שלילת תוספת שעות נוספות גלובליות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת תוספת שעות נוספות גלובליות והוצאות רכב: השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה היא, האם זכאי המערער לתשלום תוספת שעות נוספות גלובליות ולהוצאות רכב אשר נשללו ממנו, לטענתו שלא כדין החל מחודש יולי 2001. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 4173/06 ; , השופט אילן איטח ונציג הציבור מר יצחק עטיה) השיב על שאלה זו בשלילה, ומכאן הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי 2. המערער החל לעבוד במשיבה (להלן : המועצה) החל מיום 1.1.1994 בתפקיד מנהל מחלקת רכש ומים. 3. החל מהמועד בו מונה המערער לתפקיד מנהל מחלקת הרכש והמים שילמה לו המועצה תוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף של 40 שעות לחודש, וכן שילמה לו החזר הוצאות רכב. לטענת המערער, תשלום התוספות האמורות לא הותנה בדיווח כלשהוא מטעמו. 4. ביום 12.12.1999 נערכה ישיבה בה השתתפו ראש המועצה וחבריה. במהלך אותה ישיבה הוחלטו פה אחד ההחלטות הבאות : "א. להפסיק תשלום החזקות רכב החל מחודש ינואר 2000 ב. להפסיק תשלום שעות נוספות גלובליות, ישולמו רק שעות נוספות לפי דווח בכפוף לאישור הממונה כל זאת החל מ 1/2000". 5. בהמשך לאותה ישיבה נערכה ביום 5.7.2000 ישיבה נוספת בה נכחו ראש המועצה, גזבר המועצה וחברי ועד העובדים. באותה ישיבה נאמרו על ידי ראש המועצה הדברים הבאים : "לאור החלטת משרד הפנים במסגרת תכנית הבראה אני מתכוון להוריד אותן תוספות למעט שעות נוספות ע"פ דיווח מאושרות ואחזקת רכב עם דיווח מאושר...הפצנו מסמך לכלל העובדים שמדבר על קיצוץ שעות נוספות ואחזקת רכב למרות זאת אנו נחזיר את המצב לקדמותו אם ורק אם מצבנו יהיה טוב לאור בחינת המצב בשנה הבאה ואם המצב לא ישתפר אזי ההחלטה תשאר בעינה עוד שנה". 6. לאור דברי ראש המועצה הוסכם בין הצדדים "להקפיא את תשלומי אחזקת רכב ושעות נוספות למשך שנה ברוח המכתב שהופץ לעובדים ע"י ראש המועצה ולאחר מכן יבחנו הצדדים את מצבה הכספי של המועצה". 7. המערער לא התכחש לסיכום זה, אלא טענתו היא כי על המועצה מוטלת החובה לשלם לו את התוספות שנשללו ממנו וזאת החל מחודש יולי 2001. מחומר הראיות שהוגש לבית הדין האזורי עולה כי ביום 27.11.2002 פנה מזכיר האיגוד המקצועי במרחב משולש צפוני לראש המועצה בעניין זה. פנייה נוספת נערכה ביום 18.1.2005. 8. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 7.4.2005 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המועצה להסתדרות המעו"ף. הסכם זה נחתם לאור המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה המועצה והוחלט בו, בין היתר, על פיטורי עובדים וצמצום מצבת כוח האדם במועצה. בסעיף 3 להסכם הקיבוצי הוצהר כי : "ההסכמים למיניהם, ההסדרים, ההסכמות הנוהגים והנוהלים שהיו קיימים ערב חתימת הסכם זה ימשיכו לחול ואין בהסכם זה כדי לגרוע מהם". ההליך בבית הדין האזורי 9. בתביעה שהגיש בשנת 2006 טען המערער, כי בהתאם לסיכום שהושג עם ועד העובדים במועצה היה על המועצה לחזור ולשלם לו את התוספות שנשללו ממנו וזאת החל מחודש יולי 2001, וכי המועצה שילמה לחלק מהעובדים תוספות אלה החל מחודש יולי 2001. המערער הדגיש, כי לצורך מילוי תפקידו הוא נדרש להשתמש ברכבו וכן כי הוא מבצע שעות נוספות. 10. בית הדין האזורי דחה תביעת המערער וקבע, כי התוספות שקיבל המערער מאז תחילת עבודתו ועד לחודש יולי 2000 מקורן בהסדר קיבוצי או בחוזה עבודה אישי, וכי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי זכאותו לתוספות אלה נובעת מהסכם קיבוצי או מהוראת חוק כלשהיא. 11. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי במקרה הנוכחי היה שינוי בחוזה העבודה של המערער בדרך של התנהגות, וזאת לנוכח העובדה שלמעט שתי פניות : האחת בשנת 2002 והשנייה בשנת 2005, לא פנה המערער למועצה בבקשה לתשלום התוספות. בהקשר זה עמד בית הדין האזורי על הוראות ההסכם הקיבוצי במסגרתן לא הוסדרה על ידי הצדדים השאלה, האם יש להורות על תשלום התוספות ונאמר בו, כי ההסדרים שהיו קיימים ערב ההסכם - היינו אי תשלום התוספות לעובדים - יוותרו בעינן. בית הדין האזורי ציין, כי העובדה, שוועד העובדים לא פעל לאורך השנים בכלל ובעת המשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם הקיבוצי בפרט להשבת התוספות, עומדת אף היא למערער לרועץ. 12. טענת האפליה שטען לה המערער נדחתה אף היא, מן הטעם שלא הוכחה ולו לכאורה. טענות הצדדים בערעור 13. בערעורו לפנינו טען המערער שההסכם הקיבוצי מיום 3.3.1999 שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין מרכז השלטון המקומי (להלן - הסכם 99) הכשיר את תשלום התוספות ששולמו לו, ומרגע שהכשירן הפך תשלום תוספות אלה לתנייה באותו הסכם הקיבוצי. המערער גם טען כי לא ויתר על תשלום התוספות, וכי נציגי האיגוד המקצועי פנו בעניין זה למועצה. 14. המערער חזר על טענתו, לפיה הופלה לרעה, וטען כי היה על המועצה להציג תלושי שכר של עובדים אחרים לביסוס טענתה, כי לא השיבה לעובדיה את התוספות האמורות. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה לצרף ראיות נוספות. הראיות שאת צירופן ביקש המערער היא הוראה מהשנים 2005 ו- 2007 של המועצה לחשב השכר לשלם לעובד ששמו אבו חליל חאתם הוצאות רכב. בנוסף צירף המערער תלושי שכר של שני עובדים נוספים להם שולמו התוספות האמורות, והסכם פשרה בין המועצה לעובד אחר שניתן לו תוקף של פסק-דין, בו הסכימה המועצה לשלם לעובד סכום כסף מסוים לפנים משורת הדין. יצוין, כי הסכם הפשרה בא על רקע תביעתו של אותו עובד לתשלום הוצאות רכב. 15. המועצה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והדגישה, כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית החליטה לבטל את תשלום תוספת השעות הנוספות הגלובלית ואחזקת הרכב, וכי הוכח כי הסיבה לביטול תשלום תוספות אלה נעוץ בצורך לקצץ את עלויות השכר במועצה. 16. בהתייחסה לראיות הנוספות, שביקש המערער לצרף לערעורו, טענה המועצה כי לא מתקיימות במקרה הנוכחי נסיבות המאפשרות צירוף הראיות, וזאת מאחר שהמערער יכול היה להגישן כבר במועד הדיון בבית הדין האזורי. המועצה הוסיפה וטענה, כי הסכם הפשרה שצורף לבקשה נחתם בין המועצה לאחיו של המערער, והדעת נותנת כי לא הייתה מניעה לצרפו בעת קיום ההליך בבית הדין האזורי. לגבי המסמכים שצורפו הנוגעים לעובד חליל חאתם נטען, כי בסופו של יום לא הועברו לעובד התוספות, נשוא ערעור זה. בגין ההחלטה שלא לשלם לו תוספות אלו הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי שנמחקה לבקשתו. לגבי תלושי השכר אותם ביקש המערער לצרף כראיות בערעור לגבי שני עובדים אחרים, טענה המועצה כי עובדים אלה אכן קיבלו החזר הוצאות, ואולם במסגרת תפקידם נדרשו להשתמש ברכב, תנאי שאינו מתקיים אצל המערער. הכרעה 17. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, כפי שמצאו את ביטוים בכתב ובעל פה אנו מחליטים כי דין הערעור להידחות. ראשית דבר יצוין, כי בניגוד לטענתו של המערער, בסיכום הדברים שהושג בין ועד העובדים למועצה לא הוחלט כי תשלום התוספות, מושא ערעור זה, יוקפא לשנה אחת בלבד שלאחריה תחזור המועצה לשלם תוספות אלו, אלא כפי שעולה מהסיכום כפי שצוטט בסעיף 6 לפסק דין זה, לאחר שנה אמורים היו הצדדים לבחון את מצבה הכספי של המועצה. מחומר הראיות שהוצג בפנינו שוכנענו, כי מצבה הכספי של המועצה לא השתפר לאחר שהופסק תשלומם של התוספות, אלא המשיך והדרדר, עד שבסופו של יום מונה לה חשב מלווה, והיא התבקשה ליזום תוכנית הבראה. אנו סבורים, כי הסיכום אליו הגיעה המועצה עם ועד העובדים בנושא התוספות, שהיה מקובל על המערער, היה למעשה חוזה המותנה בתנאי,לפיו תהיה המועצה חייבת בהחזר התוספות לעובדים רק אם ישתפר מצבה הכלכלי. משלא התקיים תנאי זה, קיים ספק ממשי, האם חייבת הייתה המועצה לחזור ולשלם לעובדים את התוספות בחלוף שנה. 18. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי היה על המועצה לשלם למערער את התוספות שנשללו ממנו בחלוף שנה, הרי שבית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, כי המערער בהתנהגותו ויתר על תשלום התוספות האמורות. קביעה זו נשענת, בין היתר, על כך שבין השנים 2001 - 2006 פנו נציגי האיגוד המקצועי למועצה בעניין זה פעמיים בלבד. כמו כן לא נמצאה פניה בכתב של המערער בעניין זה. נתונים אלה מצביעים על כך, כי המערער בהתנהגותו ויתר על תשלום התוספות (דב"ע נו/22 - 3 פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 18.4.1996 ; דב"ע נד/86 - 3 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ פד"ע כז, 270). 19. אף אנו סבורים, כפי שסבר גם בית הדין האזורי, כי תשלום תוספת שעות נוספות גלובליות ואחזקת רכב אין מקורן בהסכם קיבוצי. בהקשר זה יצוין, כי המערער שעליו הנטל להוכיח את תביעתו לא הפנה לכל הסכם קיבוצי ממנו ניתן ללמוד, כי תשלום תוספות אלה הינו זכות המעוגנת בהסכם קיבוצי. טענת המערער, לפיה משהכשיר הסכם 99 את תשלום תוספות אלה ניתן לומר כי תשלום התוספות הפך לתניה מתניות הסכם זה דינה אף היא להידחות. העובדה שהסכם 99 הכשיר תשלום תוספות שונות אינה הופכת תשלומן לחלק מהוראותיו. במילים אחרות, הסכם 99, שהוא הסכם קיבוצי, הכשיר מנקודת מבטו של הממונה על השכר תוספות שכר שונות שמקורן גם בהסכמים והסדרים למיניהם, שאינם הסכמים קיבוציים. הכשרה זו אינה הופכת כמובן את אותם הסכמים והסדרים שאינם הסכמים קיבוציים להסכמים קיבוציים. יתרה מזו, הכשרת אותן תוספות מבחינת הממונה על השכר בהסכם 99, אינה גורעת מזכות המעסיק להקטין את שכר העובדים, ככל שהיא נעשית כדין, בתום לב ,או בהסכמה מראש או בדיעבד, של העובד, כפי שלדעתנו נעשה במקרה זה. 20. זאת ועוד, במקרה הנוכחי אין מדובר בשכר רגיל, אלא בשעות נוספות גלובליות. בדרך כלל, העסקת עובד בשעות נוספות היא בסמכות המעביד, ולא ניתן לכפות על מעביד להעסיק עובד בשעות נוספות, אם אינו רוצה בכך (דב"ע מט/138 - 3 חיים שוורץ - עירית תל אביב - יפו פד"ע כ"א, 174). במקרה הנוכחי החליטה המועצה שגמול שעות נוספות ישולם מאותו מועד רק על פי דיווח ובאישור הממונה. בקטגוריה זו מצויות גם הוצאות החזקת רכב, שהן בבחינת החזר הוצאות שאין חובה לשלמן כל עוד לא אושר לעובד להוציאן, או שהוא לא נדרש להוציאן הכול כמובן בכפוף להסכמים בין הצדדים בנושא זה (ע"ע 1192/01 דלל - אלקטרה ישראל בע"מ, לא פורסם, , ניתן ביום 8.4.2003). 21. אשר לטענת האפליה שהעלה המערער - במהלך הדיון בבית הדין האזורי נטענה טענה זו בעלמא מבלי שהובאה ולו ראשית ראייה להוכחת טענה זו. בנסיבות אלה, צדק בית הדין האזורי עת דחה טענה זו. במהלך הדיון בערעור ביקש המערער לצרף ראיות נוספות שתומכות בטענתו זו. לא מצאנו מקום להתיר צירוף הראיות המבוקשות על ידי המערער, קודם כל מפני שאנו סבורים, כי הראיות שצורפו על ידי המערער לערעורו יכולות היו להיות מוגשות בעת הדיון בבית הדין האזורי. ככל שלא היו בידי המערער במהלך הדיון בבית הדין האזורי ראיות אלה, יכול היה המערער להשיגן בהליכים שונים, לרבות בקשה לגילוי מסמכים. בנסיבות אלה, אין מקום להתיר צירוף ראיות אלה בשלב זה. אף על פי כן ולמעלה מן הצריך נציין, כי עיינו בראיות שצירופן התבקש, ולא מצאנו כי יש בהן כדי לשנות את המסקנה, לפיה לא הוכיח המערער כי הופלה ביחס לעובדים אחרים. זאת מהטעמים שנטענו על ידי המועצה ,לפיהן תנאי עבודתו של העובד שלפנינו שונים היו מתנאי עבודתם של העובדים להם שילמה המועצה את החזר הוצאות הרכב. לגבי העובד הנוסף שאוזכר בבקשה לצירוף ראייה, אנו מקבלים את טענת המועצה, לפיה בפועל לא שולמו לעובד זה התוספות. בנסיבות אלה, נדחית טענת האפליה שטען המערער. 20. סוף דבר - לאור האמור לעיל, נדחה הערעור . בהתחשב בכלל נסיבות העניין ישלם המערער למועצה שכר טרחת עורך דין בסכום של 3,500 ₪. לא ישולם הסכום תוך 30 יום ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד המצאת פסק הדין למערער ועד התשלום בפועל.שעות נוספות