קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו: מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצוים בסך של 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. 2. התובעת והנתבע הם שכנים המסוכסכים זו עם זה במשך שנים רבות. 3. ביום 8.1.2007 שלח הנתבע מכתב אל התובעת ובו דרש ממנה לתקן את גג ביתה כדי למנוע נזילות אל תוך ביתו. בתגובה, ביום 4.2.2007 שלח בא כוחה של התובעת, עו"ד משה פרדס, מכתב תשובה אל הנתבע, בשמה של התובעת, ובו טען כי למרשתו נגרם נזק חמור בשל ריחות אשפה ומפגעים מביתו ומחצרו של הנתבע. 4. ביום 11.2.2007 שלח הנתבע מכתב תשובה אל עו"ד פרדס. המכתב נשלח תחילה בדואר אלקטרוני ולאחר מכן גם בדואר. במכתב זה כתב הנתבע, בין השאר, את הדברים הבאים: "בקשר לטענה החצופה של מרשתך, בדבר ריחות האשפה והמפגעים מן הדירה שאני מתגורר- כדאי שמרשתך תשטוף את פיה מהצחנה הנודפת מפיה בשל עישון הסיגריות אשר נכנס לבית ללא הרף ... הריח שנודף מהשירותים שלי בשעת שימוש, נעים יותר מהצחנה שיוצאת מפיה של מרשתך המכוערת במיוחד, כאשר היא יושבת ומעשנת מתחת לחלון הבית שלי וכל העשן נכנס לביתי ...". בגין דברים אלה הוגשה התביעה שבפניי. 5. הנתבע התגונן בטענה לפיה מכתבו נשלח אל בא כוחה של התובעת ועל כן לא מדובר ב"פרסום" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), מכח הכלל לפיו "שלוחו של אדם כמותו". עוד טען הנתבע כי דברים שנכתבו ברוגז ובכעס לא ייחשבו לשון הרע, מה גם שמדובר למעשה בגידופים. הנתבע גם טען כי כלל לא התכוון לשלוח את הדואר האלקטרוני אל בא כוחה של התובעת, אלא מדובר בטיוטת מכתב שהתכוון להעביר לבא כוחו שלו, לשם קבלת הערותיו. הנתבע טען כי לא שלח את המכתב בדואר, אלא אך ורק בדואר האלקטרוני. לבסוף טען הנתבע כי עומדות לו הגנות לפי ס' 13- 15 לחוק איסור לשון הרע משום שמדובר בדברים שהוחלפו תוך כדי דיון, משום שהתובעת אכן נוהגת לעשן מתחת לחלונו ומשום שמדובר בפרסום בתום לב לשם הגנה על ענין אישי כשר שלו שנועד לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה נגדו קודם לכן. 6. אין ספק שהביטויים בהם השתמש הנתבע ביחס לתובעת הם ביטויים קשים ומבישים, שאדם סביר מן היישוב לא היה משתמש בהם. אני סבור כי יותר משדברים אלה מביישים את התובעת, הם מביישים את הנתבע עצמו, שכן הסגנון מעיד על טיבו ואופיו של הכותב. 7. יחד עם זאת, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, מחמת שני טעמים. הטעם הראשון הוא שמדובר בפרסום שכוון אל בא כוחה של התובעת, ולא לאדם אחר זולתו, ועל כן יש לראות בכך כפרסום שהיה מיועד לנפגע בלבד. הטעם השני הוא שמדובר בנאצות, שהקורא הסביר אינו מתייחס אליהן ברצינות, ולכן לא מדובר בלשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. נדון בטעמים אלה כסדרם. פרסום המכוון אל בא כוחו של הנפגע 8. ס' 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "פרסום" לענין לשון הרע הוא פרסום שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע או פרסום בכתב שעלול היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. מכאן שפרסום שהגיע אך ורק אל הנפגע, אינו מקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע. במקרה דנן, הפרסום היה מכוון אמנם לא אל הנפגעת עצמה, אלא אל עו"ד פרדס, בא כוחה, אך ברי כי פרסום זה נעשה רק משום שהנתבע ידע כי עו"ד פרדס מייצג את הנפגעת, והפנייה אליו נעשתה בכובעו כבא כוחה של הנפגעת. בנסיבות אלה, יהא זה אך אבסורד לקבוע כי פרסום המכוון אל עורך דינו של הנפגע, בקשר לענין בו מייצג עורך הדין את הנפגע, יצמיח לנפגע עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע. 9. התובעת טוענת בסיכומיה כי לא חל במקרה דנן העקרון הקבוע בס' 2 לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק השליחות"), לפיו "שלוחו של אדם כמותו", שכן יש להבחין בין פעולה משפטית של שלוח לבין פעולה מטריאלית פיסית שלו. לדידה, פעולת השליחות מחייבת ומזכה את השולח אך ורק מקום בו מדובר בפעולה משפטית, להבדיל ממצב שבו השליחות אינה אלא פעולה פיזית. התובעת מוסיפה וטוענת כי במקרה דנן, קבלת המכתב המשמיץ היתה פעולה פיסית ולא פעולה משפטית מצידו של עו"ד פרדס ולכן חוק השליחות איננו חל. אכן, מבחינה מילולית גרידא, חוק השליחות אינו חל מקום שבו באים לבדוק האם ניתן להטיל על צד ג' אחריות בגין פרסום לשון הרע, כאשר הוא שולח מכתב נאצה אל השלוח, בו הוא משמיץ את השולח, שכן עניינו העיקרי של חוק השליחות הוא הטלת אחריות על השולח כלפי צד ג', בגין פעולותיו של השלוח. יחד עם זאת, לטעמי, את התשובה לשאלה המשפטית המתעוררת בעניננו אין לחפש בהוראות חוק השליחות. אני סבור כי כאשר עסקינן בפרסום לשון הרע שנעשה בפניו של עורך דין, ביחס ללקוחו, יש לבחון את הדברים תוך משקל מיוחד לתפקידו של עורך הדין כזרועו הארוכה של מרשו. כמו כן, יש לפרש את חוק איסור לשון הרע פירוש תכליתי, ולא פירוש מילולי צר, שהרי כבר נקבע כי: " 'מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427 (1980)). בה במידה אין החיקוק מבצר שיש לכובשו בעזרת כללי הדקדוק. מלאכת הפרשנות בה אנו עוסקים כמשפטנים מחייבת אותנו ליתן להוראות הכלולות במסמך המשפטי - ובענייננו תכנית המתאר המהווה חיקוק - את אותו הפירוש המתיישב עם המשמעות ההגיונית והטבעית של האמור בהן והמגשים באופן מיטבי ככל הניתן את המטרה שנועד המסמך להשיג." עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון , בעמ' 22 - . אינני סבור כי תכליתו של חוק איסור לשון הרע היא לאסור על אדם למסור לבא כוחו דברים שיש בהם משום לשון הרע על הנפגע. כך, אם אדם מספר לבא כוחו דברים שיש בהם משום לשון הרע על הנפגע, לא יהיה זה ראוי להטיל עליו אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, בשל העקרון המקודש לפיו יש להגן מכל משמר על חופשיות זרימת המידע בין הלקוח לעורך דינו (ראה למשל את החסיון המוחלט החל על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך הדין ללקוחו, המעוגן בס' 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971). בנוסף, לא יהא זה ראוי להטיל על עורך דין אחריות בגין לשון הרע אם הוא כותב בשמו של לקוחו ועל פי הרשאתו מכתב שיש בו משום פרסום לשון הרע על הנפגע, שהרי שלוחו של אדם כמותו, כפי שנקבע בס' 2 לחוק השליחות. באותה מידה ממש, אינני סבור שחוק איסור לשון הרע התכוון להגן על הנפגע מפני פרסום המכוון אל בא כוחו, להבדיל מפרסום המיועד לצד שלישי, שאם לא כן, תיווצר א- סימטריה במשולש המשפטי שבין הלקוח, עורך דינו והצד שכנגד. על כן, כשם שחילופי דברים בין הלקוח לעורך דינו, בקשר לנפגע, לא יעמידו לנפגע עילה בגין פרסום לשון הרע, וכשם שעורך הדין יהיה מוגן מפני תביעת הנפגע מפני פרסום לשון הרע אם פעל בשמו של לקוחו, כך יש להגן גם על הצד שכנגד אם פרסם לשון הרע על הלקוח בפניו של עורך הדין המייצג את הלקוח. זאת ועוד, כאשר אדם שוכר את שרותיו של עורך דין על מנת שזה יפנה בשמו אל צד שלישי, הוא יוצר מצג כלפי הצד השלישי לפיו עורך הדין הוא זרועו הארוכה, ולמעשה מזמין אותו להפנות את התשובה לעורך הדין ולא אליו עצמו. במצב כזה, אך טבעי הוא שאותו צד שלישי יפנה את תשובתו לעורך הדין, ולא ישירות ללקוח. בעניננו, התובעת, באמצעות בא כוחה עו"ד פרדס, יצרה מצג כלפי הנתבע לפיו עליו להשיב לה באמצעות בא כוחה, וכך בדיוק נהג הנתבע. נוצר איפוא השתק המונע מהתובעת להלין על כך שהנתבע פנה אל בא כוחה. על כן, לא יהיה זה מוצדק לראות במכתבו של הנתבע משום פרסום שנעשה לאדם אחר זולת הנפגע, וראוי יותר לקבוע כי מדובר בפרסום שכמוהו כפרסום לנפגע בלבד. 10. כבר נפסק לא אחת כי חרף חשיבותה הרבה של הזכות לשם טוב, הרי שזכות זו אינה מושלת בכיפה לבדה, וניצבת מולה זכות יסוד אחרת, היא הזכות לחופש ביטוי, באופן שיש למצוא את נוסחת האיזון המתאימה, שתיתן את המשקל הראוי לכל אחת מבין הזכויות המתנגשות: "בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שחוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה ... "שתי זכויות יסוד אלה" - כך נפסק מפי הנשיא א' ברק - "נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם" ... ואכן, "שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית. מכאן הקביעה, כי 'השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם'... החרות היא סוד אושרו של האדם ... והשם הטוב" - כך הוספנו - "הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו" רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (2006) - . עוד נפסק באותו ענין כי "אחד השיקולים המשליכים על אומדן עוצמתן של הזכויות המתנגשות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - ועל קביעת האיזון ביניהם, הינו מושא הביטוי ונושאו." במקרה דנן, הביטויים הפוגעים ביחס לתובעת כוונו אל עורך דינה, מתוקף תפקידו כבא כוחה, ולא לצד שלישי זר. נושא הביטויים המעליבים הוא תגובה לטענת התובעת, באמצעות בא כוחה, בדבר מפגעי ריח היוצאים מביתו ומחצרו של הנתבע. שיח כזה מצידו של הנתבע, בוטה ונפסד ככל שיהיה, ראוי להגנתו של עקרון חופש הביטוי, גם כאשר הוא פוגע בשמה הטוב של התובעת, הואיל והוא כוון אך ורק אל בא כוחה, על יסוד המצג של התובעת לפיו יש להפנות את התשובה לעורך דינה, ולא אליה עצמה. 11. התובעת טענה בסיכומיה כי הפרסום הגיע לידיעתם של גורמים נוספים- מזכירתו של הנתבע שהדפיסה את מכתבו ומזכירתו של עו"ד פרדס שפתחה את המכתב. אין מקום לדון בטענות אלה בהיותן הרחבת חזית ביחס לנטען בכתב התביעה, בו הטענה היחידה היתה בנוגע לפרסום אליו נחשף אך ורק עו"ד פרדס. 12. עוד אציין כי שמה של התובעת כלל איננו נזכר במכתבו של הנתבע. על כן, גם אם היה מקום לדון לגופו של ענין בטענה לפיה מזכירותיהם של הנתבע ושל עו"ד פרדס ראו את המכתב, לא היה בכך כדי להועיל לתובעת, שכן להבדיל מעו"ד פרדס, שהבין למי מתייחס המכתב, לא ניתן לייחס ידיעה כזו לשתי המזכירות, וממילא לא מתקיים יסוד הפרסום של לשון הרע ביחס אליהן. זאת ועוד, המכתב גם לא נושא את שמו של הנתבע, כך שמזכירתו של עו"ד פרדס, בשונה מעו"ד פרדס עצמו, כלל לא היתה אמורה להבין במה מדובר. 13. למען שלמות התמונה אציין כי אינני מאמין כלל ועיקר לטענתו של הנתבע לפיה לא התכוון לשלוח את המכתב לעו"ד פרדס, אלא לבא כוחו שלו, לצורך היוועצות בלבד, כשם שאינני מאמין לעדותו של הנתבע לפיה לא שלח את המכתב בדואר, אלא רק באמצעות דואר אלקטרוני. עדותו של הנתבע הותירה עליי רושם שלילי ובלתי מהימן, והסבריו בענין זה לא היו משכנעים כלל ועיקר. 14. סיכומו של דבר, לנוכח מסקנתי לפיה פרסום המכוון אל בא כוחו של הנפגע, כמוהו כפרסום לנפגע עצמו, לא מתקיים בעניננו מצב של פרסום לאדם אחר זולת הנפגע, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. מעמדם של קללות וגידופים 15. ס' 1 לחוק איסור לשון הרע משמיענו כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע בו או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצידם. מתעוררת בעניננו השאלה מה דינם של ביטויים מן הסוג בהם השתמש הנתבע, שאינם אלא גידופים. בענין זה מציין המלומד א' שנהר בספרו דיני לשון הרע, בע' 131: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית." 16. כבר נפסק לא אחת כי קללות וגידופים לא בהכרח נחשבים לשון הרע, ובסיכומיו מצביע ב"כ הנתבע על שורה ארוכה של פסקי דין בענין זה. כך למשל נפסק ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר הנ"ל, כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". ראה גם ת.א. (י-ם) 1594/06 אורלי עטיה ברהם נ' יעקב בניטה , בעמ' 19 - שם נקבע על ידי כב' השופט עודד שחם כי ניבולי פה מן הסוג של "זונה", "משוגעת", "אני אשתין עליך", אינם מובנים בדרך כלל כאמירה עובדתית, במבחן האדם הסביר. הכל הוא כמובן ענין של מידה ונסיבות, תוך מתן משקל להקשר בו הוטחו הקללות והגידופים ולזהותם של השומעים. השאלה העיקרית היא כיצד נתפס הביטוי באוזני השומע הסביר, ולא בעיני הנפגע, שהרי כבר נפסק כי: "המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו ... ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. ... הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ..." ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון , בעמ' 617 (2002) - . במקרה דנן, כאשר עו"ד פרדס קיבל את מכתב הנאצה ששלח הנתבע, הוא ידע היטב כי בין התובעת לנתבע קיים סכסוך שכנים מר ונמהר, וכי הסכסוך הקצין עוד יותר לאחר שהתובעת האשימה את הנתבע ביצירת מפגעי ריח. על כן, כאשר קרא את גידופיו של הנתבע, פשיטא שדעתו על התובעת לא השתנתה לרעה, ושמה הטוב לא היה אמור להפגע בעיניו. לכל היותר, דווקא שמו של הנתבע עצמו הוא שנפגע בעיני הקורא הסביר, שכן הסגנון מעיד על האדם. 17. על כן, אינני סבור כי גידופיו של הנתבע מהווים לשון הרע, באשר לא היה בהם כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת בעיני עו"ד פרדס, אלא דווקא בשמו הטוב של הנתבע. גם מטעם זה דין התביעה להדחות. 18. למען שלמות התמונה אציין כי לא מצאתי כל ממש בטענות ההגנה האחרות של הנתבע. אין עסקינן בפרסום מוגן אגב הליך משפטי, ולכן לא חלה הגנת ס' 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לא הוכחה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, ולנוכח השפה הבוטה והגסה בה נקט הנתבע, ברי כי לא מדובר בפרסום שנעשה בתום לב, אלא בפרסום שנעשה מתוך מטרה לפגוע, ולכן לא חלה הגנת ס' 15 לחוק איסור לשון הרע. סיכום 19. סוף דבר, התביעה נדחית מחמת שני הטעמים שפורטו לעיל. מטבע הדברים, בנסיבות הענין ולנוכח השתלחותו חסרת הרסן של הנתבע בתובעת, עליה לא הביע כל חרטה, לא יהיה זה ראוי או צודק לפסוק הוצאות לזכותו. לקוחותעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה