קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לשכר טרחה ראוי: התובע הוא עורך דין, אשר הגיש תביעה כספית לשכר טרחה או "שכר ראוי" על סך 78,975 ₪ בתאריך 10.8.05 כנגד הנתבעים, שהם בעלי זכויות קנייניות במגרש בתוך מתחם המכונה "אדמות הבולגרים", אשר נמצא מזרחית למושב בית חנן וצפונית למושב בית עובד, בשיעור של מחצית מחלקה 90 בגוש 3740 (להלן: "המגרש"). המגרש היה שייך לגברת רחל לוי ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפטרה בשנת 1993 והנתבעים הם יורשיה. תביעת התובע לשכר טרחת עורך דין מבוססת על פעולות ופעילות התובע לקידום שינוי בתוכנית מתאר, שחלה, בין היתר, על מגרש המנוחה, פעולות, אשר גרמו לקביעת זכויות בנייה במגרש. בהקשר זה מבוססת התביעה על עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן התביעה מבוססת על כתב התחייבות לתשלום שכר בשווי 10% משווי המגרש אם יקבעו זכויות בניה במגרש. כתב ההתחייבות נחתם, בשנת 1984 על ידי בנה של המנוחה, מר שמואל לוי, שנפטר בשנת 1988 (להלן: "הבן המנוח"). התובע טוען כי חתימה זו של הבן המנוח הייתה בשמה ומכוחה של המנוחה (להלן: "כתב ההתחייבות"). מכוחו של כתב ההתחייבות נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בתאריך 4.7.1993 על זכויות הנתבעים במגרש (כתב ההתחייבות צורף כנספח ט' למוצגי התובע). ראיות מטעם התובע העידו: התובע, עוה"ד נעמי וייל, מר יוסף גוטליב, שהיה חבר בדירקטוריון החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח") משנת 1992 ועד שנת 1999, מר אברהם בנבניסטי, שהיה חבר בדירקטוריון החברה הארץ ישראלית לישוב עולים בע"מ (להלן: "החברה הארץ ישראלית") החל משנת 1980, השמאית גברת דורית פריאל, שהגישה חוות דעת שמאית ומר צדוק שרמן, אדריכל. מטעם הנתבעים העידו: אידה קומפורט (הנתבעת 1), רחל אלחדיף (הנתבעת 2), אביבה זיסמן (הנתבעת 4). רקע היסטורי "אדמות הבולגרים" הן קרקעות בבעלות פרטית של מאות בעלים, אשר נרכשו במקורן באמצעות שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אותם שליחים פעלו באמצעות החברה הארץ ישראלית. החברה הארץ ישראלית רכשה בכספי ההסתדרות הציונית בבולגריה את אדמות הבולגרים ומכרה חלק מאדמות אלה ליהודים תושבי בולגריה שרצו לרכוש מגרשים בארץ ישראל וזאת בשנות השלושים של המאה הקודמת. ביום 25.4.72 הוקמה החברה לפיתוח. על אדמות הבולגרים חלה בעבר תוכנית R\220 (להלן: "התוכנית המנדטורית"). הודעה בדבר מתן התוקף לתוכנית המנדטורית פורסמה בעיתון רשמי מספר 1624 מיום 23.10.1947 ומכוחה ניתן היה לבנות במגרש ששטחו המינימלי נקבע ל - 1,500 מטר מרובע, בית מגורים צמוד קרקע בתכסית של 15%, בגובה מכסימלי של שתי קומות ולאכלס בו שתי יחידות דיור. פרוש הוראות אלה הוא שסך הכל אחוזי הבניה הם 30% או 450 מטר מרובע (להלן: "זכויות הבניה המקוריות"). ביום 19.6.50 נרשמה החלוקה של אדמות הבולגרים בפנקסי המקרקעין ובשנות החמישים והשישים הועברה הבעלות על המגרשים על שם הרוכשים. בתאריך 24.2.1982 אושרה וקיבלה תוקף תוכנית מתאר מחוזית, מחוז מרכז ת/מ/מ/3 אשר כללה את אדמות הבולגרים לתוך תחומי "גן לאומי" והוחלו על האדמות הוראות תוכנית המתאר הארצית לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף ת/מ/א/8 ובכך נשללה כליל מבעלי הזכויות באדמות הבולגרים כל אפשרות לממש את הזכויות שהוקנו להם מכח התוכנית המנדטורית (להלן: "התוכנית הפוגעת"). בעקבות פעילות שנעשתה לשינוי או ביטול התוכנית הפוגעת, פעילות אשר אדון בה בהמשך, החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה בישיבה מס' 214 מיום 7.5.1985 כדלקמן: "א. לשנות את יעוד הקרקע באזור מושבות דרום יהודה, אדמות הבולגרים, מגן לאומי לאזור מגורים עם בניה צמודת קרקע ורווחה אזורית, כפוף לבדיקת היועץ המשפטי החלטה נתקבלה פה אחד. ב. השינוי האמור יופקד במסגרת השינוי הכולל למושבות דרום יהודה". (להלן: "החלטת המועצה הארצית משנת 1985"). לאחר שהתקבלה החלטת המועצה הארצית משנת 1985, הופקדה בתאריך 25.12.1989 (ילקוט פרסומים 3729 בעמוד 2) תוכנית מתאר שמספרה ת/מ/מ/3/3 מושבות דרום יהודה (תיקון) (להלן: "תוכנית המתאר הארצית משנת 1989"). תוכנית המתאר הארצית משנת 1989 כללה נושאים רבים ושטחים אשר נכללו במחוז המרכז. היא אמורה הייתה ליישם את החלטת המועצה הארצית משנת 1985, אולם כלל לא הגיעה למתן תוקף ולא אושרה במשך שנים רבות. במקביל הוכנה ונערכה תוכנית מתאר אשר מספרה בר/במ/109 (להלן: "תוכנית המתאר") אשר פורסמה ביום 21.4.1994, כאשר תוכנית זו פורסמה ב"הודעה בדבר אישור תוכנית המהווה שינוי מתוכנית מתאר מקומית" ובה נכתב כי אושרה התוכנית המהווה שינוי תוכנית מתאר מקומית הנקראית "תכנית מספר בר/במ/109, שינוי לתכנית R220". על פי ההודעה, השטחים הכלולים בתוכנית הם גוש 3740 חלקות 72 עד 133 וגוש 3741 חלקות 17, 90 עד 231. על פי ההודעה עיקרי הוראות התוכנית הן: "הפיכת השטח לאזור בניה של ישוב רווחה על ידי: א. קביעת אזורים למגורים, צפיפותם, חלוקתם למגרשים והנגישות אליהם; ב. קביעת אזורים למסחר, מבני ציבור ומבני שרות לקהילה; ג. קביעת אזורים לנופש וספורט; ד. קביעת יעודי הקרקעות והשימוש בהן בהתאם לייעודם; ה. התווית רשת דרכים לרכב ולהולכי רגל, קביעת רוחבם ומרחקי הבניה בחלקות הגובלות; ו. קביעת הוראות המבטיחות איכות סביבה לתחום התוכנית; ז. קביעת שלבים לביצוע התוכנית; ח. קביעה בדבר הכנת תוכנית מפורטת הכוללת איחוד וחלוקה". בתאריך 18.4.1994 הוגשה לוועדה המקומית תוכנית מפורטת בר / 109/ 1 (להלן: "התוכנית המפורטת"). ביום 15.6.1994 הוגשו לוועדה המקומית גם טבלאות התמורה והאיזון כנספח לתוכנית המפורטת. ביום 7.9.1997 פורסמה בילקוט פרסומים 4566 הודעה בדבר הפקדת התוכנית המפורטת. הוועדה המקומית והמועצה האזורית גן רווה הגישו התנגדויות לתוכנית המפורטת וכן הוגשו התנגדויות על ידי מספר בעלי זכויות, אשר חלקו על ההקצאה שנקבעה להם על פי טבלאות ההקצאה והאיזון שצורפו לתוכנית. דיון בהתנגדויות נעשה ונערכו שינויים בתוכנית המפורטת עליהן הורתה הועדה המחוזית ולאחר מכן ניתן על ידה אישור לתוכנית. ההודעה בדבר מתן תוקף לתוכנית המפורטת פורסמה בילקוט פרסומים 4670 ביום 13.8.1998 בעמוד 2724, ותחילת תוקפה של התוכנית בתום 15 יום מיום פרסום ההודעה בדבר אישורה ברשומות או בעיתון (סעיף 119 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 - להלן: "חוק התכנון והבניה"). כתב ההתחייבות התובע טען כי המנוחה חתמה על כתב התחייבות בלתי חוזר לתשלום שכר טרחת עורך דין בתאריך 8.2.1984 וזאת באמצעות מיופה כוחה ונציגה דאז, בנה המנוח. נציין שהבן המנוח נפטר בתאריך 5.10.1988. לטענת התובע כתב ההתחייבות מחייב את המנוחה והבאים בנעליה לשלם לו כעורך דין 10% בתוספת מס ערך מוסף משווי המגרש של המנוחה עם שינוי ייעודו למגורים. כתב ההתחייבות קובע בחלקיו הרלוונטיים כך: "הואיל והאדמות הנ"ל הוכרזו כאדמות חקלאיות ולפי תוכנית מתאר מחוזית - מחוז המרכז, שאושרה סופית, יועדו ל"פארק לאומי"; והואיל ונתתי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לחברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ ו/או לעו"ד רפאל צ'קרוב מתל-אביב לייצג אותי ולפעול לבד ו/או בשיתוף עם עורכי דין אחרים על מנת להשיג שינוי היעוד של האדמות הנ"ל ו/או המגרש שלי בתוכם לאדמה לבניה ו/או להחליפן באדמה אחרת לבניה ו/או להשיג לי פיצויים בגין הנזק שנגרם לי עקב יעוד המגרש שלי ל"פארק לאומי" ו/או בגין הפקעת המגרש הנ"ל; אי לכך אני מתחייב לשלם לעו"ד רפאל צ'קרוב ו/או לעורכי הדין הנ"ל שכר טרחה כולל בגובה 10% בתוספת מע"מ בהתאם לחוק מאחד מאלה: מסכום הפיצויים שיפסקו לטובתי בגין הנזק שנגרם לי ו/או במקרה של הפקעת המגרש שלי או שווי הקרקע לבניה שאקבל כתחליף או במקום המגרש שלי או משווי המגרש שלי עם שינוי יעודו לבניה, הכל כפי שיקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך שימונה בהסכמה הדדית בין החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ כנציגת בעלי המגרשים בחלק הקונסטרוקטיבי של האדמות מול בית חנן לבין עו"ד ו/או עוה"ד הנ"ל. עורך הדין... יהיו רשאים לנכות את שכר הטרחה הנ"ל ומע"מ מכל סכום שיגיע לי כנ"ל עד לתשלום המלא של שכר הטרחה והמס הנ"ל ו/או לעכב כל פעולה ו/או רישום לטובתי בקשר למגרש שלי ו/או תחליפו עד אשר ישולם שכר הטרחה והמס. כמו כן יהיו רשאים לרשום הערת אזהרה בספרי האחוזה בגין קיום התחייבות זו כשיעבוד לכל דבר והמונע כל פעולה של העברת בעלות, השכרה, החכרה או שעבוד אחר במגרש שלי וזאת עד אשר ישולם במלואו שכר הטרחה והמס המגיעים כנ"ל... במידה ושכר הטרחה והמס לא ישולמו במועדם על ידי, הם יהיו צמודים למדד יוקר הבניה או מדד יוקר המחיה, הכל לפי בחירת עורך הדין... כמו כן אני מתחייב לשאת בכל האגרות, ההיטלים, הוצאות מדידות ומיפוי, שכר שמאים... שיעשו... התחייבות זו הינה בלתי חוזרת מאחר וזכויות של צד שלישי כרוכות בעצם נתינתה". לטענת התובע, מכתב ההתחייבות עולה, כי אם עקב פעילותו של התובע יושבו זכויות הבניה לבעלי המגרשים, כי אז ישלמו בעלי המגרשים לתובע שכר טרחת עורך דין בגובה 10% משווי השוק של המגרשים שבבעלותם בתוספת מס ערך מוסף כחוק. יש לציין, כי נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע על זכויותיה של המנוחה במגרש. הנתבעים טוענים כנגד כתב ההתחייבות כי אין מחלוקת כי הוא לא נחתם על ידי המנוחה וכי אין כל הוכחה כי בנה המנוח חתם בשמה מכח יפוי כח שניתן לו לחתום בשמה והוא אף לא כתב ליד חתימתו כי הוא חותם מכח יפוי כח. עוד טוענים הנתבעים כי הבן המנוח היה חולה סרטן בשנים שלפני מותו וכי המנוחה הייתה במלוא חושיה ותפקדה עד שנה וחצי לפני מותה, דהיינו עד שנת 1992. צודקים הנתבעים בטענתם כי לא הוכח שהבן המנוח חתם בשם אמו כמיופה כחה. לעניין זה אין די בעדותו של התובע כדי לחייב את המנוחה ומכאן גם את יורשיה במסמך שלא נחתם על ידה. אמנם התובע ציין כי היו מקרים שבהם הבן המנוח ייצג את אמו בענייניה, אולם גם הוא ציין כי היו מקרים שהיא באה בעצמה. יתרה מכך, על מנת לחייב בסכום כה גדול על המנוחה היה להתייצב בעצמה ולחתום על התחייבות. ניתן לראות בבן המנוח כמי שעשה פעולות פיסיות בעבור אימו כמקובל, אולם בכל הנוגע לפעולה משפטית, אשר תחייב אותה ואת יורשיה היה צורך להראות יפוי כח, דבר שלא הוצג במהלך המשפט. יוער, כי איני משתיתה את החלטתי על טענת הנתבעים כי דווקא הגברת אידה אלחדיף היא שטיפלה בענייני המנוחה ולא הבן המנוח וניתן להניח כי במידת הצורך שניהם היו מסייעים על ידה. אולם העיקר הוא, לטעמי, כי התובע לא הוכיח כי כאשר הבן המנוח חתם על התחייבות מרחיקת לכת בסכומים כה גבוהים היה בידו יפוי כח לחייב את המנוחה. לפיכך, אני קובעת כי לא הוכח כי כתב ההתחייבות חייב את מנוחה ומכאן שאינו מחייב את הנתבעים. טענת ההתיישנות הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה והגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף מחמת התיישנות וזאת במסגרת בש"א 160159/06. כבוד השופטת מארק הורנצ'יק אשר דנה בבקשה קבעה כי דין שאלת ההתיישנות להיות מוכרעת לאחר שמיעת הראיות בתיק העיקרי. לטענת הנתבעים, בילקוט הפרסומים 4670 פורסמה הודעה על אישור תוכניות, לרבות התוכנית המפורטת, אשר נחתמה על ידי יושב ראש הוועדה, מר אהרון חי לוי, עוד ביום 5.7.98. הנתבעים טוענים כי התובע לא הצביע על פעולה כלשהיא שביצע עבורם לאחר מועד זה, ולכן לטענתם מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המאוחר ביום 6.7.98. ומשהתביעה הוגשה לבית המשפט ביום 10.8.05, הרי שלטענת הנתבעים, היא הוגשה בעבור למעלה משבע שנים ולפיכך התיישנה. התובע טוען כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח מתי הייתה פעולתו האחרונה בקשר למגרשם והיות והתובע אינו זוכר, הרי שלא הוכחה טענת ההתיישנות. לעניין זה טענו הנתבעים כי מועד הפעולה האחרונה שנעשתה הוא בידיעת התובע ולא בידיעת הנתבעים, וכן כי מובן מאליו הוא שפעולתו האחרונה של התובע הייתה לפני מועד החתימה של יושב ראש הוועדה המחוזית (5.7.98) ולכן חלפו מעל 7 שנים. התובע טוען לגופה של הטענה כי עילת התביעה שלו נולדה בתאריך 28.8.98 עת אושרה וקיבלה תוקף התוכנית המפורטת, אשר היא זו שהחזירה את מלוא הזכויות לבעלי המקרקעין. לטענתו עילת התביעה מסתמכת על כתב התחייבות שחתמה המנוחה ובה כתוב כי שכר הטרחה ישולם רק כאשר אושרה וקיבלה תוקף התוכנית המפורטת המחזירה את מלוא הזכויות לבעלי המקרקעין, כאשר לטענתו התוכנית המפורטת אושרה רק ביום 28.8.98. לטענת התובע כל עוד לא אושרה התוכנית המפורטת לא הוחזרו מלוא הזכויות לבעלי המקרקעין ולכן לא נולדה עילת תביעתו. לעניין זה טוען התובע כי אין רלוונטיות או משקל ל"פעולתו האחרונה של התובע" באשר החשיבות היא ליום מתן התוקף ולא ליום הפעולה. התובע טוען עוד כי רק עם כניסת התוכנית המפורטת לתוקף שינוי היעוד הושלם ביחד עם הקצאת המגרשים לנתבעים על פי לוחות התמורה והאיזון. אשר לטענת הנתבעים כי הודעתו של מר אהרון חי לוי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מיום 5.7.1998 היא המועד של התגבשות עילת התביעה טוען התובע, כי אין בהודעה זו כדי להקנות תוקף סטטוטורי לתוכנית מפורטת ואין לה כל נפקות מבחינת חוק התכנון והבניה. לעניין זה אני מקבלת את עמדת התובע כי עילת תביעתו נולדה על פי סעיף 119 (א) לחוק התכנון והבניה הקובע: "תחילתה של תכנית, שאושרה לפי סימן זה, היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות או בעיתון על דבר אישורה, לפי המועד שבו פורסמה ההודעה האחרונה מבין ההודעות ברשומות או בעיתון." כלומר, אך ורק בתום 15 יום מיום הפרסום בילקוט הפרסומים של ההודעה בדבר אישור התוכנית נכנסת התוכנית לתוקף מכאן שרק אז החל להימנות מרוץ ההתיישנות. יתר על כן, מן העובדות עולה כי מחד גיסא, התובע לא ראה את סוף עבודתו בהחלטת המועצה הארצית והמשיך לפעול ומאידך גיסא, גם המנוחה והנתבעים לא פנו אליו והודיעו לו כי אינם מתכוונים לשלם לו שכר טרחה עבור המשך פעילותו. בנסיבות שכאלה אין לקבל את טענת ההתיישנות. מכאן, שאני קובעת כי טענת ההתיישנות נדחית. שיהוי הנתבעים טוענים כי גם אם נקבל את טענת התובע כי לא חלפו 7 שנים, הרי שלמצער חלפו 7 שנים פחות 18 יום, דבר המהווה שיהוי קיצוני ומשמעותי וזאת במיוחד נוכח העובדה שלקראת סוף שנת 1998 שלח התובע מכתבי דרישה. הנתבעים טוענים כי למרות שהבן המנוח נפטר בשנת 1988 והמנוחה נפטרה אחריו בשנת 1993, לא מצא התובע לנכון ליידע מיוזמתו את היורשים על קיומה של ההתחייבות שהוא טוען לה. גם כאשר פנו אליו הנתבעת 1 ובעלה בקשר לרישום צו הירושה במשרדי רישום המקרקעין לא הציג התובע בפניהם את המסמך אלא הפנה אותם למשרדי רישום המקרקעין. הנתבעים טוענים עוד כי התובע אמר לנתבעת 1 כי קיימת התחייבות של המנוחה ולא של הבן המנוח בשמה של המנוחה, כפי שהוא טוען בכתב התביעה. לטענת הנתבעת 1 רק בשלב מאוחר יותר כאשר היא הוציאה את מסמכי הערת האזהרה מהתיק במשרד רישום המקרקעין התברר לה, כי החתימה על המסמך אינה של המנוחה אלא של הבן המנוח. הנתבעת 1 והנתבעים האחרים העידו והצהירו חד משמעית, כי אילו היה מדובר בחתימת המנוחה היו מכבדים את ההתחייבות, למרות שאינה מקובלת עליהם, אולם חתימתו של הבן המנוח אינה מחייבת אותם. לטענת הנתבעים הם שינו את מצבם לרעה עם חלוף השנים, משום שאם הייתה התביעה מוגשת בשנת 1998 יתכן שהיו מוצאים עדים ו/או מסמכים המתייחסים לנסיבות החתימה של הבן המנוח על המסמך. לטענת התובע מדובר בטענה חדשה ומפתיעה שאין לה זכר בכתב ההגנה או בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים והוא נטען לראשונה בסיכומים. התובע טוען כי בא כוחו התנגד כבר בתחילת חקירת הנתבעים לכל הרחבת חזית ולכן מן הראוי שהטענה תדחה כהרחבת חזית אסורה. עוד טוען התובע כי מדובר בטענה עובדתית בכל הנוגע לשינוי המצב לרעה, דבר אשר לא הוכח. ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו לענין השיהוי להלכות שנקבעו בפסקי הדין הבאים: ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' דניאל שחר פ"ד נו (2) 297; ע"א 5242/04 עיריית בית שמש נ' רוטשטיין פ"ד סג (2) 481; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד נז (5) 433; ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ פ"ד מד (2) 846. היות ולא קיבלתי את כתב ההתחייבות שנחתם על ידי הבן המנוח ככתב התחייבות תקף כלפי הנתבעים הרי שאיני מוצאת שנימוקיהם לשינוי מצבם לרעה רלוונטיים. יחד עם זאת נראה כי גם לגופו של עניין לא הייתי מקבלת את טענת השיהוי, ראשית כי מדובר בהרחבת חזית- הטענה לא נטענה בכתב ההגנה ושנית, כי על מנת לחסום באופן גורף תביעה רק בשל שיהוי ולא התיישנות צריכה להיות סיבה טובה דיה ובמקרה זה נטען כי שינוי המצב לרעה נבע ממותו של הבן המנוח שהיה יכול להעיד, אולם הבן המנוח נפטר עוד בשנת 1988 שנים קודם לאישור התוכנית המפורטת, אשר הביאה להגשת התביעה. טענות הנתבעים לעניין התנהלות התובע והסכומים שקיבל הנתבעים צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים, שסומנו נספחים א' עד ח' מהתדיינות קודמת בין החברה הארץ ישראלית לבין עורך דין אברהם לוי (ה"פ 10870/99 בבית משפט מחוזי בתל-אביב). לטענת הנתבעים מן הנספחים ובמיוחד מתצהירי העדות הראשית של התובע והעדים מטעמו מר אברהם בנבניסטי, חבר בדירקטוריון של החברה הארץ ישראלית ומר יוסף גוטליב, חבר בדירקטוריון החברה לפיתוח וכן מחקירתם הנגדית עולה התמונה הבאה: החברה לפיתוח, בשליטתם של התובע, בנבניסטי וגוטליב, השתלטה בדרך לא דרך על זכויותיה, רכושה ואדמותיה של החברה הארץ ישראלית ונהגה בהם מנהג בעלים. התובע שימש כיועצן המשפטי של שתי החברות ובתור שכזה פעל מטעם שתיהן בהקשר לאותם מגרשים. למרות שהחברה הארץ ישראלית היא חברה ציבורית אין לה בעלי מניות, האסיפה הכללית שלה מורכבת מאנשים שצורפו על פי החלטת ההנהלה (לאחר שהחברים המקוריים שמונו על ידי ההסתדרות הציונית נפטרו) וחברי האסיפה הכללית ממנים את ההנהלה שמינתה אותם. החברה הארץ ישראלית משלמת כספים לחברה לפיתוח עבור הפעולות שמבצע התובע, המקבל שכר גם מהחברה הארץ ישראלית ומבצע בדיוק אותן פעולות. אין הסכם בכתב בין שתי החברות. עוד הם טוענים כי בנבניסטי, שהוא חבר דירקטוריון בחברה הארץ ישראלית, אינו משתתף באסיפות הכלליות של החברה לפיתוח ולכן טוענים הנתבעים שהחברה לפיתוח הפכה לעסק פרטי של היזמים שהם התובע והמנהל גוטליב. החברה הארץ ישראלית העבירה חלק מהמגרשים לבעליהם וחלקם נמכרו למימון הוצאות. לאחר המכירות והעברות נותרו בידי החברה הארץ ישראלית 44 מגרשים לבניה, שני מגרשים מסחריים, מגרש אחד לבית אבות ומגרש אחד לקאנטרי קלאב. סך הכל מחזיקה החברה הארץ ישראלית 106 דונם, כאשר אין דרישות של אחרים במגרשים אלה. הנתבעים טוענים לפיכך, כי התובע, בנבניסטי וגוטליב ואולי אדם נוסף או שניים, אשר זהותם לא התבררה, הם בעלי השליטה באדמות שנותרו בידי החברה הארץ ישראלית לאחר שיורשי הרוכשים המקוריים לא דרשו אותן וכי התובע ואחרים לא עשו מאמצים לאתר אותם יורשים ואילו עורך דין אברהם לוי נאלץ להגיע עד בית המשפט העליון כדי לקבל מגרש שנרכש בשעתו על ידי סבו המנוח. התובע עונה לטענות אלה כי מדובר בטענות שאינן רלוונטיות כלל לתביעה שבינו לבין הנתבעים בתיק זה. לטענתו מדובר בפרשת תביעה שניהל בעבר בא כוחם המלומד של הנתבעים כנגד החברה הארץ ישראלית בעניין שבינה לבין עורך דין אברהם לוי, שכלל אינו קשור או משיק או רלוונטי לחזית המריבה בין הצדדים בתיק זה. עוד טוען הנתבע לגופו של עניין, כי גוטליב העיד כי החברה הארץ ישראלית היא בעלת המגרשים במתחם אדמות הבולגרים והיא גם חברה בחברה לפיתוח ומשלמת לקרן ההוצאות של החברה לפיתוח כמו יתר בעלי הזכויות והנתבעים עצמם. גוטליב גם ענה בחקירה הנגדית כי החברה הארץ ישראלית לא ממנת את התנהלות החברה לפיתוח. עוד טוען התובע כי הוא קיבל שכר טרחה מהחברה הארץ ישראלית בגין שינוי יעוד המגרשים של החברה הארץ ישראלית על פי אותה התחייבות שחתמו עליה הנתבעים ואילו החברה לפיתוח לא שילמה כלל לתובע בגין הליך שינוי היעוד והחזרת הזכויות, היות ולחברה לפיתוח אין מגרשים או רכוש שניזוק כתוצאה מהתוכנית הפוגעת. אני מקבלת את עמדת התובע כי הטענות נגדו אין להן כל קשר לעילות התביעה לגופן, דהיינו לכתב ההתחייבות ולשכר ראוי. החברה לפיתוח נוסדה ביום 25.4.72 והיא מאגדת את רוב רובם של בעלי הקרקעות באדמות הבולגרים (תצהירו של גוטליב סעיף 2). הוא גם העיד כי החברה לפיתוח לא שילמה לתובע שכר בעבור החזרת זכויות הבניה למגרשים. אשר לחברה הארץ ישראלית הרי שזו מחויבת בתשלום שכר טרחה כמו כל בעלי הקרקעות ומר בנבניסטי העיד כי לא שילמה לתובע כל שכר נוסף בגין פעילותו להחזרת זכויות הבניה למגרשים. התובע קיבל שכר כעורך דין ויועץ משפטי בגין פעולות אחרות שהיו לחברות. עדותם של מר גוטליב ומר בנבניסטי הייתה מהימנה עלי. אמנם מר גוטליב בשל גילו המופלג התקשה לענות על חלק מהשאלות, אולם מר בנבניסטי הבהיר את הדברים. עוד אציין, כי הטענה כי החברה הארץ ישראלית משלמת כספים לחברה לפיתוח עבור הפעולות שמבצע התובע, המקבל שכר גם מהחברה הארץ ישראלית ומבצע בדיוק אותן פעולות הופרכה על ידי עדותו של מר גוטליב, שהכחיש כי החברה הארץ ישראלית מימנה את החברה לפיתוח (עמוד 144 שורות 18-20). יתר על כן, הוא הסביר שהחברה הארץ ישראלית היא חברה בחברה לפיתוח ושילמה לקרן ההוצאות כמו כל החברים האחרים במהלך השנים (עמוד 134 שורות 26 עד עמוד 135 שורה1). עוד הוכח כי גם החברה הארץ ישראלית, שהיא בעלת מגרשים, חתמה על כתב התחייבות וגם היא חייבת כמו שאר בעלי המגרשים (נספח ת' למוצגי התובע). אני גם מקבלת את עמדת התובע כי הוא נתן כל השנים שרותים כעורך דין לחברות, לכן ככל שקיבל שכר הרי לא היה לכך קשר למגרשים ולשינוי יעודם. לפיכך אני דוחה טענות אלה של הנתבעים, שאינן רלוונטיות לנושא הנדון וממילא העובדה שאחרים שלמו לתובע בגין השבחת הקרקעות אינה מסלקת את חבותם של הנתבעים, אשר מגרשם הושבח. עשיית עושר התובע טוען כי עומדת לו גם עילה חילופית לעילת כתב ההתחייבות היא עילת עשיית עושר ולא במשפט. לעניין זה מבקש התובע להסתמך על פסק הדין של כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני בתיק אזרחי 889/92 ו - 250/98 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל ואח', אשר פורסם בשני חלקים ביום 12.1.09 וביום 28.1.07 (להלן: "תיק אורן"). לטענת התובע, פעילותה של התובעת הגברת אורן בתיק אורן, אשר ניהלה את פרויקט שכונת נווה ים ארסוף מאז 1977 לצורך הפשרת אדמות ארסוף לבניה, ובכלל זה המגרשים של הנתבעים באותו תיק, פעילות אשר הסתיימה בהצלחה בשנת 1990 עם כניסתה לתוקף של תוכנית מתאר, אשר מאפשרת בניה על חלקות הנתבעים, כמו גם על חלקתה של אורן, ועליית שוויים של המגרשים בארסוף באופן משמעותי, דומה ולעיתים אף זהה לפעילותו של התובע בתיק זה. התובע טוען ואין על כך מחלוקת מצד הנתבעים בתיק זה, כי הוא פעל לביטול התוכנית הפוגעת וכן פעל לכך שתוכנית המתאר והתוכנית המפורטת יכנסו לתוקף. התובע טוען שהוא, שהשיב "במו ידיו", את מלוא זכויות הבניה לבעלי המגרשים וביניהם הנתבעים בתיק זה. התובע הוא שכינס את החברה לפיתוח וקבע ביחד איתה את דרכי המאבק, את בחירת המתכננים, קביעת תקציבים, והכל על מנת להיאבק ולהביא לביטול התוכנית הפוגעת ולאישור התוכניות המקנות זכויות בניה. התובע מציין, כי מרגע שנקבע, כי האדמות יכללו, לפי התוכנית הפוגעת, בתחום "גן לאומי" הוא הגיש בשנת 1983 ובשנת 1984 מאות תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשמם ומטעמם של בעלי הזכויות באדמות הבולגרים. על פי עדותו הגשת תביעות הפיצויים בסכום כולל של כ-13,000,000 דולר היא שגרמה, בסופו של הליך, לביטול ההכרזה וסללה את הדרך לתוכניות המאפשרות בניה. התובע תיאר בתצהירו בפרוט את ההליכים שקיים בסוגיית תביעות הפיצויים כאשר לאחר שהועדה המקומית החליטה לדחות את תביעות הפיצויים פנה לוועדה המחוזית במחוז המרכז וביקש לבטל את ההחלטה של הועדה המקומית וכן פנה לחברי כנסת ואף נפגש עם שר הפנים באותה תקופה, ד"ר יוסף בורג ז"ל, בעניין זה. כמו כן קיים פגישות עם גורמים שונים ואף הוקמה ועדת היגוי בלתי רשמית, שהתובע השתתף בה, על מנת לגבש לאדמות הבולגרים תוכנית מוסכמת למגורים. במקביל לעבודה בועדת ההיגוי, שהייתה במהלך השנים 1983 עד 1984, המשיך התובע בפגישות עם גורמים שונים על מנת לקדם את החזרת זכויות הבניה לאדמות הבולגרים. ביום 26.6.94 התקיימה פגישה בין התובע לבין מר דב שיש, הממונה על מחוז המרכז ובמסגרת פגישה זו סוכם כי הנושא יועבר להחלטת הועדה המחוזית, וכך, בסופו של דבר, החליטה הועדה המחוזית ביום 1.8.1984 להמליץ בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה לשנות את התוכנית הפוגעת, ואכן במאי 1985, כשלוש שנים לאחר שאדמות הבולגרים נכללו בתחומי גן לאומי, נקבע כי יש לשנות את יעוד הקרקע מ"גן לאומי" לאזור מגורים עם בניית צמודת קרקע ורווחה אזורית. אולם לטענת התובע גם בכך לא הסתיימה עבודתו, מאחר והשינוי אמור היה להיות מופקד ומפורסם באמצעות תוכנית מתאר מחוזית, אשר בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, כפי שתואר בתחילת פסק הדין, וכך המשיך התובע לטפל ביישום החלטת המועצה הארצית באמצעות תוכניות מתאר נוספות שהתובע הוא זה שפעל לצורך קבלתם ופרסומם. התובע טוען שעבד ללא לאות במשך 16 שנים, על מנת שזכויות הבניה יגיעו למגרשים ולמצבם היום. בכך טוען התובע כי פעל בדומה לאורן בתיק אורן ופנה לכל הגורמים האפשריים במוסדות התכנון תוך פגישות עם יועצים שונים לרבות עורכי דין ואדריכלים, שרים, ומנהלי מחוזות והכל על מנת לקדם את הבנייה באדמות הבולגרים. התובע טוען כי אישור התוכנית המפורטת, היא התוכנית אשר הקצתה את המגרשים לבעלי המגרשים וקבעה את זכויות הבניה לכל מגרש ומגרש הפכה את הקרקע לבעלת שווי כספי עצום, כאשר במשך עשרות שנים קודם לכן לא ניתן היה לבנות על אותם מגרשים וערכם היה בהתאם. במקרה זה לטענת התובע אישור התוכנית המפורטת, גרם לקרקעות להיות בעלות שווי כספי אשר פורט בחוות דעת השמאית פריאל (להלן: "השמאית"). השמאית בחנה את שווי הקרקעות בשנת 1994, לאחר אישור התוכנית המפורטת, כאשר שווי מגרש נע בין 140,000$ ארה"ב לבין 180,000$ ארה"ב שעה שבשנת 1983 בעת הכרזת הקרקע כגן לאומי, שווי מגרש נע בסביבות 1,000$ ארה"ב, לטענת התובע. התובע טוען עוד כי הוא נעזר בכישוריו המקצועיים, על מנת למנף את הפעילות שלו ואת עבודתו, ובנוסף פעל כמתאם ומוציא לפועל בין בעלי המקצועות השונים אשר עזרו לו וסייעו בידו. בעניין זה טוען התובע, כי בתיק אורן קבע בית המשפט כי למרות שאורן נעדרת השכלה פורמלית בתחומים בהם פעלה, הרי התוצאה המוצלחת מבחינת בעלי המגרשים מדברת בעד עצמה. עוד טוען התובע כי בפסק דין אורן, למרות העובדה שהפעילות לקידום הפרויקט בארסוף נעשתה על ידי אורן גם עבור עצמה ובני משפחתה, הרי שבית המשפט קבע כי אורן פעלה לא רק למען קידום ענייניה האישיים כי אם גם לטובת בעלי המגרשים כולם. לעניין זה טוען התובע כי ניתן ללמוד מעניין אורן לעניינו, משום שגם הוא, למרות שמגרשיו הועברו לילדיו, הרי שהוא פעל לטובת כל בעלי המגרשים ולא ניהל את מלחמתו האישית בלבד וכי דווקא השימוש שעשה בכישוריו המקצועיים כעו"ד כמו התביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הם שסללו את הדרך לתוכנית המתאר שביטלה את התוכנית הפוגעת וכן לתוכנית המפורטת. התובע טוען עוד כי מבחינה משפטית המקרים בהם יש מקום לפסוק שכר עבור שירותים, בהם לא נכרת חוזה של ממש, נופלים היום לגדרם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט עמוד 212 ועמוד 215 - להלן:" ספרו של פרידמן"). בנוסף טוען התובע כי בנוהג שבעולם שאין דרכו של אדם להשכיר את שרותיו ולהעניק מעבודתו המקצועית שלא על מנת לקבל פרס עבור פועלו, הלכה היא שבגין עבודה זכאי אדם לשכר ובודאי שכך הוא עורך דין שפעל לקידום נושא משפטי. לעניין זה מפנה התובע לע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף פ"ד לה (4) 45. התובע טוען כי הנתבעים התעשרו ממעשיו ופעולותיו כך שכיום מגרש הנתבעים הושבח מסכום של 1,000 $ לסכום של 150,000 $ ולכן על הנתבעים לשלם לו שכר ראוי. עוד הוא טוען כי הוא מונה על ידי החברה לפיתוח בשם חבריה, אשר הינם בעלי קרקעות באדמות הבולגרים על מנת לרכז את המאבק להחזרת הזכויות. התובע טוען כי הוא זכאי לשכר טרחה במלוא סכום התביעה דהיינו 10% בתוספת מע"מ משווי מגרש הנתבעים, כפי שהוסכם על ידי הנתבעים בתיק זה ובתיקים אחרים. כנגד טענות התובע טוענים הנתבעים כי התובע פעל בעבור עצמו וחברות שבשליטתו להשבחת 44 המגרשים שבבעלות החברה הארץ ישראלית ולפיכך אינו זכאי לתשלום נוסף על כל הכספים ששתי החברות שילמו לו ועל הכספים שהנתבעים והוריהם לפניהם שילמו במרוצת השנים. עוד הם טוענים כי התובע לא הוכיח מהו השכר הראוי שהוא זכאי לו ולא הוכח מהו שווי מגרשם של הנתבעים עובר להגשת התביעה. לטעמי, דין תביעת התובע בעניין זכותו לשכר ראוי להתקבל. בהסתמך על פסק הדין בעניין אורן, הרי שהעובדה שהתובע פעל גם עבור מגרשיו או מגרשי ילדיו אינה מונעת את שכר הטרחה. לעניין זה קובע כבוד השופט בנימיני בסעיף 152 לפסק הדין מיום 28.1.07 כך: "אינני מתעלם מן העובדה שהתובעת פעלה גם לקידום אינטרס אישי, וכי היא לא התבקשה - לפחות לא בצורה מפורשת - על-ידי הנתבעים לפעול עבורם. אך עובדה זו נובעת מכך שהם הבינו היטב כי היא איננה יכולה לפעול רק עבורה, קרי: בנוגע למגרשה המשפחתי, אלא שהיא מחויבת לפעול להפשרת כלל המגרשים בארסוף לבניה. הפתרון שאפשר זאת היה תוכנית איחוד וחלוקה של כל המגרשים, והעובדה היא שמאז שנות ה-70 לא יכלו בעלי מגרשים בודדים לבנות בית בארסוף. האינטרס האישי של התובעת והאינטרסים של הנתבעים היו כרוכים זה בזה, שהרי לא ניתן היה לקדם תוכנית המפשירה את הבניה בארסוף אלא בצורה מרוכזת, לגבי כלל המגרשים... הנתבעים במקרה זה הם אותם "טרמפיסטים" (free riders), אשר מעדיפים "לשבת על הגדר" ולהמתין שהעבודה תיעשה בידי אחרים למענם. הם מפיקים תועלת רבה מפעילותם של האחרים, אך אינם מעוניינים להשתתף בתשלום כלשהו. במקרה זה מדובר בהפקת טובת הנאה משמעותית ביותר, שנובעת מפעילות רבת שנים של התובעת שהוכתרה בהצלחה מרובה. לאור זאת סבור אני כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק לתובעת תגמול כספי, הגם שלא נתבקשה בצורה מפורשת לפעול לטובת הנתבעים, ולמרות שפעלה גם למען קידום אינטרס אישי." והדברים יפים גם לתובע שבפני. יתר על כן הגברת אורן קיבלה שכר ראוי, למרות שלא הייתה מקצועית בתחום ולכן לא עמדה לה החזקה בדבר כוונה לגבות שכר עבור פעילותה לקידום הפרויקט ובכל זאת אושר לה שכר ראוי בגין פעילותה (סעיף 153 לפסק הדין מיום 28.1.07). בעניין זה יש יתרון ברור לתובע שכעורך דין קיימת לגביו החזקה שהוא אינו פועל ללא כוונה לגבות שכר. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי הם שילמו כל השנים כספים לחברות או כי התובע קיבל שכר טרחה מן החברה בגין מגרשיה ולכן לא מגיע לו שכר ראוי בגין עבודתו כלפיהם. לטעמי, אין כל רלוונטיות לסכומי שכר טרחה אחרים שהתובע אמור לקבל או קיבל מגורמים אחרים או בעלי מגרש אחרים בגין עבודתו. זו בדיוק ההכרעה בפסק דין אורן המחייבת את כל בעלי המגרשים להשתתף ולא רק חלק מהם. אשר לסכומים ששולמו לחברות במהלך השנים, ככל ששולמו, הרי שהסכומים ששולמו לחברות ולא לתובע. אשר לשיעור השכר הראוי, הרי שאיני מוצאת כי שכר של 10%, כפי שנתבע על ידי התובע, הוא שכר ראוי בנסיבות העניין והוא גבוה בהרבה מן הראוי. אמנם עבודתו של התובע הייתה לא מעטה ונמשכה על פני שנים רבות, אולם נראה כי עבודתה של אורן הייתה קשה לא פחות והיא קיבלה 4% בלבד משווי המגרשים. לפיכך אני מוצאת כי התובע, למרות היותו עורך דין זכאי לאותו שיעור שנקבע לאורן בפסק הדין. אשר לשווי המגרשים, הרי שיש להעריכם בסמוך למועד אישור התוכנית הסופי, 13.8.98 (ראו בפסק הדין אורן מיום 12.1.09 בסעיף 19). לעניין זה הביא התובע חוות דעת של השמאית הגברת פריאל מיום 14.1.99. השמאית אמנם לא בחנה את מגרש התובעים באופן פרטני אך ציינה כי שווי המגרשים נע בהתאם למיקומם בין 140,000$ ועד 180,000$. הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאי מטעמם ולאחר ששמעתי את עדותה של הגברת פריאל מצאתי כי היא אמינה ומהימנה וכי ניתן לסמוך עליה לעניין שווי המגרשים. אציין שבהעדר הערכה למגרש הספציפי, נטל המוטל על התובע, הרי שאני קובעת את שווי המגרש של הנתבעים בסכום הנמוך ביותר שאותו קבעה השמאית דהיינו 140,000$. מכאן שהנתבעים חייבים ב- 4% מ- 140,000$, שהם 5,600$. לפי שער יציג של 3.586 ₪ לדולר (השער במועד עריכת חוות הדעת) שהם 20,081 ₪ נכון למועד הערכת השמאית. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין הסכום הוא כיום הוא כ- 40,000 ₪. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים יחד ולחוד חייבים לתובע 40,000 ₪. סוף דבר אני מקבלת את התביעה וקובעת כי הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 40,000 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות בסך של 6,000 ₪ (לרבות בגין הבקשות אליהם הפנו הצדדים בסיכומיהם) וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. שכר טרחה ראוישכר טרחה