בית המשפט ציין כי בנסיבות העניין מדובר בשליחות נסתרת לפי סעיף 7 לחוק השליחות התשל"ה - 1975 הקובע: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד; אולם יכול השולח לאמץ לעצמו זכויות השלוח כלפי הצד השלישי, זולת אם הדבר נוגד את הזכות לפי מהותה, תנאיה, או נסיבות הענין.". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שליחות נסתרת: הרקע 1. התביעה היא בשאלת זכויות קניין בבית הנמצא ברחוב הכותל 12 שברובע היהודי בירושלים המוכר גם בשם באב אל מגארבה 8 בירושלים (להלן "הנכס"). בכתב התביעה, נטען כי הנכס נמצא בבעלות הנתבעים 4-3 הצדדים 2. א. התובעת היא חברת חוץ, שפעלה במשך שנים לרכוש את הזכויות בנכס. ב. נתבע 1, עורך דין שמואל שמיר, מונה כמנהל עזבון המנוח מוחמד אבו - עיד/ נתבע 4 (להלן: "עו"ד שמיר"). ג. נתבע 2, רכש את זכויות העזבון בנכס (להלן "זכריא") כאמור בהסכם מכר מיום 26.01.05. נתבע זה בחר שלא להתגונן, וביום 17.05.07 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. ד. נתבע 3 מכר חלק מהנכס לתובעת. ה. נתבע 4 הוא עזבון שנתבע מס' 1 מנהלו. 3. התובעת עותרת לסילוק יד הנתבעים מהנכס ולאכיפת הסכמי המכר לפיהם, הועברו לידיה הזכויות בנכס. תמצית כתב התביעה 4. ביום 26.01.05 חתם עו"ד שמיר, בתוקף תפקידו כמנהל העזבון, על הסכם למכירת זכויות העזבון בנכס (להלן הסכם המכר"). בהסכם המכר נמכרו הזכויות לזכריא, אבל לטענת התובעת, זכריא חתם עליו כנאמן ושלוח מטעמה והיא הקונה האמיתית של הנכס. עובדה שהיתה ידועה לעו"ד שמיר בעת החתימה. 5. לאחר חתימת הסכם המכר, ביקש עו"ד שמיר מבית המשפט המחוזי לאשרו. 6. בהתאם להסכם המכר שילמה התובעת לעו"ד שמיר 1,088,400 ₪ באמצעות עו"ד אליא שאער (להלן: "עו"ד שאער"). 7. לאחר ביצוע התשלומים כאמור, עו"ד שמיר נסוג מהמשך ביצוע ההסכם בתואנת שווא שכדי לממש את מכירת הזכויות בנכס יש צורך לקבל את אישור הרשות הפלסטינית. 8. התובעת מאשימה את עו"ד שמיר בסיכול הסכם המכר שלא כדין ובחוסר תום לב ולכן אין לתת תוקף לביטולו. 9. לגבי זכריא נטען, כי הלה ניתק את הקשר עם התובעת ועל ביטול הסכם המכר נודע לה רק בעקיפין כמפורט בסעיפים 10 עד 16 בכתב התביעה. על כל פנים, זכריא לא היה מוסמך לבטל את הסכם המכר ללא הסכמת התובעת. 10. הואיל והתובעת עמדה בכל תנאי ההסכם יש לאפשר לה להשלים את רכישת הזכויות בנכס. 11. בנוסף טוענת התובעת, כי הסכם מיום 30.06.02 לפיו התובעת רכשה זכויות בדירה 1 בנכס מאת נתבע 3 באמצעות נאמן נוסף - מר עווידה צאדק קדם להסכם המכר (להלן "ההסכם הראשון"). בגיבוש הסכם זה התבססה התובעת על רישומי עירית ירושלים והצהרות נתבע 3 לפיהם הוא המחזיק העיקרי ובעל הזכויות הבלעדי בנכס. 12. בהתאם להסכם הראשון שילמה התובעת למחזיק/נתבע 3 200,000$. 13. בהגיע מועד מסירת החזקה הפר הנתבע 3 את ההסכם וטען, כי יהא מוכן למסור את החזקה כאשר תתבצע רכישת מלוא הזכויות בנכס (ולא רק בחלק בו הוא מחזיק). כדי להימנע מנקיטת הליכים משפטיים מיידים נגדו, חתם המחזיק על תוספת להסכם הראשון, בה הוא מאשר כי אי פינוי הנכס הינו בגדר הפרת ההסכם וכי דחיית הפינוי אינה פוגעת בזכות לדרוש את פינויו המיידי. באותו מועד החלו להישמע גם טענות בדבר בעלי זכויות נוספים לנכס. במקביל נודע לתובעת כי גם עו"ד שמיר מעוניין למכור את זכויות העזבון הקשורות בנכס וכך נחתם הסכם המכר עם עו"ד שמיר. 14. הסעדים להם עותרת התובעת הם: סילוק יד של הנתבעים מהנכס, מסירת החזקה בנכס לידיה, להורות על אכיפת הסכם הרכישה הראשון ולהורות לעו"ד שמיר להשלים את עסקת מכירת זכויות העזבון בנכס כך שעם השלמת התחייבויות התובעת על פי הסכם יועברו זכויות העזבון בנכס לתובעת. כתב הגנה נתבעים 1 ו - 4 15. הנתבעים 1 ו-4 העלו טענות מקדמיות בדבר חוסר סמכות עניינית, העדר יריבות וכפרו בקיומה של התובעת כאישיות משפטית כשרה לתבוע. טענות אלה הוכרעו במסגרת הליכי הביניים. 16. הנתבעים 1 ו- 4 כופרים בטענה, כי ההסכם עם זכריא נעשה בידיעה שהוא פועל כנאמן מטעם התובעת וכי קנה את הנכס עבורה. לטענתם, לא היה כל קשר בין התובעת לבין הנתבעים. 17. בנוסף, הכחישו את טענת התובעת כי עו"ד שמיר פעל לסיכול ההסכם. לטענתם, זכריא הוא שנסוג מביצוע ההסכם; זכריא ביקש להשתחרר מחיוביו ע"פ ההסכם מחשש לבטחונו ועקב חוסר יכולתו לעמוד בתנאי ההסכם. הפקדון הוחזר לזכריא וניתנה על כך הודעה לביהמ"ש. 18. ביחס להסכם הראשון טענו הנתבעים 1 ו- 4, כי לנתבע 3 אין כל זכות בנכס ומפנים בעניין זה לפסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתמ"ש 16410/01 מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר, נספח נ/2 (להלן "פסה"ד"). לפיכך, אם שולמו כספים לנתבע 3 היה זה על קרן הצבי ואין לנתבעים קשר לתשלום זה. כתב הגנה נתבע 3 19. נתבע 3 העלה טענות מקדמיות בגינן יש להורות על דחיית התובענה על הסף: העדר סמכות עניינית (הסעד העיקרי - אכיפת חוזה מכר - בסמכות בית המשפט המחוזי) התובעת אינה אישיות משפטית. לכתב התביעה לא צורפו מסמכים מהותיים הדרושים להכרעה בתובענה כגון נסח רישום המתייחס לחלקה עליה ממוקם הנכס או תשריט מאושר כדין. שיהוי בהגשת התביעה - מאז שנת 2002 (מועד חתימת ההסכם הראשון כביכול) לא פעלה התובעת למימוש זכויותיה למרות שלטענתה שילמה תמורה בעד הנכס. 20. לגופו של עניין, הנתבע 3 מכחיש כל טענה לפיה חתם על הסכם כלשהו למכירת זכויותיו בנכס למאן דהוא. לטענתו, החתימה הנחזית להיות חתימתו על גבי הסכם המכר הראשון מזוייפת. הנתבע לא מכיר את נאמן התובעת (מר עווידה צאדק) ומעולם לא נפגש עמו. כמו כן, לא קיבל מאת התובעת ו/או מי מטעמה תשלום כלשהו בעבור זכויותיו בנכס. דיון והכרעה התביעה נגד נתבע 3 21. בסיכומיו, חזר נתבע 3 על טענתו המקדמית לפיה התובעת אינה אישיות משפטית. בעניין זה, אני מפנה להחלטתי מיום 10.04.06. 22. תביעת התובעת לסילוק יד נסמכת על התחייבות חוזית לפיה התחייב הנתבע 3 למסור לידי התובעת את הנכס בו הוא מתגורר, לא יאוחר מיום 01.11.02 (סעיף 5.1 להסכם המכר). בעניין זה העידו נציגי התובעת מר מנדל בלוי ומר מאיר דודסון (להלן: "בלוי" "דוידסון"). לתמיכה בעדותם, הגישה התובעת מסמך נושא כותר "הסכם" מיום 27.06.02. בהסכם זה, מכר נתבע 3 את זכויותיו בנכס לידי מר צאדק עווידה (להלן "צאדק") ששימש מיופה כוחה של התובעת; חתימת הנתבע על הסכם זה אומתה על ידי הנוטריון זלמן סג"ל (נספח א' לתצהירי התובעת). בנוסף, חתם הנתבע 3 על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד אשר דל, להסדיר הליכי העברת הנכס ורישום הזכויות ע"ש מי שייקבע על ידי עו"ד דל. כראיה נוספת להוכחת טענת התובעת בדבר תוקפו של הסכם זה, הוגש דיווח לרשויות המס על הרכישה בנאמנות ממנו עולה כי התובעת נרשמה כ"נהנה בשבילו נרכשה הזכות"; הצהרה זו התקבלה על ידי שלטונות מס שבח מקרקעין (ראה נספחים ב-ג לתצהיר). 23. גרסת התובעת, נסמכת על תצהירו של דוידסון. דוידסון מצהיר שהתובעת שילמה לנתבע 3, תשלום ראשון בסך 200,000$ (בהתאם לסעיף 6 להסכם). כראיה צורפו העתקי 4 שיקים ע"ס 50,000 $ כל אחד, משוכים לפקודת הנתבע 3 וכן, על גביהם מתנוססת חתימת הנתבע 3 המאשר קבלתם (ראה סעיף 9 לתצהיר דוידסון ונספח ה' לתצהירו). דוידסון אישר בעדותו כי למרות שלא מסר בעצמו לנתבע 3 את השיקים, הוא יודע מבעלי החשבון של התובעת כי השיקים נפרעו (ראה עמ' 54 לפרו'). גרסתו, נתמכת בהעתק הודעת הבנק על חיוב חשבון התובעת בגין פרעון השיקים שהועברו על ידה לנתבע 3 (ראה נספח ו). 24. תשלום שני היה אמור להשתלם במועד מסירת החזקה אך נתבע 3 חזר בו, ולכן נמנע מהתובעת לקיים את ההסכם. בנסיבות אלה, החתימה את נתבע 3 על מסמך "תוספת" מיום 19.06.03 בו מצהיר נתבע 3 "כי העובדה שלא פינה עד היום את הדירה ברחוב באב אל מגארבה 8 ירושלים כפי שהתחייב בהסכם, הנה הפרת ההסכם על ידו וכי זכותו של הקונה הנה לקבל מיידית את החזקה בדירה". 25. הנתבע 3 כופר בקיומו של המסמך ו/או חתימתו על גבי הסכם עם התובעת ו/או מי מטעמה. לדבריו, מעולם לא חתם על הסכם מכר לגבי חלקו בנכס, מעולם לא קיבל תשלום ואף לא ניהל מו"מ למכירת הנכס (ראה סעיפים 3 ו-5 לתצהירו). כמו כן, הוא מכחיש את יתר חתימותיו על גבי המסמכים שהציגה התובעת. לטענתו, הוא אינו מכיר כלל את התובעת ו/או נציג מטעמה (סעיפים 9-8 לתצהירו). 26. נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי הכוח ו/או על הסכם המכר בפני נוטריון, רובץ על הנתבע (ע"א 7303/01 - אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל . פ"ד נז(2), 847). כך מתחייב מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור. משמעות הדבר היא, כי על הנתבע מוטל לשכנע את בית המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על-ידו. עם זאת, יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ראה דיון בעניין זה בע"א 296/82 - ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו פ"ד מ(3) 281 עמ' 301-302). 27. בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד הנתבע 3, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי הכוח וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. האם יצא ידי חובתו? סבורני שלא. 28. הוראת סעיף 19 דלעיל, יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, ואולם, בענייננו, הנתבע לא הביא ראיה ממשית כלשהיא לסתירת חזקה זו וטענותיו בדבר זיוף החתימות נותרו טענות בעלמא ללא ביסוס עובדתי. ודוק, אף על פי שהצהיר על כוונתו להגיש חוות דעת מומחה בלתמוך טענתו בדבר זיוף חתימותיו, לא קיים את הצהרתו ונמנע מהבאת ראיה. כזו ממילא שהימנעותו נזקפת לחובתו. זאת ועוד, בהשוואה פשוטה של חתימת הנתבע 3 על גבי תצהירו לאלו המופיעות על כלל המסמכים שהוגשו על ידי התובעת, ניכר דמיון רב וזאת מבלי להיות מומחה לכתבי יד. 29. אמנם נתבע 3 הכחיש את ההיכרות עם צאדק, אבל על השאלה אם נכונה טענת דוידסון כי ראה את צאדק נכנס עמו לביתו לשם מדידה, השיב בצורה מתחמקת "לא הייתי בבית" (עמ' 91 ש' 24 לפרו') ובתגובה לשאלה האם יכול להיות שמישהו נכנס בהעדרו השיב "אמרו לי כשהייתי בבית הגיע פועל עיריה שלובש מדים של העיריה, מחלקת חשמל" (ראה עמ' 92 ש' 2-1 לפרו'). לא שוכנעתי ממהימנות גרסתו. 30. משלא הורם הנטל הדרוש על ידי הנתבע 3 הרי שהסכם המכר הראשון עומד בתוקפו. 31. למרות התוצאה אליה הגעתי בשלב זה, יאמר מיד, כי לא די בכך שהוכח קיומו של קשר חוזי בין הצדדים, לפיו התובעת רכשה זכויות במישור האובליגטורי המתקיים בינה לבין המוכר/נתבע 3 (בוודאי לא רכשה זכויות כלפי כולי עלמא) כדי לקבל את התביעה. על התובעת להוכיח תחילה שלנתבע היו זכויות בנכס ומשהעבירן לידיה הרי שהיא זכאית לתבוע סילוקו מהנכס (ראה סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). 32. הנתבע 3 טוען, כי זכאותו בנכס הנה מכוח ירושה, קרי שהוא אחד מיורשי המנוח אבו עיד. ואולם, בניגוד לטענתו, מתצהירו של עו"ד שמיר עולה כי לנתבע 3 אין כל זכות בנכס, לתמיכה בדבריו הגיש עותק מצו הירושה (נספח נ/1 לתצהיר שמיר) - שמו של נתבע 3 אינו נזכר בצו. עוד הוגש עותק מפסק הדין המצווה על פינוי נתבע 3 מהנכס אשר בבעלות העזבון (ראה לעיל). יוער, כי אין התייחסות לפסק הדין בכתבי הנתבע 3. 33. לגרסת דודסון, בבואה לחתום הסכם עם נתבע 3, הסתמכה התובעת על הצהרות הנתבע 3 כי הוא המחזיק הבלעדי בדירה ועל רישומי עירית ירושלים (בהם מכונה הבית גם באב א מגרבה 8) לפיהם נתבע 3 הינו המחזיק ברוב רובו של הבית משך למעלה מ- 30 שנה (ראה סעיף 8 לתצהירו). טענה זו אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית חיצונית למרות שלפי עדות דוידסון שקיבל פלט מהעיריה לא הגישו (ראה עמ' 58 ש' 22 לפרו'). כלל ידוע בדיני הראיות, כי אם לצד בהליך יש ראיה העשויה לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להביאה, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שהדברים יפעלו לרעתו. (ראה, למשל, ע"א 548/78, אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760, מפי השופטת בן-עתו; ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 בעמ' 658, מפי השופט גולדברג; ובספרו של השופט (בדימ') י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), כרך ג, עמ' 1650-1649). בדרך זו יש למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. 34. אני דוחה את גרסת התובעת מטעם נוסף. אף שהתעניינה בנכס עוד בשנות ה- 80 וה-90 ופנתה אז לעו"ד שמיר כמנהל העזבון הממונה על חלקו של העזבון בנכס זה (ראה סעיף 2 לתצהיר דודסון), והיה ידוע כי קיימת אפשרות שהנכס הופקע, נמנעה מלברר את הדברים ועצמה עיניה. תמוה, מדוע לא פנתה גם הפעם לברר עם עו"ד שמיר את מעמדו של הנכס ולמיצער, לעמוד על היקף זכויותיו של נתבע 3 בנכס (ראה בהקשר זה עדותו המתחמקת של בלוי עמ' 20-15 לפרו' ועדות דודסון בעמ' 47 ו- 52 לפרו'). ברי, כי התובעת לא היתה רשאית להסתפק בהצהרת הנתבע 3, ולמחדלה זה יינתן משקל מכריע. 35. משלא הוכח מעמדו ו/או זכויותיו של הנתבע 3 בנכס, מנועה התובעת מלעמוד על זכותה מכוח ההסכם, שכן הסכם המכר הראשון אינו בר ביצוע. להסרת ספקות יודגש, כי צו הפינוי ניתן עובר למועד חתימת ההסכם. ודוק, הנתבע 3 לא היה רשאי להעביר את האפשרות שניתנה לו, להמשיך ולהתגורר בדירה לעת עתה, שכן בחסד ניתנה ולא מכוח הדין. כאמור, מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה. 36. בהינתן ממצא זה של העדר אפשרות מעשית כלשהי לאכוף את ההסכם, ואין נפקא מינה אם צודקת התובעת בטענתה כי הנתבע 3 הפר את ההסכם, מתבקשת מאליה הקביעה כי האכיפה אינה בת ביצוע וכי צו בנדון יהיה בבחינת צו סרק (ראה ס' 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, המוציא מכלל אכיפה חוזה שאינו בר ביצוע או שאכיפתו אינה צודקת בנסיבות הענין. (באותו עניין ראה גם ע"א 1435/90 זילקוב שבתאי נ' חברת הכשרת הישוב לישראל, , שם חזר כב' השופט ת' אור על ההלכה ש"בית המשפט לא יצווה על ביצוע בעין כאשר נבצר מן הצד המפר לבצע את החוזה, ויהא זה אפילו עקב פעולת אותו צד מפר עצמו... והטעם הוא שבית המשפט אינו מצווה לעשות את הבלתי אפשרי" (מול פיסקה 6)). 37. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני דוחה את התביעה נגד נתבע 3 ומחייב את התובעת לשלם 5,000 ש"ח כשכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה נגד נתבעים 1 ו -4 38. למעשה, אין מחלוקת עובדתית; קיומו ו/או עצם חתימתו של הסכם המכר אינם מוטלים בספק. השאלה העומדת להכרעה היא אם התובעת היא צד להסכם מכוח דיני השליחות, ואם התשובה לכך חיובית, נדרשת הכרעה בשאלה האם ביטול ההסכם נעשה כדין? 39. לטענת התובעת, עו"ד שמיר ידע כל העת, כי התובעת היא שעומדת מאחורי העסקה וכי זכריא ועו"ד שעאר הנם שלוחים מטעמה. בעניין זה, נסמכת התובעת על עדויות בלוי ודוידסון; מתצהיריהם עולה התמונה הבאה: כבר בשנת 1988 ניהל דוידסון מו"מ עם עו"ד שמיר, לרכישת הנכס. המו"מ לא הבשיל ובסופו של דבר להסכם מהסיבה ששמיר לא הציג מסמכים לגבי הזכויות בנכס. עוד לטענתו, באותה עת, לא העמיד שמיר כל דרישה או הגבלה לגבי זהות הרוכש. במקביל להפרת ההסכם על ידי נתבע 3, פנו אליהם זכריא ואחיו והציעו לפעול עבור התובעת לרכישת הנכס מעו"ד שמיר מאחר והם בקשר בעניין זה עם עובד - מר סעיד כותנא (להלן: "סעיד"). התובעת נענתה לפנייה זו ושכרה את שירותיו של עו"ד שאער שייצגם בעסקת הרכישה באמצעות הנאמן (זכריא), תוך שימת דגש, כי הנאמן איננו הקונה של הנכס כי אם פועל בשם אחרים. סעיד היה הגורם הפעיל בהתגבשות העסקה. לפיכך, טענת עו"ד שמיר כי לא ידע או לא יכול היה לדעת שהתובעת עומדת מאחורי העסקה הנה היתממות לשמה, בלשון המעטה. בנוסף, עובדת היות התובעת הקונה האמיתית עולה בבירור גם מהסיכום למקרה של ביטול הסכם לפיו, יוחזרו הכספים במקרה כזה, לעו"ד שאער ולא לזכריא (נספח י"א לתצהיר דודסון). 40. עו"ד שמיר כופר בטענה, שידע על קיומה של התובעת בעסקה. לגרסתו, בחודש ינואר 2005 הופיע במשרדו זכריא וביקש לקנות את הזכויות בנכס נשוא המחלוקת. לאחר שהסביר לו את הנתונים הגיעו להסכמה על תמורה של 355,000$. במקביל, קיבל חוו"ד מהשמאי סיקרון ובה הדגשה שיש הבדל בשווי המכירה בהתאם לשייכות הקונה למגזר היהודי או למוסלמי (נספח 5 לתצהיר עו"ד שמיר). הסכם זה הוגש לאישור ביהמ"ש. לדבריו, לא ידע שהקונה הוא גוף שאינו מוסלמי והמחיר נקבע בהתאם להערכת השמאי לקונה שאינו יהודי. עוד ציין בתצהירו, כי הודיע לזכריא במפורש שההסכם מותנה בקבלת אישור ביהמ"ש והרשות הפלסטינאית (ראה סעיפים 19-18 לתצהירו). 41. כעבור זמן, הודיע זכריא כי הוא לא יכול להשיג את אישור הרשות ועל כן מבקש לבטל את העסקה. בו במקום הודיעו שמיר כי הודעת הביטול חייבת להיות בהסכמת ב"כ - עוה"ד שעאר. עוה"ד שעאר הודיע בכתב ביום 11.04.05 כי הוא מפסיק פעילותו מסיבות אישיות ולא יוכל לשמש כעו"ד לעסקה. במקביל, כינס עו"ד שמיר את יורשי העזבון שהביעו התנגדותם לעסקה (נ/8). כמו כן, מסר הודעה לביהמ"ש על הביטול (נ/9). 42. ביום 12.04.05 החזיר עו"ד שמיר את הכספים שהופקדו בידיו. זכריא, אחיו ועוה"ד שאער חתמו על מסמך המאשר את קבלת הכספים לידיהם והסתלקותם מההסכם (נ/10). 43. בסיכומיה, מפנה התובעת לכך שבעדות שמסר עו"ד שמיר ביום 02.10.05 (בש"א 6641/05) , טען כי סעיד, המועסק אצלו, הוא זה שהביא את זכריא למשרדו (ראה עמ' 21 ש' 13-5) עדות זו אינה מתיישבת עם עדותו של סעיד כי עו"ד שמיר הוא שהציג בפניו את זכריא ולא להיפך (ראה עמ' 88-89 לפרו' מיום 15.12.08). כמו כן, מפנה להודאתו של עו"ד שמיר לפיה במועד שבו ביקש זכריא לבטל את ההסכם כבר היה ברור, כי מאחוריו עומדים גורמים אחרים, כנראה התובעת. זו גם הסיבה להתנגדות היורשים למכירת הנכס לפי הסכם זה. (ראה עמ' 72 ש' 17 לפרו' וכן עמ' 77 ש' 4-1 לפרו'). מאלה מבקשת התובעת ללמוד על חוסר מהימנותו של עו"ד שמיר ועל חוסר תום לב בביטול ההסכם. 44. אכן, קיימות סתירות בגרסתו של עו"ד שמיר המלמדות על חולשת גרסתו. עם זאת, לא שוכנעתי במידה הנדרשת, כי מעורבות התובעת היתה ידועה לעו"ד שמיר בעת חתימת הסכם המכר (ראה הרחבה בעניין זה בספרו של א' ברק, חוק השליחות, תשנ"ו-1996, חלק שני, עמ' 965). לא ניתן להימנע מלהרהר אחר הסיבה בעטיה נמנעה התובעת מלהביא בפני את גרסת עוה"ד שעאר. על משקלה הראייתי של הימנעות מהבאת עד או ראיה כבר עמדתי לעיל. 45. בנסיבות העניין, התרשמתי כי מדובר בשליחות נסתרת. לנוחות הקורא אביא את נוסח סעיף 7 לחוק השליחות התשל"ה - 1975 הקובע: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד; אולם יכול השולח לאמץ לעצמו זכויות השלוח כלפי הצד השלישי, זולת אם הדבר נוגד את הזכות לפי מהותה, תנאיה, או נסיבות הענין.". 46. התוצאה אליה הגעתי אינה מספקת. עתה נשאלת השאלה אם זכריא רשאי היה להודיע על בטלות העסקה ומאידך, לאחר שהתברר לעו"ד שמיר כי זכריא הנו שלוח בלבד (ועל כך אין מחלוקת), היה רשאי להיענות לדרישתו ולהשיב לידיו את הכספים וזאת על אף ובניגוד להוראה בלתי חוזרת מיום 21.02.05 שניתנה על ידי עו"ד שעאר לפיה מתבקש עו"ד שמיר להעביר את סכום הפקדון (במקרה של ביטול ההסכם) לחשבון הנאמנות בבנק המזרחי ממנו למעשה נמשכו כספי התובעת (נספח י"א לתצהיר התובעת)? 47. טענת עו"ד שמיר כי ההסכם נערך עם זכריא ואילו לתובעת ו/או לעו"ד שעאר אין מעמד המאפשר להם לערוך בו שינויים, מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת. ניסוח המסמך מלמד בפירוש כי ההוראה ניתנה על דעת זכריא (ראה מסמך המצורף לנספח יא מיום 26.01.05) וכי עו"ד שמיר מאשר בחתימתו כי יפעל על פיה (ראה נספח י"א למטה). בנסיבות אלה, הוא מנוע מלטעון טענה נגד מסמך זה. 48. עם זאת, נוכח העובדה שהוראת הביטול ניתנה על ידי זכריא (ולא כפי שנרמז על ידי התובעת כי עו"ד שמיר פעל לסיכולו), והכסף הוחזר על ידי עו"ד שמיר לידי זכריא בנוכחות עו"ד שעאר ובאישורו (כפי שעולה ממסמך נ/10 המצורף לתצהיר עו"ד שמיר), בהתחשב בכך שלטענת התובעת לא ידעה על התפטרותו של עו"ד שעאר בזמן אמת (ראה עדות בלוי בעמ' 24 ש' 2 לפרו') ומשלא הובאה בפני גרסת עו"ד שעאר, לא ניתן לקבוע כי עו"ד שמיר פעל בניגוד לדין. במידה שהתובעת צמצמה את היקף הרשאתם של שלוחיה, הרי שלא הוכיחה כי שינויים בהיקף ההרשאה הובאו לידיעת הנוגע בדבר- עו"ד שמיר. היות ולא היה כל משא ומתן קודם - בעסקה זו - בין שמיר לבין התובעת, וזו העדיפה להתכסות בכסות ולפעול באמצעות נאמן/שלוח, היקף ההרשאה הנו עניין לשולח ולשלוח (ראה בספרו של א' ברק בעמ' 961). על פניו, מן התשתית הראייתית עולה כי עו"ד שעאר וזכריא עשו יד אחת, וחרגו מן ההרשאה שניתנה להם על ידי התובעת. פתוחה בפני התובעת האפשרות לפעול כנגדם להשבת הכספים. תמהני מדוע לא עשתה כן עד היום. 49. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה נגד נתבעים 1 ו -4 ובהתחשב בהחלטתי מיום 26/02/09 תשלם התובעת לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי ריבית והצמדה ממועד זה ועד ליום התשלום בפועל כקבוע בחוק. שליחות