קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד מבית המריבה: כללי 1. בתובענה שלפניי מדובר בסכסוך שכנים על המקום בו אמור לעבור הגבול בין חלקותיהם. הצדדים גרים במושב נווה מיכאל (לשעבר רוגלית) בחלקות סמוכות (להלן: "המושב"). הסעד המבוקש הוא פינוי הנתבעים ודמי שימוש ראויים. 2. התובעים מחזיקים כברי רשות מטעם המושב בנחלה מספר 50. 3. נתבעים 2-1 מחזיקים כברי רשות מטעם המושב במשק מספר 51 הגובל בנחלת התובעים; הנתבעים 4-3 הנם ילדיהם של נתבעים 1 ו-2 ומחזיקים בפועל במבנה נשוא התובענה (המבנה המסומן באות K במפה המצורפת לחוות דעת המומחה (להלן "בית המריבה"). 4. נתבעים 7-5 (הם: המושב, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") והסוכנות היהודית). נתבעים אלה חתומים ביניהם על מערכת הסכמים לפיה הסוכנות חוכרת מהמינהל את אדמות המושב בחוזים תלת שנתיים מתחדשים. למושב ניתנה זכות של בר רשות וזה נתן את הרשות לצדדים להחזיק בחלקותיהם. גרסת התובעים 5. עד להסדר (הפרצלציה), גרו התובעים והנתבעים בשטח המסומן כחלקה 50, כאשר התובעים גרו בביתם הנוכחי ונתבעים 2-1 גרו בבית המריבה. 6. בסוף שנות ה-80' החלו הנתבעים 7-5 לתכנן את שטחו של המושב, ולהסדיר חלוקת הקרקעות בתב"ע מי' 444א. בעקבות זאת, שונתה החלוקה, כך שבית המריבה נכלל בתחום נחלת התובעים למעט קצהו הגולש לתחום נחלת הנתבעים, ואילו הנתבעים 2-1 קיבלו שטח נפרד ובית אחר המוגדרים כיום כמשק 51. 7. בעקבות השינויים האלה, היה על הנתבעים לפנות את בית המריבה. עם סיום בניית ביתם החדש, בשנת 1993, עברו הנתבעים לביתם החדש ופינו את בית המריבה. 8. בראשית חודש יולי 1994, בקש הנתבע 1 רשות מהתובעים, לשכן בבית המריבה את בנו החייל (נתבע 3) לתקופה של שנה ללא תשלום דמי שכירות, עד שיבנה לו יחידת דיור נפרדת מתחת לביתו החדש. כמחווה של שכנות טובה, ניאותו התובעים ואפשרו לנתבע לגור בבית המריבה למשך שנה אחת ללא תשלום. 9. למרבה הצער, ניצלו הנתבעים את טוב לבם והשכירו את המבנה, ללא ידיעת התובעים, לאחר (צביקה צברי). גם לאחר שצברי פונה, לא פינו הנתבעים את בית המריבה עד למועד זה חרף דרישות התובעים, ועל אף מכתבי התראה מעורך דינם. יתר על כן, הגדילו הנתבעים לעשות בכך שהשתמשו גם בשטח שמסביב לבית המריבה הנמצא בנחלת התובעים, כך לדוגמא בנו סככה שלא כדין ומשכו קו חשמל מבית המריבה לביתם החדש שבמגרש 51. 10. בנסיבות אלה, טוענים התובעים, כי הם זכאים לקבל סעד של סילוק יד מבית המריבה ומהשטח סביבו, כולל הסככה, ולקבל דמי שימוש ראויים בסך 1,500 ₪ לחודש. הסכום נדרש בהתאם לשכירות המקובלת באזור, עבור כל התקופה משנת 1996, במהלכה החזיקו הנתבעים בבית המריבה ללא הסכמת התובעים ובניגוד לדין. גרסת הנתבעים 4-1 11. הנתבעים כופרים בגירסת התובעים בטענה כי בית המריבה הוא בית מגוריהם, לגרסתם, בית המריבה מעולם לא הועבר לרשות התובעים. לכתב הגנתם צרפו צילום מפה משנת 1978 המשקפת לטענתם, את אמיתות גרסתם ביחס לגבול העובר בין שני המשקים. במפה זו מסומנות החלקות במספרים 61 ו-62. 12. בתצהירו, הנתבע 1, מוסיף פרטים על האמור בכתב ההגנה ומתייחס למבנים ציבוריים שלכאורה קיבל כל אחד מהצדדים - "בית החיילות" ו"בית המזכירות הישן". כמו כן, מסר גירסה המייחסת לתובע כוח והשפעה שנוצלו על ידו לרעה, ובאמצעותם ערך שינויים בתכניות החלוקה. שינויים אלה, לא לגיטימיים ואינם חלים עליו הואיל ולא נתן להם את אישורו ואין בהם כדי לשנות מזכויותיו הקנייניות. השתלשלות ההליך: 13. המינהל הודיע כי לפי תכנית מאושרת מס' 444א (להלן: "התב"ע האחרונה"), בית המריבה נכלל כולו בשטח מגרש מס' 50 (השייך לתובעים) וכי הוא מקבל את גבולות המגרשים כפי שנקבעו בתב"ע המאושרת האחרונה. לפיכך, ביקש לפטור אותו מהתייצבות לדיוני ביהמ"ש. 14. הסוכנות הודיעה כי אינה נוקטת ביוזמה בכל הקשור להליכי התכנון וכי היא אינה מתערבת בסכסוכי גבולות ותכבד כל החלטה שתתקבל בבית המשפט ביחס לגבול בין משקים. לפיכך, ביקשה גם היא לשחרר אותה מהתייצבות לדיונים. 15. בעקבות החלטתי מיום 09.06.03, נתקבלה הודעה נוספת מאת הסוכנות המבהירה כי הגבולות בין המשקים נקבעים לפי תכנית מתאר ותכניות לרישום משבצת הנערכות לצורך רישום הפרצלציה. הסוכנות היא שהקימה את היישובים והכינה תכניות לצרכי הקמה ללא מדידה ורישום מתוך כוונה ליצור חלוקה שוויונית בין המתיישבים, ואולם, תכניות המתאר (תב"ע) הן שקובעות ולא הגבולות שסומנו בתכניות ההיסטוריות של הסוכנות. 16. ביום 13.03.06 הגיעו התובעים והנתבעים 4-1 להסכמה דיונית לפיה בית המשפט יפסוק בתביעה על סמך התכניות וטיעונים משפטיים של הצדדים ועל פי החומר הקיים בתיק, ללא שמיעת עדים בלבד. 17. מר אדרעי אליהו מונה כמודד מוסכם מטעם בית משפט (להלן המומחה). חוות דעת המומחה הוגשה ביום 11.03.07 (להלן "חוות הדעת"); מממצאי חוות הדעת עולה כי לאורך השנים הונפקו 3 מפות: מפת הסוכנות, מפת תב"ע מי/444 מיום 06.01.83 והתב"ע האחרונה מיום 28.06.96. הגם ששטחי הנחלות משתנים בכל תכנית, כל שלוש המפות, מראות כי קו הגבול חותך את מבנה המריבה כאשר רובו נמצא בשטחם של התובעים על חלקה 50. דיון והכרעה 18. ממצאי חוות הדעת, מבוססים על מפות ותכניות קיימות שהתקבלו מהרשויות המוסמכות. בהעדר ראיות לסתור, אין מקום לסטות מחוות הדעת ולכן דין התביעה להתקבל. 19. בסיכומיהם, טוענים הנתבעים לשינוי חזית ושינוי עילת התביעה ומפנים אצבע מאשימה לרשויות התכנון על שערכו חלוקה מוטעית. לא זו בלבד שלא מצאתי ממש בטענות בדבר שינוי חזית, אלא שהנתבעים לא התייחסו באופן ענייני לממצאי חוות הדעת. ככל שהדברים אמורים ביחס לטעות בחלוקת השטחים ו/או בתכנון, לא זו בלבד שהנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית והסתפקו באמירה בעלמא, אין זה המקום לברר טענות מסוג זה. 20. המפה שצורפה לכתב ההגנה היא הראיה היחידה עליה מתבססת טענת הנתבעים. דא עקא, שמפה זו היא העתק ממקור לא ידוע, ולכן משקלה הראייתי אפסי. גם אם אניח לטובת הנתבעים, כי מפה זו שיקפה חלוקה כלשהי בעבר, משנקבעה חלוקה תכנונית חדשה על ידי הרשות המוסמכת והתב"ע האחרונה אושרה ופורסמה, הרי שזו מחקה את החלוקה הקודמת. ככל שהיתה לנתבעים השגה לגבי השינוי ראוי היה שיפנוה לרשויות התכנון במועד בו גובשה התכנית וניתן היה להגיש התנגדויות ולמצער, סמוך למועד בו פורסמה (1996). 21. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. הנתבעים 4-1 יפנו את שטח המחלוקת (בית המריבה והשטח סביבו הנמצא בחלקה 50 השייכת לתובעים), בהתאם לתב"ע האחרונה (קו הגבול מסומן בקו ירוק על גבי המפה שצורפה לחוות הדעת), ויחזירוהו לידי התובעים כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם עד ליום 15.10.2009. הואיל וחלק מהבית חורג משטחם של התובעים ונמצא על שטחם של הנתבעים, אני מתיר לתובעים להפריד בין שני חלקי הבית עד ליום 15.11.2009. הצדדים ישאו בחלקים שווים בעלות המדידה והבניה של חלוקת בית המריבה. 22. בהעדר התייחסות בכתבי טענות הנתבעים לטענות התובעים בדבר "משיכת" חשמל, אני מורה על ניתוק קו החשמל שמשכו הנתבעים מבית המריבה לשטחם. 23. החלק השני של התביעה הוא לדמי שימוש ראויים בבית המריבה. בעניין זה יש לציין כי התובעים, לא הגישו חוו"ד של מומחה, ולא הביאו כל ראיה שהיא, שתעריך את דמי השימוש הראויים בסך של 1,500₪ לחודש. הדרך לחישוב דמי שימוש ראויים היא על ידי הערכת דמי השכירות הראויים שצדדים סבירים היו מגיעים אליהם בהסכמה בדרך של מו"מ חופשי, וזאת על בסיס אחוז מסוים, המהווה שיעור רווח סביר מערך הנכס כפנוי (ראה למשל פסק דינו של כב' השופט מ' עציוני בע"א 889/75 דרים נ' אגד פד"י לא (2) 20). דרך אחרת: ע"י קביעת הרווח שהנתבע זכה בו עקב השימוש בשטח זה ללא כל תשלום (ע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 633, מול פסקה 11-10). עוד נציין כי "בקביעת דמי שכירות ראויים יש לקחת בחשבון גם את מצב המושכר, גודלו, ומקום הימצאו, ודבר זה ניתן להיעשות רק על סמך עדויות אנשים הבקיאים בדבר, היינו, מומחים ושמאים ..." (ע"א 889/75, שם, בעמ' 25). לא הובאו נתונים לקביעת גובה דמי השימוש הראויים והנהוגים באזור, כפי שציינו התובעים בתצהירם. כמו כן יש לזכור שחלק מבית המריבה נמצא על חלקתם של הנתבעים ויש לקחת גם עובדה זאת בחשבון. 24. הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי לאורך כל התקופה הנתבעת ועד למועד זה, הנתבעים 4-3 גרים בבית המריבה, ומתמונות שצורפו לתצהיר התובעים נראה כי מדובר בבית מגורים לכל דבר ועניין, אני קובע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, על דרך האומדנא, סכום של 700 ₪ לחודש כדמי שימוש ראויים עבור התקופה שבין 1996 ועד למועד הפינוי שקבעתי (15/10/09) סה"כ 115,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 25. הנתבעים 4-1 ישאו בהוצאות המשפט של התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם, וכן, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. סילוק יד