קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של משכיר נכסים: השופטת רונית רוזנפלד כללי 1. המערער, קבלן שיפוצים במקצועו שעסק גם ב"השכרת נכסים", לקה ביום 6.11.05 באוטם שריר הלב. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור מר ברוך איזנברג ומר רענן גילאון; בל 5240/07) , קבע, כי למערער אירע אירוע חריג שבא לידי ביטוי בהתרגזות מיוחדת בקשר לעיסוקו בהשכרת נכסים. עם זאת קבע בית הדין, כי במסגרת עיסוקו בהשכרת נכסים לא היה המערער בגדר "עובד עצמאי", כי אם בגדר "מי שאינו עובד ואינו עצמאי", ועל כן אין הוא מבוטח בביטוח נפגעי עבודה. לפיכך דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער להכיר באירוע החריג והאוטם שבא בעקבותיו כ"תאונה בעבודה". על כך הגיש המערער את הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית הרלבנטית 2. בתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו עד חודש נובמבר 2005, הייתה למערער הכנסה משני מקורות: המקור האחד - עבודתו כקבלן עצמאי לשיפוצים ותחזוקה; המקור השני - השכרת נכסים. הכנסתו של המערער מהשכרת נכסים הייתה מהשכרת אולם תעשייה בגודל של כ-100 מ"ר בפתח תקווה ומהשכרת מחסן בגודל של כ- 500 מ"ר במושב בן שמן. בסמוך לאולם התעשייה שבבעלות המערער בפתח תקווה, נמצא אולם תעשייה בגודל 400 מ"ר, שהוא בבעלות גיסתו של המערער, אלמנת אחיו. אולם התעשייה של המערער וכן 300 מטר מאולם התעשייה שבבעלות גיסתו, מושכרים לאותו שוכר - רישרד ברנק. גיסתו של המערער משכירה אולם נוסף בשטח 100 מ"ר לשוכר אחר. המערער שהוא כאמור קבלן שיפוצים במקצועו, טיפל בכל ענייני התחזוקה של הנכסים המושכרים על ידו, כמו גם בתחזוקת הנכס של גיסתו. לא הייתה קביעות בשעות העבודה שהקדיש המערער לעיסוקו כמשכיר נכסים, והדבר נעשה על פי הצורך. אולמות התעשייה שבבעלות המערער וגיסתו בפתח תקווה מצויים במבנה תעשייה בן שתי קומות, בשטח כולל של 800 מ"ר, המחולק לאולמות השייכים ל-4 בעלים שונים. המבנה ובו הנכסים של המערער וגיסתו הוא מבנה משותף יחד עם 7 מבני תעשייה נוספים, כאשר צינור מים מרכזי אחד מספק מים לכל 8 המבנים. ביום 3.11.05 נודע למערער מגיסתו כי יש פיצוץ בצינור המים המרכזי המספק מים למבנה התעשייה שבפתח תקווה, והיא ביקשה ממנו לטפל בעניין. ביום 4.11.05 התקשר שוכר הנכס, מר רישרד ברנק אל המערער והתלונן שעקב סגירת המים נגרם לו נזק רב. מר ברנק איים על המערער שיגיש תביעה לפיצוי על הנזק שנגרם לו. ביום א' ה- 6.11.05 הגיע המערער למקום בניסיון לתקן את התקלה. לאחר זמן מה נוכח לדעת כי אינו יכול לתקן את התקלה בעצמו. המערער איתר בעל מקצוע וקיבל ממנו הצעת מחיר בסך של 5000 ש"ח. בהמשך לכך, פנה לבעלי האולמות בשמונת המבנים, על מנת שישלמו את חלקם היחסי בהוצאות התיקון. באחד האולמות עבד נגר בשם עלמני, שסירב להשתתף בעלות היחסית של התיקון, ואף סירב למסור את שמו של בעל האולם. על רקע זה התפתח ויכוח בטונים גבוהים בין המערער לבין הנגר. לאחר מכן עזב המערער את המקום ונסע לביתו. במהלך הנסיעה לביתו חש המערער שלא בטוב והזעיק את מ.ד.א. רופא מ.ד.א אבחן, כי המערער סובל מהתקף לב, והוא הועבר לבית חולים. 3. בטופסי דין וחשבון על הכנסות שהגיש המערער למס הכנסה בכל אחת מן השנים 2000 עד 2005, רשם המערער כי עיסוקו העיקרי הינו: עבודת שיפוצים +השכרה. דמי הביטוח ששילם בשנים 2001 עד 2005 כעצמאי על הכנסות "מיגיעה אישית", התייחסו להכנסותיו מעבודות שיפוצים ומהשכרה. בדין וחשבון רב שנתי שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי ביום 22.8.06 (לאחר האירוע החריג הנטען), נרשם לגבי השנים 1964 עד 2005, כי המערער "עובד כעצמאי" ב"שיפוצים כלליים". לגבי התקופה מיום 1.1.06 "ועד בכלל", צוין כי המערער "לא עובד". במשבצת "פירוט העיסוק" לאותה תקופה נרשם: "הכנסה מהשכרות", ובקשר ל"משלח יד" נרשם "לא עובד". לפי העולה מתעודת עובד ציבור של מר יחזקאל סנדורי, על פי רשומה שהתקבלה לשנת 2005, לא צוינה כלל הכנסה מהשכרת נכס, "ולפיכך סווג במעמד עצמאי בלבד", ו"זאת בהתאם להצהרתו בטופס דין וחשבון רב שנתי שהתקבל במוסד בתאריך 22.8.06 ונחתם על ידו". פסק הדין של בית הדין האזורי 4. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את טענת המערער בדבר קרות לו אירוע חריג. בית הדין קבע, כי השיחה הקשה שהייתה למערער עם מר ברנק ביום ו', בה איים מר ברנק על המערער כי יגיש נגדו תביעה משפטית, ואירועי יום א' ה- 6.3.05 שכללו התעסקות בגביית התשלום וויכוח עם הנגר מר עלמני שעלה לטונים גבוהים, גרמו למערער כעס רב, והיוו מבחינתו "אירוע חריג". בית הדין עמד על כך, כי בכל הקשור לעיסוקו כקבלן שיפוצים, היה המערער "עובד עצמאי". בית הדין דחה את טענת המערער, כי "האירוע החריג" התרחש במהלך עיסוקו כקבלן שיפוצים. בית הדין קבע, כי מתיאור האירוע על ידי התובע עצמו, האירוע החריג הנטען קשור להיותו בעל הנכס המושכר ולא לעיסוקו כשיפוצניק או איש "תחזוקה". בית הדין עמד על כך כי על פי עדותו של המערער, הוא "נבהל מטון דיבורו של השוכר שרדר ברנק ומאיומיו, כי יגיש נגדו תביעה כבעל הנכס". כמו כן, עמד בית הדין על טענת המערער עצמו, כי "הויכוח עם הנגר עלמני על התשלום בעד התיקון גרם לו להתרגזות חריגה. בויכוח זה התובע פעל כבעל נכס אשר היה חייב לתקן את הנזק לנכס שבבעלותו, וביקש שכל המשתמשים בצינור ישתתפו בעלות התיקון ולא "כשיפוצניק". 5. נוכח קביעתו כי האירוע החריג ארע למערער במסגרת עיסוקו בהשכרת נכסים, פנה בית הדין האזורי לבחינת השאלה אם היה המערער בגדר "עובד עצמאי" בעיסוקו זה. בקשר לכך נזקק בית הדין האזורי להגדרת "עובד עצמאי", כפי שנקבעה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן- חוק הביטוח הלומי). בית הדין בחן בקשר לכך את עיסוקו של המערער ב"השכרת נכסים" מבחינת הזמן שהקדיש לעיסוק זה כמו גם בשים לב לשיעור הכנסותיו מהשכרת הנכסים ביחס להכנסתו כקבלן שיפוצים. בית הדין ציין כי החל משנת 2001 דווחה הכנסתו של המערער מהשכרת נכסים כהכנסה מעסק או "ממשלח יד", וגם דמי הביטוח שולמו בהתאם. בית הדין ציין, כי הצגת הכנסתו באופן זה "היטיבה" עם המערער, שכן אם דמי השכירות היו מסווגים כ"הכנסה" שלא מיגיעה אישית" היה על המערער לשלם דמי ביטוח בסכום גבוה יותר. 6. למרות העובדה, שהכנסת המערער מדמי שכירות דווחה על ידו כהכנסה מעסק או משלח יד סבור היה בית הדין האזורי, כי עיסוקו בהשכרה אינו כעובד עצמאי. בית הדין ציין כי המערער השכיר שני נכסים בלבד, והעיסוק בהשכרתם היה ספורדי ומוגבל לגביית שכר דירה אחת לשלושה חודשים וטיפול בתקלות, כפי שאירעו מעת לעת; גם אם על פי הפסיקה אין צורך להוכיח 12 שעות בשבוע בעיסוק בהשכרת הנכסים, עדיין נדרש להוכיח כי ההשכרה הייתה בגדר "משלח יד", שהעיסוק בו כרוך ביגיעה אישית. המערער לא הוכיח כי עיסוקו היה בגדר משלח יד. מסקנה זו עולה גם מן הדין וחשבון הרב שנתי שהגיש המערער ביום 22.8.06 בו הגדיר עצמו בקשר להכנסתו מהשכרה כמי "שאינו עובד ואינו עצמאי". בית הדין ציין, כי הצהרותיו של המערער על מעמדו בקשר ל"השכרת נכסים" הייתה תלויה בשאלה עד כמה כדאי הדבר מבחינתו לעניין תשלום דמי ביטוח. בית הדין הוסיף וקבע, כי התוצאה לפיה אין המערער מבוטח בענף נפגעי עבודה במסגרת עיסוקו בהשכרת נכסים אף מתיישבת עם תכלית החקיקה. זאת לאור היעוד של תשלום דמי הפגיעה וקצבת הנכות מעבודה, שהוא למלא את החסר בהכנסה שנוצר כתוצאה מהתאונה. במקרה דנן לא נפגעה יכולתו של המערער להפיק הכנסה מהשכרת הנכסים. 7. משהגיע בית הדין למסקנה כי במסגרת עיסוקו בהשכרת נכסים לא היה המערער בגדר "עובד עצמאי" כי אם בגדר "מי שאינו עובד ואינו עצמאי", אין הוא מבוטח בביטוח נפגעי עבודה, ועל כן דין תביעתו להידחות. הערעור 8. לטענת המערער, יש לסווגו כ"עובד עצמאי" גם בעיסוקו בהשכרת נכסים. בנוסף לגביית דמי שכירות היה עיסוק זה כרוך בפן נוסף של החזקה, אשר נבע מכך שהמערער במקצועו ובמשלח ידו היה איש תחזוקה שרברבות ואינסטלציה, בעל ידע וניסיון מרובים. לדברי המערער הוא האדם שתחזק באופן שוטף את שני הנכסים שהשכיר. לטענתו, פנייתו אל בעלי האולמות האחרים נעשתה הן מכוח עיסוקו בהשכרת הנכסים ותחזוקתם והן מכוח היותו שרברב האמור לתקן את הפיצוץ מכוח עיסוקו. בנסיבות אלה, ההפרדה בין היותו בעל נכס להשכרה לבין היותו בעל מקצוע, המבקש לתקן את התקלה שבצינור, הינה הפרדה מלאכותית ומוטעית. את השתלשלות האירועים עד שקיבל אוטם בשריר הלב יש לראות בהקשר לעיסוקו כאיש תחזוקה, שיפוצים ושרברבות. כמו כן, על פי הפסיקה, אין צורך בעיסוק של 12 שעות שבועיות בהשכרת נכסים על מנת שהמשכיר יהיה מוכר כעובד עצמאי. די בכך שמכלול שעות עבודתו של העוסק במשלחי ידו השונים יהיה 12 שעות שבועיות לפחות. זאת מה עוד שבעיסוקו של המערער כשרברב ואיש תחזוקה יש נקודות השקה רבות לעיסוקו בהשכרת נכסים. אף אין בעובדה שהמערער השכיר רק שני נכסים כדי לשלול היותו של העיסוק בהשכרת נכסים חלק מעיסוקו כעצמאי. יש לבחון כל השכרה ונסיבותיה. המערער הצהיר, כי בשנים האחרונות תחום השכרת הנכסים ותחזוקתם היווה את עיסוקו העיקרי. המערער לא נחקר על תצהיר זה ועדותו לא נסתרה. אף יש לתת משקל להצהרות המערער במהלך השנים, כי הכנסותיו מהשכרת נכסים הינה הכנסה מיגיעה אישית מעסק וממשלח יד. לא הייתה סיבה שלא ליתן משקל להצהרותיו כפשוטן, ולא היה מקום לייחס לה "מניעים" אחרים. הצהרותיו ניתנו במהלך השנים מבלי שהוא העלה בדעתו, כי אי פעם ילקה באוטם שריר הלב. 9. המשיב תומך בפסק הדין של בית הדין האזורי, ומבקש כי הערעור ידחה. המשיב מפנה לדין וחשבון הרב שנתי שהגיש המערער למוסד ביום 22.8.06 שם הוא מציין כי משלח ידו בכל השנים משנת 1964 ועד 2005 היה קבלן שיפוצים בלבד, ולא הזכיר כלל את עיסוקו בהשכרת נכסים. המערער אינו יכול להתנער מהצהרה זו. בית הדין אף מצא לנכון להעיר כי דיווחיו של המערער היו מגמתיים ומונעים מחישובים של כדאיות בתשלום דמי ביטוח ולא מהצגה אמיתית של פני הדברים. מחקירת המערער ומחקירת השוכר מר ברנק, עולה, כי פעילותו של המערער במושכר הייתה מזערית, כשהגיע אחת לשלושה חודשים לגבות דמי שכירות. פעילותו של המערער במושכר ביום האירוע הנטען כמו בכל השבוע שקדם לכך, לא הייתה במסגרת פעילותו במשלח ידו כקבלן שיפוצים, הבא לתקן צינור שהתפוצץ. המערער אף לא איבד כושר השתכרותו ממשלח ידו ולא הייתה ירידה בהכנסותיו מהשכרת הנכס גם לאחר תקופת התאונה. דיון והכרעה 10. נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי האירוע החריג שהמערער טוען לו היה קשור אך בעיסוקו של המערער כ"משכיר נכסים", ואין לראותו כחלק מעיסוקו של המערער כקבלן שיפוצים. בית הדין קבע כי האיומים שאוים המערער על ידי השוכר מר בלנק, והויכוח החריף שניהל עם הנגר עלמאני בקשר להשתתפות בהוצאות תיקון התקלה, מתייחסים אך לעיסוקו של המערער בהשכרת נכסים. קביעתו זו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בתשתית העובדתית שנפרשה לפניו, ולא מצאנו כל טעם המצדיק התערבותנו כערכאת ערעור בקביעה זו. מכאן שעלינו להיזקק לשאלה העיקרית שבערעור, והיא שאלת מעמדו של המערער כמשכיר נכסים, האם עונה הוא על הגדרת "עובד עצמאי" או שמא אין הוא אלא "מי שאינו עובד ואינו עצמאי". 11. בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי נקבע, כי "עובד עצמאי" הוא: "מי שעסק באותה תקופה במשלח ידו שלא כעובד (להלן - משלח ידו), והתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא עסק במשלח ידו, לפחות עשרים שעות בשבוע בממוצע. (2) הוא עסק במשלח ידו לפחות שתים עשרה שעות בשבוע בממוצע והכנסתו החודשית הממוצעת ממשלח ידו לא פחתה מסכום כאמור בלוח א'...". 12. בקשר להגדרת עובד עצמאי שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי כבר נקבע, כי די בכך שהעובד העצמאי השקיע בכלל התעסקויותיו 12 שעות שבועיות בממוצע ואין צורך לעניין זה, כי יוכיח עיסוק של 12 שעות שבועיות בכל אחד מעיסוקיו כעובד עצמאי [עב"ל 131/00 רמדאן עטף - המוסד לביטוח לאומי (1.5.02, לא פורסם) פסק דין מפי השופט רבינוביץ', להלן - עניין רמדאן, וראו גם דב"ע מא/0-36 ברכה נוה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יב', 233]. צדק אפוא בית הדין האזורי, שבהסתמכו על הנפסק בעניין רמדאן, לא נזקק לבירור השאלה אם הגיע היקף התעסקותו של המערער בהשכרת נכסים ל-12 שעות שבועיות, ופנה לבירור השאלה אם בכלל עסק המערער בהשכרת הנכסים כ"משלח יד", שהעיסוק בו כרוך ביגיעה אישית. 13. את מסקנתו, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עסק בהשכרת הנכסים כמשלח יד ביסס בית הדין האזורי על כמה אדנים. ראשית, נסמך בית הדין על עדותם של המערער עצמו והעד מר ברנק שמהן עלה כי עיסוקו של המערער בהשכרת הנכס היה מוגבל לגביית שכר דירה אחת לשלושה חודשים, וטיפול בתקלות שאירעו מעת לעת. ואומנם, עיון בעדויות עליהן מצביע בית הדין האזורי מעלה כי עיסוקו של המערער ב"השכרת הנכסים" היה כרוך לא רק בגביית כספים, כי אם בתיקון תקלות מפעם לפעם. בקשר לכך לא ידעו המערער ומר ברנק להצביע על היקף פעילות מדויק של המערער בעבודות אחזקה בנכסים שהשכיר. בית הדין מצא כי בעדויות אלה יש כדי לתמוך במסקנה שפעילות המערער לא הייתה כרוכה ב"יגיעה אישית". לטעמי, במסקנה זו של בית הדין האזורי יש קושי. כבר נקבע כי קביעת מעמדו של משכיר נכסים העוסק כעצמאי בפעילות נוספת, אינה מצריכה עבודה בהיקף של 12 שעות שבועיות בהשכרת הנכסים, ודי בכך שהוא מקדיש 12 שעות לכלל פעילויותיו כעצמאי. משכך, אני סבורה כי בדברי המערער ובעדותו של מר ברנק שלא ידעו להצביע על משך הזמן המדויק שהקדיש המערער לעבודות האחזקה במושכר, אין כדי לשלול או להעמיד בספק את טענתו של המערער כי יש לראות את עיסוקו בהשכרה עיסוק במשלח יד הכרוך ב"יגיעה אישית". לאמור עוד יש להוסיף, כי מטבע הדברים התייחסה עדותו של השוכר מר ברנק אך לנכס של המערער בפתח תקווה. וכבר עמדתי על כך, כי המערער משכיר נכס נוסף בישוב בן שמן, וגודלו פי חמישה מזה שבפתח תקווה. 14. כבר צויין כי בדיווחי המערער לשנים 2001 - 2005 שהוגשו למס הכנסה בזמן אמת, הגדיר המערער את עיסוקו כ"קבלן שיפוצים +השכרה". כמו כן, הכנסותיו מהשכרה דווחו כחלק מהכנסותיו "מיגיעה אישית" יחד עם הכנסותיו כקבלן שיפוצים. בית הדין האזורי מצא כי בדיווחים הללו אין כדי לבסס את טענת המערער בדבר עיסוקו בהשכרת הנכסים כחלק ממשלח ידו, וזאת מן הטעם, שהשיקולים שעמדו בבסיס הדיווחים בשעתו, היו שיקולים של כדאיות. בית הדין קיבל לעניין זה את עמדת המוסד לביטוח לאומי, כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של עובד הציבור מר סנדורי, כי דרך דיווח זו היטיבה עם המערער, שכן אם דמי השכירות היו מסווגים כהכנסה שלא מיגיעה אישית, היה על המערער לשלם דמי ביטוח בסכום גבוה יותר. בית הדין הוסיף לעניין זה והסתמך על הדין וחשבון הרב שנתי שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי באוגוסט 2006, שם הצהיר המערער כי במהלך כל השנים מאז 1964 ועד 2005 הייתה הכנסתו משיפוצים. 15. לעניין זה אין דעתי כדעתו של בית הדין האזורי. משלאורך כל השנים, בזמן אמת, הצהיר המערער על הכנסתו מהשכרת נכסים כהכנסה מיגיעה אישית, יחד עם הכנסתו מעבודתו כקבלן שיפוצים, ומששילם דמי ביטוח, כולל ביטוח נפגעי עבודה, על כלל הכנסתו, אין לחקור אחר מניעיו בקשר לדרך הדיווח, ומכל מקום, אפילו היה המניע קשור בשעתו בשיקולים של כדאיות, אין בכך כדי להעמיד בסימן שאלה את תוקפו ומהימנותו בנסיבות המקרה שלפנינו. אך לצורך השוואה אפנה לעניין זה לנפסק בעניין רמאדן שם נזקק בית הדין הארצי לבירור השאלה בדבר מעמדו של משכיר הנכסים במצב דברים הפוך. באותו מקרה דובר במי שכל השנים שילם דמי ביטוח בקשר להכנסתו מהשכרת הנכסים כמי שאינו עובד ואינו עצמאי, ולאחר התאונה ביקש לשנות את סיווגו. בקשר לכך ציין השופט רבינוביץ' ויפים דבריו לענייננו בשינויים המחויבים, כי: "בית דין זה פסק לא אחת שיש חשיבות רבה להצהרות המבוטח עליהם ביסס המוסד את סווגו, בעיקר כאשר המבוטח נהנה מהסיווג אותו הוא מבקש לשנות במשך שנים, ונזכר לבקש לשנותו רך בעקבות אירוע שבעקבותיו הסתבר לו שהסיווג ממנו נהנה במשך שנים היה לו לרועץ בעת שהוא מבקש לממש את זכותו לגמלה... במקרה הנוכחי לא שילם המערער מעולם דמי ביטוח בענף ביטוח נפגעי עבודה מעיקר הכנסתו, דמי שכירות, ובכך נהנה מדמי ביטוח נמוכים יותר. כשהסתבר לו בדיעבד שעקב ביטוח חסר זה גם דמי הפגיעה שיקבל יהיו נמוכים בהרבה מדמי הביטוח שהיה מקבל לו שילם דמי ביטוח נפגעי עבודה גם מהכנסתו מהשכרת נכסים, ביקש לשנות את הסווג." הנה כי כן, שלא כמו בעניין רמדאן, בענייננו דיווח המערער כל השנים על הכנסתו מהשכרת נכסים כהכנסה מיגיעה אישית. ככל שעל פי הדין היה מחויב בתשלום דמי ביטוח, לרבות בענף נפגעי עבודה, שילם דמי ביטוח כדין. העובדה שבנסיבות העניין, הדיווח בדרך זו אף היטיב עימו מבחינת שיעור תשלום דמי הביטוח אינה צריכה לעמוד לו לרועץ בעת שהוא מבקש לממש זכויותיו, ולהסתמך על דיווחיו ותשלומיו כדין למוסד לביטוח לאומי במהלך השנים. 16. המוסד לביטוח לאומי מבקש להסתמך על דין וחשבון רב שנתי שהגיש המערער ב-22.8.06 בו ניתן למצוא שינוי מהותי לעומת הדיווחים של המערער במהלך השנים. אכן, דיווח זה של המערער מעורר סימני שאלה, באשר אין הוא עולה בקנה אחד עם דיווחי המערער על הכנסתו במהלך השנים. הדיווח משנת 2006 אך "מרע" את מצבו של המערער בקשר לתביעתו להכרה בתאונה מיום 6.11.05 כתאונה בעבודה. לטעמי, אין בדין וחשבון זה די כדי לשלול את מעמדו של המערער כפי שעלה מדיווחיו בזמן אמת לאורך השנים. אף מחקירתו הנגדית הקצרה בנושא בבית הדין האזורי לא ניתן להסיק מסקנות בדבר הטעמים העומדים ביסוד הדיווח משנת 2006, שהוא דיווח המאוחר לתאונה, ולכל הדעות אין הוא בא לשפר את מצבו של המערער בקשר לזכויותיו בקשר לתאונה. 17. בית הדין האזורי, כמו גם המוסד לביטוח לאומי, סבורים כי הכרה באירוע בנסיבות העניין כתאונה בעבודה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, וזאת נוכח העובדה שהכנסותיו של המערער מהשכרת נכסים לא פחתו. לעניין זה אדגיש כי פגיעה בעבודה אינה גורמת בהכרח לירידה בהכנסות, וירידה בהכנסות ממילא אינה תנאי להכרה בפגיעה בעבודה ככזו. משכך, העדר ירידה או פגיעה בהכנסותיו של המבוטח אינה צריכה להיות שיקול לכאן או לכאן לעניין ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה. למותר לציין, כי בעת קביעת אחוזי נכותו של הנפגע שהם תוצאה של הפגיעה, יכול להיות לכך משקל [ראו לעניין זה הוראת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956]. 18. אשר על כן, מסקנתי מכלל נסיבות העניין היא, כי עיסוקו של המערער בהשכרת נכסים בתקופה הרלוונטית היה כ"עובד עצמאי", יחד עם עיסוקו כקבלן שיפוצים, ואין להגדירו כמי "שאינו עובד ואינו עצמאי". 19. לאור האמור, לו תישמע דעתי, הערעור יתקבל ללא צו להוצאות. משבית הדין האזורי הכיר באירוע שארע למערער ביום 6.11.05 כאירוע חריג, יוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי להמשך הבירור בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג שארע למערער לבין האוטם שבו לקה בשריר ליבו ביום 6.11.05. השופט שמואל צור: אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת רוזנפלד. השופטת ורדה וירט-ליבנה אני מצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת רונית רוזנפלד. נציג עובדים מר מנחם שוורץ: אני מצטרף לעמדתה של השופטת רונית רוזנפלד. נציג מעבידים מר מיכאל הילב: לו תשמע דעתי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מנימוקיו המפורטים והמנומקים היטב. כעולה מתיאור העובדות בפסק הדין, הויכוח וההתרגזות החריגה היו במהלך ויכוח בו פעל המערער כבעל נכס אשר היה חייב לתקן את הנזק שאירע לנכס שבבעלותו, ולא במהלך עבודתו כשיפוצניק. לנוכח העובדה כי הכנסתו מהשכרת נכסים היתה נמוכה מהכנסתו כעצמאי, לא שילם המערער דמי ביטוח מהשכרת נכסים. לנוכח הצהרתו של המערער בדוח שהגיש למוסד לביטוח לאומי, המערער לא היה בגדר "עובד עצמאי" אלא בגדר "מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי", ולכן אינו מבוטח בביטוח נפגעי עבודה. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לדעתו החולקת של נציג הציבור מר מיכאל הילב, הערעור מתקבל . עניינו של המערער מוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שימשיך ויברר את השאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג שארע למערער לבין האוטם שבו לקה בשריר ליבו ביום 6.11.05. אין צו להוצאות. שכירותתאונת עבודה