קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה בגין שיתוף פעולה עם חוקר ביטוח לאומי: השופטת רונית רוזנפלד לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית הנשיאה אורלי סלע; בל 2004/07) , שדחה את תביעת המערער להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בכפות ידיו כ"תאונה בעבודה", במסגרת תורת המיקרוטראומה. על פי קביעת בית הדין האזורי, ביצע המערער בעבודתו מגוון פעולות, ומשכך, לא התקיימה בנסיבות העניין התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרה בפגיעה ממנה הוא סובל בכפות ידיו במסגרת תורת המיקרוטראומה. הרקע העובדתי, כפי שעולה מתיק בית הדין האזורי: א. המערער, יליד 1956, עובד כאיש אחזקה וייצור בתעשייה הצבאית (להלן: תע"ש) החל מחודש אוקטובר 1986. ב. המערער הגיש תביעתו למשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) בה ביקש להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בכפות ידיו כפגיעה בעבודה. תביעתו של המערער נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו של המערער, אשר הביאו לפגיעה הנטענת. ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 3. ביום 1.1.07 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, בה ביקש להכיר בפגיעה בכפות ידיו כ"תאונת עבודה". המערער טען כי מדובר ב"מחלת מקצוע", ולחילופין נטען כי הפגיעה אירעה בדרך של מיקרוטראומה. מטעם המערער הוגש תצהיר עדות ראשית, ולאחר מכן הוגשו שני תצהירים משלימים. בתצהיריו המשלימים ובסיכומים מטעמו טען המערער כי עיקר עבודתו בייצור, והיא כוללת תנועות של פתיחה וסגירה של ברגים ושימוש במכשירים רוטטים. 4. המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את התביעה. המוסד הציג בפני בית הדין את הודעת המערער לחוקר מטעם המוסד שנגבתה ביום 20.2.02, והצביע על סתירות שנפלו בין הדברים כפי שנרשמו בהודעה לבין הגרסה שמסר המערער בבית הדין. מטעם המוסד העיד מר בוקריס, ממונה בטיחות במקום העבודה, אשר העיד כי עבודת המערער במפעל אינה כוללת עבודה עם מכשירים רוטטים, למעט עבודות פשוטות עם מכשירים בדרגת רטט נמוכה, שאינן דורשות מאמץ. בעבודה מסוג זה עבד לעתים רחוקות בלבד. 5. בית הדין האזורי בחן את מכלול חומר הראיות שהוצג בפניו, וקבע כי לא הוכח שהתקיימה תשתית עובדתית להכרה במחלתו של המערער במסגרת תורת המיקרוטראומה. בית הדין האזורי הצביע על סתירות בין גרסת המערער בהודעתו לחוקר המוסד, בה טען כי עיקר עבודתו באחזקה, לבין הגרסה העולה מתצהיריו ומעדותו בבית הדין לפיה עיקר עבודתו בייצור ורק בחלק קטן מזמנו הוא עוסק באחזקה. בית הדין העדיף לקבל את גרסת המערער כפי שנמסרה לחוקר מטעם המוסד, על פני הגרסה המאוחרת שמסר המערער בהליך בבית הדין. בית הדין ציין כי בניסיונותיו של המערער ליישב בין גרסאותיו הסותרות, השיב תשובות מתחמקות ולא ענייניות. כמו כן התייחס בית הדין לטענת המערער לפיה הכתוב בהודעתו לחוקר המוסד אינו תואם את התשובות שנתן לחוקר בפועל, וקבע כי הסברו של המערער לכך שחתם על ההודעה כפי שנרשמה, היה מבולבל ומתחמק. בית הדין הפנה לכך שבתצהיר המשלים הראשון מטעם המערער קיים פירוט רב באשר לאופי עבודתו, פירוט אשר נעדר מההודעה שמסר לחוקר המוסד, מכתב התביעה ומהתצהיר הראשון. לפי קביעת בית הדין, בעובדה זו יש כדי לפגום במהימנות גרסתו. עוד קבע בית הדין, כי אף לפי שיטת המערער לפיה עבד רק בעבודות ייצור, "הרי שמעדותו בבית הדין עולה כי הוא לא ביצע תנועות חוזרות ונשנות זהות" במהלך עיסוקו בייצור. לאור האמור קבע בית הדין כי עבודתו של המערער לא ענתה על דרישה של תנועות חוזרות ונשנות זהות במהותן, העומדת בבסיסה של תורת המיקרוטראומה. לפיכך, דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער להכרה בפגיעה בכפות ידיו כפגיעה בעבודה. על כך הערעור שבפנינו. הערעור 6. במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור הודיעו הצדדים על הסכמתם כי טענות המערער שבכתב הערעור, טיעוני הצדדים כפי שנרשמו במסגרת דיון ה"קדם ערעור" וסיכומיו של המערער, ישמשו כסיכומים בכתב, וכי המותב ייתן את פסק דינו על יסוד הסיכומים בכתב. 7. לטענת המערער, עדותו במסגרת ההליך בבית הדין ועדותו בפני חוקר המוסד מתיישבות זו עם זו, והעובדה שאין התאמה מדויקת בין הגרסאות נובעת מכך שהאחת ניתנה שלא במסגרת משפטית והשנייה ניתנה בהליך משפטי בעודו מיוצג על ידי עו"ד. לטענתו, מר בוקריס שהעיד מטעם המוסד לא היה מודע לתנאי עבודתו, ומרבית עדותו הינה בגדר עדות שמיעה שאינה קבילה. כמו כן, בעדותו של מר בוקריס נפלו סתירות בכל הנוגע לקיומם של מכשירים רוטטים במפעל. עוד טוען המערער, כי המוסד נמנע מלהביא לעדות עדים שבידיעתם הפרטים בנוגע לאופן עבודתו, כגון מעסיקו או מנהל המפעל. בנוסף טוען המערער, כי בית הדין האזורי לא דן בטענתו כי מחלתו היא בגדר "מחלת מקצוע", ומדובר בטעות משפטית המחייבת התייחסות של ערכאת הערעור. 8. המוסד טוען מנגד, כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתו, הערעור מופנה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי והתרשמותו מהעדויות והראיות שעמדו בפניו, קביעות שבית דין זה אינו נוהג להתערב בהן. עוד טוען המוסד, כי המערער עבד כאיש אחזקה וביצע פעולות שונות ומגוונות תוך שימוש בכלי עבודה מגוונים, ורק בחלק קטן מעבודתו עסק בייצור, כאשר גם בתפקיד הייצור דובר בעבודה מגוונת. לטענת המוסד, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי לא הוקמה תשתית עובדתית לפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה. בנוסף טוען המוסד, כי לא הוכחה תשתית עובדתית לקיומה של מחלת מקצוע, באשר בית הדין האזורי העדיף את העדויות מהן עולה כי אין במפעל מכונות ומכשירים רוטטים, וכי תפקיד המערער כולל עבודות פשוטות שאינן דורשות מאמץ עם מכשירים רוטטים.   דיון והכרעה 9. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. על האמור נוסיף הערותינו כמפורט להלן. פגיעה על פי תורת המיקרוטראומה 10. באשר להכרה בפגיעה כתאונה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה כבר נקבע כי : "תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה הוא קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לנזק אצל המבוטח" (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533). וכן נקבע: יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה ..., בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה הינם שניים, דהיינו האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה והנזק הבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה כזו. [עב"ל 1012/00 אלי שבח - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , 28.7.02)]. ומן הכלל אל הפרט: 11. במסגרת ההליך בבית הדין האזורי טען המערער כי עיקר עבודתו בתחום הייצור, וכי במהלך עבודתו הוא מבצע סגירה של פלטות, ברגים ופלטות ניטים, המגיעות אליו בעזרת "סרט נע", תוך שימוש במכשירים רוטטים, ולעתים עובד ב"דריכת קפיצים". בית הדין האזורי דחה גרסה זו של המערער, בהעדיפו את הגרסה העולה מהודעת המערער בפני חוקר המוסד, ומעדותו של מר בוקריס, לפיה המערער ביצע מגוון פעולות במהלך עבודתו, וכי לא הוכחו פגיעות חוזרות ונשנות זהות במהותן, במשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה. ואמנם, מהודעת המערער לחוקר המוסד עולה כי עיקר עבודתו של המערער אינו בתחום הייצור, כי אם באחזקה. מדברי המערער כפי שנרשמו בהודעה עולה כי עבודתו כללה בעיקר תיקון כלים שונים, תוך ביצוע פעולות שונות ומגוונות כגון: פירוק חלקים ומכונות; החלפת חלקים; שיפוץ מכונות וכד'. כשנשאל המערער על ידי החוקר אם הוא עוסק בעבודה חד גונית כל יום, השיב כך: "לא, זה מתחלף, כל פעם אני עושה דברים אחרים, ½ יום בממוצע אני בחדר העבודה עוסק בפירוק והרכבה ותיקונים וכשיש צורך אני עוסק בייצור שם העבודה משתנה כל הזמן בגלל שמדובר במוצרים שונים". מגרסה זו אכן עולה כי עבודתו של המערער לא כללה ביצוע של תנועות חוזרות ונשנות כפי שטען במסגרת ההליך בבית הדין. העדפת גרסת המערער כפי שנמסרה לחוקר המוסד על פני הגרסה שמסר במסגרת ההליך המשפטי, עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית דין זה לפיה עדיפה הגרסה שמסר מבוטח במסגרת חקירה שנערכה קודם לקיומם של הליכים משפטיים בעניינו, בעת שעדיין לא היה מודע לנפקות המשפטית העולה מגרסתו. 12. גם מעדותו של מר בוקריס עולה כי המערער לא ביצע במהלך עבודתו תנועות חוזרות ונשנות. מעדותו, שנמצאה עדיפה בעיני בית הדין האזורי על פני עדות המערער בהליך בבית הדין, עולה כי המערער עבד בעבודות לא קבועות, ועבר ממחלקה למחלקה על פי צרכי המעסיק. עוד עולה מעדותו, כי המערער לא עבד עם מכשירים רוטטים, למעט עבודות פשוטות אשר אינן דורשות מאמץ, ואשר בוצעו במשך תקופות קצרות ולעתים רחוקות בלבד. אכן, מר בוקריס העיד כי הפרטים שמסר למוסד לביטוח לאומי אודות עבודתו של המערער, במסגרת מכתב ששלח למוסד, התבססו על מידע שנמסר לו על ידי צוות של אנשים המכיר את עבודת המערער. עם זאת, בעדותו בבית הדין הבהיר כי נושא היקף הפעילות במפעל "עובר דרכו". כמו כן, בעדותו התייחס מר בוקריס לסוגי הכלים הרוטטים המצויים במפעל ואופי העבודה עליהם, לרבות הסיכונים הכרוכים בהם, נושאים שאינם מחייבים היכרות עם תפקידו של כל עובד ועובד. ויודגש, בעיקרו של דבר, הסתירות בין הגרסאות שמסר המערער עצמו בדבר מהות עבודתו הן שהכריעו את הכף, באשר המערער לא הביא בפני בית הדין גרסה סדורה ואמינה בנוגע למהות עבודתו. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי גם מגרסת המערער לפיה עבד רק בעבודות ייצור, עולה כי הוא עסק ב"עבודות שונות", כי "סגירת ברגים יכולה להיות במצבים שונים... בזוויות שונות", וכי הוא "משתמש בכלים שונים לטובת התיקון". כלומר, אף לפי גרסתו המאוחרת של המערער שעלתה במסגרת ההליך בבית הדין, לא הוכח כי עבודתו בתחום הייצור הצריכה ביצוע של תנועות חוזרות ונשנות הזהות במהותן. כאמור, על סמך מכלול הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית הדין האזורי כי הוא מעדיף את הגרסה העובדתית לפיה המערער היה איש אחזקה שעסק במגוון פעולות שונות במהלך עבודתו. לא מצאנו במקרה דנן הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ובמסקנתו כי לא הוכחה תשתית עובדתית לקיומה של פגיעה במסגרת תורת המיקרוטראומה. מחלת מקצוע 13. לטענת המערער, התעלם בית הדין האזורי מטענתו בדבר היות הליקוי ממנו הוא סובל בכפות ידיו בגדר "מחלת מקצוע". אכן, בית הדין האזורי נמנע מלהתייחס בפסק דינו לטענת המערער שביקש להכיר בליקוי ממנו הוא סובל כמחלת מקצוע. בקשר לכך יודגש כי טענת המערער בכתב התביעה בקשר להכרה בליקוי במסגרת מחלת מקצוע נטענה בצורה לקונית ביותר, מבלי שהמערער ציין מהי מחלת המקצוע שבה לקה. אף עיון בפרוטוקול ישיבת ההערכה המוקדמת שהתקיימה בפני השופט (בדימוס) יעקב נויגבורן, מעלה כי על הצדדים הוסכם כי השאלה שתתברר בפני המותב, במסגרת דיון להוכחות, תהיה אך השאלה אם התקיימה תשתית עובדתית להכרה בפגיעה ממנה סובל המערער במסגרת תורת המיקרוטראומה. בנסיבות אלה, משפסק דינו של בית הדין האזורי התייחס לפלוגתא כפי שהוגדרה על ידי הצדדים, יש קושי לקבל את טענת המערער כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי שהתעלם מטענתו בקשר להכרה בפגיעה כ"מחלת מקצוע". 14. מכל מקום, אף לגופו של עניין דינה של טענת המערער להידחות. בסיכומיו בבית הדין האזורי מציין המערער לראשונה כי מחלת המקצוע בה לקה הינה "שיתוקים של עצבים פריפריים הנגרמים על ידי לחץ ממושך" (פריט 13 בחלק ב' של התוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) תשי"ד-1954, (להלן: התוספת). "העבודה ותהליכי הייצור" הנדרשים להכרה במחלה לפי פריט זה הינם: "עבודה הכרוכה בלחץ ממושך על העצב". במסגרת הערעור טען המערער לראשונה להכרה בפגיעתו כמחלת מקצוע לפי פריט 14 לתוספת: "מחלת עצמות, פרקים ושרירים". העבודות ותהליכי הייצור הנדרשים להכרה במחלה לפי פריט זה הינם: "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים". בית הדין קבע כי בעיקרו של דבר עסק המערער בעבודות אחזקה שכללו תנועות מגוונות, וכי בחלק קטן מהזמן עסק בעבודות ייצור. בית הדין דחה את גרסת המערער בדבר עבודה שהייתה כרוכה בלחץ ממושך על העצב כמו גם בקשר לעבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים. בנסיבות אלה, ונוכח קביעותיו של בית הדין האזורי, בהן כאמור לא מצאנו מקום להתערב, דין הערעור להידחות גם בנוגע להכרה בפגיעה ממנה סובל המערער, כמחלת מקצוע. 15. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות.ביטוח לאומי