##האם ניתן להגיש תביעה אזרחית נגררת לפלילים כאשר בית המשפט הטיל ביהמ"ש על הנאשם (הנתבע בתביעה האזרחית) שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה ?## לפי הפרשנות שניתנה בפסיקה למלים "הורשע אדם" , כאשר בית המשפט מוצא שהנאשם עשה את המעשה נשוא האישום אך נמנע מהרשעתו - כמו במקרה של הטלת מבחן ללא הרשעה – ייחשב פסק הדין כפסק דין מרשיע לעניין הגשתו כראיה במשפט אזרחי (ראה ספרו של י' קדמי, על הראיות הפן האזרחי, עמ' 175). על כן, ייראה הנתבע כמי ש "הורשע" בתיק הפלילי לעניין סעיף 77 לחוק בתי המשפט. כך הודגש בפסיקה, (אמנם בהקשר לסעיף 42א לפקודת הראיות, אך הפרשנות חלה גם לעניין סעיף 77 לחוק בתי משפט), כי: "סעיף 42א' לפקודת הראיות לפי לשונו מדבר על פסק דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נדרשת הכרעה אך על יסוד מאזן הסתברויות בלבד. בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"ב-1972 עמ' 265, במאמרו של פרופ' ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כ"ה 372 ,92; א. הרנון בספרו דיני ראיות חלק שני עמ' 356 סעיף 32.4. זה ההגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש פסק דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א' לפקודת הראיות מהו. משום כך נוטה אני לראות פסק דין מרשיע גם בפסק דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו (כמו בעניננו) על פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה. (ראה ע"א 304 ,269/82 - דוד כרמי ואח' נ' רחל הילמן ואח' . פ"ד מא(4), 1 ,עמ' 4-5). לפי הפרשנות שניתנה בפס"ד רעפ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל , נו (3) 418 למלים "הורשע אדם", כאשר ביהמ"ש מוצא שהנאשם עשה את המעשה נשוא האישום אך נמנע מהרשעתו - כמו במקרה של הטלת מבחן ללא הרשעה – ייחשב פסק הדין כפסק דין מרשיע לעניין הגשתו כראיה במשפט אזרחי (ראו ספרו של י' קדמי, על הראיות הפן האזרחי, עמ' 1556). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגררת ללא הרשעה / תביעה אזרחית נגררת לפלילים ללא הרשעה:## רקע התובענה נשוא ת.א. 5703/07 היא תובענה שהוגדרה בכותרת שלה כ"כתב תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים". תובענה זו הגיש התובע, שהיה המתלונן, כנגד הנתבע שהיה הנאשם, בת.פ. (שלום י-ם) 2173/06 מ"י נ' הייטנר. עפ"י העובדות שיוחסו לנאשם בכתב האישום באותו תיק פלילי, ביום 4.2.05 בלילה המתלונן טייל עם כלביו והותקף ע"י כלבו של הנאשם שהיה ללא רצועה וזמם. בתגובה לכך שהמתלונן בעט בכלבו של הנאשם, הכה הנאשם את המתלונן בשתי מכות אגרוף לפניו וכתוצאה מכך אף גרם להפלתו של המתלונן ארצה. בהסדר טיעון שנעשה באשר לנתבע בעת שהיה נאשם בתיק הנ"ל, הוא הודה בעובדות נשוא כתב האישום הוא לא הורשע בדין. הוא שילם לתובע (שהיה המתלונן בתיק הפלילי הנ"ל) פיצוי ע"ס 14,000 ₪ והוטלו עליו 120 שעות של"צ. בבש"א 5431/07 נדונה מחלוקת בין הצדדים האם התובענה דנן היא נגררת או לא נגררת להרשעה בפלילים. המחלוקת היתה בשל כך שבמשפט הפלילי שהיה כנגד הנתבע גזרתי עליו באותו תיק עונש של של"צ ללא הרשעה ובשל כך נטען שלא התקיים התנאי של הרשעה בפלילים לעניין סעיף 77 לחוק ביהמ"ש. בהחלטתי מיום 9.9.07 באשר לבקשה הנ"ל קבעתי שהתובענה דנן היא תובענה נגררת להרשעה בפלילים. קביעה זו ביססתי על רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל בה קבע ביהמ"ש העליון ש"דעתנו היא כי מושג ההרשעה שבהוראת סעיף 77 לחוק העונשין ("הורשע אדם") יש להבינו ברחבות ולפרשו כפורש עצמו גם על החלטות בית-משפט הקובעות כי הנאשם עשה את מעשה העבירה הגם שאין הוא מרשיעו בדין". בהחלטה הנ"ל אף קבעתי שלא יהיה מנוס מלשמוע ראיות באשר לשאלת האחריות התורמת של התובע לנזקו וכן ראיות לעניין הנזק הרפואי שנגרם לתובע מהאירוע וגובה הפיצוי המגיע בגין נזק זה. . בטרם שאדון בגוף השאלות הטעונות הכרעה בפס"ד זה אציין ששני הצדדים לדיון הם שכנים ואנשים מן היישוב ושניהם הם מלח הארץ. יש להביע צער על כך שיחסיהם של השניים התדרדרו לכך שהוצרך להגיש כתב אישום כנגד הנתבע ולכך שהוגשה תביעה של האחד כנגד השני ומשזו הוגשה, יש להצטער עוד יותר על כך שלא הצליחו השניים ליישב את הסכסוך שביניהם בדרך של פשרה למרות שעשיתי ניסיונות לא מעטים בעניין זה. התובע הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בארה"ב. הוא חתן פרס ישראל לשנת 1974, פרס וולף לשנת 1988, פרס רוטשילד לשנת 1992 ופרס א.מ.ת. לשנת 2002. הוא משמש כעורך בעיתונים מדעיים בארץ ובחו"ל וחבר האקדמיה הלאומית למדעים של ישראל וארה"ב. הוא אף בעל ד"ר כבוד של אוניברסיטת מינכן בגרמניה ולייאז' בבלגיה. הנתבע הוא שכנו של התובע. הוא רופא משפחה שעלה ארצה מאוסטרליה. הנתבע שימש כרופא תעסוקתי של בתי הזיקוק , חבר הנהלת מד"א אשדוד, יו"ר ההסתדרות הרפואית באשדוד ויועץ רפואי למל"ל . במילואים הוא בעל דרגת רס"ן ושימש כמנהל מרפאת ביה"ס לשיריון ומפקד בפלכ"ר פיקודי. בנוסף לכל אלו, הנתבע משמש כמתנדב למשמר האזרחי במשטרת התנועה. כבר בשלב זה אציין שבמהלך הדיון השתמע שבין השניים היו בעבר חיכוכים על רקע דתי ואידאולוגי ואין בדעתי לקבוע ממצאים ולדון בחיכוכים הללו. אתמקד בעובדות שנוגעות ישירות לתביעת הנזיקין התלויה ועומדת. עוד אציין במאמר מוסגר שבין עדי הנתבע הופיע מר אלי אביהוד המתגורר בשכנות לשני הצדדים והוא ניסה להביא ל"סולחה" בין הצדדים. לפי תצהירו של אביהוד בעת ה”סולחה” התלונן התובע בפני הנתבע שבעקבות האגרוף שקיבל מהנתבע נשבר לו גשר בשיניו והיה צורך בהחלפתו בעלות של 14,000 ₪ . לאחר דין ודברים סוכם שהנתבע יתרום סכום זה למוסד צדקה לפי בחירת התובע. לטענת העד "לאחר הסיכום הנ"ל היה ברור כי תמו כל התביעות והטענות בקשר לאירוע נשוא התביעה, לכן הצדדים לחצו ידיים וצולמו כאשר הם מחייכים ומפוייסים". כפי שנראה בהמשך הדברים ההסדר כשל והתבטל ללא כל נפקויות משפטיות. בפס"ד זה אברר תחילה את שאלת האחריות לאירועים נשוא התביעה תוך שאתייחס לשאלה האם היתה רשלנות תורמת כלשהי מצד התובע . בקביעת האחריות אסקור את הגירסאות השונות שהעלה כל צד . כבר בשלב זה אציין שהגירסה שיש לה משקל היא הגירסה שניתנה בזמן אמת בסמוך לאירוע ולא גירסאות "משופרות" שניתנו לאחר מכן, לרבות בביהמ"ש, כאשר כל צד קיבל ייעוץ משפטי וחפץ להצדיק את גירסתו ולשפרה ככל הניתן. לאחר דיון בשאלת האחריות אקבע מהו הנזק שאירע לתובע באירוע נשוא התביעה ומה גובה הפיצוי המגיע בגין הנזק. שאלת האחריות א. גירסאות התובע לגבי ההתרחשויות נשוא התביעה בפרק זה תובאנה גירסאות שונות של התובע ושל הנתבע ולבסוף תוסקנה מסקנות לעניין האחריות וייקבע האם היתה רשלנות תורמת מצד התובע. מזכר משטרתי בסמוך לאחר האירוע כחצי שעה לאחר האירוע נשוא התביעה שפרטיו יובאו להלן, הגיעה המשטרה למקום האירוע . במזכר המשטרתי שהוא מיום האירוע בשעה 22.30 נרשם שהנתבע יצא עם כלב והכלב לא היה קשור וכלב זה תקף את התובע והפיל אותו ארצה. השוטר ציין שבהגיעו למקום הוא הבחין שפניו של התובע מלאים בדם ויש לו חתך בשפה. לא היה מענה מביתו של הנתבע. כבר בשלב זה אציין שאינני מייחס חשיבות רבה למזכר השוטר מפני שהוא נכתב ע"י אדם "שלישי" שלא נכח בזירת האירוע. להלן אערוך השוואה שתשקף את גירסאותיו השונות של התובע בהודעתו במשטרה, בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית. גירסת התובע בהודעה במשטרה: בערך בשעה 22.00 טייל התובע מחוץ לביתו ביחד עם שני כלביו שהיו קשורים ברצועה. בשלב מסויים תקף את התובע כלב שתואר כ"כלב שחור ענק" שהסתובב בחופשיות. התובע, ניסה לבעוט בכלב ולהתגונן ואז אדם (שהתובע לטענתו לא זיהה באותה עת) נתן לתובע מכת אגרוף בצד השמאלי של הפנים ואחר כך בצד הימני. כתוצאה מכך נפל התובע על הרצפה. אחרי דקה קם התובע והוא ראה את האיש שהיכה אותו קושר את הכלב שלו ברצועה וממהר ללכת. התובע מיהר אחריו וראה את התוקף נכנס לבית מס' 4 באותו רחוב בו מתגורר התובע. התובע לדבריו פנה לאשתו וביקש שתקרא למשטרה והמשטרה הגיעה ו"נפתח אירוע". התובע לדבריו עלה לביתו לשטוף את פניו, "כי ירד לו דם מהפה". לשאלת השוטר אם יש לתובע כאבים, התובע השיב שהוא עצר את הנפילה עם היד השמאלית וכואבת לו הכתף השמאלית. התובע העיד שעובר לאירוע הנטען היה גשם בחוץ וחשוך כך שאין הוא חושב שהיה מי שראה את האירוע. גירסת התובע בכתב התביעה: התובע טייל עם שני כלביו הקטנים הקשורים ברצועה ברחוב מגוריו כאשר מפאת הגשם החזק שהחל לרדת מצא מסתור בחניה מקורה של בית סמוך. לפתע התנפל כלבו של הנתבע אשר שוטט לא קשור ולא חסום על כלביו של התובע כאשר ניסה התובע להרחיקו ברגלו, נשך את התובע ברגלו. ברגע זה הופיע הנתבע ובמקום לסייע לתובע ולהרחיק את כלבו, התנפל על התובע והכה אותו באגרופיו בפניו. התובע הוטח בחוזקה בקיר בטון שהיה מאחוריו ונפל תוך שהוא סופג חבלות קשות בפניו, ראשו, רגלו ומרפקו השמאלי, כתוצאה ממכות האגרוף והנפילה. .גירסת התובע בתצהיר העדות הראשית: ביום 4.2.05 בערב טייל התובע עם שני כלביו הקטנים קשורים ברצועה ברחוב מגוריו. מפאת הגשם החזק שהחל לרדת מצא מסתור בחניה מקורה מול בית התובע. לפתע נכנס לחניה כלב גדול ושחור והתנפל על כלבי התובע. התובע ניסה להרחיק את הכלב ברגלו והכלב נשך את התובע בקרסול מעל הנעל. פתאום הופיע אדם שלא זוהה על ידי התובע בשל החשכה, אמר משהו לא מובן וחבט בתובע בשתי מכות. האחת באזור הלסת העליונה והאחרת בחלק התחתון של העין מעל הלחי. התובע איבד את שווי משקלו ועף אחורנית, ראשו הוטח בחזקה בקיר בטון, רגליו קרסו והתובע נפל על החלק השמאלי של גופו. לאחר שקם התובע הוא ראה את האיש שהכה אותו נעלם עם כלבו. התובע לדבריו פנה לאשתו וביקש שתקרא למשטרה והמשטרה הגיעה ו"נפתח אירוע". גירסת התובע בחקירה הנגדית בביהמ"ש : התובע יצא לטייל עם זוג הכלבים שלו. התובע נכנס לעומק החניה "כי הכלבים מתרוצצים ורציתי להשאיר מרחק מחייה" (צ"ל- "מרחב מחייה"). פתאום גם כלביו של התובע התחילו לנבוח וגם כלב אחר שנכנס לחניה. התובע ניסה להגן על כלביו ברגל ימין ואז הכלב נשך אותו ברגל. פתאום הופיעה דמות בשחור שהתובע לא הבין מה אמרה ולפתע קיבל התובע מכת אגרוף בצידו הימני של פניו באזור השפה העליונה ומכת אגרוף שנייה שפגעה בארובת העין. התובע עף אחורה מרחק קצר, הראש שלו "הרביץ" בקיר האחורי של החניה וכתוצאה מהתנופה אחורה התובע נפל על המרפק של יד שמאל. התובע צעק "משטרה", פניו היו מכוסות בדם ולכן לא ראה את הנתבע. לתובע לא היו כל עדים שיאששו את גירסתו לעניין ההתרחשויות שהיו בערב האירוע נשוא התביעה. מכל מקום, כבר כאן ייאמר, שכל גירסה העצימה את התיאור שהופיע בגירסה הראשונית שנתן התובע למשטרה. ב. גירסאות הנתבע לגבי ההתרחשויות נשוא התביעה גם הנתבע מסר גירסה באשר לאירועים נשוא התביעה. הוא עשה זאת במספר הזדמנויות: בהודעה במשטרה, בכתב ההגנה, בתצהיר העדות הראשית ובעדות בבית המשפט היו לנתבע עדים אלא שעדים אלה לא היו עדי ראיה למה שהתרחש בזירת האירוע אלא בסמוך לאחר מכן. חייב אני לציין שגירסתו של הנתבע בקוויה הכלליים היתה די אחידה פרט לשינוי קל שהיה בגירסה שניתנה בביהמ"ש, אותו אפרט להלן. גירסת הנתבע בהודעתו במשטרה הנתבע יצא לטייל עם כלבו. כלב זה שלא היה קשור נכנס לחניה של אחד השכנים. הנתבע חפץ לקשור את כלבו ו"איך שהתרוממתי השכן רפי תקף אותי באגרוף למצח". הנתבע זז לאחור וכובעו נפל ואז "בתנועה אינסטינקטיבית החזרתי לשכן אגרוף בחזרה ופגעתי בו בפניו והוא נפל לאחור". כשחזר הנתבע לביתו החל התובע לקלל אותו. גירסת הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית: התובע וכלביו נפגשו עם הנתבע וכלביו בחנייה מקורה של בית סמוך. התובע הוא זה שהתחיל לבעוט בכלבו של הנתבע דבר שהרגיז את הכלב והקשה על הנתבע להרגיעו ולקשור אותו ברצועה שהיתה בידו. בשעה שהנתבע התכופף כדי לקשור את כלבו קיבל חבטה במצח מהתובע שלא הפסיק לבעוט בכלב ובסמוך לו. רק אז הנתבע היכה במכה יחידה את התובע מתוך הגנה עצמית. לרוע מזלו החליק הנתבע מהרצפה הרטובה ונפל. התובע לא דימם אלא קם ורדף אחרי הנתבע וקרע את השלט של חברת השמירה והפיל לרצפה אדנית. מאחר ואין לפנינו תביעה שכנגד, לא אדון בנזקים שטען להם הנתבע, אשר נגרמו לו, לדבריו, ע"י התובע. גירסת הנתבע בתצהיר העדות הראשית דומה עד זהה לנטען בכתב ההגנה. בביהמ"ש הסביר הנתבע ואף הדגים את המצב בו היה כשהתובע חבט בו. העדים מטעם הנתבע שהיו אשת הנתבע (גב' מלכה הייטנר) ובתו של הנתבע (גילה הייטנר) הבחינו בתובע בשובו מהטיול עם כלבו ביום האירוע, וראו נפיחות אדומה וגדולה במצחו של התובע והן הצהירו שהנתבע סיפר להן את שאירע לו בסמוך לבית. לנתבע לא היה תיעוד רפואי שמאשש את טענתו בדבר פציעה במצחו כתוצאה ממכה שהוכה ע"י התובע. הנתבע קיבל טיפול רפואי מרעייתו שהיא עצמה רופאה. מכל מקום לא היו לנתבע עדים אובייקטיביים לגבי החבלה שהוא נחבל ,לטענתו, ע"י מכת אגרוף מצד התובע. ג. ממצאים ומסקנות בשאלת האחריות והאם היתה רשלנות תורמת מצד התובע? בכל הקשור לתובע, הנחת היסוד היא שמה שאמר בעת הודעתו הראשונה במשטרה הוא הקובע. תוספות ושינויים שבאו לאחר מכן נבעו ממניעים שונים שאיני רואה צורך לדון בהם. לפיכך, ניתן לקבוע את הממצאים הבאים: ביום 4.2.05 בערב טייל התובע עם שני כלביו הקטנים קשורים ברצועה ברחוב מגוריו. מפאת הגשם החזק שהחל לרדת מצאו התובע ושני כלביו מסתור בחניה מקורה מול בית התובע. בשלב מסויים תקף כלבו של הנתבע את כלביו של את התובע . כלבו של הנתבע הסתובב בחופשיות ולא היה קשור והנתבע הודה בכך. אינני מקבל את טענת התובע בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית ובעדות בביהמ"ש שכלבו של הנתבע נשך את התובע בקרסול מהטעמים הבאים: התובע לא התלונן במשטרה באשר לנשיכה שננשך. אין כל תיעוד רפואי באשר לנשיכה. גם במרפאת ט.ר.מ. לא התלונן התובע על נשיכה שננשך ע"י כלבו של הנתבע. חזקה על התובע שידע לתעד כל פרט באירוע, שהיה מתעד במשטרה או בפני הרופא בט.ר.מ. אירוע כמו נשיכת כלב, אילו באמת היה מתרחש דבר כזה. התובע, ניסה לבעוט בכלב ולהתגונן והיו נביחות כלבים. מששמע את הנביחות הופיע הנתבע כדי לקשור את כלבו. בהיות התובע והנתבע אנשים רציונאליים אינני מאמין לכך שהנתבע היכה באגרופו ללא כל סיבה את התובע. לכן, מקבל אני את טענת הנתבע שהאחרון חש באיזושהי מכה במצחו שבאה מכיוון התובע. אינני מאמין שהתובע היכה את הנתבע ואני נוטה להאמין שבעת שהנתבע התכופף וניסה להרחיק את כלבו מכלביו של התובע וזה האחרון ניסה להרחיק את כלבו של הנתבע ברגליו, נתקלה ברכו או רגלו של הנתבע או חפץ אחר שבלט בשטח במצחו של התובע שהיה כפוף. הנתבע סבר שהוכה ע"י הנתבע בכוונה ובתגובה ספונטאנית לכך היכה את התובע בפניו באגרופו. נוכח הודאת הנאשם בעובדות שבכתב האישום כנגדו בת.פ. (שלום י-ם) 2173/06 היו שתי מכות אגרוף שהיכה הנתבע את התובע, אף כי נוטה אני לסבור שהיתה מכת אגרוף אחת בלבד מפני שהתובע נפל מייד אחרי מכת האגרוף הראשונה והנתבע לא הוסיף להכות את התובע לאחר שזה האחרון נפל. יש לזכור שבתיק הפלילי היה הסדר טיעון ללא ראיות כך שלא נשמעו הגירסאות השונות ולא נקבעו ממצאים המשקפים את הגירסאות השונות. נפילת התובע ארצה נבעה או ממכת האגרוף של הנתבע או מפני שהחליק על הריצפה הרטובה. התובע בלם את נפילתו בידו השמאלית, הנפילה והבלימה גרמו לתובע לכאבים בכתף ובמרפק. התובע כשהיה במרפאת ט.ר.מ. התלונן על כאבים במרפק ובכתף השמאלית. אינני מקבל את גירסת התובע שבנפילתו ראשו הוטח בחוזקה בקיר בטון שהיה מאחוריו כפי שטען בכתב התביעה ואילך. גירסה זו כלל לא הופיעה בהודעה במשטרה. התובע קם במהירות מהריצפה והחל לצעוק "משטרה". התובע גם דלק אחרי הנתבע שברח לכיוון ביתו. מכת האגרוף גרמה לתובע לדימום משפתו העליונה זו היתה הסיבה היחידה לדימום שהיה לתובע. בנסיבות העניין מסקנתי היא שאין כל רשלנות תורמת מצד התובע ומלוא האחריות נופלת על שכם הנתבע. הנזק הרפואי שנגרם לתובע להלן סקירה לגבי הממצאים הרפואיים המתייחסים לאירוע נשוא התביעה תוך התייחסות לתלונות התובע יום לאחר האירוע במרפאת ט.ר.מ. ולחוות דעתו של ד"ר יעקב רוזנמן שצורפה לכתב התביעה, מנגד אתייחס גם לחוות דעתו של פרופ' מרין, המומחה ברפואת עיניים מטעם הנתבע ולחוות הדעת הרפואית של ד"ר פרידלנד, המומחה הרפואי בתחום רפואת העיניים שמונה ע"י ביהמ"ש , כמו כן תהיה התייחסות לקבלותיו של ד"ר אברמזון וחווה"ד של ד"ר קליינרשטיין בתחום רפואת השיניים. התרשומת ממרפאת ט.ר.מ. יום לאחר האירוע נשוא התביעה: התובע לא פנה למרפאת ט.ר.מ. מייד לאחר האירוע. הוא עשה כן רק למחרת בבוקר. בתרשומת הרופא (כלשונו ובסגנונו של הרופא) נרשם: "אתמול בטיילו לתומו בגן הותקף ונחבל בפניו. נפל ותמך גופו בידו השמאלית. נחבל כתף ומרפק שמאלי-כואב מאד. נפיחות וכחלון באזור המרפק השמאלי. בצילום ללא עדות לשברים". תלונתו היחידה של התובע בפני הרופא במרפאת ט.ר.מ. התייחסה לכאבים בכתף ובמרפק השמאלי. אין תלונה על נשיכת כלב ואין תלונה על פגיעה בשיניים. בה במידה אין כל תלונה על פגיעה בעיניים. הרופא גם לא תיעד בכתב כל סימנים בפניו של התובע הנוגעים לפגיעה מאגרוף הנתבע (או משני האגרופים שקיבל מהנתבע- ככל שאכן כך היה). ד"ר יעקב רוזנמן התייחס למצב הרפואי של עיני התובע. להלן כמה ממצאים העולים מחוות דעתו: במרפאת ט.ר.מ. לא התלונן התובע על העין. הוא טס למחרת לצרפת וחזר כעבור כ-10 ימים ואז פנה לד"ר רוזנמן. מאז 1994 חולה התובע בגלאוקומה בעין שמאל ועבר ניתוח פילטרציה להסדרת הגלאוקומה. משנת 1998 החל להתפתח קטרקט בעין שמאל. התובע פנה לראשונה לרופא עיניים ב-21.2.05 כאשר האירוע נשוא התביעה היה ב-4.2.05. התובע לטענתו ראה זוג נקודות שחורות מיומיים אחרי האירוע נשוא התביעה . בנוסף העין רוצה להיסגר ממעצמה. הרופא מצא שיש התנתקות אחורית של הזגוגית ו-VITREUS FLOATERS והרשתית במקומה ללא קרעים. הרופא הוסיף וקבע שהפרעות הראיה בעין שמאל נובעות מהתקדמות הקטרקט. לדעת ד"ר רוזנמן החבלה גרמה להתנתקות הזגוגית והופעת עכירויות והקטרקט עלולה להיות משנית לאחר החבלה. ד"ר רוזנמן קבע לתובע 5% נכות בגין העכירות בזגוגית בצורה בינונית ו-5% בגין הקטרקט. חוות דעתו של פרופ' מרין, המומחה לרפואת עיניים מטעם הנתבע: לא סביר שהירוד בעין שמאל נובע מהמכה שקיבל התובע. אין כל דמיון בין ירוד כפי שיש לתובע לירוד חבלתי. הירוד של התובע אופייני למצב שלאחר ניתוח פילטרציה שנעשה בעין שמאל. ירוד חבלתי הוא תוצאה של פגיעה ישירה בעין וכאן לא היה מצב כזה. היפרדות זגוגית אחורית היא תופעה שכיחה הקוראת אצל אנשים שעברו את גיל 50 ורק מכה ישירה בעין יכולה לגרום להיפרדות זו. למצב עינו של התובע אין כל קשר לאירוע מיום 4.2.05.מצבו נובע משינויים של גיל ומניתוח הגלאוקומה בעין שמאל. המומחה קבע 0% נכות בגין האירוע נשוא התביעה. בתשובות ההבהרה לתובע ציין המומחה הנ"ל שאין טיפול מניעתי לנקודות השחורות שהופיעו ואין קשר בין החבלה הנטענת לבין הופעתן. עוד הוסיף המומחה שעכירות בזגוגית לא סבירה בעקבות חבלת ראש מהקיר. חוות דעתו של פרופ' פרידלנד, המומחה לרפואת עיניים מטעם ביהמ"ש: הקטרקט (הירוד) בעיניו של התובע היה נוכח עוד בטרם הפגיעה נשוא התביעה. אין לקטרקט שום קשר שבעולם לחבלה המתוארת. אין שום עדות להחמרתו ואין כל קשר הגיוני בינו לחבלה. ירוד יכול להופיע אך ורק לאחר חבלה ישירה וחודרת לעין עצמה וברור שאין זה המקרה שלפנינו. חבלה שאינה ישירה ומשמעותית לעין עצמה אינה יכולה לגרום לשינויים כפי שתוארו במקרה של התובע. עכירות קלה בזגוגית של העין מקנה לפי תקנות המל"ל 0% נכות. החבלה המתוארת לא גרמה לכל נזק לעינו של התובע. הירוד קדם לחבלה ואינו קשור אליה בכל צורה. העכירויות הויטראליות הקלות הן ממצא שכיח בעין כמו זו של התובע ואינן מקנות נכות עינית מעבר ל-0%. בסיכום גם המומחה מטעם ביהמ"ש קבע 0% נכות בגין האירוע נשוא התביעה. 25. התייחסות לטיפול של ד"ר אברמזון וחווה"ד של ד"ר קליינרשטיין בתחום רפואת השיניים: התובע נסע לחו"ל ל-10 ימים ושם חש "בעיות בשיניים ובגשר המורכב בפיו". ד"ר אברמסון איבחן שברים בגשר העליון והחליפו. ד"ר קליינרשטיין נתן חוו"ד לעניין הסכום הנוגע לתיקון הגשר והעמידו על 16,380 ₪. הוא ציין שיש לדעתו קשר בין התקיפה לבין שבירת הגשר. ד"ר אברמזון ציין שעלות תיקון הגשר היא 1,200 ₪ אם כי ציין שבעתיד הפציינט יצטרך גשר חדש אם החיבורים לא יחזיקו מעמד. זו הסיבה שבאישום הפלילי שהוגש כנגד הנתבע בגין האירוע נשוא התביעה הוזכר רק הסכום של 1,200 ₪. נראה כי רשויות התביעה לא היו מעודכנות באשר למלוא הוצאותיו של התובע לאחר החלפת הגשר בשיניו. 26. ממצאים ומסקנות לעניין נזקו הרפואי של התובע: כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה, נגרמו לתובע כאבים כתוצאה מנפילתו הן בכתף השמאלית והן במרפק השמאלי. התובע התלונן על שני אלו במרפאת ט.ר.מ. ובשל אלו מגיע לתובע פיצוי בגין כאב וסבל. אני מדגיש שבגין הנושא שפורט בס"ק א' דלעיל מגיע פיצוי בגין כאב וסבל בלבד ולא כל פיצוי אחר מפני שאירוע זה לא הפריע לתובע לנסוע לחו"ל ולא פגם כשלעצמו בפעילויותיו של התובע. התובע נחתך בשפתו העליונה כתוצאה מהאגרוף שקיבל, דבר שגרם לו לדימום. אף בגין עובדה זו מגיע לתובע פיצוי בגין כאב וסבל. הנזק לשיניו של התובע הוא מפוקפק מפני שהתובע לא התלונן על כל פגיעה בשיניו בעת היותו במרפאת ט.ר.מ. הנזק מפוקפק גם בכך שהשבר בגשר נגרם בשני מקומות והרי לא היתה טענה ששתי מכות האגרוף היו בכיוון שפתיו. פרופ' מרין, המומחה מטעם התובע הביע דעתו בחוות דעתו בנושא זה שד"ר אברמזון 'היה זקוק' לשני אגרופים ולא אחד כדי להסביר שני שברים בשני מקומות שונים בשיניים. עוד ייאמר שחוות הדעת של ד"ר קליינרשטיין ניתנה זמן רב לאחר האירוע והיא מסתמכת על מכתבו של ד"ר אברמזון שטיפל בשיני הנתבע. מטבע הדברים ומשלא ביצע כל טיפול בתובע, אין משקל לדעתו של ד"ר קליינרשטיין לעניין הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזק לשיני התובע. מכל מקום לעניין שיניו של התובע לא מונה מומחה מטעם ביהמ"ש כך שנזקו הנטען של התובע בשיניו (לרבות הוצאותיו הכספיות בעניין זה) לא הופרכו כך שמגיע לתובע פיצוי כפי שעולה מהקבלות של ד"ר אברמזון שהמציא התובע בנספח לתצהירו. לעניין מצבו הרפואי של התובע בעיניו, הנני מסתמך על חוות דעתו של פרופ' פרידלנד שהיה המומחה מטעם ביהמ"ש ופרופ' מרין מטעם הנתבע. שניהם היו בדעה נחרצת שמצב הראיה של התובע אין לו כל קשר לאירוע נשוא התביעה. הקטרקט (הירוד) בעיניו של התובע היה נוכח בטרם הפגיעה. אין לו שום קשר לחבלה המתוארת. אין שום עדות להחמרתו ואין כל קשר הגיוני בינו לחבלה נשוא התביעה. ירוד יכול להופיע אך ורק לאחר חבלה ישירה וחודרת לעין עצמה ואין זה המקרה שלפנינו. אין כל דמיון בין ירוד כפי שיש לתובע לירוד חבלתי. הירוד של התובע אופייני למצב שלאחר ניתוח פילטרציה שנעשה בעין שמאל. על בסיס חווה"ד הנ"ל הנני קובע שהיפרדות זגוגית אחורית היא תופעה שכיחה הקוראת אצל אנשים שעברו את גיל 50 ורק אם התובע היה מקבל מכה ישירה בעין היא היתה יכולה לגרום להיפרדות זו; אלא שבמקרה דנן לא היתה כל מכה ישירה כזו. למצב עינו של התובע אין כל קשר לאירוע מיום 4.2.05. מצבו של התובע נובע משינויים של גיל ומניתוח הגלאוקומה בעין שמאל. חבלה שאינה ישירה ומשמעותית לעין עצמה אינה יכולה לגרום לשינויים כפי שתוארו במקרה של התובע. עכירות קלה בזגוגית של העין מקנה לפי תקנות המל"ל 0% נכות. החבלה המתוארת לא גרמה לכל נזק לעינו של התובע. הירוד קדם לחבלה ואינו קשור אליה בכל צורה. העכירויות הויטראליות הקלות הן ממצא שכיח בעין כמו זו של התובע ואינן מקנות נכות עינית מעבר ל-0%. כפועל יוצא מכל האמור לעיל נזקו של התובע שבגינו יגיע לו פיצוי הוא כאב וסבל בגין כאביו בכתף ובמרפק כתוצאה מהנפילה, והדימום (ויש להעריך שגם כאב) בשפתיו שדיממו בעקבות האירוע. בנוסף לכך, יגיע לתובע פיצוי בגין הנזק המוכח לשיניו; נזק שהנתבע היה בסופו של דבר מוכן לכסות. אך לא יגיע לתובע כל פיצוי בגין מצב עיניו שאין לו כל קשר לאירוע נשוא התביעה. ה"סולחה" שנעשתה בין התובע לנתבע באמצעות אלי אביהוד? 27. בכתב ההגנה טען הנתבע שהופתע מהגשת התביעה לאחר שבין הצדדים התקיימה "סולחה" בביתו של שכן משותף. צויין שהוסכם על חיסול כל תביעה או טענה באשר לאירוע נשוא התביעה והצדדים לחצו ידיים וביקשו סליחה איש מרעהו, שתו כוס לחיים והצטלמו יחדיו. עוד סוכם באותו מעמד שהנתבע יתרום סך 14,000 ₪ לארגון צדקה לבחירת התובע ובתמורה הסכים התובע לוותר על כל תביעה כנגד הנתבע. עוד נטען שעקב אי מסירת פרטי מוסד הצדקה ע"י התובע, שילם הנתבע את הסכום הנ"ל לידי התובע, בטרם שהסתיים ההליך הפלילי. 28. בכתב התשובה שהגיש התובע הוא התייחס, בין היתר, לאותה "סולחה" וטען שהסך הנ"ל של 14,000 ₪ שולם במסגרת עיסקת טיעון שבין הנתבע ובין המדינה, ללא כל מעורבות של התובע ומבלי שניתנה לו אפשרות להוכיח את נזקיו, וסך זה שולם ע"י הנתבע כדי למנוע את הרשעתו בפלילים ולא מתוך התנדבות לפצות את התובע על נזקיו. עוד נטען ע"י התובע שהנתבע שילם את הסך של 14,000 ₪ כחלק מעיסקת הטיעון בינו ובין המדינה ללא כל קשר לניסיון לסילוק התביעה אשר נכשל בשל חזרתו של הנתבע מהסכמתו הראשונית לשלם פיצוי בסכום שהיה גבוה בכמה מונים מהסך של 14,000 ₪ . 29. בתצהיר העדות הראשית הביא התובע עובדות חדשות שזכרן לא מצא את ביטויו בכתב התביעה: מעולם לא היה סיכום על הסכום של 14,000 ₪ בתור פיצוי מוסכם על נזקיו של התובע. להיפך, התובע דרש באמצעות עו"ד שפירא סך של 82,765 ₪ . כשמר אביהוד הציע לתווך בין התובע לנתבע, תגובת התובע היתה שהוא מסכים להיפגש עם הנתבע בביתו של מר אביהוד וללחוץ את ידו של הנתבע, וזאת בתנאי מפורש שלפני קיום הפגישה, הנתבע מקבל עליו ומסכים למה שנדרש במכתבו של עו"ד שפירא. בשיחה בין התובע והנתבע בביתו של אביהוד, הביע הנתבע את דעתו שלפי בדיקה שערך לא ניתן יהיה להוכיח בבית המשפט שנגרם לתובע נזק בעינו. בתגובה אמר הנתבע לתובע שהוא מוכן שאת החלק עבור העין יתרום הנתבע לצדקה וסוכם שמתוך הסכום הכללי של 82,735 ₪, הסכום של 40,000 ₪ בגין העין ייתרם לצדקה. והנתבע הסכים לכך. לאחר זמן, פגש התובע את מר אביהוד ברחוב, וזה האחרון הודיע לתובע שהנזק היחיד שהנתבע מוכן לשלם פיצוי עבורו הוא החלפת הגשר. 30. הנתבע בתצהיר העדות הראשית שלו ציין שהתשלום של 14,000 ₪ למוסד צדקה, שיבחר בו התובע, היה אמור להיות פיצוי סופי ומוחלט. לטענת הנתבע, הוא הסכים לשלם את הסכום הנ"ל מתוך כבוד לאביהוד שביקש מהנתבע לשלם לתובע את הסכום "כדי לתת הרגשה טובה לתובע שספג מכה בפה". בהמשך תצהירו דיווח הנתבע על חששו מהמשפט הפלילי וכדי לסיים את ההליך ללא הרשעה, הוא הסכים לבצע של"צ בהיקף של 120 שעות וכן הוא הורה לבא כוחו להכניס להסדר את תשלום הסך של 14,000 ₪ לתובע, כפי שהנתבע התחייב ב”סולחה”. 31. בתצהיר העדות הראשית שנתן אלי אביהוד, מי שערך את ה”סולחה” בין התובע לבין הנתבע, הוא ציין כמה נקודות החשובות לענייננו: בניגוד לטענת התובע שציין שהוא התנה את השתתפותו ב”סולחה” בכך שהנתבע יתחייב לתשלום של כ-80,000 ₪, הצהיר מר אביהוד שהדבר אינו נכון. ל”סולחה” הגיעו הצדדים ללא תנאי מוקדם כלשהו. במהלך ה”סולחה” ביקשו איש מרעהו מחילה והתחרטו על מעשיהם. ב”סולחה” התלונן התובע שבעקבות האגרוף שקיבל נשבר לו הגשר והיה צורך בהחלפתו בעלות של 14,000 ₪ . לאחר דין ודברים סוכם כי סכום זה הנתבע יתרום למוסד צדקה לפי בחירת התובע. לאחר הסיכום הנ"ל היה ברור כי תמו כל התביעות והטענות בקשר לאירוע נשוא התביעה. עוד הוסיף מר אביהוד וציין בתצהירו שהוא נכח בכל פגישת ה”סולחה” והתובע לא דיבר ולו חצי מילה על נזק בעין ו/או על מכה בעין וכל מה שדיבר הוא על הגשר החדש. לאור תצהירו של מר אביהוד נראה כי היתה הסכמה בין הצדדים לסיים את כל הפרשה בתשלום של 14,000 ₪ למוסד צדקה שיקבע התובע. ההסכם שבין התובע והנתבע היה בבחינת "חוזה על תנאי" כאשר התנאי הוא "תנאי מתלה" במובן סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. התנאי המתלה היתה ההודעה מצד התובע לאיזה מוסד צדקה אמור הנתבע לשלם 14,000 ₪ ותשלום בפועל מצד הנתבע לאותו מוסד וזאת כדי שלא ניתן יהיה להגיש את התביעה נשוא דיוננו. אלא שתנאי מתלה זה לא התקיים. התובע לא הודיע לנתבע לאיזה מוסד צדקה לשלם 14,000 ₪. משלא הודיע התובע מהו מוסד הצדקה שהוא חפץ שהנתבע ישלם לו את הסך הנ"ל של 14,000 ₪, ומשלא שילם הנתבע את הסכום הנ"ל מכוח אותו הסכם (כי אם במסגרת משפט פלילי שהיה נגדו) הרי שהחוזה התבטל. מכל מקום ייאמר שהתשלום של 14,000 ₪ ששילם הנתבע לתובע לא היה לו כל קשר לאותה “סולחה”. הסכום שולם כתוצאה מהחלטה שיפוטית וכחלק מהסדר הטיעון שנערך בין הצדדים במסגרת המשפט הפלילי שהתקיים כנגד הנתבע [ת.פ. (שלום י-ם) 2173/06 מ"י נ' הייטנר]. הסכום לא שולם למוסד צדקה שנבחר ע"י התובע כמוסכם ב”סולחה” ולא נבחר ע"י התובע כל מוסד צדקה כזה. לכן, הנתבע לא יכול לטעון שהוא פעל לפי הסכם ה”סולחה” וכתוצאה מכך מנוע התובע מלתבוע את התביעה דנן. במילים אחרות, התובע היה רשאי להגיש תביעה זו ללא כל מניעה. הפיצוי הכספי המגיע לתובע מכל האמור לעיל הנני קובע שלתובע מגיע פיצוי בגין הנושאים הבאים: "כאב וסבל" בכל הנוגע לדימום שהיה לתובע בשפתיו ובאשר לכאביו החזקים (כפי שתוארו בתעודה הרפואית מט.ר.מ. שנדונה לעיל). החלפת הגשר בשיני התובע. מאלה יש לנכות את הפיצוי ע"ס 14,000 ₪ שקיבל התובע מהנתבע כחלק מגזה"ד שניתן בבת.פ. (שלום י-ם) 2173/06 מ"י נ' הייטנר. במכלול השיקולים אינני מתעלם מכך שיום או יומיים לאחר האירוע נשוא התביעה התובע נסע לחו"ל לצורך פעילויותיו. התובע הוציא בכל הקשור להחלפת הגשר סכום של 17,580 ₪. הסכום הנ"ל שולם לד"ר אברמזון וסכום זה על הנתבע לשלם לתובע במלואו. בגין שאר הנושאים שפורטו לעיל, מגיע לתובע פיצוי גלובאלי שהנני מעמידו, ע"פ אומדנא דדיינא, ע"ס 12,420 ₪. במילים אחרות, הפיצוי הכולל המגיע לתובע הוא 30,000 ₪. מסכום זה יש לקזז 14,000 ₪ ששולמו לתובע כפיצויים במסגרת ההליך הפלילי. בטרם מתן הפסיקתא אציין כי שקלתי אפשרות של אי פסיקת כל הוצאות לתובע בשל הסכום שתבע שהיה מוגזם ביותר. בסופו של דבר החלטתי לפסוק הוצאות בהתחשב בנסיבותיו של תיק זה שבהן התובע היה קורבן לתקיפה מיותרת שלא היתה צריכה לקרות. פסיקתא לאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום מהמצאת פסה"ד אל ב"כ הצדדים כדלהלן: סך של 16,000 ₪ כשהסכום נושא ריבית חוקית והצמדה מתום 30 יום מהמצאת פסה"ד אל ב"כ הצדדים ועד לתשלום המלא בפועל. את אגרות המשפט. שכ"ט עו"ד בשיעור של 2,400 ₪ + מע"מ. משפט פליליהרשעהתביעה אזרחית נגררת לפליליםתביעה אזרחית