קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לשכר טרחה ראוי מכוח דיני עשיית עושר: התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") הוא עורך דין אשר הגיש תביעה כספית לשכר טרחה או "שכר ראוי" על סך 89,703 ₪ בתאריך 10.8.05 כנגד הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), שהיא בעלת זכויות קנייניות במגרש במתחם המכונה "אדמות הבולגרים", אשר ממוקם מזרחית למושב בית חנן וצפונית למושב בית עובד, בשיעור של רבע מחלקה 87 בגוש 3740, כיום חלקה 279 בגוש 3740 (להלן: "המגרש"). המגרש היה שייך למנוח יחזקאל ברכה ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 19.7.1999 והנתבעת היא יורשתו. המנוח רשום גם כבעל זכויות קנייניות בשיעור של רבע מחלקה 101 בגוש 3740 במתחם "אדמות הבולגרים" (להלן: "החלקה השנייה"). תביעת התובע לשכר טרחת עורך דין מבוססת על פעולות ופעילות התובע לקידום שינוי בתוכנית מתאר שחלה בין היתר על המגרש והחלקה השנייה, פעולות אשר גרמו לקביעת זכויות בנייה במגרש, בעניין זה מבוססת התביעה על עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן התביעה מבוססת על כתב התחייבות בלתי חוזר לתשלום שכר בשווי 10% אם ייקבעו זכויות בניה במגרש. כתב ההתחייבות נחתם, בשנת 1983 על ידי המנוח, עת היה המנוח בעל זכויות של שמינית במגרש (להלן: "כתב ההתחייבות"). מכוחו של כתב ההתחייבות נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בתאריך 9.8.1989 על זכויות המנוח במגרש (כתב ההתחייבות צורף כנספח ט' למוצגי התובע). בנוסף טוען התובע, והנתבעת מכחישה, כי המנוח חתם על כתב התחייבות נוסף בשנת 1987 כאשר רכש חלקה נוספת. נושא זה ידון בהרחבה להלן. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ובה טענה כי התובע זייף את כתב ההתחייבות על מנת לרשום בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על חלק גדול יותר מכפי שהתחייב המנוח ולכן ביקשה כי בית המשפט יצהיר על הזיוף ויורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה הקובעת "להימנע מלעשות עסקה שנרשמה לפי שטר 3136 בתאריך 22.1.07" לטובת התובע על הבעלות של הנתבעת במגרש. ראיות מטעם התובע העידו: התובע, עוה"ד נעמי וייל, מר יוסף גוטליב, שהיה חבר בדירקטוריון החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח") משנת 1992 ועד שנת 1999, מר אברהם בנבניסטי, שהיה חבר בדירקטוריון החברה הארץ ישראלית לישוב עולים בע"מ (להלן: "החברה הארץ ישראלית") החל משנת 1980, השמאית גברת דורית פריאל, שהגישה חוות דעת שמאית ומר צדוק שרמן, אדריכל. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בעצמה. רקע היסטורי "אדמות הבולגרים" הן קרקעות בבעלות פרטית של מאות בעלים, אשר נרכשו במקורן באמצעות שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אותם שליחים פעלו באמצעות החברה הארץ ישראלית. החברה הארץ ישראלית רכשה בכספי ההסתדרות הציונית בבולגריה את אדמות הבולגרים ומכרה חלק מאדמות אלה ליהודים תושבי בולגריה שרצו לרכוש מגרשים בארץ ישראל וזאת בשנות השלושים של המאה הקודמת. ביום 25.4.72 הוקמה החברה לפיתוח. על אדמות הבולגרים חלה בעבר תוכנית R\220 (להלן: "התוכנית המנדטורית"). הודעה בדבר מתן התוקף לתוכנית המנדטורית פורסמה בעיתון רשמי מספר 1624 מיום 23.10.1947 ומכוחה ניתן היה לבנות במגרש ששטחו המינימלי נקבע ל - 1,500 מטר מרובע, בית מגורים צמוד קרקע בתכסית של 15%, בגובה מכסימלי של שתי קומות ולאכלס בו שתי יחידות דיור. פרוש הוראות אלה הוא שסך הכל אחוזי הבניה הם 30% או 450 מטר מרובע (להלן: "זכויות הבניה המקוריות"). ביום 19.6.50 נרשמה החלוקה של אדמות הבולגרים בפנקסי המקרקעין ובשנות החמישים והשישים הועברה הבעלות על המגרשים על שם הרוכשים. בתאריך 24.2.1982 אושרה וקיבלה תוקף תוכנית מתאר מחוזית, מחוז מרכז ת/מ/מ/3 אשר כללה את אדמות הבולגרים לתוך תחומי "גן לאומי" והוחלו על האדמות הוראות תוכנית המתאר הארצית לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף ת/מ/א/8 ובכך נשללה כליל מבעלי הזכויות באדמות הבולגרים כל אפשרות לממש את הזכויות שהוקנו להם מכח התוכנית המנדטורית (להלן: "התוכנית הפוגעת"). בעקבות פעילות שנעשתה לשינוי או ביטול התוכנית הפוגעת, פעילות אשר אדון בה בהמשך, החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה בישיבה מס' 214 מיום 7.5.1985 כדלקמן: "א. לשנות את יעוד הקרקע באזור מושבות דרום יהודה, אדמות הבולגרים, מגן לאומי לאזור מגורים עם בניה צמודת קרקע ורווחה אזורית, כפוף לבדיקת היועץ המשפטי החלטה נתקבלה פה אחד. ב. השינוי האמור יופקד במסגרת השינוי הכולל למושבות דרום יהודה". (להלן: "החלטת המועצה הארצית משנת 1985"). לאחר שהתקבלה החלטת המועצה הארצית משנת 1985, הופקדה בתאריך 25.12.1989 (ילקוט פרסומים 3729 בעמוד 2) תוכנית מתאר שמספרה ת/מ/מ/3/3 מושבות דרום יהודה (תיקון) (להלן: "תוכנית המתאר הארצית משנת 1989"). תוכנית המתאר הארצית משנת 1989 כללה נושאים רבים ושטחים אשר נכללו במחוז המרכז. היא אמורה הייתה ליישם את החלטת המועצה הארצית משנת 1985, אולם כלל לא הגיעה למתן תוקף ולא אושרה במשך שנים רבות. במקביל הוכנה ונערכה תוכנית מתאר אשר מספרה בר/במ/109 (להלן: "תוכנית המתאר") אשר פורסמה ביום 21.4.1994, כאשר תוכנית זו פורסמה ב"הודעה בדבר אישור תוכנית המהווה שינוי מתוכנית מתאר מקומית" ובה נכתב כי אושרה התוכנית המהווה שינוי תוכנית מתאר מקומית הנקראית "תכנית מספר בר/במ/109, שינוי לתכנית R220". על פי ההודעה, השטחים הכלולים בתוכנית הם גוש 3740 חלקות 72 עד 133 וגוש 3741 חלקות 17, 90 עד 231. על פי ההודעה עיקרי הוראות התוכנית הן: "הפיכת השטח לאזור בניה של ישוב רווחה על ידי: א. קביעת אזורים למגורים, צפיפותם, חלוקתם למגרשים והנגישות אליהם; ב. קביעת אזורים למסחר, מבני ציבור ומבני שרות לקהילה; ג. קביעת אזורים לנופש וספורט; ד. קביעת יעודי הקרקעות והשימוש בהן בהתאם לייעודם; ה. התווית רשת דרכים לרכב ולהולכי רגל, קביעת רוחבם ומרחקי הבניה בחלקות הגובלות; ו. קביעת הוראות המבטיחות איכות סביבה לתחום התוכנית; ז. קביעת שלבים לביצוע התוכנית; ח. קביעה בדבר הכנת תוכנית מפורטת הכוללת איחוד וחלוקה". בתאריך 18.4.1994 הוגשה לוועדה המקומית תוכנית מפורטת בר / 109 / 1 (להלן: "התוכנית המפורטת"). ביום 15.6.1994 הוגשו לוועדה המקומית גם טבלאות התמורה והאיזון כנספח לתוכנית המפורטת. ביום 7.9.1997 פורסמה בילקוט פרסומים 4566 הודעה בדבר הפקדת התוכנית המפורטת. הוועדה המקומית והמועצה האזורית גן רווה הגישו התנגדויות לתוכנית המפורטת וכן הוגשו התנגדויות על ידי מספר בעלי זכויות, אשר חלקו על ההקצאה שנקבעה להם על פי טבלאות ההקצאה והאיזון שצורפו לתוכנית. דיון בהתנגדויות נעשה ונערכו שינויים בתוכנית המפורטת עליהן הורתה הועדה המחוזית ולאחר מכן ניתן על ידה אישור לתוכנית. ההודעה בדבר מתן תוקף לתוכנית המפורטת פורסמה בילקוט פרסומים 4670 ביום 13.8.1998 בעמוד 2724, ותחילת תוקפה של התוכנית בתום 15 יום מיום פרסום ההודעה בדבר אישורה ברשומות או בעיתון (סעיף 119 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 - להלן: "חוק התכנון והבניה"). כתבי ההתחייבות אין מחלוקת כי המנוח חתם על כתב התחייבות בלתי חוזר לתשלום שכר טרחת עורך דין של התובע בתאריך 17.3.1983. לטענת התובע כתב ההתחייבות מחייב את המנוח והבאים בנעליו לשלם לו כעורך דין 10% בתוספת מס ערך מוסף משווי המגרש של המנוח עם שינויי ייעודו למגורים. בתאריך 17.3.1983 היה המנוח בעל הזכויות של שמינית במגרש בלבד (228.25 מטר מרובע). המנוח רכש בשנת 1986 שמינית נוספת מהמגרש מגיסתו, הגברת רגינה ברכה (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבעת), אשר אף היא הייתה מחויבת בתשלום שכר טרחת עורך דין כלפי התובע, בגין פעילותו ועבודתו. בידי התובע התחייבות של הגברת רגינה ברכה בנוסח זהה חתומה מיום 5.4.1983. לטענת התובע, הסכים המנוח שכתב ההתחייבות הבלתי חוזר שחתם יכלול אף את השמינית החדשה שרכש ביום 27.8.1986. לפיכך, לטענת התובע, חתם המנוח על כתב התחייבות נוסף בסמוך לאחר השלמת עסקת המכר עם הגברת רגינה ברכה בשנת 1987, אשר כלל את השמינית החדשה שרכש. לטענת התובע, עקב היסח הדעת, לא שונה תאריך החתימה על כתב ההתחייבות החדש והתאריך נשאר 17.3.1983. בנוסף ביום 10.7.1986 רכש המנוח רבע נוסף בחלקה השנייה וזאת מה"ה סופי ויצחק פרימו (ראו נספח ד' לתצהיר הנתבעת). לטענת התובע, גם ה"ה פרימו היו מחויבים לשלם לו שכר טרחת עורך דין ובידיו התחייבות בנוסח זהה, אשר צורפה נספח י"א לתיק מוצגי התובע, וכי עם רכישת רבע החלקה השנייה הסכים המנוח שכתב ההתחייבות המתייחס לחלקו במגרש יורחב ויכלול גם את הרכישה החדשה הזו. כתב ההתחייבות קובע בחלקיו הרלוונטיים כך: "הואיל והאדמות הנ"ל הוכרזו כאדמות חקלאיות ולפי תוכנית מתאר מחוזית - מחוז המרכז, שאושרה סופית, יועדו ל"פארק לאומי"; והואיל ונתתי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לחברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ ו/או לעו"ד רפאל צ'קרוב מתל-אביב לייצג אותי ולפעול לבד ו/או בשיתוף עם עורכי דין אחרים על מנת להשיג שינוי היעוד של האדמות הנ"ל ו/או המגרש שלי בתוכם לאדמה לבניה ו/או להחליפן באדמה אחרת לבניה ו/או להשיג לי פיצויים בגין הנזק שנגרם לי עקב יעוד המגרש שלי ל"פארק לאומי" ו/או בגין הפקעת המגרש הנ"ל: אי לכך אני מתחייב לשלם לעו"ד רפאל צ'קרוב ו/או לעורכי הדין הנ"ל שכר טרחה כולל בגובה 10% בתוספת מע"מ בהתאם לחוק מאחד מאלה: מסכום הפיצויים שיפסקו לטובתי בגין הנזק שנגרם לי ו/או במקרה של הפקעת המגרש שלי או שווי הקרקע לבניה שאקבל כתחליף או במקום המגרש שלי או משווי המגרש שלי עם שינוי יעודו לבניה, הכל כפי שיקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך שימונה בהסכמה הדדית בין החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ כנציגת בעלי המגרשים בחלק הקונסטרוקטיבי של האדמות מול בית חנן לבין עו"ד ו/או עוה"ד הנ"ל. עורך הדין... יהיו רשאים לנכות את שכר הטרחה הנ"ל ומע"מ מכל סכום שיגיע לי כנ"ל עד לתשלום המלא של שכר הטרחה והמס הנ"ל ו/או לעכב כל פעולה ו/או רישום לטובתי בקשר למגרש שלי ו/או תחליפו עד אשר ישולם שכר הטרחה והמס. כמו כן יהיו רשאים לרשום הערת אזהרה בספרי האחוזה בגין קיום התחייבות זו כשיעבוד לכל דבר והמונע כל פעולה של העברת בעלות, השכרה, החכרה או שעבוד אחר במגרש שלי וזאת עד אשר ישולם במלואו שכר הטרחה והמס המגיעים כנ"ל... במידה ושכר הטרחה והמס לא ישולמו במועדם על ידי, הם יהיו צמודים למדד יוקר הבניה או מדד יוקר המחיה, הכל לפי בחירת עורך הדין... כמו כן אני מתחייב לשאת בכל האגרות, ההיטלים, הוצאות מדידות ומיפוי, שכר שמאים... שיעשו... התחייבות זו הינה בלתי חוזרת מאחר וזכויות של צד שלישי כרוכות בעצם נתינתה". כאמור, הנתבעת אינה חולקת על כך כי המנוח חתם על כתב ההתחייבות ביום 17.3.1983, כאשר בידיו הייתה שמינית מן המגרש. הנתבעת חולקת על כל ההתחייבויות הנוספות מצד המנוח, שהתובע טוען להם. הנתבעת טוענת כי התובע זייף את כתב ההתחייבות עליו חתם המנוח ב - 7.3.1983 כך שנמחקה הספרה "שמינית" ונכתב במקומה "רבע" וכן שונו מספר המטרים המרובעים כך שבמקום 228.25 מטר מרובע נכתב 456.5 מטר מרובע. עוד טוענת הנתבעת כי עקב עיסוקה בפרצלציות, בעוד בעלה היה כימאי, אשר אינו מבין דבר בענייני מקרקעין, הרי היא זו שכל הזמן ליוותה את פעולתו בענייני מקרקעין ותמיד הלכה איתו גם למשרדו של התובע ולכן לא יתכן שבעלה המנוח לקח על עצמו התחייבויות שהיא אינה יודעת עליהן. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הציג ראיה כי כתב ההתחייבות אכן נחתם על ידי המנוח בשנת 1987. התובע אכן לא ידע להסביר מדוע כתב ההתחייבות אינו נושא תאריך כראוי. הנתבעת אף טוענת כי לא הייתה כל סיבה שהמנוח ייקח על עצמו התחייבות של גיסתו כלפי התובע ואף לא שייקח על עצמו התחייבותם של ה"ה פרימו, שהם אנשים זרים לחלוטין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בנושא כתב ההתחייבות אני מוצאת כי הדין עם הנתבעת. נטל ההוכחה כי המנוח התחייב כלפי התובע על שתי החלקות הנוספות שרכש מוטל על התובע (ראו ת.א. (נצרת) 1030/04 רחמון נגד בן נאסר, לא פורסם, 15.1.09; עמ (ירושלים) 553/04 ס.ס. נגד י.ס. לא פורסם, 30.6.04). מדובר בנטל גבוה יותר במקרה זה, מאחר והתביעה קשורה בהתחייבות של מי שאינו עוד בין החיים ואינו יכול לעמוד ולהעיד. בנסיבות אלה מן הראוי היה שהתובע ידאג להבאת הגברת רגינה ברכה וה"ה פרימו, אשר יעידו ויחזקו את גרסתו כי המנוח אכן התחייב כפי שטען התובע. אי הבאת עדים אלה פועלת לרעת גירסתו של התובע. יתר על כן, הטענה כי המנוח לקח על עצמו התחייבות של אנשים זרים ואף של גיסתו, אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר וניסיון החיים. עוד אציין כי הטענה שהמנוח חתם בשנת 1987 על התחייבות לשכר טרחה בעניין עסקה שעשה חצי שנה קודם לכן (באוגוסט 1986) גם היא אין בה הגיון, כיוון שמקובל הוא שעל כל המסמכים הקשורים לעסקה, לרבות העברת התחייבויות מצד למשנהו חותמים במעמד חתימת ההסכם, ולכן סביר היה שהמנוח היה חותם במועד חתימת ההסכם ולא חצי שנה מאוחר יותר. במועד זה לא היה למנוח כל אינטרס או סיבה לחתום על התחייבות שכזו ולכן ללא הוכחה נוספת ובהתחשב בכך שבכתב ההתחייבות השני לא נרשם תאריך נכון, אני דוחה את טענת התובע, כי המנוח התחייב כלפיו לתשלום שכר טרחה מעבר להתחייבותו הראשונה התקפה לתשלום שכר טרחה בסך של 10% מערך המגרש בגין שמינית המגרש (228.25 מטר מרובע). משקבעתי כפי שקבעתי, איני מוצאת לנכון לקבוע כי הוכח כי התובע זייף את המסמך. על מנת להוכיח זיוף יש צורך לעמוד ברמת הוכחה גבוהה מכפי הנדרש בהליך אזרחי רגיל ולא השתכנעתי כי כך אכן נעשה. התובע עצמו הודה ומסר גרסאות שונות מהן עולה כי נפלה טעות בעניין מסמך זה. ממילא אין בקביעתי כדי לפגוע בנתבעת שהרי אין אפשרות למחוק את הערת האזהרה בשל התחייבות המנוח בגין השמינית הראשונה, שאין מחלוקת כי צריכה הייתה להיות רשומה על המגרש. לפיכך אני קובעת כי אני דוחה את התביעה שכנגד ואיני מבטלת את הערת האזהרה, אשר יש לה הצדקה בשל ההתחייבות התקפה של המנוח. טענת ההתיישנות הנתבעת טענה כי תביעת התובע התיישנה ביום 7.5.92 כיוון ששינוי יעוד המקרקעין לקרקע לבניה, שהוא התנאי לתשלום בכתב ההתחייבות, נעשה עם החלטת המועצה הארצית מיום 7.5.85. לעניין זה, הנתבעת טוענת כי טענת התובע כי עילת התביעה התגבשה רק ביום 28.8.1998, 15 יום לאחר מתן תוקף לתוכנית המפורטת, אינה נכונה. הנתבעת טוענת כי התובע מנסה לגמד את משמעות החלטת המועצה הארצית בדבר שינוי יעוד הקרקע מ"גן לאומי" ל"אזור מגורים", אולם עיון בכתב ההתחייבות מעלה, כי כל שנדרש מהתובע על מנת לקבל את שכר טרחתו הוא להשיג שינוי היעוד של האדמות לאדמה לבניה. כלומר, טוענת הנתבעת, כי מדובר בשינוי יעוד לאדמה לבניה ולא להבאה למצב של יישום תוכניות לצורך אפשרות בניה בפועל. לעניין זה הנתבעת מפנה לחוזי מכירת מקרקעין באדמות הבולגרים שניסח התובע במהלך השנים וכן לעדותו בפני. לאחר שבחנתי את טענות הנתבעת בדבר התיישנות אינני מקבלת אותם. הביטוי "השגת שינוי היעוד לבניה" בכתב ההתחייבות הוא רחב מספיק על מנת שיכלול בתוכו גם את הבאת הקרקע למצב של יישום תוכניות לצורך אפשרות בניה בפועל. אין מחלוקת כי התובע המשיך ופעל גם לאחר החלטת המועצה הארצית מיום 7.5.85 ליישום ההחלטה ולקידום הפרויקט. בנסיבות שכאלה ברור שהתובע לא ראה את סוף עבודתו בהחלטת המועצה הארצית וגם המנוח והנתבעת לא פנו אליו והודיעו לו כי אינם מתכוונים לשלם לו שכר טרחה עבור המשך פעילותו. בנסיבות שכאלה יש לפרש את המושג שינוי יעוד לבניה ככולל את כל המרכיבים אליהם שאף התובע, דהיינו הבאת האדמות למצב תכנוני שיאפשר בניה בפועל. סוף דבר שאני דוחה את טענת ההתיישנות כנגד ההתחייבות של המנוח מיום 17.3.83. עשיית עושר התובע טוען כי עומדת לו גם עילה חילופית לעילת כתב ההתחייבות היא עילת עשיית עושר ולא במשפט. לעניין זה מבקש התובע להסתמך על פסק הדין של כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני בתיק אזרחי 889/92 ו - 250/98 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל ואח', אשר פורסם בשני חלקים ביום 12.1.09 וביום 28.1.07 (להלן: "תיק אורן"). לטענת התובע, פעילותה של התובעת הגברת אורן בתיק אורן, אשר ניהלה את פרויקט שכונת נווה ים ארסוף מאז 1977 לצורך הפשרת אדמות ארסוף לבניה, ובכלל זה המגרשים של הנתבעים באותו תיק, פעילות אשר הסתיימה בהצלחה בשנת 1990 עם כניסתה לתוקף של תוכנית מתאר, אשר מאפשרת בניה על חלקות הנתבעים, כמו גם על חלקתה של אורן, ועליית שוויים של המגרשים בארסוף באופן משמעותי, דומה ולעיתים אף זהה לפעילותו של התובע בתיק זה. התובע טוען ואין על כך מחלוקת מצד הנתבעת, כי הוא פעל לביטול התוכנית הפוגעת וכן פעל לכך שתוכנית המתאר והתוכנית המפורטת יכנסו לתוקף. התובע טוען שהוא שהשיב, "במו ידיו", את מלוא זכויות הבניה לבעלי המגרשים וביניהם הנתבעת בתיק זה. התובע הוא שכינס את החברה לפיתוח וקבע ביחד איתה את דרכי המאבק, את בחירת המתכננים, קביעת תקציבים, והכל על מנת להיאבק ולהביא לביטול התוכנית הפוגעת ולאישור התוכניות המקנות זכויות בניה. התובע מציין כי מרגע שנקבע כי האדמות יכללו לפי התוכנית הפוגעת בתחום "גן לאומי" הוא הגיש בשנת 1983 ובשנת 1984 מאות תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשמם ומטעמם של בעלי הזכויות באדמות הבולגרים. על פי עדותו הגשת תביעות הפיצויים בסכום כולל של כ-13,000,000 דולר היא שגרמה, בסופו של הליך, לביטול ההכרזה וסללה את הדרך לתוכניות המאפשרות בניה. התובע תיאר בתצהירו בפרוט את ההליכים שקיים בסוגיית תביעות הפיצויים כאשר לאחר שהועדה המקומית החליטה לדחות את תביעות הפיצויים פנה לוועדה המחוזית במחוזי המרכז וביקש לבטל את ההחלטה של הועדה המקומית וכן פנה לחברי כנסת ואף נפגש עם שר הפנים באותה תקופה, ד"ר יוסף בורג ז"ל, בענין זה. כמו כן קיים פגישות עם גורמים שונים ואף הוקמה ועדת היגוי בלתי רשמית. שהתובע השתתף בה, על מנת לגבש לאדמות הבולגרים תוכנית מוסכמת למגורים. במקביל לעבודה בועדת ההיגוי, שהייתה במהלך השנים 1983 עד 1984 , המשיך התובע בפגישות עם גורמים שונים על מנת לקדם את החזרת זכויות הבניה לאדמות הבולגרים. ביום 26.6.94 התקיימה פגישה בין התובע לבין מר דב שיש, הממונה על מחוז המרכז ובמסגרת פגישה זו סוכם כי הנושא יועבר להחלטת הועדה המחוזית, וכך, בוספו של דבר, החליטה הועדה המחוזית ביום 1.8.1984 להמליץ בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה לשנות את התוכנית הפוגעת, ואכן במאי 1985, כשלוש שנים לאחר שאדמות הבולגרים נכללו בתחומי גן לאומי, נקבע כי יש לשנות את יעוד הקרקע מגן לאומי לאזור מגורים עם בניית צמודת קרקע ורווחה אזורית. אולם לטענת התובע גם בכך לא הסתיימה עבודתו, מאחר והשינוי אמור היה להיות מופקד ומפורסם באמצעות תוכנית מתאר מחוזית, אשר בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, כפי שתואר בתחילת פסק הדין, וכך המשיך התובע לטפל ביישום החלטת המועצה הארצית באמצעות תוכניות מתאר נוספות שהתובע הוא זה שפעל לצורך קבלתם ופרסומם. התובע טוען שעבד ללא לאות במשך 16 שנים, על מנת שזכויות הבניה יגיעו למגרשים ולמצבם היום. בכך טוען התובע כי פעל בדומה לאורן בתיק אורן ופנה לכל הגורמים האפשריים במוסדות התכנון תוך פגישות עם יועצים שונים לרבות עורכי דין וארדריכלים, שרים, ומנהלי מחוזות והכל על מנת לקדם את הבנייה באדמות הבולגרים. התובע טוען כי אישור התוכנית המפורטת, היא התוכנית אשר הקצתה את המגרשים לבעלי המגרשים וקבעה את זכויות הבניה לכל מגרש ומגרש הפכה את הקרקע לבעלת שווי כספי עצום, כאשר במשך עשרות שנים קודם לכן לא ניתן היה לבנות על אותם מגרשים וערכם היה בהתאם. במקרה זה לטענת התובע אישור התוכנית המפורטת, גרם לקרקעות להיות בעלות שווי כספי אשר פורט בחוות דעת השמאית פריאל (להלן: "השמאית"). השמאית בחנה את שווי הקרקעות בשנת 1994, לאחר אישור התוכנית המפורטת, כאשר שווי מגרש נע בין 140,000 $ ארה"ב לבין 180,000 $ ארה"ב שעה שבשנת 1983 בעת הכרזת הקרקע כגן לאומי, שווי מגרש נע בסביבות 1,000 $ ארה"ב, לטענת התובע. התובע טוען עוד כי הוא נעזר בכישוריו המקצועיים, על מנת למנף את הפעילות שלו ואת עבודתו, ובנוסף פעל כמתאם ומוציא לפועל בין בעלי המקצועות השונים אשר עזרו לו וסייעו בידו. בעניין זה טוען התובע, כי בתיק אורן קבע בית המשפט כי למרות שאורן נעדרת השכלה פורמלית בתחומים בהם פעלה, הרי התוצאה המוצלחת מבחינת בעלי המגרשים מדברת בעד עצמה. עוד טוען התובע כי בפסק דין אורן, למרות העובדה שהפעילות לקידום הפרוייקט בארסוף נעשתה על ידי אורן גם עבור עצמה ובני משפחתה, הרי שבית המשפט קבע כי אורן פעלה לא רק למען קידום ענייניה האישיים כי אם גם לטובת בעלי המגרשים כולם. לעניין זה טוען התובע כי ניתן ללמוד מעניין אורן לעניינו, משום שגם הוא, למרות שמגרשיו הועברו לילדיו, הרי שהוא פעל לטובת כל בעלי המגרשים ולא ניהל את מלחמתו האישית בלבד וכי דווקא השימוש שעשה בכישוריו המקצועיים כעו"ד כמו התביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הם שסללו את הדרך לתוכנית המתאר שביטלה את התוכנית הפוגעת וכן לתוכנית המפורטת. התובע טוען עוד כי מבחינה משפטית המקרים בהם יש מקום לפסוק שכר עבור שירותים, בהם לא נכרת חוזה של ממש, נופלים היום לגדרם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט עמוד 212 ועמוד 215 - להלן: "ספרו של פרידמן"). בנוסף טוען התובע כי בנוהג שבעולם שאין דרכו של אדם להשכיר את שרותיו ולהעניק מעבודתו המקצועית שלא על מנת לקבל פרס עובר פועלו, הלכה היא שבגין עבודה זכאי אדם לשכר ובודאי שכך הוא עורך דין שפעל לקידום נושא משפטי. לעניין זה מפנה התובע ע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף פ"ד לה (4) 45. התובע טוען כי הנתבעת התעשרה ממעשיו ופעולותיו כך שכיום מגרש הנתבעת הושבח מסכום של 1,000 $ לסכום של 150,000 $ ולכן על הנתבעת לשלם לו שכר ראוי. עוד הוא טוען כי הוא מונה על ידי החברה לפיתוח בשם חבריה, אשר הינם בעלי קרקעות באדמות הבולגרים על מנת לרכז את המאבק להחזרת הזכויות. התובע טוען כי הוא זכאי לשכר טרחה במלוא סכום התביעה דהיינו 10% בתוספת מע"מ משווי מגרש הנתבעת, כפי שהוסכם על ידי הנתבעת בתיק זה ובתיקים אחרים. כנגד טענות התובע טוענת הנתבעת כי התובע פעל בעבור עצמו וחברות שבשליטתו להשבחת 44 המגרשים שבבעלות החברה הארץ ישראלית ולפיכך אינו זכאי לתשלום נוסף על כל הכספים ששתי החברות שילמו לו ועל הכספים שהנתבעת והמנוח שילמו במרוצת השנים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח מהו השכר הראוי שהוא זכאי לו ולא הוכח מהו שווי מגרשה של הנתבעת עובר להגשת התביעה. לטעמי דין תביעת התובע בעניין זכותו לשכר ראוי להתקבל. בהסתמך על פסק הדין בענייין אורן הרי שהעובדה שהתובע פעל גם עבור מגרשיו או מגרשיי ילדיו אינה מונעת את שכר הטרחה. לעניין זה קובע כבוד השופט בנימיני בסעיף 152 לפסק הדין מיום 28.1.07 כך: "אינני מתעלם מן העובדה שהתובעת פעלה גם לקידום אינטרס אישי, וכי היא לא התבקשה - לפחות לא בצורה מפורשת - על-ידי הנתבעים לפעול עבורם. אך עובדה זו נובעת מכך שהם הבינו היטב כי היא איננה יכולה לפעול רק עבורה, קרי: בנוגע למגרשה המשפחתי, אלא שהיא מחויבת לפעול להפשרת כלל המגרשים בארסוף לבניה. הפתרון שאפשר זאת היה תוכנית איחוד וחלוקה של כל המגרשים, והעובדה היא שמאז שנות ה-70 לא יכלו בעלי מגרשים בודדים לבנות בית בארסוף. האינטרס האישי של התובעת והאינטרסים של הנתבעים היו כרוכים זה בזה, שהרי לא ניתן היה לקדם תוכנית המפשירה את הבניה בארסוף אלא בצורה מרוכזת, לגבי כלל המגרשים... הנתבעים במקרה זה הם אותם "טרמפיסטים" (free riders), אשר מעדיפים "לשבת על הגדר" ולהמתין שהעבודה תיעשה בידי אחרים למענם. הם מפיקים תועלת רבה מפעילותם של האחרים, אך אינם מעוניינים להשתתף בתשלום כלשהו. במקרה זה מדובר בהפקת טובת הנאה משמעותית ביותר, שנובעת מפעילות רבת שנים של התובעת שהוכתרה בהצלחה מרובה. לאור זאת סבור אני כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק לתובעת תגמול כספי, הגם שלא נתבקשה בצורה מפורשת לפעול לטובת הנתבעים, ולמרות שפעלה גם למען קידום אינטרס אישי." והדברים יפים גם לתובע שבפני. יתר על כן הגברת אורן קיבלה שכר ראוי, למרות שלא הייתה מקצועית בתחום ולכן לא עמדה לה החזקה בדבר כוונה לגבות שכר עבור פעילותה לקידום הפרויקט ובכל זאת אושר לה שכר ראוי בגין פעילות (סעיף 153 לפסק הדין מיום 28.1.07). בעניין זה יש יתרון ברור לתובע שכעורך דין קיימת לגביו החזקה שהוא אינו ופועל ללא כוונה לגבות שכר. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי שילמה כל השנים כספים לחברות כאו כי התובע קיבל שכר טרחה מן החברה בגין מגרשיה ולכן לא מגיע לו שכר ראוי בגין עבודתו כלפיה. לטעמי, אין כל רלוונטיות לסכומי שכר טרחה אחרים שהתובע אמור לקבל או קיבל מגורמים אחרים או בעלי מגרש אחרים בגין עבודתו. זו בדיוק ההכרעה בפסק דין אורן המחייבת את כל בעלי המגרשים להשתתף ולא רק חלק מהם. אשר לסכומים ששולמו לחברות במהלך השנים, ככל ששולמו, הרי שהסכומים ששולמו לחברות ולא לתובע. אשר לשיעור השכר הראוי, הרי שאיני מוצאת כי שכר של 10%, כפי שנתבע על ידי התובע, הוא אינו שכר ראוי בנסיבות הענין והוא גבוה בהרבה מן הראוי. אמנם עבודתו של התובע הייתה לא מעטה ונמשכה על פני שנים רבות, אולם נראה כי עבודתה של אורן הייתה קשה יותר והיא קיבלה 4% בלבד משווי המגרשים. לפיכך אני מוצאת כי התובע, למרות היותו עורך דין זכאי לאותו שיעור שנקבע לאורן בפסק הדין. אשר לשווי המגרשים, הרי שיש להעריכם למועד אישור התוכנית הסופי, 13.8.98 (ראו בפסק הדין אורן מיום 12.1.09 בסעיף 19). לעניין זה הביא התובע חוות דעת של השמאית, הגברת פריאל, מיום 14.1.99. השמאית לא בחנה את מגרש התובעים באופן פרטני אך ציינה כי שווי המגרשים נע בהתאם למיקומם בין 140,000 $ ועד 180,000 $. הנתבעת הגישה חוות דעת שמאי מטעמה, מאיר חיים, אשר ביצע הערכת שמאי ספציפית למגרש בקובעו כי לשנת 1999 המחיר למ"ר הוא 200$ למטר מרובע. אמנם גברת פריאל אמינה בעיני אך היא לא ביצעה הערכת שווי של המגרש הספציפי שעליו נסוב הדיון ולכן אני מעדיפה את חוות דעתו של השמאי מאיר חיים. יחד עם זאת, אני מוצאת כי בנסיבות תיק זה אין זה מן הראוי לחייב את הנתבעת בשכר ראוי בגין חלקי המגרשים בגינם לא הייתה התחייבות מפורשת. התובע מבקש להסתמך על עילה של עשיית עושר ולא במשפט כאשר כידוע "דיני עשיית עושר בנויים על הצדק, על היושר ועל הטוב: "וְעָשִיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים, ו, יח [ג]). ex aequo et bono בלשון הרומיים העתיקים (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר נ' פורום אבזרים פ"ד נב (4) 289, 356 מול ה'). ועוד נאמר בעניין זה: "השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח" (פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 46). כלומר, בשל אופי הזכות הזו שבבסיסה ניתן לשקול גם את התנהלות הצדדים לרבות התובע, ניתנת לבית משפט האפשרות שלא לחייב אם מצא שהחיוב "בלתי צודק" בנסיבות העניין. לטעמי, נסיונו של התובע להיתלות במסמך שמהותו אינה ברורה ובהתחייבות שלא ניתן היה להוכיחה כלל, על מנת ליצור התחייבות כספית של הנתבעת כלפיו אינה ראויה בעיני ולכן אני מוצאת שלא מן הראוי שהנתבעת תשלם לתובע על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט ולכן אני דוחה את תביעת התובע לחיוב הנתבעת בשל השמינית הנוספת במגרש והרבע בחלקה הנוספת. הסכום לתשלום על פי ההתחייבות משנת 1983 חייבת הנתבעת 10% משווי 228.25 מטר מרובע. על פי הערכת השמאי מטעם הנתבעת (200$ למטר מרובע) השווי הוא סך של 45,650$. 10% הם 4,565$, אשר לפי שער דולר יציג במועד שבו נכנסה התוכנית המפורטת לתוקף הם כ- 17,000 ₪, אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומדים על 35,000 ₪. סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,000 ₪. בנסיבות תיק זה איני מוצאת לנכון לפסוק לתובע הוצאות. שכר טרחה ראוישכר טרחה