל בגין הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיפוי המל''ל בגין הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב: גם זו הפעם סובבת מחלוקתם של הצדדים לתובענה את שאלת זכאותו של התובע לדרוש מהמבטחות, מכח הוראות ההסכם רב השנים שעניינו נדון בפסיקה פעמים רבות, השבת סכומים שהועמדו לזכות נפגעים כ"הלוואה עומדת" לצורך רכישת רכב. כפי שיובהר להלן, חלק הארי של ההתדיינות במסגרת תובענה זו נעשה בתור מעין "מקצה שיפורים" לדיון שהתנהל בפני בתובענה נשוא ת.א. (י-ם) 12775/04 המל"ל נ' דולב, , מיום 30.3.08 (להלן: "פסק-הדין בהליך הקודם"). במסגרת ההתדיינות בתובענה זו ניתנה לצדדים האפשרות להגיש ראיות נוספות, שלא הוגשו קודם למתן פסק-הדין בהליך הקודם, תוך ריכוך משמעותי של הכללים הפרוצדוראליים. מהלך זה נבע מתקווה כי זו הפעם תיחשף בפני בית המשפט התמונה העובדתית במלואה וייחסך הצורך בניהול הליכים נוספים בעתיד לצורך בירור העובדות הרלוונטיות להכרעה בשאלה המשפטית. לשאלה אם מאמץ זה נשא פרי, ואם אכן הוצגה בפני בית המשפט תמונה עובדתית שלמה ומלאה, יתן הקורא דעתו. נסיבותיה יוצאות הדופן מעט של ההתדיינות בתובענה, שנוהלה כמעין "השלמה" לדיון בתובענה אחרת, משליכות במידת מה על ההכרעה בה. לפיכך יוצגו להלן, בקצירת האומר, ההליכים שסבבו את ההתדיינות בתובענה, ורק לאחר מכן ידונו השאלות המשפטיות הנצרכות להכרעה. מבין אלה יתמקד הדיון בשאלות המשמשות בסיס להכרעה, ואילו יתר השאלות, שאינן מכריעות את הכף, ידונו בקצרה בלבד וככל שיש בכך צורך. התנהלות ההליכים עניינה של התביעה בדרישה ששלח התובע לנתבעת ביום 21.6.04, בגין פגיעתו של פלוני (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים. הדרישה שולמה במלואה ביום 4.8.04, למעט רכיב ה"הלוואה העומדת" שנכלל בה. התובענה הוגשה ביום 2.9.04. ביום 29.3.05 הורה כבוד הרשם פוני על מחיקת הכותרת בשל מחדלו של התובע מלהגיב לבקשת הנתבעות לעשות כן. לאחר שהוגש כתב הגנה נשלח שאלון לתובע, ובו שאלות הממוקדות בטיבו של ההסכם שבין המל"ל לאוצר ובאופיה של ההלוואה העומדת. תשובות לשאלון ניתנו לאחר חודשים מספר. בשל מחדלים שונים של הצדדים נקבע לוח זמנים להגשת סיכומים פעם אחר פעם, כאשר בכל פעם הוגשה בקשה מוסכמת חדשה לבטל את ההחלטה מטעמים כאלה ואחרים. התובע הגיש ביום 7.1.07 "תעודת עובד ציבור" העוסקת בהלוואות העומדות שניתנו לנפגע. תעודה זו נערכה ביום 4.1.07 על-ידי הגב' רחל רגב. בסיכומי התשובה שהוגשו עתה הודה כי למעשה היוותה התעודה מעין "תצהיר עדות ראשית" (סעיף 7 לסיכומי התשובה), וכי למצער כך התייחסו הצדדים למסמך זה. במאמר מוסגר יוער שהתובע הסיק משום מה מדרך התנהלות זו כי דרך המלך להגשת ראיות במסגרת התובענה היא, מכאן ואילך, באמצעות הגשת תעודות עובד ציבור, שאינן אלא תצהירי עדות ראשית במסווה. מסקנתו זו הביאה להעלאת טרוניה בסיכומי התשובה על כך שב"כ הנתבעות לא ביקשה לחקור את עורכת אותן תעודות, אף שיכולה היתה לעשות כן תוך התייחסות אליהן כאל תצהיר עדות ראשית (סעיף 7 לסיכומי התשובה). הגב' רגב נחקרה בחקירה נגדית ביום 14.11.07. בתום הדיון נקבע לוח זמנים להגשת הסכם הניידות ולמתן הודעה אם ניתן לפנות למלאכת הכנת הסיכומים. התובע הודיע ביום 26.11.07, בד בבד עם הגשת הכרך ובו ההסכם על שלל תיקוניו, כי הוא מבקש לקבוע לוח זמנים להגשת הסיכומים. לאחר מתן ארכות לנתבעת לצורך הודעת עמדתה, נקבע לוח זמנים להגשת הסיכומים במסגרת ההחלטה מיום 6.2.08. התובע ביקש ארכה להגשת סיכומיו, ובטרם הגישם ניתן פסק-דיני בת.א. (י-ם) 12775/04 המל"ל נ' דולב, , מיום 30.3.08. במסגרת פסק-הדין בהליך הקודם נבחנה אותה שאלה עצמה, על רקע אותה מערכת עובדתית ותוך עשיית שימוש בפרוטוקול חקירתה של הגב' רגב מההליך הנוכחי (הפרוטוקול הוגש בהסכמה בהליך הקודם) והישענות על השאלון והתשובות לשאלון. לאחר מתן פסק-הדין ביקש התובע ארכה נוספת להגשת סיכומיו. לאחר שמבוקשו ניתן לו, הגיש ביום 5.5.08 בקשה להתיר להביא ראיה נוספת בענין אופי תשלום ההלוואות העומדות, בדמות "תעודת עובד ציבור" נוספת של הגב' רחל רגב, מיום 1.5.08. לנתבעות ניתנה האפשרות להגיב לבקשה, ותגובתן הוגשה, לאחר ארכות שונות, ביום 14.7.08. בהחלטה מיום 14.7.08 נעתרתי לבקשת התובע, מתוך מגמה לנסות ולהגיע ל"מתן הכרעה על בסיס מלוא העובדות הנוגעות לעניין, ולא על בסיס עובדתי חלקי וחסר" דוגמת זה שיתכן שהוצג במסגרת ההליך הקודם. עם זאת, ציינתי שראיה זו תתקבל רק אם יגיש התובע ראיות "גם לגבי התנהלות הצדדים במהלך 30 השנים מאז חתימת ההסכם" בהתאם לדברים שנאמרו בפיסקאות 7-8 לפסק-הדין בהליך הקודם. ביום 11.9.08 הגיש התובע תעודת עובד ציבור נוספת, שנערכה אף היא על-ידי הגב' רחל רגב (ביום 7.8.08). ב"הודעה" מיום 11.9.08, לה צורפה תעודת עובד הציבור, הבהיר ב"כ התובע כי התעודה "מסבירה מדוע נימנע בעבר התובע מהגשת תביעות שיבוב בגין הלוואות עומדות". עם קבלת תעודות עובד הציבור ביקשו הנתבעות פרק זמן לשקול צעדיהן. לאחר הבקשה הראשונה, שהוגשה ביום 22.9.08, הוגשו 6 בקשות למתן ארכה לצורך הודעת עמדת הנתבעות בנוגע לדרך המשך ניהול ההליכים, כולן בהסכמה, עד שבסופו של דבר, משלא הוגשה בקשה נוספת, ניתן ביום 26.4.09 צו לסיכומים. התובע הגיש סיכומיו ביום 29.5.09. הנתבעות הגישו סיכומיהן, לאחר מספר בקשות בהסכמה, ביום 11.11.09. סיכומי התשובה הוגשו רק עתה. לא למותר לציין כי בפרק הזמן שחלף מאז מתן פסק-הדין בהליך הקודם ועד להגשת הסיכומים נדחה הערעור שהוגש על פסק-הדין הקודם (ע"א (י-ם) 2254/08 המל"ל נ' דולב, מיום 8.9.08). בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הובהר שמחלוקת הצדדים בערעור סובבת אך ורק את הטענה לפיה ניתן היה לפרש אחת מאמירותיה של הגב' רגב בעדותה ככזו המבססת את הטענה לפיה ההלוואות העומדות יוצאות מתקציב המל"ל. טענה זו נדחתה תוך שבית-המשפט המחוזי קובע כי הראיות שהובאו במסגרת ההליך הקודם לא היה בהן די כדי להרים את הנטל לפיו הסכומים המועברים לנפגעים אכן יוצאים מתקציב המל"ל, הן מאחר ואמירתה של הגב' רגב היתה "כללית וסתמית ומנוגדת לראיות אחרות" והן משום שלא היתה כל מניעה מהצגת ה"תקציב המאושר" של המל"ל, וההימנעות מלעשות כן פועלת לחובת המל"ל. הערה מקדמית אחרונה נוגעת לטיבו של הסכם הניידות ולהוראותיו. עניין זה נדון בסעיפים 9-13 לפסק-הדין בהליך הקודם, ועל מנת שלא להכביד על הקורא די אם אפנה בהקשר זה לאמור שם. טענות הצדדים טענותיהם העקרוניות של הצדדים זהות כמעט בכל לטענות בהליך הקודם. הנתבעות טוענות שהדרישה להשבת סכומי ה"הלוואה העומדת", המשולמת על ידי התובע מכח ההסכם שבינו ובין מדינת ישראל (להלן: "הסכם הניידות"), אינה מעוגנת בהסכם שבין התובע לנתבעות (להלן: "ההסכם"). ההסכם בין התובע לנתבעות חל על "גימלאות" ששילם המשיב (סעיף 3 להסכם), כאשר המונח "גימלה" מוגדר בהסכם "כהגדרתו בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין" (סעיף 2 להסכם). סעיף 82(ב) מפנה לגימלאות "לפי חלק ב' לחוק", שהוא כיום חלק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). מאחר ו"הלוואה עומדת" אינה נכללת בחלק זה של חוק הביטוח הלאומי, אין היא בגדר "גימלה" על פי ההסכם, והדרישה להשבתה אינה מעוגנת בהסכם. עוד טוענות הנתבעות כי לעניין התשלומים המבוצעים לצורך ההלוואה העומדת מעמדו של התובע אינו אלא כ"מתווך" או כמעין "צינור" בין המכס למדינה, מאחר והסכומים המשולמים על-ידי התובע מושבים לו ישירות על ידי המדינה בהתאם להוראות הסכם הניידות. כן טוענות הנתבעות שבמהותה ההלוואה העומדת אינה אלא הסדר של פריסת מס או זיכוי במס, והתובע אינו נושא כלל בעלות זו, המוטלת ישירות על אוצר המדינה. עוד טוענות הנתבעות, תוך שהן מתבססות על פרשנותן לקביעות בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 2575/08 המל"ל נ' ביטוח ישיר, , מיום 10.5.09, כי כתנאי לקיום זכות התובע להשבה מכח ההסכם שבין התובע למבטחות, דורש סעיף 3 להסכם שהגימלה תשולם "לנפגע". ההלוואה העומדת (בשונה מגימלת ניידות, דרך משל) אינה משולמת ישירות לנפגע, אלא מנוכה מהחיוב במיסים במכס. לפיכך אין היא באה בשערי ההסכם. על כל אלה מוסיפות הנתבעות וטוענות כי סכום ההלוואה העומדת, ולכל הפחות חלקו, אמור להיות מושב על ידי הנפגע למעניק ההלוואה בנסיבות מסויימות בבוא העת, ולפיכך אין לשפות התובע בגין סכום האמור לשוב לידיו, כולו או חלקו, ברבות הימים. לסיום טוענות הנתבעות, לא מעט לנוכח האמור בפסק-הדין בהליך הקודם, כי הודאת התובע לפיה נמנע מלתבוע את תשלום ההלוואות העומדות במהלך מרבית חיי ההסכם מעידה על כי אומד דעת הצדדים להסכם היה כזה השולל תביעה בגין ההלוואות העומדות. התובע טוען שתשלום הלוואה עומדת הוא תשלום מכח "הסכם הטבה" שנכרת מכח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי, ומכאן כי הוא נכלל בהגדרת "גמלה" שבסעיף 1 לחוק זה ["'גמלה' - כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 9..."; ההדגשה הוספה - ר.ו.]. לפיכך זכאי התובע לתבוע השבת סכום זה, כמוהו ככל גמלה אחרת, בהתאם ללשונו של סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. התובע מציין שהפסיקה אף הכירה ב"הלוואה העומדת" כ"גימלה" על פי חוק הביטוח הלאומי, תוך קביעה שהיא ברת ניכוי מהנזק המשולם לנפגע (ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514 (1987); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720 (1990)), ולשיטתו אמת מידה דומה יש להחיל לעניין ההסכם. עוד טוען התובע שהתקציב עבור הסכם הניידות כולו ממומן ישירות על ידי האוצר, ואין מקום להפריד בין גמלאות הניידות או ההלוואה העומדת לבין כל גמלה אחרת. לשיטתו מועברת דרישת תשלום מהמכס למל"ל, זה מעביר למכס את הסכום העולה כדי שוויין של הטבות המס הניתנות לנפגעים הזכאים להלוואות עומדות, ולאחר מכן מעביר האוצר סכום זהה לתקציב המל"ל. מטבע הדברים שולל התובע גם את יתר טענות הנתבעות. מאחר ובפסק-דיני בהליך הקודם הוכרעו לכל הפחות חלק מהטענות שהועלו בסיכומי הצדדים גם עתה, אסתפק באמירה כי ככל שהדברים אמורים באותן טענות שנדונו והוכרעו באותו פסק-הדין, למעט זו שעניינה במקור התקציבי של התשלום, אין לי אלא לשוב על הדברים שנאמרו בפסק-הדין בהליך הקודם. לפיכך יש לקבוע שההלוואה העומדת היא בגדר "גימלה" לצורך ההסכם, כאשר להנמקות ולאסמכתאות שהובאו בפסק-הדין ניתן לצרף את קביעותיו של בית המשפט העליון בנוגע לסיווג ההלוואה העומדת כ"גימלה" (ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514, 521ז-523ד (1987); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 733ד-ז (1990)), אף אם אלה נעשו במסגרת מאטריה שונה במקצת. משכך הם פני הדברים ידונו רק אותן טענות הצריכות לדיון, ככל שאלה לא נדונו בפסק-הדין הקודם. אקדים ואומר כי אין לקבל את טענת הנתבעות בנוגע לקיומו של מעשה בי-דין בסוגיה. טענה זו נשענת על ההנחה כי פסק-הדין שניתן בהליך הקודם מהווה מעשה בי-דין לצורך ההתדיינות במקרה דנא. לבד מטענות התובע בהקשר זה, הרי שלמצער ניתן לראות בהחלטה להתיר ולהביא ראיות נוספות במסגרת תובענה זו ככזו הדוחה את טענת קיומו של מעשה בי-דין. ממילא נראה כי נקודת הזמן המתאימה לעורר סוגיה זו היתה לאחר מתן ההחלטה מיום 14.7.08. מאחר והדבר לא נעשה באותה עת, נראה שהמועד הנכון לתקיפתה יהיה במסגרת ערעור על פסק-הדין, ולא במסגרת הסיכומים. אומד דעת הצדדים להסכם בפסק-הדין בהליך הקודם ציינתי (בפיסקה 7 לפסק-הדין) כי: "מאחר והסכם הניידות נכרת ביום 1.6.1977, כפי שיובהר להלן, ומכאן כי עמד בתוקף בעת כריתת ההסכמים שבין התובע למבטחות השונות (שנכרתו ברובם בשלהי שנת 1978 ובתחילת שנת 1979, ומיעוטם לאחר מכן), הרי שנודעת חשיבות רבה להתנהלות הצדדים בעניין זה במהלך קרוב לשלושים השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם ועד היום. אם במרוצת זמן זה נדרשו תשלומים בגין הלוואות עומדות והמבטחות שילמו סכומים בגינן - הרי שבכך ראייה מכרעת לפיה הצדדים התכוונו להחלת ההסכם על תשלומים מעין אלה. אם המבטחות לא נדרשו מעולם לשלם סכומים אלה, הרי שהימנעות זו מלמדת כי התובע לא סבר שההסכם חל על הלוואות עומדות, ואף בה יש כדי להוות ראייה ניצחת. מאחר והסכם הניידות מכוחו משולמות ההלוואות העומדות היה שריר וקיים במועד כריתת ההסכם, ולא שונה באופן מהותי במרוצת השנים (על אף הוראות עשרות התיקונים שהוטמעו בתוכו מאז כריתתו ועד היום), הרי שהימנעות מלדרוש תשלום בגין הלוואות אלה מלמדת כי כוונת הצדדים לא היתה שאלה יכללו בהסכם. כך הם פני הדברים גם אם נשלחו דרישות למבטחות ואלה סירבו לשלם, והתובע נמנע מלתובען לדין במשך למעלה משנות דור. לעניין זה יש לזכור שלהתנהגות הצדדים במסגרת הסכם ארוך טווח נודעת משמעות ראייתית כבדת משקל עד מאד (ראו ע"א 396/89 אלמוחתאסב נ' ויטנברג, פ"ד מה(1) 295, 299 (1990); ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר, פ"ד מז(2) 517 (1993)), ומכאן כי להתנהלות הצדדים במסגרת חייו הארוכים של ההסכם עד עתה נודעת חשיבות מרובה". על רקע אמירות אלה נדרש התובע להגיש ראיותיו בנוגע להתנהלות הצדדים במהלך שנות הדור שחלפו מאז החתימה על ההסכם שבין הצדדים ועד למשלוח הדרישה נשוא התובענה. כאמור, ב"הודעה" מיום 11.9.08, לה צורפה תעודת עובד הציבור של הגב' רגב מיום 7.8.08, הבהיר ב"כ התובע כי התעודה "מסבירה מדוע נימנע בעבר התובע מהגשת תביעות שיבוב בגין הלוואות עומדות". מכאן שאין כל מחלוקת כי עד בסמוך למועד משלוח הדרישה, במשך למעלה מ- 25 שנים, לא נשלחה כל דרישה מהמל"ל למבטחות להשבת "הלוואה עומדת". התובע לא טען שההימנעות ממשלוח דרישות אלה נבעה ממצב חוקי שונה ששרר במהלך חייו החוזיים של ההסכם (ולו מהטעם שלשיטתו ההלוואה העומדת נחשבה כ"גימלה" מאז ומתמיד, ומעמד זה בוסס לכל היאוחר בשנת 1987, עם מתן פסק-הדין בע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514 (1987)). טענתו, כפי שבאה לידי ביטוי ב"תעודת עובד הציבור" מיום 7.8.08, היתה כי מסיבות טכניות, שהביאו לכך ש"לא ניתן היה לצפות ולהעריך את סכום ההחזר [שעשוי הנפגע להשיב לידי התובע בגין יתרה של ההלוואה העומדת - ר.ו.] עד למועד ההחזר בפועל בשל שינויים תדירים בטבלת הפחת הנוסף" ובשל שיעורי ההחזר הגבוהים "בשל מרכיב המיסים במחיר הרכב", נמנע התובע בעבר ממשלוח דרישות מעין אלה. משנת 2002 "שיעורי ההחזר קטנו ושאפו לאחוזים בודדים בשל הפחת הנוסף הגבוה שנקבע" ולפיכך לא היתה מניעה מלשלוח דרישות בעניין ההלוואה העומדת. יתרת תעודת עובד עוסקת בשינויים נוספים, שחלו בסוף שנת 2006, ופישטו עוד יותר את הליך החישוב. שינויים אלה בוודאי שאינם רלוונטיים למועד בו נשלחה הדרישה (בשנת 2004). מכל מקום, מהסבר זה עולה שלשיטת התובע העילה למשלוח הדרישות, לאחר 25 שנות הימנעות מדרישה להשבת סכומי ההלוואה העומדת, עניינה בשוני ובפישוט שחל בחישוב האפשרות לתשלום החזר הלוואה עומדת על ידי הנפגע. טענה זו של התובע אין לקבל. הטענה, כאמור, מושתתת על "תעודת עובד ציבור" שערכה גב' רגב. מעדותה של הגב' רגב עלה שהיא אחת העובדות בתחום ניידות במל"ל, אולם אינה מרכזת את התחום (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 6-9). יוער כי על אף שהגב' רגב העידה שהיא אינה מעורה בתחום של המימון התקציבי (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-12), ביקש ומבקש התובע, הן בהליך הקודם והן עתה, להיבנות מעדותה (בדרך של "תעודות עובד ציבור") דווקא בתחום זה. מכל מקום, אין חולק שהעדה אינה אקטוארית, ושהעדות מטעמה, העוסקת באופן מובהק ביותר בעניינים של חישובים הדורשים מומחיות, אינה מהווה חוות-דעת. יתירה מזו: תעודת עובד הציבור נעדרת כל פירוט מינימאלי, ואין בה כל הסבר מה אותו שוני רלוונטי בהוראות הסכם הניידות שגרם לכך שבמקרה מסויים בעבר לא ניתן היה לחשב את ההחזר הצפוי בגין ההלוואה העומדת, ואילו כיום ניתן לעשות כן. במסגרת תעודת עובד הציבור לא הצביע התובע על השינויים הספציפיים שנעשו בהסכם הניידות בהקשר זה, ולא הפנה ולו להוראה אחת שיש בה כדי לשפוך אור על הטענה הסתמית והכוללנית שנטענה בהקשר זה. אם לא די בכך, הרי שטענה זו של התובע עומדת לכאורה בסתירה קוטבית לדרישה שנשלחה לנתבעות, ואף לנטען בסיכומי התובע, כפי שיובהר להלן: הדרישה, שנשלחה לנתבעת 1 ביום 21.6.04 (נספח ג' לכתב התביעה), כללה תשלום הלוואות עומדות בסכום של 129,361 ₪ (לפני ההפחתה ל- 55%, מכוח הוראות ההסכם שבין הצדדים). סכום זה משקף את מלוא סכומן של שתי ההלוואות העומדות ששולמו לנפגע (כפי שעולה ממכתב המל"ל מיום 13.4.04 שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי סכום ההלוואה העומדת הראשונה הוא 55,000 ₪; סכום ההלוואה העומדת השניה הוא 62,605 ₪; ובגין מימון אביזרים לרכב נדרש סכום של 1,910 ₪; הסכום בכתב התביעה כלל הצמדה של סכומים אלה). אין כל חולק שביום 2.7.01, כשלוש שנים לפני משלוח הדרישה, החזיר הנפגע למל"ל סכום של 26,983 ₪ בגין התרחשות ארוע המחייב החזר חלקי של ההלוואה העומדת (פגיעת הרכב בתאונה). מאחר ועל אף זאת לא נמנע התובע מלדרוש את הסכום המשקף את מלוא ערכן של ההלוואות העומדות שקיבל הנפגע, ללא כל הפחתה מהסכום בגין העובדה שכרבע מהסכום הוחזר לו בפועל, הרי שטענתו כיום לפיה לא נשלחו למבטחות דרישות בשל קושי בחישוב ההחזרים אינה נכונה בעליל. אם התובע אינו מתחשב בהחזר בפועל, הרי שמכח קל וחומר אין הוא מתחשב בהחזרים שהם בגדר אפשרות בלבד. ממילא לא היתה כל מניעה מלשלוח דרישות לתשלום מלוא ההלוואות העומדות גם במהלך השנים הרבות שחלפו מאז כריתת ההסכם ועד לשנת 2004. גם קו טיעונו של התובע, שבסיכומיו חזר בו למעשה מהדרישה וביקש רק את סכום ההלוואות העומדות בניכוי ההחזר שביצע הנפגע, סותר את טענותיו. לשיטת התובע על המבטחות לשלם את מלוא ההלוואה העומדת בה זכה הנפגע מייד לאחר מתן ההלוואה העומדת. על טענה זו עומד התובע על אף שבמקרים רבים יבוצע החזר של חלק מההלוואה בשל התקיימות אחד מהחריגים להסכם הניידות (שפורטו בפיסקאות 38 ואילך לפסק-הדין בהליך הקודם), בדומה למקרה נשוא תביעה זו בו החזיר הנפגע חלק מההלוואה העומדת הראשונה שנטל. מאחר ולשיטת התובע אין להביא בחשבון בעת משלוח הדרישה את האפשרות שיבוצעו החזרים, הרי שלא היה מקום להתחשב בכך גם בעבר, כאשר החישוב היה סבוך יותר לשיטתו. מכאן שלא היתה כל מניעה מלשלוח דרישות גם בתקופה בה חישוב אפשרות ההחזר היה מורכב ומסובך, שהרי ממילא לשיטתו אין להתחשב באפשרות שיבוצע החזר. התובע טען בסיכומיו שהנתבעת נמנעה מלהביא כל ראיה בנוגע לאומד דעת הצדדים בעניין תשלומי ההלוואה העומדת במרוצת השנים, וזאת יש לזקוף לחובתה. טרוניה זו אינה במקומה. כפי שהבהירה ב"כ הנתבעות, מאחר והתובע הודה שלא שלח דרישות מעין אלה מעולם, לא היה על הנתבעות להביא כל ראיה נוספת מטעמן בעניין זה. לאחר שהתובע הודה, בחזקת "הודאת בעל-דין", כי מעולם לא שלח דרישה לתשלום הלוואה עומדת, לא היה עוד כל צורך בהבאת ראיה מטעם הנתבעות לפיה אכן לא נשלחו דרישות מעין אלה ולא בוצעו תשלומים (כפי שציינה ב"כ הנתבעות בפיסקה 115 לסיכומיה, הגשת ראיות מעין אלה הן "בבחינת לך תוכיח כי אין לך אחות"...). המסקנה היא, איפוא, שלא עלה בידי התובע לספק כל הסבר ממשי להימנעותו מלדרוש מהמבטחות החזרים עבור ההלוואות העומדות במרוצת קרוב ל- 25 שנים מיום כריתת ההסכמים ועד לשנת 2004 (ואולי מעט קודם לכן). ההסבר המתבקש הוא שהתובע לא ראה עצמו זכאי לתבוע החזרים אלה, או כי הסכמה ברוח זו שררה בין הצדדים. הימנעותו של התובע ממשלוח דרישות לתשלום ההלוואה העומדת במשך כעשרים וחמש שנים מהווה ראיה ניצחת בנוגע לאומד דעתם של הצדדים להסכם בהקשר זה. במקרה דנא לא ניתן היה למצוא פתרון למחלוקת בלשון ההסכם עצמו, ולפיכך אין מנוס מפניה לנסיבות החיצוניות לצורך בחינת אומד דעת הצדדים, ולמעשיהם במהלך חיי ההסכם לאחר חתימתו, כדי לדלות את המשמעות הפרשנית שהעניקו להוראותיו (ראו לדוגמא ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'Israel British Bank (London) (in liguidatim), פד"י מד(2) 265 (1990); והשוו לאחרונה ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, , 21.12.08; ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, , מיום 1.2.2009, בפיסקה 36 לפסק-הדין; ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניין בע"מ נ' טהוליאן, , מיום 10.9.09, בפיסקה 1 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר). התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהוה כלי פרשני מן המעלה הראשונה, ולפיכך, אם נהג צד לחוזה בדרך שיש בה כדי להצביע על פרשנות שהעניק להוראות ההסכם, לא בנקל תישמע מפיו טענה לפרשנות אחרת של הוראה זו (ראו ע"א 376/76 פקיד השומה ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1) 436, 441 (1976); ע"א 439/85 הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 292 (1988); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא, , מיום 10.6.08, בפיסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 9636/06 בוגנר נ' SofaWare, מיום 18.11.09, בפיסקה מה לפסק-הדין; ע"א 6491/06 דולצ'יק נ' סגל, מיום 15.12.09, בפיסקה 6 לפסק-הדין). משכך הם פני הדברים, ומאחר והוכח שהתובע נמנע במשך כשנות דור מלתבוע את השבת סכומי ההלואות העומדות, שלטענתו שולמו עד ידו, יש לקבוע כי הוכח שלעניין זה שררה הסכמה בין הצדדים המונעת את דרישת תשלום ההלוואה העומדת במסגרת ההסכם. לשאלה מדוע הגיעו הצדדים לכלל הסכמה זו ניתן להציע תשובות שונות, ובכללן כאלה הנוגעות לאפשרות שאחד החריגים המביאים להחזר ההלוואה יתממש במרוצת חיי ההלוואה העומדת, אולם לעניין זה אין כל צורך להידרש. די בקביעה כי מהתנהלות הצדדים במהלך קרוב לעשרים וחמש השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם ועד למשלוח הדרישה יש משום ראיה מכרעת לאומד דעתם השולל את זכות החזרה ההסכמית מקום בו ניתנה הלוואה עומדת לנפגע. בשולי הדברים אעיר שקביעה זו אין בה לכאורה כדי לשלול תביעות ב"דרך הרגילה", קרי: על פי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, במסגרתן יתבע התובע מהמבטחות את תשלום ההלוואות העומדות. עם זאת, תביעות אלה תיתקלנה באותם קשיים ראייתיים עליהם הצבעתי בפיסקאות 39-42 לפסק-הדין בהליך הקודם. דומה כי בשל אלמנט חוסר הוודאות הניכר המובנה בתביעות אלה לא ניתן יהיה להגיש התביעה אלא לאחר שניתן יהיה לדעת למעשה אם על הנפגע להחזיר את ההלוואה העומדת אם לאו. לפיכך יש לקבוע כי ההסכמה ששררה בין הצדדים מנעה משלוח דרישות בגין הלוואות עומדות, וגימלה זו לא נכללה בהסכם שבין הצדדים. לפיכך מנוע התובע מלטעון היום שהוא זכאי במסגרת ההסכם לשיפוי בגין ההלוואות העומדות. גם טיבו של ההסכם כהסכם ארוך טווח אינו פועל לטובת התובע. אף אם מכח היחסים ארוכי הטווח ניתן לעתים להחיל מיידית על מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים הלכות שהתחדשו מבית מדרשו של בית המשפט העליון, כמו גם שינויי חקיקה כאלה ואחרים (ראו, באריכות מה, הדיון בפיסקאות 33-47 לפסק-דיני בת.א. (י-ם) 6646/05 המל"ל נ' הדר, מיום 14.2.08), לא כך הם פני הדברים בנוגע למצב משפטי בו לא חל כל שינוי ממשי (כאמור - הסכם הניידות ובו ההלוואה העומדת שריר היה וקיים עוד בטרם נחתם ההסכם שבין הצדדים). יתר טענות הצדדים לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה פורש ההסכם על ידי הצדדים ככזה שאינו מעניק זכות לשיפוי מכח ההסכם שעה שהנפגע זכה להלוואה עומדת, מתייתר הצורך בדיון ביתר טענות הצדדים. משכך הם פני הדברים, ידונו אלה להלן בקליפת אגוז בלבד. התשלום - מתקציב המל"ל? בפסק-הדין בהליך הקודם נקבע שהסכומים המשמשים לצורך מימון ההלוואות העומדות אינם יוצאים מתקציב המל"ל, ולפיכך לא מתקיים לגביהם הרציונאל העומד בבסיס ההסכם, המושתת על ההנחה כי המוסד "שילם או ישלם" סכומים בגין הפגיעה (סעיף 3 להסכם שבין הצדדים). כדי להוציא מקביעה זו הגיש התובע תעודת עובד ציבור, הערוכה אף היא על ידי הגב' רגב, בה נטען שבפועל דורש המכס מהמל"ל את סכום ההלוואות העומדות ו"סכומים אלה מוחזרים למכס והמל"ל מבצע חיוב הסכום המוחזר בתקציב הלוואה עומדת. פעולת חיוב התקציב מהווה תשלום מצד המל"ל לכל דבר ועניין" (סעיף 1 לתעודה). לפיכך טוען התובע שסכומי ההלוואות העומדות עוברים דרך תקציבו ומהווים חלק ממנו. לתעודה צורפו מסמכים המתיימרים להצביע על ההעברות של הסכומים בגין הלוואות עומדות דרך תקציב המל"ל. ספק רב בעיני אם תעודת עובד הציבור מהווה ראיה מספקת לעניין זה. מאחר והעדה העידה על עצמה כמי שאינה בקיאה בשאלות הנוגעות למימון ההסכם, אין אלא לתמוה מדוע מצא המל"ל לנכון להגיש, להוכחת טענות שכל כולן סובבות את שאלת מימונו התקציבי של ההסכם, תעודת עובד ציבור, שאינה אלא תצהיר עדות ראשית לכל דבר ועניין, דווקא מטעם גורם זה. המסמכים שצורפו לתעודה אינם מעידים בהכרח על האמור בה: המסמך הראשון הוא פנייה מהמכס למל"ל ולמשרד האוצר גם יחד; שני המסמכים שלאחר מכן אינם נושאים כל פרט מזהה על פניהם; ואילו המסמך השלישי עשוי להתפרש כבקשה מהאוצר לביצוע תשלום למכס. גם זו הפעם נמנע המל"ל, מטעמיו שלו, מלהציג את "התקציב המאושר עצמו" ולפיכך נראה ש"הימנעותו של ה[תובע] מהבאת ראיה רלוונטית פועלת לחובתו" (כלשונו של בית-המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 2254/08 המל"ל נ' דולב, מיום 8.9.08). לא נראה שבידי התובע להיבנות לעניין זה מהערת האגב בת.א. (מחוזי י-ם) 9329/07 המל"ל נ' הדר, בפיסקה 13 לפסק-הדין, שהובאה במסגרת הדיון הקצר שנערך בפסק-דין זה בשאלת גובה סכום הגימלאות. באותו עניין נאמר שעל פי תעודת עובד הציבור של הגב' רגב מיום 1.5.08 [שהוגשה במסגרת תובענה זו שבפני - ר.ו.] "משלם התובע מתוך תקציבו, בגין הזיכוי ממכס ממנו נהנה הנפגע, את מלוא סכום המס אשר לא נגבה ע"י המכס". אמירה זו באה על רקע העובדה שהנתבעות שבו בהן בסיכומיהן מהטענות בעניין ההלוואה העומדת באותו הליך. ממילא נאמרה זו כהערת אגב, ללא שהנתבעות שטחו את מלוא טענותיהן בהקשר זה. מכאן שהאמירה באה על רקע לשון תעודת עובד הציבור, ולא בהכרח מתוך בחינה של התמונה העובדתית המלאה אודות הרקע הרלוונטי של נותנת תעודת עובד הציבור, שנחשפה במהלך חקירתה של הגב' רגב בתובענה שבפני, או על רקע קביעותיו של בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 2254/08 המל"ל נ' דולב, מיום 8.9.08. לו היתה לשאלה עובדתית זו השפעה מכרעת על תוצאת ההליך יתכן שהיה מקום לבחון מתווה דיוני במסגרתו יובאו ראיות מתאימות להוכחת הטענה. עם זאת, מאחר וממילא נדחתה טענתו של התובע בנוגע לזכאותו לשיפוי בגין ההלוואות העומדות, ובשל העובדה כי המחדל הראייתי שנסקר לעיל אירע גם לאחר שכבר ניתנה לתובע האפשרות לביצוע "מקצה שיפורים", אין מקום עוד להידרש לעניין זה. די אם אומר כי אף זו הפעם לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לפיה התשלום מבוצע על ידיו, באמצעות תקציבו, וכי התקיימה בו הדרישה הבסיסית בהסכם בין הצדדים לפיה תקום זכות החזרה רק במקרה בו "שילם או משלם" המל"ל. תשלום "לנפגע" הנתבעות טענו כי מפסק-דינו המנחה של בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 2575/08 המל"ל נ' ביטוח ישיר, מיום 10.5.09 עולה שהתובע אינו זכאי להחזר בגין הלוואות עומדות, בניגוד להחזר בגין תשלום קיצבת ניידות, מאחר וההלוואות העומדות אינן משולמות בפועל לנפגע "להבדיל מקצת הניידות המשולמת בפועל על ידי המערער לנפגע המוגבל בניידות" (פיסקה 5 לפסק-הדין). באופן דומה נקבע בת.א. (ת"א) 07-14601 המל"ל נ' ישיר איי-די-איי, מיום 15.10.09, תוך הסתמכות על קביעתו זו של בית המשפט המחוזי, אך גם על בסיס טענות הנתבעות בסיכומיהן באותו הליך (טענות שפורטו בפסק-הדין), כי לעובדת התשלום לנפגע עצמו נודעת חשיבות רבה לצורך קיומה של זכות החזרה מכח ההסכם שבין הצדדים (פיסקאות 9-10 לפסק-הדין). הפרשנות שיוחסה לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם האמור בו. קריאה של פסק-הדין מעלה כי הערעור נדחה מכוחן המשולב של שתי הנמקות עיקריות: הקביעה שההלוואה העומדת אינה אלא מנגנון להקטנת מס, ולא תשלום המשולם לנפגע, והעובדה שלא הוכח שסכום ההלוואה העומדת נגרע מתקציב התובע ולפיכך לא התקיימה הדרישה הבסיסית לפיה "שילם או משלם" המל"ל. על בסיס שני אלה גם יחד קבע בית המשפט המחוזי כי המל"ל לא ביסס את זכותו להשבת הסכום. מאחר והקביעה דלעיל בעניין אומד דעת הצדדים כפי שזה משתקף מהתנהלותם במרוצת חיי ההסכם מייתרת את הצורך לדון בטענה זו של הצדדים, די אם אומר כי קיים קושי מסויים בקבלת עמדת הנתבעות בעניין זה. סעיף 3 להסכם קובע אומנם כי "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים" [ההדגשה הוספה - ר.ו.], ולכאורה הפרשנות המוצעת, לפיה רק תשלום המשולם לנפגע הוא בר שיפוי, היא הגיונית ומתבקשת. בפרט כך הם פני הדברים לו נמצאנו אומרים שלשון ההסכם בעניין זה היא "ברורה וחד משמעית" (השוו ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, מיום 28.1.08, בפיסקה 27 לפסק-הדין; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, מיום 13.2.08, בפיסקה 43 לפסק-הדין; ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניין בע"מ נ' טהוליאן, מיום 10.9.09, בפיסקה 1 לפסק-הדין; רע"א 2903/09 אברהם נ' ברקוביץ, מיום 9.9.09, בפיסקה 9 להחלטה; ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה, מיום 12.11.09, בפיסקה 31 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר; וראו הערתו של כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין והערתה של כבוד השופטת נאור). דא עקא שבפועל נקבע כי גם גימלאות בגין שרותים מיוחדים וסיעוד המשולמים לצד ג' ניתנים לשיפוי במסגרת ההסכם (ראו ע"א 3013/01 קרנית נ' המל"ל, פ"ד נז(1) 135 (2002)), ודומה כי יש דמיון בין תשלום לצד ג' עבור סיעוד ממנו נהנה הנפגע ובין תשלום למכס עבור הטבה במס ממנה נהנה הנפגע. גם הקביעה בע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514 (1987), לפיה ההטבה שעניינה בהלוואה עומדת מהווה תשלום "גימלאות לנפגע" (שם, בעמ' 522ה-ו) מצביעה על מסקנה אפשרית לפיה לעצם העברת הכספים לידי הנפגע עצמו אין לייחס משקל רב בהקשר זה. לקראת חיתום הדיון בתובענה התעכב תקופה ארוכה ביותר מתוך נסיון להביא למצב בו תיפרש בפני בית המשפט תמונה עובדתית מלאה ככל האפשר. לפיכך "רוככו" כללי הפרוצדורה החלים במסגרת זו, לא פעם ולא פעמיים. מטעמים אלה לא מצאתי לנכון לדון בכל אותן טענות פרוצדוראליות השזורות בסיכומי הצדדים, שאין הן משרתות את המטרה האמיתית של ההתדיינות בתובענה זו - נסיון לרדת לשורשה של המחלוקת המשפטית-עובדתית הנוגעת לזכאות התובע לדרוש מהנתבעות, מכח הוראות ההסכם רב השנים שביניהם, שיפוי בגין ההלוואות העומדות. סוף דבר לנוכח האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות. בנסיבותיה של תובענה זו, ולנוכח התמשכות ההליכים שנבעה לא מעט מדרך התנהלותן של הנתבעות, איני עושה צו להוצאות. שיפוירכבהלוואהקניית רכב