קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק בגין הגבלת חשבון וסירוב לכבד צ'קים: תביעה של לקוחת בנק כנגד הבנק לפיצוי על נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב התנהגות ופעולות שביצע הבנק שלא כדין. רקע עובדתי הגב' תמר ליכט (להלן: "התובעת"), ילידת 1982 פתחה אצל בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הנתבע") שני חשבונות אישיים על שמה. חשבון מס' 106828 ביום 13.6.99 (להלן: "החשבון המשני" או "החשבון הנוסף") וחשבון מס' 116459 ביום 29.5.01 (להלן: "החשבון העיקרי"). בעקבות מתנה בסך מיליון ₪ שלטענת התובעת קיבלה מסבה בשנת 2002 היא השקיעה במפעל לייצור חומרי ניקוי, אבקות כביסה ונייר טואלט שהופעל באמצעות חברת לב היהלום שבנקיון בע"מ (להלן: "החברה") והפכה להיות בעלת 50% ממניות החברה ומורשית חתימה בחברה כשיתר המניות היו בידיו של עוה"ד איל בר לב (להלן: "בר לב"). אביה של התובעת מר עמוס ליכט (להלן: "ליכט") שימש כחשב של החברה וניהל את המפעל מטעמה. ליכט אף סייע לתובעת בניהול חשבונות הבנק הנ"ל, בניהול תזרים המזומנים בחשבונות על אף שלא חתם בפני הנתבע על יפוי כח פורמלי. לאחר תחילת הפעילות העיסקית השתמשה התובעת בחשבונות הנ"ל לצורך פעילותה זו וביצעה בהם פעילות עיסקית עניפה. במסגרת זו יצאו ונכנסו מהחשבונות מדי חודש שיקים בסכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים חדשים. לטענת התובעת וליכט הדבר נעשה מן הטעם שספקים רבים של החברה לא הסכימו לקבל שיקים של החברה ולפיכך היא נתנה שיקים אישיים מחשבונות אלה והכניסה אליהם שיקים של החברה או מזומן לכיסוי ההוצאות שהוציאה עבור עסקי החברה. בחשבונות לא היתה מסגרת אשראי מאושרת. התובעת לא ביקשה זאת והנתבע לא מצא לנכון להציע זאת. היחסים בין הצדדים באשר לחשבונות הנ"ל התנהלו על מי מנוחות ללא תקלות מיוחדות עד לחודש יוני 2003. במהלך פעילותה השוטפת לא חזרו שיקים בחשבונות התובעת. ליכט דאג כי יופקד סכום מתאים לכיסוי כל שיק ביום שהגיע בפועל לסניף הנתבע. היו אף מספר מקרים בהם הנתבע אף הסכים לקבל שיקים של צדדים שלישיים לכיסוי שיקים שנמשכו מהחשבונות הנ"ל. בחודש יוני 2003 נכנסה לתפקידה מנהלת סניף חדשה ומאז הנתבע החל להקפיד עם התובעת בניהול החשבון על בסיס מזומן כפי שיועד מלכתחילה. שינוי זה הביא בסופו של דבר לכך ששני החשבונות הוגבלו ובעקבות ערעורים שהגישה התובעת בוטלו ההגבלות. על רקע זה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה על נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב הוצאת לשון הרע, הרס יכולתה לקבל אשראי בנקאי ומשכנתא, הפסד עיסקה, ביטול כרטיס האשראי, אי נוחות ועוגמת נפש והפרת חובת האימון והסודיות.   דיון אדון בסוגיות השונות שהעלו הצדדים תוך התייחסות לטענות הצדדים. הגבלת החשבון העיקרי - נסיבותיו ותוצאותיו בתאריך 2.1.04 נשלחה אל התובעת הודעה על החלת הגבלה על פי חוק שיקים ללא כיסוי,התשמ"א-1981 (להלן: "חוק השיקים") הנוגעת לחשבון העיקרי. תחילתה של ההגבלה ביום 19.1.04 וסופה ביום 18.1.05. ההודעה מדברת על כך שעשרה שיקים שנמשכו מהחשבון סורבו ע"י הנתבע בין התאריכים 17.8.03- 2.1.04. התובעת הגישה ביום 23.3.04 ע"א 132/04 בבית משפט השלום בפתח תקוה לביטול סירוב של שיקים וביטול ההגבלה. בדיון שהתקיים ביום 14.9.04 בפני כב' השופט נ. שטרנליכט, לאחר התייעצות של ב"כ הנתבע עם נציגי הנתבע ובהמלצת בית המשפט ומבלי להודות בעובדות, הושארה ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. ב"כ התובעת הסכים ועל כן הוחלט כי " בהעדר התנגדות מטעם המשיב, מוסרת בזאת ההגבלה שהוטלה על המבקשת... " אין בהחלטה הנ"ל כל ממצא עובדתי ואף צויין במפורש ש" אין בהחלטה זו להוות קבלה של איזו מטענות המבקשת בבקשתה ובתצהיר התומך בה ". נותר אם כן עדיין מקום לדון בשאלה האם הנתבע פעל כדין בסירובו לכבד השיקים שהביאו להגבלת החשבון העיקרי.   מועד לבדיקת הכיסוי לשיק במסגרת זו עלתה השאלה הכללית מה הוא המועד בו בודק בנק אם יש כיסוי לשיק שנמשך מהחשבון אם לאו. שאלה זו נוגעת כמובן גם לחשבון המשני. לטענת התובעת המועד הקובע הוא יום הגעת השיקים לבנק שאז התובעת באמצעות ליכט הפקידה מזומן ו/או שיקים לכיסויים ועל כן היה על הנתבע לכבד השיקים. לטענת הנתבע המועד הקובע הוא יום סליקת השיק, דהיינו היום בו הוצגו השיקים לפרעון ע"י הנפרע בבנק הגובה ועל פי גישה זו לא היה כיסוי לשיקים ועל כן סורבו על ידו. בסעיף 1 ל ה וראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), תשנ"ב-1992 נקבע כי " יום הסליקה " הוא יום העסקים הבנקאי שבו הופקדו השיקים שלגביהם נע ר כת הסליקה ו" יום עסקים בנקא י" הוא היום שבו פועלים רוב סניפי הבנקים ואשר לגביו נערכת סליקה של ממסרים. בסעיף 2(א) להוראות אלה נקבע כי " תחילתו של יום עסקים בנקאי תהיה עם סיום יום העסקים הבנקאי שקדם לו וסופו בשעה 15:00 באותו יום עסקים " . סעיף זה תוקן בק"ת תשס"ה מס' 6423 מיום 19.9.05 לענין שעת הסיום של יום עסקים בנקאי לשעה 18:00 אולם לעניננו הנוסח הקודם הוא זה שהיה תקף בעת התרחשות האירועים הנדונים. בסעיף 4 להוראות אלה נקבע כי: "( א) הוצג לבנק שיק שנמשך עליו באמצעות המסלקה, יהא רשאי לחייב את לקוחו ביום הסליקה. ( ב)   החליט בנק נ משך כאמור בסעיף קטן (א) שלא לכבד את השיק, ביזמתו או בשל פגם בשיק או בשל הוראת הלקוח שלא לכבדו או מסיבה אחרת, יחזיר את השיק לבנק הגובה ביום העסקים הבנקאי הראשון לאחר יום הסליקה שבו הוצג לו השיק ". שילוב של ההוראות הנ"ל מביא למסקנה שהיום הקובע לבדיקת קיומה של יתרה מספקת לצורך פרעון השיק שנמשך מן החשבון הינו יום סליקת השיק דהיינו יום העסקים הבנקאי בו הוצג השיק לפרעון בבנק הגובה ע"י הנפרע או הנסב. (ראה סעיף 12 לתצהיר אורנה שכטר , מי שהיתה מנהלת הסניף מחודש יוני 2003 (להלן: "שכטר" ; עדותה של שכטר בעמ' 27 ש' 6-9 " אנו מקבלים את השקים מהמסלקה שנמשכו (הוצג) ערך יום קודם ולמעשה אנו בבנק רואים אותו רק ב-2/1 דהיינו יום למחרת. כאשר אנו בבוקר בודקים את היתרות בחשבון אם היתרה ב- 2/1 בבוקר בזכות החשבון בזכות השיקים משולמים. אם בחובה אז מוחזרים. אנו בודקים למעשה את היתרה נכון ליום 1/1 בבוקר יום 2/1 " ובש' 23 מוסיפה " יתרת זכות של 1/1 בסוף יום העסקים רואים ב-2/1 " ; עדות הגב' רונית בליט , מי שהיתה סגנית מנהלת ומורשית חתימה בתקופה הרלבנטית (להלן: "בליט") בע' 3 ש' 17 " במשיכות שיקים תאריך משיכת השיק ,כלומר יום סליקת השיק , הוא יום הערך " ומוסיפה שם ומציינת כי יום הסליקה הוא יום ההצגה בבנק הגובה והוא נרשם כ " יום " בדפי החשבון ואם שיק הוצג לדוגמא ב-20.3 והגיע לסניף ב-21.3 בודקת יתרה ל-20.3).   תוצאת הדברים היא שכיבוד שיק שנמשך מן החשבון עפ"י היתרה שהיתה ביום בו הגיע השיק לסניף כאשר נכון ליום הסליקה לא היה כיסוי פירושה מתן אשראי של יום אחד או לעיתים יומיים. אין חולק כי בנק אינו מחוייב ליתן אשראי ללקוחו. סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח),התשמ"א-1981 קובע כי " אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח " (ראה גם ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש. שיווק ). הדבר נתון לשיקול דעתו של הבנק בשים לב למצב החשבון, אופן ניהולו , עמידת הלקוח בהתחייבויותיו וכו'.   לטענת התובעת נוצר נוהג לפיו התובעת מפקידה מזומן ואף שיקים של צדדי ג' , בסמוך למועד פרעונו של כל שיק (ביום הגעת השיק לסניף או אף מאוחר יותר) והנתבע כיבד למרות החריגה הזמנית/החריגה על תנאי. לדידה ניתן להסיק על הסכם למתן אשראי גם על דרך של התנהגות. מוסיפה וטוענת כי כיבוד שיקים החורגים ממסגרת אשראי המאושרת באופן שיטתי ,עיקבי ולאורך זמן, יוצר הסכם המחייב את הבנק לנהוג כך בעתיד ואם רצונו בהפסקת נוהג זה עליו ליתן הודעה מוקדמת סבירה. מוסיפה וטוענת התובעת כי עמדו בטחונות לרשות הנתבע ובהעדר סיכון כלכלי לא יכול הבנק שרירותית לסרב ליתן אשראי. אינני סבור שזו המסקנה שיש לגזור מהתנהגות הנתבע במקרה דנן. נפסק בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ,פ"ד לז (3) 673 שם בע' 684 כי " דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכות יתר מסויימות, אפילו כל משיכות יתר, אין בהן כדי לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית". התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שהנתבע מצא עצמו מחוייב לקבל ביום שלמחרת יום הסליקה מזומן ושיקים לכיסוי שיק שעבר סליקה יום קודם לכן. עצם קיומן של מספר דוגמאות אליהם הפנתה התובעת לא מצביע על מחוייבות הנתבע להמשיך ולפעול כך בעתיד. בליט בסעיף 12 לתצהירה מציינת כי בהזדמנויות בודדות וכל עוד עמדה התובעת בדרך כלל בתנאי ההסכם שנחתם עימה פעלה לבקשת התובעת לפנים משורת הדין והסכימה להעמיד לה אשראי ליום או יומיים לצורך פרעון מספר שיקים. נפסק כבר כי עצם העובדה שבנק מתיר לעיתים ללקוחו לחרוג ממסגרתו של האשראי המאושר אינה כשלעצמה מקימה חובה חוזית על הבנק להוסיף ולאשר החריגה ( המ' (י-ם) 2025/98 ש.י.א.ת. חברה להשקעות בנין ופיתוח בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ) בהקשר לנושא זה אף נפסק כי לקוח הנמנע מהסדרת מסגרות אשראי מוסכמות, כמו במקרה דנן, נוטל על עצמו סיכון שצריכת האשראי שלו תרוסן על פי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק (ראה פסה"ד בת.א. (שלום ת"א) 24608/91 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כל מרקט חמד (1967) בע"מ הנזכר בספרו של פ. נרקיס, דיני בנקאות, הלכה למעשה (תוספת עשרים וארבע בע' 4.3 וכן פסה"ד בת"ה (חדרה) 4243/97 סופר איילון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ הנזכר בספרו של פ. נרקיס שם בע' 4.23 לפיו לקוח המושך שיקים מבלי שיהיה בידו הסכם המחייב את הבנק לפורעם פועל בכך על סיכונו). ודוק - התובעת התחייבה בסעיף 10.1 להסכם "תנאים כלליים בחשבונות" (נספח א2 לתצהירי הנתבע) למשוך כספים מהחשבון אך ורק בגבול יתרת הזכות שתעמוד לרשותה בחשבון.   הנתבע באמצעות שתי העדות מטעמו העלה מספר נימוקים לשינוי גישתו ביחס לחשבונות הנ"ל. האחד, כניסה לתוקף של הוראות בנושא איסור הלבנת הון שחייבו נקיטה בזהירות משנה לגבי אופן התנהלות החשבונות בסניף בכלל וחשבונות התובעת בפרט בהם פעל ליכט שלא על פי יפוי כח פורמלי. השני, שיחת טלפון ואח"כ קבלת מכתב מבר לב מיום 14.8.03 בו הוא מודיע לסניף הנתבע כי כל שיק של החברה שנמשך מהחברה ע"י התובעת או ליכט נעשה בניגוד להוראות החברה ואין להסתמך עליו. השלישי, הרעה משמעותית במצב חשבונותיה של התובעת החל מחודש יולי 2003 אשר הפכו מחשבונות המצויים בד"כ ביתרות זכות לחשבונות המצויים בדרך כלל ביתרות חובה.   הנושא של איסור הלבנת הון הועלה באופן כללי מבלי להפנות לשינוי ספציפי כזה או אחר שהתרחש בדין בתקופה הרלבנטית . דומה כי נושא זה הועלה רק לאור העובדה שליכט פעל מטעם התובעת ועימו היה הבנק בקשר ולצורך הדיון. אף העדות בחקירתן לא ידעו להצביע על קשר ישיר בין הנושא לחשבונות התובעת והחזרת השיקים בחשבונות. לפיכך לא ניתן לבסס שינוי בגישה על נימוק זה כשלעצמו. באשר למידע שהגיע לנתבע מבר לב העידו עדות הנתבע בצדק כי לא יכלו לעשות הרבה עם הפרטים שנמסרו מאחר וחשבון החברה לא התנהל בסניף הנדון. אולם כל בנקאי סביר לא יכול להתעלם מתוכנו של המכתב שלכאורה מצביע על תקלות צפויות בתזרים המזומנים בחשבון. יצויין כי שיק ע"ס 48,000 ₪ של החברה שהופקד בחשבון העיקרי ביום 11.8.03 לא כובד ואך הגיוני הוא שהדבר הגביר את חששות הנתבע. ביום 10.8.03 הגיע לסליקה שיק ע"ס 40,000 ₪ שמשכה התובעת. התובעת מסרה הוראת ביטול לשיק זה ועל כן לא כובד שיק זה והחשבון זוכה בסכום השיק לפי יום ערך הסליקה. לפיכך, חששות הנתבע בקשר להמשך הפעילות בחשבון אינן חששות בעלמא ולא ניתן לומר כי התחשבות הנתבע בפרטים אלה אינה מוצדקת. עיון בדפי החשבון מעלה כי עובר לחודש יולי 2003 אכן התנהל החשבון יותר זמן ביתרות זכות מאשר ביתרות חובה אך מחודש יולי ואילך היה החשבון לעיתים יותר תכופות ביתרת חובה יומית. נחה דעתי בענין זה כי חל שינוי לרעה בפעילות בחשבון כפי שהצהירו והעידו שכטר ובליט. על כן סבור אני כי השינוי בגישת הנתבע באשר לאופן ניהול החשבון מוצדק בפרט כאשר מדובר למעשה במצב בו אין לנתבע חובה חוזית להמשיך וליתן אשראי יומי או דו יומי לחשבון שאמור להתנהל ביתרות זכות בלבד בהעדר כל מסגרת אשראי מאושרת.   בנוסף, בליט ושכטר בתצהיריהן ציינו כי התובעת קיבלה לא אחת התראות בע"פ לעמוד בהסכם עליו היא חתמה דהיינו לא להכניס החשבון ליתרת חובה ולמרות זאת התובעת המשיכה בשלה (סעיף 11 לתצהיר בליט ועדותה בעמ' 9 ש' 12-14 שם ציינה כי הודיעו לתובעת מראש שאם שילמו לה שיקים מראש כיום אין דבר כזה והיא צריכה כעת לחכות עד ליום פרעון השיקים ; סעיף 12 לתצהיר שכטר ועדותה בעמ' 12).   לאור האמור לעיל היתה אמורה התובעת לפעול לשינוי אופי הפעילות בחשבון ולדאוג לכיסוי מתאים של כל שיק שנמשך מהחשבון מבעוד מועד בין בהפקדה במזומן ובין בהמתנה של 3 ימי עסקים לפרעון של שיק שהופקד בחשבון ולהסיק שאם לא תעשה כן היא מסתכנת באי כיבוד שיקים בחשבון.   גניבת שיקים וכיסוי לשיקים תוך כדי הדיון בשאלת הכיסוי של השיקים שנמשכו מהחשבון עלה הנושא של גניבת שיקים . אותה גניבה נטענת קשורה למערכת היחסים העיסקית שהיתה בחברה בין התובעת וליכט לבר לב. לטענת התובעת ביום 29.7.03 זייף בר לב פרוטוקול "אסיפת מועצת המנהלים" של החברה והפך עצמו שלא כדין, למורשה החתימה הבלעדי של החברה כשאת הפרוטוקול אישרה עורכת דין צעירה שעבדה באותה עת כשכירה במשרד בר לב בשם דורין גלוברמן. בגין כך הוגשו תלונות במשטרה ונגבו הודעות (נספחים ה' - ח' לתצהיר התובעת). לטענתה בעזרת הפרוטוקול המזוייף מנע ממנה בר לב הפקדת שיקים של החברה שניתנו לה כנגד הוצאותיה וביצע שורה של מעשים פליליים בעזרתם גזל את נכסיה, רימה אותה ואת נושי החברה וספקיה. במסגרת עבודתו של ליכט כחשב החברה הוא שמר מסמכים הקשורים בניהולה בקלסר מיוחד שנשמר במשרדי החברה ובו נמצאו,בין היתר, שיקים שנחתמו מראש על ידי התובעת. חלק מהשיקים באותו קלסר , נפרעו כבר ע"י החברה או ע"י מזומן שניתן אותו יום ע"י ליכט לספקים. שיקים אלה הוחזרו לליכט ונמצאו בקלסר לצורך התחשבנות פנימית עם בר לב. כמו כן היו בקלסר שיקים עתידיים שיועדו לבר לב , אותם עתיד היה לקבל , כנגד כספים שהיתה אמורה התובעת לקבל , כנגד כספים שהיתה אמורה לקבל מהחברה אותם שלל ממנה בר לב וקלסר זה נגנב ע"י בר לב. בעניננו, הסנונית הראשונה של הפרשה הופיעה בדמות שיק ע"ס 48,000 ₪ של החברה לטובת התובעת שהופקד בחשבונה ביום 11.8.03 ולא כובד ע"י בנק הפועלים בו התנהל חשבון החברה . התובעת מציינת כי לא ידעה בדיוק מה נגנב ממנה אותה עת שכן חלק מהתיעוד לכך נמצא באותו קלסר שנגנב. מוסיפה היא ומציינת כי חלק מהשיקים שנגנבו היו גם שיקים לספקים אותם התכוונה לכבד אך לא ידעה מראש את פרטיהם. ביום 17.9.03 הוצגו לגביה והגיעו לסליקה שני שיקים הכלולים בהודעה על החלת הגבלה. האחד ע"ס 8,850 ₪ והשני ע"ס 14,750 ₪. ביום 18.9.03 הגיעו שיקים אלה פיזית לסניף הנתבע ומשנודע הדבר לתובעת וליכט הבינו, לטענתם, שמדובר בשיקים גנובים ולפיכך מיהר ליכט למשטרת אשדוד שבאזורה נמצא משרד החברה והגיש תלונה נגד בר לב (נספח ט"ז לתצהיר התובעת שתקרא להלן "התלונה הראשונה"). ליכט חזר לסניף הנתבע הציג את התלונה הראשונה ואת הוראת הביטול שנתנה התובעת לשכטר אולם היא סירבה לבטל השיק עקב טענת הגניבה ועל כן לא כובדו שני שיקים אלה. עמדתו של הנתבע בענין זה מקובלת עלי. לגישת הנתבע אותה תלונה ראשונה מדברת על "קבלת דבר במרמה " ואין בתלונה כל התייחסות לשיקים לא כל שכן לפרטים של שיקים. אמנם לפי נוהל פקודת ביטול שיק של הנתבע (ת/2) אם מקבלים הודעה מהלקוח על שיק גנוב צריך לדווח עליו מיידית במערכת אולם לטעמי אך הגיוני וסביר הוא שיש להמציא תלונה במשטרה אשר יש בה התייחסות לשיקים כאלה ואחרים על פי פרטיהם או על פי סדרה של שיקים. לא יעלה על הדעת שרק על סמך הודעה של הלקוח על גניבת שיק יוחזר השיק בציון "גנוב" ולא יכלל במכסת השיקים שאין לגביהם כיסוי שכן בכך יפתח פתח פשוט למדי לעקיפת הוראות חוק השיקים. בנוסף אותה תלונה הוגשה ע"י ליכט ולא ע"י התובעת בעל החשבונות. זאת ועוד, שכטר מציינת בסעיף 19(ג) לתצהירה כי על פי נוהליו המפורשים של הבנק , שיק שנתקבלה לגביו הוראת ביטול, מכל סיבה שהיא, ובנוסף אין בחשבון יתרה מספיקה לפרעונו - יש להחזירו בציון שתי סיבות : "נתקבלה הוראת ביטול" ו- "אכ"מ". " שיק שסורב" מוגדר בסעיף 1 לחוק השיקים - " שי ק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סירב לפרעו מחמת שלא היתה יתרה מ ס פ ק ת בחשבון והוא לא היה חייב לפר עו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול". עיננו הרואות כי נוהליו של הבנק מתיישבות עם הוראות חוק השיקים. זאת ועוד, בתצהיר התובעת וליכט אין כל פירוט כיצד הגיעו למסקנה שהשיקים גנובים ורק צויין באופן כללי " שהבינו שמדובר בשיקים גנובים ". גם ליכט לא טרח לצלם את השיקים כשאלה הגיעו לסניף כך שלא ברור כלל מי ביקש לגבות השיק והלגיטימיות הכרוכה בכך. לענין הכיסוי יאמר כי על אף טענת התובעת, לא יכול היה הנתבע להסתמך על השיק ע"ס 26,700 ₪ שהופקד ביום 18.9.03 שכן בשלב זה לא היה ברור כלל אם שיק זה יפרע. בסופו של דבר שיק זה סורב ולמעשה צדקת עמדת הנתבע קיבלה חיזוק.   בתאריך 28.10.03 הוצג לגביה ועבר לסליקה שיק ע"ס 20,000 ₪ שנכלל בהודעה על החלת ההגבלה. לטענת התובעת היא משכה שיק זה 3 חודשים קודם לכן וחודש לפני הצגתו לפרעון היא וליכט שוחחו עם שכטר והודיעו לה כי השיק נגנב ע"י בר לב ולבקשת שכטר שלחו לה אישור של תחנת כפר סבא של המשטרה על הגשת תלונה נוספת ביום 29.9.03 בה מצויין שנושאה הוא "גניבה,חשד למרמה" (נספח ה1 לתצהיר התובעת שתקרא להלן : "התלונה השניה") אך שכטר התעלמה מכך ולא אמרה דבר בענין זה ובהגיע המועד כאמור לא כיבדה את השיק. שוב בתלונה השניה לא מצויין כי מדובר בגניבה של שיק קל וחומר שלא מצויינים פרטיו. ביום הגשת תלונה זו גם נגבתה הודעה מליכט אולם זו לא הוצגה בפני פקידי הבנק. לשאלת ב"כ הנתבע, התובעת וליכט מפנים לשורות 19-21 להודעת ליכט שם מצויין כי בר לב מחזיק בשיקים של 170,000 ₪. דע עקא, שבשורות אלה נרשם " עו"ד בר לב מחזיק שלא כדין בצ'קים של תמר ליכט ע"ס כ-170,000 ₪. צ'קים אלו היו אמורים להיות משולמים לו כנגד כספים שתמר ליכט הפקידה ביתרה בחשבון החברה ". כלומר מדובר בשיקים שנמסרו לו ובעקבות סכסוך כספי אין הם למעשה סבורים שמגיע לו. ליכט עומת עם ענין זה בחקירתו וציין כי זו טעות סופר של גובה ההודעה (ע' 21). ברם, לא נטען ולא הוכח כי ליכט ניגש למשטרה לתקן הודעתו בענין זה עליה הוא חתום. על כן ולאור כל האמור לעיל ובהעדר כיסוי מתאים פעל הנתבע כדין בסרבו לכבד שיק זה.   בתאריך 16.11.03 הוצגו לגביה והועברו לסליקה שני שיקים האחד ע"ס 300 ₪ והשני ע"ס 1,000 ₪ אשר נכללו בהודעה על החלת הגבלה. לטענת התובעת היא הפקידה ביום 16.11.03 שיק ע"ס 3,204 ₪ שנועד ,בין היתר לכיסוי שיקים אלה. מוסיפה התובעת ומציינת שלאחר שליכט הבהיר לבליט כי יש לו שיק לכיסוי שני השיקים וכי יש לו אפשרות להפקידו בחשבון או להציגו בבנק הנמשך לגבות מזומן ולהפקיד המזומן בחשבון,בליט הסכימה להפקדת השיק. מציינת התובעת כי מדובר בשיק של חברת רם-שן שהיתה לקוחה קבועה של החברה ושיקים שלה הופקדו תדיר בחשבונות ונפרעו והיא מוכרת לבליט. לטענת התובעת בהסכמתה של בליט הפך זיכוי החשבון במועד הפקדתו לסופי. בליט בסעיף 21(ד) לתצהירה מציינת כי לא זכורה לה שיחה כזו וכי הבהירה כאמור עוד בעבר כי יש להמתין 3 ימי עסקים עד שהזיכוי בחשבון הופך לסופי. הסברו של ליכט להתנהגות זו של בליט הוא שהדבר נעשה מתוך זדון וכוונה להגביל את החשבון. מעדיף אני את גרסת הנתבע. מדובר באירוע שהתרחש בעיצומו של התהליך בו הקפיד הנתבע על כך שהחשבון יתנהל ללא כניסה ליתרת חובה כאשר הנתבע מודע לכך שישנם קשיים במפעל החברה המעיבים על פעילותה התקינה של החברה ובלתי סביר בעיני שבליט תחרוג בענין זה מהמתווה בו נקט הנתבע. בנוסף על מנת להוכיח כוונת זדון ראוי היה שתומצא ראיה ממשית יותר מאשר דברי ליכט. אף התברר בדיון כי רם שן אינה לקוחה של החברה אלא של חברה אחרת של התובעת בשם אסקימו סחר. לאור האמור לעיל לא מצאתי פגם בסירוב הנתבע לכבד שיקים אלה.   בתאריך 1.1.04 הוצגו לגביה והועברו לסליקה שני שיקים ע"ס 5,750 ₪ כ"א. לטענת התובעת היא וליכט היו בסניף ביום 2.1.04 כדי למשוך כספים מיתרת זכות בסך 4,476 ₪ שהיתה אז והסתבר להם ששני השיקים הנ"ל שנגנבו ע"י בר לב הגיעו בבוקר אותו יום לסניף. במועד זה ניתנה הוראת ביטול לשיקים ובאותו יום אף בוצעה העברה לחשבון ע"ס 7,500 ₪ כך שהיתרה הספיקה לכיסוי שני השיקים. היא מציינת כי שכטר ידעה על ההעברה ואף אמרה בקול רם שהבנק לא מעונין לעבוד איתה יותר. בחקירתה מציינת התובעת כי כאשר ראתה ששיקים אלה לא ניתנו על ידה הבינה שהם נגנבו (ע' 14). לא ברור כיצד הבינה זאת אם מי שמוסר השיקים לנפרעים השונים הוא ליכט. כיצד היא יכולה לדעת על סמך שם הנפרע כי זה שיק שלא נתנה ?! ליכט מצידו מציין בחקירתו כי יודע שהשיקים גנובים לפי הספחים של השיקים שברשותו ואלה לא היו בקלסר שנגנב וכאשר הגיעו שיקים לחשבון הוא בדק בספחים ואצל ספקים (ע' 24). על כך יש לומר כי זו ראיה שהיה על ליכט להציג כתמיכה לגרסתו בדבר גניבת השיקים. בנוסף אם ספחי השיקים נמצאים ברשותו מה מנע ממנו ליתן במשטרה פירוט של כל השיקים ?! הסברו של ליכט כי מדובר בספקיות שהן חברות ענק של כימיקלים עם הנהלת חשבונות מסועפת אינו מקובל עלי. דווקא חברות מסוג זה מנהלות הנהלת חשבונות מסודרת ולכל לקוח יש כרטסת בה מתועדת הפעילות הכספית עם אותו לקוח וניתן לשלוף נתונים באשר לשיקים כאלה ואחרים די בקלות. לאור האמור לעיל אני דוחה את טענות התובעת בענין זה.   סיכומו של דבר התובעת לא הוכיחה כי הגבלת החשבון העיקרי ע"י הנתבע נעשתה שלא כדין ועל כן יש לדחות הטענה בענין זה.   סגירת החשבון העיקרי עיון בדפי החשבון מאשר את גרסת הנתבע כי התובעת לא פעלה במשך תקופה ארוכה במהלך שנת 2004 לכיסוי יתרת החובה שהצטברה בחשבון. לפיכך בתאריך 14.6.04 נשלח אל התובעת מהמחלקה המשפטית של הנתבע מכתב התראה לסילוק יתרת החוב בחשבון. יתרת החוב לא סולקה. כשנשאלה התובעת מדוע לא הוכנס אף שקל לחשבון מ-20.1.04 השיבה שצריך לשאול את אביה שעקב אחר החשבון אך תשובה זו לא הפריעה לה לציין אח"כ כי התכוונה להסדיר את החוב. אם כן, ענינה בחשבון משתנה ככיוון הרוח. עקב אי סילוק החוב העביר הנתבע את החשבון לטיפול משפטי ביום 18.8.04 ואופסה היתרה בחשבון. מקובלת עלי עמדת שכטר בסעיף 24 לתצהירה כי ממועד העברת החשבון לטיפול משפטי לגביית החוב לא ניתן עוד לפעול בו והוא למעשה נסגר. טענת התובעת כי היתה בטוחה שלאחר שהבנק הסכים להסרת ההגבלה היא תוכל להמשיך ולהפעיל החשבון וכי הנתבע נהג בענין זה בחוסר תום לב ומטרת ההליך להסרת ההגבלה היתה לאפשר לה המשך פעילות בחשבון אין לה בסיס בדין. ראשית, התובעת לא מציינת כי נאמר לה שתוכל להמשיך ולפעול בחשבון לאחר הסרת ההגבלה. שנית, אין קשר בין ההליך של הסרת ההגבלה לבין המשך הפעילות בחשבון. גם אם ההגבלה מוסרת אין בכך כדי לרפא הפרת ההסכם עם הבנק ע"י הלקוח מקום שזו קיימת. במקרה זה תכלית הגבלת ההסרה נוגעת רק לענין הסרת המגבלות שמוטלות על הלקוח שחשבונו הוגבל כמפורט בחוק השיקים. על כן לטעמי לא הוכיחה התובעת שהחשבון העיקרי נסגר שלא כדין.   הגבלת החשבון המשני נסיבותיה ותוצאותיה   בתאריך 6.12.04 נשלחה אל התובעת הודעה על החלת הגבלה על פי חוק השיקים הנוגעת לחשבון המשני. תחילתה של ההגבלה ביום 23.12.04 וסופה ביום 22.12.05. ההודעה מדברת על כך שעשרה שיקים שנמשכו מהחשבון סורבו ע"י הנתבע בין התאריכים 15.2.04 - 6.12.04. התובעת הגישה ע"א 17/05 ,לבית משפט השלום בפתח תקוה לביטול סירוב של 5 שיקים מתוך ה-10 הכלולים בהודעה: שיק ע"ס 3,000 ₪ שהוצג לגביה והועבר לסליקה ביום 22.7.04; שיק ע"ס 4,800 ₪ שהוצג לגביה והועבר לסליקה ביום 22.10.04 ; שיק ע"ס 936 ₪ שהוצג לגביה והועבר לסליקה ביום 5.11.04 ; שיק ע"ס 5,100 ₪ שהוצג לגביה והועבר לסליקה ביום 22.11.04 ; שיק ע"ס 936 ₪ שהוצג לגביה והועבר לסליקה ביום 6.12.04. בפסק הדין מיום 13.3.05 ביטלה כב' השופטת מ. נד"ב את סירובו של השיק ע"ס 3,000 ₪ כאשר קבעה כי היה לתובעת יסוד סביר להניח כי שיק זה יכובד ודחתה את הערעור בנוגע ל-4 השיקים האחרים בקובעה כי לאור מכתב הנתבע מיום 14.9.04 כי בתוך 30 יום חשבון זה יסגר ותגובת בא כוח התובעת למכתב זה מיום 27.9.04 היה ברור לתובעת כי החשבון עומד בפני סגירה וכי הבנק אינו מקבל הפקדות מזומנים לחשבון עקב כך והתובעת מצידה לא הביאה ראיה כלשהי לענין מועד משיכת אותם שיקים, למרות שמידע זה היה בידיעתה. מסכמת וקובעת כי לענין שיקים אלה לא יכול היה להיות לתובעת יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו. כאמור, השיק ע"ס 3,000 ₪ הוצג והועבר לסליקה לראשונה בתאריך 20.7.04. בתאריך 21.7.04 הוחזר השיק מסיבה טכנית לפי יום ערך 20.7.04. בתאריך 21.7.04 הופקדו בחשבון 3,000 ₪ והיתרה בחשבון עמדה ע"ס 3,004.24 ₪ בזכות. הנתבע קיזז סכום זה והעבירו מהחשבון לטובת כיסוי החוב בגין החשבון העיקרי בתאריך 22.7.04 . השיק הוצג בשנית לגביה והועבר לסליקה בתאריך 22.7.04. בשל הקיזוז לא היתה יתרה מספקת ועל כן הפעם השיק לא כובד בשל אי כיסוי מספיק. כב' השופטת נד"ב קבעה כי אין מחלוקת כי לבנק עומדת זכות קיזוז בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים ברם לדידה יש לעשות בזכות זו שימוש בתום לב ולאור דרך התנהלות החשבון עד אותו מועד היה על הבנק לכבד השיק ולתובעת היה יסוד סביר להניח שכך יעשה. ב"כ הנתבע בסיכומיו מצא לנכון להתייחס רק לקביעה כי לבנק עומדת זכות הקיזוז. הוא מתעלם מן הקביעה הפוזיטיבית כי היה על הבנק לכבד השיק. הבנק לא הגיש ערעור על פסק דין זה. בפנינו השתק פלוגתא מחייב הפועל כנגד הנתבע. הבנק לא טרח כלל להתמודד עם טענת התובעת להשתק פלוגתא. על כן, יש מקום לפצות התובעת בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהגות הנתבע בהקשר זה.   התניית שירות בשירות וסירוב בלתי סביר ליתן שירות   בתאריך 14.9.04 , היום בו היה דיון בהסרת ההגבלה בחשבון העיקרי , הוציא הנתבע מכתב אל התובעת שהגיע לידיעת התובעת ו/או ליכט ביום 27.9.04. במכתב זה מציין הנתבע כי מכיוון שהתובעת לא הגיעה להסדר מוסכם עם הבנק בקשר לחובה בחשבון העיקרי הוא נאלץ להפסיק את הפעילות המשותפת איתה. אי לכך נתבקשה התובעת להסדיר הליכים לסגירת החשבון המשני בתוך 30 יום. טוענת התובעת בחקירתה כי הנתבע סירב לאפשר לה להפקיד ביום 24.9.04, דהיינו בטרם חלפו 30 הימים, כספים לחשבון המשני כל עוד לא פרעה את החוב בחשבון העיקרי בסך 15,000 ₪. טוענת התובעת כי הובטח לה כי כנגד תשלום זה יופעלו החשבונות. התובעת לא הציגה בענין זה גרסה אחידה. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה לא המקורי ולא המתוקן. בבקשה לצו מניעה זמני כמו גם בבקשה להסרת ההגבלה על החשבון המשני טענה התובעת כי אירוע זה התרחש ביום 24.10.04 דהיינו מעבר לאותם 30 ימים . כב' השופטת נד"ב דחתה טענה זו של התובעת ועל כן יש לתהות כיצד זה תאריך האירוע השתנה. שכטר ובליט בתצהירן מכחישות הנסיבות המתוארות ע"י התובעת. זאת ועוד, התובעת ציינה בסעיף 83 לתצהירה כי היא זו שהיתה בבנק אותה עת ולה נאמרו הדברים. בחקירתה ציינה שהדברים נאמרו לאביה. ליכט מצידו בחקירתו עמד על כך שנאמר לתובעת. צריך לזכור כי לאור המערכת ההסכמית שבין הצדדים ההבחנה בין חשבון אחד למשנהו בהקשר זה היא מלאכותית שכן בשניהם בעלת החשבון היא התובעת. דהיינו מדובר בחייב אחד ובנושה אחד. יהא זה אך אבסורד שהתובעת תפעל בחשבון אחד מבלי לקחת בחשבון שבחשבון השני נוצר חוב שלא מכוסה. זכות הקיזוז שיש לבנק גם על פי חוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג-1973 וגם על פי ההסכמים בין הצדדים באה כדי למנוע סיטואציה כזו. בהחלט סביר הסברן של שכטר ובליט כי הובהר לתובעת שסכום שתפקיד בחשבון המשני יקוזז לטובת החוב בחשבון העיקרי. על כן אני דוחה את טענת התובעת כי היתה כאן התניית שירות בשירות או סירוב בלתי סביר ליתן שירות.   ביטול כרטיס האשראי   במסגרת פעילותה בחשבון העיקרי הונפק לתובעת כרטיס אשראי מסוג ויזה ועמדה לה מסגרת רכישות של 5,000 ₪. לטענתה בין היתר כנגד פעולותיה בכרטיס האשראי סיפקה לנתבע בטחונות כפי שדרש: פקדון מזומן שהושקע בפק"מ בסך של 5,000 ₪ ושעבוד על רכב מסוג ניסאן מקסימה בסך 50,000 ₪ . לטענתה ביום 10.9.03 הגיע חיוב מחברת ויזה על סך 4,310.19 ₪ והיא ביקשה מבליט לפרוע את הפק"מ ולכסות את יתרת החובה שבחשבון אולם מסיבה לא ברורה הבנק לא עשה כן ובדיעבד התברר לה כי כבר ביום 11.9.03 חסם הבנק שלא כדין ובאופן מוחלט את כרטיס האשראי שלה מבלי ליידע אותה. באותו יום היא ביצעה קניות בסופרמרקט יחד עם אביה ואז נמסר לה מהקופאית בפני קהל הממתינים כי הכרטיס מבוטל ואף הוזעקו עובדי הבטחון והיא חשה בושה והשפלה. ביום 14.9.04 היא הגיעה עם אביה לסניף ודרשה מבליט לפרוע את הפק"מ כנגד חיוב הויזה רק אז נאותה בליט להענות להוראותיה והבנק פרע את הפק"מ. התובעת עצמה מציינת כאמור שהפקדון המזומן הוא לפי דרישת הנתבע. שכטר מציינת בתצהירה ובצדק כי בנק אינו מחוייב להנפיק כרטיס אשראי ואינו מחוייב ליתן אשראי ומאחר ולא היתה מסגרת בחשבון נדרש אותו פקדון נזיל. מכאן שכאשר החליטה התובעת להורות על פרעון הפק"מ נותר כרטיס האשראי ללא כל בטוחה בניגוד לסיכום קודם. במצב דברים זה היתה אמורה התובעת להבין כי אין היא יכולה להמשיך ולהשתמש בכרטיס האשראי. הבנק מצידו צריך להגן על עצמו מפני שימוש בכרטיס בלא ערובה לכיסוי החיובים שיווצרו בו. ברור שבנק לא יוכל להגן על עצמו כראוי אם ימסור הודעה מראש מקום שיש לו חשש שהחיובים לא יפרעו. לשם כך קיים סעיף 2(ג) לתנאי הצטרפות לקבלת כרטיס אשראי (נספח י' לתצהירי הנתבע) עליהם חתומה התובעת. עפ"י אותו סעיף ועדות שכטר שולח מחשב הבנק באופן אוטומטי הודעה אל הלקוח בדבר החסימה, מיד עם ביצוע החסימה. על כן אני דוחה את טענת התובעת בענין זה ואם נגרם לה נזק כזה או אחר אין לה להלין אלא על עצמה.   עיסקת פראון   לטענת התובעת ביום 17.11.03 היא הגיעה להסכם עם רן קפלן מטעם חברת פראון אנרגיה בע"מ (להלן: "פראון") לפיו היא תשקיע בעיסקו - ניהול ואחזקת מתקני מיזוג אוויר, סך של 250,000 ₪ שהיתה אמורה לזכות אותה ב- 35% מרווחי פראון בהתחשבנות חודשית שלא יפחתו מסך של 15,000 ₪ אותם תקבל התובעת בכל מקרה. על פי ההסכם הנטען היתה אמורה התובעת להשקיע הסך הנ"ל בתוך 45 יום ממועד החתימה על ההסכם בחשבון משותף שייפתח כשכל הוצאת כספים תחייב חתימת שני הצדדים (נספח מח לתצהיר התובעת). בשל ההודעה על החלת הגבלה מיום 2.1.04 היא לא יכלה לפתוח חשבון ולכן לא יכולה היתה לבצע העיסקה והיא נאלצה להודיע לקפלן כי אין באפשרותה לעמוד בהסכם וזה מצידו הודיע כי הוא פונה למשקיעים אחרים.   מאחר וקבעתי שהחשבון העיקרי הוגבל כדין ברור הוא שאין כל אשם מצד הבנק להפסד העיסקה הנטענת. המחדל בענין זה רובץ אך ורק לפתחה של התובעת ולכן כבר מטעם זה טענת התובעת בענין זה צריכה להדחות. למעלה מן הנדרש אציין כי עולים סימני שאלה גדולים באשר לכנות הטענות בענין זה. קפלן בתצהירו ציין כי הוא חתום מטעם פראון על ההסכם. בחקירתו ציין כי בעלי זכויות החתימה הם אלון אסרף וישראל שמואלי והוא לא רשום ברשם החברות כמנהל פראון. עוד ציין כי נדמה לו שאלון חתום על ההסכם אך הוא לא בטוח בכך. המכתב מיום 18.2.04 (נספח ג' לתצהירו) בו מודיע הוא לתובעת על ביטול ההסכם נחזה כאילו נחתם על ידו שכן שמו מופיע במקום המיועד לחתימה אך בחקירתו ציין כי הוא אמנם ניסח את המכתב אך נדמה לו שישראל חתום עליו והוא משוכנע שהוא לא חתום. אין לו הסבר מדוע מכתב זה לא הועלה על נייר מכתבים של פראון. כשנשאל לאן שלח את המכתב השיב " לתמר ". ברם כשנשאל לאיזו כתובת השיב שהיא קיבלה זאת בפגישה והיא הגיעה לפגישה זו כדי לדון בהמשך ההתקשרות והם הודיעו לה שלא. בהמשך כבר לא זוכר אם זה נמסר באותו יום או למחרת. מתברר לגרסתו כי היתה פגישה נוספת לפני הפגישה מיום 18.2.04 ובה שאלה התובעת אם הוא יכול עוד לחכות. בתצהירו הוא לא מציין כלל כי היוזמה בענין זה היתה של התובעת. גרסתו לגבי השאלה מה יקרה אם ההסכם יבוטל כעבור מספר חודשים, כפי שההסכם מאפשר, לא היתה ברורה וניכר מעדותו בענין זה שהוא נקלע לשאלה שלא ציפה להשאל ותשובתו השתנתה שוב ושוב. כאשר נשאלה התובעת למה לא השקיעה בתוך 45 יום עפ"י ההסכם, השיבה כי עפ"י ההסכם היו צריכים לפתוח חשבון משותף אך בגלל ההגבלה לא יכלה. אלא שמתברר כי ההגבלה היתה לאחר אותם 45 ימים וכשהוסבה תשומת ליבה לכך השיבה שכנראה עדיין אז לא יכלה לתת את הכסף והוא נתן לה אורכה. אורכה זו לא צויינה בתצהירה . בשולי הדברים אני מוצא לנכון לציין כי על פי העיסקה הנטענת מבחינת התובעת מדובר בתשואה שנתית מינימלית של 72% על השקעתה !!. זו תשואה חריגה מאד בפעילות מסחרית רגילה וראוי היה שתוצג תוכנית עיסקית שתצביע על צפי לתשואה כזו. לאור כל האמור לעיל דין הטענה בענין זה להדחות. הנזק התובעת העמידה את סכום התביעה ע"ס 1,100,000 ₪. ברם, כאמור, הטענה היחידה של התובעת שהתקבלה נגעה לאי כיבוד השיק ע"ס 3,000 ₪ בחשבון המשני. בסעיף 67 לכתב התביעה המתוקן טוענת התובעת, בין היתר, כי פרסום ההודעות לנמשכי השיקים על כך שאין כיסוי כביכול בחשבון, מהווה פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע ,תשכ"ה-1965 ובסעיף 72 לכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7(ג) לחוק איסור לשון הרע בגין כל מקרה ומקרה אך היא מעמידה את תביעתה בגין נזק זה על סך של 500,000 ₪. קדמה לסעיפים הנ"ל בכתב התביעה המתוקן התייחסות להגבלת החשבון ונזקיה. לטעמי , אין מקום לקבוע כי הנזק במקרה דנן הוא עצם הגבלת החשבון מאחר ושיק זה לא היה האחרון בסדרת השיקים שסורבו שהביאו להגבלה. שיק זה סורב בחודש יולי 2004 ולאחריו סורבו עוד 4 שיקים כשהאחרון מביניהם סורב בחודש דצמבר 2004. כבר נקבע כי לגבי שיקים אחרונים אלה לא היה לתובעת יסוד סביר להניח כי יכובדו ע"י הנתבע. היא קיבלה מן הנתבע מכתב כי הוא עומד לסגור את החשבון המשני ועל כן היה עליה להיערך בהתאם דבר שלא עשתה. במחדלה זה של התובעת נותק הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע בקשר לשיק הנדון לבין הנזק מעצם ההגבלה של החשבון שהביאה על עצמה. הנזק היחידי אשר יכול לבוא בחשבון בענין זה הוא זה שנגרם מעצם החזרת השיק הנ"ל בהיבט הספציפי. כאמור התובעת מבססת את המקור לנזקה בהוראות חוק איסור לשון הרע. ראשית, יאמר כי ההפניה לסעיף 7(ג) לחוק הנ"ל שגויה שכן לא קיים סעיף כזה בחוק הנ"ל אלא קיים סעיף 7א(ג) ואני מניח שלכך התכוון ב"כ התובעת. שנית, אם אכן יש הסתמכות על סעיף זה הרי התנאי הוא שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. התובעת לא הוכיחה כי מאחורי הסירוב לכבד שיק זה עמדה כוונה לפגוע בה, כפי שציינתי לעיל. די בכך כדי לדחות את טענת התובעת בענין זה. בת.א. (ת"א) 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק. ח.ז. (בפירוק) ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ,נפסק כי פעולת החזרת שיק, באם נעשתה שלא כדין - מהווה פרסום לשון הרע והבנק יכול לחסות בצל הגנת ביצוע חובה עפ"י דין מקום בו החזרת השיק נעשתה כדין ו מקום בו נקבע כי החזרת השיק היתה שלא כדין אין הבנק יכול עוד ליהנות מהגנה זו. מסופקני אם במקרה דנן יש להחיל קביעה זו . ביטול סירובו של השיק במקרה דנן נומק בכך שלתובעת היה יסוד סביר להניח כי הוא יכובד, אולם אין בקביעה זו לטעמי כדי לגרוע מחובתו של הנתבע לציין אכ"מ על גבי השיק כשנוצרו הנסיבות לכך לגישתו. בדיון בביטול סירוב של שיק נקודת המבט היא על הלך רוחו של מושך השיק ונקודת מבט זו יכולה להתיישב גם עם המסקנה שהבנק היה מחוייב לרשום אכ"מ ע"ג השיק אלא אם תאמר שהתנהגות הבנק נגועה במרמה ובכוונת זדון כדי לפגוע בלקוחו וענין זה לא הוכח במקרה דנן. החזרת השיק והרישום אכ"מ נעשו בנסיבות הענין בתום לב. (ראו פסק הדין בע"א (י-ם) 4172/98 בנק לאומי לישראל נ' מפעלי דגן, , בו הגיע בית המשפט למסקנה כי יכול להיווצר מצב בו פעל הבנק כדין על פי הנתונים שהיו לפניו ובכל זאת קיים היה אצל הלקוח יסוד סביר להניח כי על הבנק חלה חובה לפרעו את השיק). למעלה מן הנדרש אציין כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בגין שיק ספציפי זה. לא הובאו כל ראיות בענין זה. בחשבון זה חזרו מספר שיקים לפני השיק הנדון משמע כבר היה גלוי וידוע מצבה של התובעת ולא מצאתי שיש דווקא בהחזרת השיק הנדון לשנות מצב דברים זה. סיכומו של דבר הנני סבור שאין מקום לפצות התובעת בגין רישום אכ"מ על השיק הנ"ל.   סיכום לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. חשבון מוגבלבנק