תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע: 1. זוהי תביעה על סך של 600,000 ₪ בגין טענה לביצוע שורת מעשים, קרי, מעשי מרמה, הוצאת לשון הרע, מעשה גזל, פגיעה במוניטין והפצת שקר מפגיע אשר, כנטען, בוצעו על ידי הנתבעים, עובדיה לשעבר, וגרמו נזקים לתובעת. רקע עובדתי 2. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בתחום השכרת כלי רכב בישראל. 3. הנתבע מס' 1, מר עופר דוידוביץ, שימש כמנהל בכיר אצל התובעת בתקופה שבין 1.9.03 ועד ליום 26.10.05, עת פיטוריו על ידי התובעת. (להלן: "עופר"). 4. הנתבע מס' 2, מר זאב ניסימוב, שימש כקצין בטחון אצל התובעת בתקופה שבין 1.8.03 ועד ליום 19.10.05, עת סיים את עבודתו אצל התובעת. (להלן: "זאב"). 5. לטענת התובעת, הפיצו הנתבעים נגדה דברי לשון הרע בקרב לקוחותיה, לפיהם התובעת נמצאת בהליכי פשיטת רגל, ועל כן, עליהם להזדרז ולבטל את הוראות הקבע שמסרו לתובעת ולסיים את ההתקשרות עימה. 6. כמו כן, טוענת התובעת כי עופר הפנה את לקוחותיה למתחריה, ובמעשיו אלו פעל בחוסר תום לב כלפי התובעת וחתר תחת מנהליה. 7. עוד טוענת היא כי עופר שלשל לידיו כספים אשר הגיעו לתובעת מלקוחותיה, גנב מסמכים מקוריים וזייף אחרים במקומם, ובכך ביצע מעשי מירמה, גניבת מסמכים וזיופם. 8. על פי טענותיה, זאב שלשל גם הוא לכיסו כספים המגיעים לתובעת מלקוחותיה, שלא כדין, הפיץ נגדה דברי לשון הרע בכוונת זדון וגרם לה נזקים כבדים. 9. מנגד, טוענים הנתבעים כי לא הפיצו דברי לשון הרע על התובעת אלא שנוצרה חרושת שמועות על מצבה הכלכלי של התובעת בעקבות פרסומים שפורסמו בעיתונות ובאינטרנט, לפיהם מנהל התובעת, מר אביהו הורביץ, הואשם בפלילים. 10. כמו כן, טוענים הנתבעים כי לא נטלו מסמכים מקוריים מן התובעת ולא זייפו אותם, אלא מדי פעם העביר עופר צילומים והעתקים של מסמכים לידי לקוחות התובעת, על פי בקשתם. ראיות התובעת 11. מטעם התובעת העיד מר מאיר בטיטו, בתצהירו ת/1, כי שימש כזכיין אצל התובעת. 12. בתחילת חודש אוגוסט 2005, פנה אליו עופר וביקש ממנו כי ישלם לו, באופן אישי, סך של 1,000 ₪ בגין כל כלי רכב, והוא ידאג למסור לידיו שלושה כלי רכב נוספים וידאג לתיקונם של אלה במשך שלושה חודשים, וזאת ללא ידיעת התובעת והסכמתה, והכל על מנת לעזור לו. 13. כן העיד כי מסר לו סך של 3,000 ₪, כאשר את התשלום הראשון מסר לזאב, בתיאום עם עופר. 14. לעדותו, על פי ההסכם עם התובעת החיוב הראשון אמור היה להתבצע ב- 17.8.05, אך במועד זה לא היה בידיו לפרוע את התשלום. על פי החישוב, חובו לתובעת עמד אותה עת על סך של 11,500 ₪. 15. על פי הסיכום עם מר אביהו, מנהל התובעת, היה עליו להגיע למשרדי התובעת על מנת לשלם את חובו. 16. באותו יום, התקשר אליו עופר ומסר לו כי אין צורך שיגיע למשרדי התובעת וכי הוא ייפגש עימו בבני ברק לביצוע התשלום. 17. במועד הפגישה, שילם לעופר את כל הסכום דלעיל במזומן, והאחרון מסר לו כי מסכום זה יפחית הוא את הסכום אותו חב לו עצמו, סך של 3,000 ₪, ואת היתרה ימסור לתובעת. לכך סירב הוא ואילו עופר הבהיר לו כי אין לו מה לדאוג שכן "אוטו גולד עומדת בפני פשיטת רגל" וכי "אביהו עומד לשבת בכלא ולא תצטרך לשלם כלום". 18. כן העיד כי בהזדמנות אחרת, שוחח עימו עופר וביקש ממנו כי יצטרף לפגישה עם לקוחות נוספים של התובעת, מאחר ש"ישנה התארגנות כנגד אוטו גולד". 19. בפגישה זו נכחו מספר לקוחות של התובעת ועופר הציע להם לעזבה שכן מצויה היא בהליכי פשיטת רגל ומצבה הכלכלי רעוע ביותר, ועל כן עליהם להתארגן ולחדול לעבוד עם התובעת, ובמקביל, להמשיך לעבוד עימו, באופן אישי, באמצעות חברה אחרת. 20. לדבריו, עופר הציע לו להפסיק לשלם לאלתר את התשלומים השוטפים ולבקש את כספו בחזרה. 21. כאשר היו לו תקלות בכלי הרכב שקיבל, הנחה אותו עופר לפנות לזאב בעניין, אשר מודע היה להסכם שלו עם עופר. 22. לעדותו, הסכים לשלם לנתבעים כספים ישירות שכן הבין כי על פי הסכם ההתקשרות שלו עם התובעת, עלות התיקונים היתה אמורה להיות על חשבונו, בעוד שהנתבעים טיפלו ברכבו, ללא גביית תשלום, בתמורה לכך שיעביר להם את הכספים ישירות. 23. עוד העיד מטעם התובעים, מר דן איתן, איש מכירות לשעבר אצל התובעת, בתצהירו ת/2 כי במסגרת תפקידו ניסה לגייס לעבודה אצל התובעת מספר לקוחות, לרבות לקוח בשם עימאד. 24. לדבריו, התובעת סירבה לכך ועל כן שידך בין הלקוח לבין השותף הקודם של התובעת, שניהל חברה בשם: "סילבר סטאר השכרת רכב בע"מ". (להלן: "חברת סילבר סטאר"). 25. מר דוד עבדי, בעליה של חברת סילבר סטאר ומנהלה בשנים 2004- 2005, הודיע לו כי הוא יודע את המתנהל אצל התובעת על ידי הנתבעים, המעדכנים אותו במה שקורה שם. 26. עוד העיד מטעם התובעת, מר אביהו הורביץ, מנהלה, בתצהירו ת/3 כי התובעת נתנה את אמונה בעופר והוא שימש כאיש ימינו. 27. לעדותו, מפי לקוחותיה של התובעת התברר לו כי עופר הוא זה שדאג לחרושת שמועות על פשיטת רגל של התובעת, הוא זה שפעל לכינוס לקוחות התובעת וביקש מהם לבטל את הוראות הקבע שניתנו לטובתה ואף גבה כספים המגיעים לה ישירות לכיסו. 28. עוד העיד, כי זאב שימש כקצין הבטחון של התובעת והיה אחראי לכל צי כלי הרכב שלה, טיפל בכל הקשור לרכישתם של כלי הרכב ולמכירתם, תקינותם והטיפול בכלי הרכב המושכרים ללקוחות התובעת. 29. מעצם תפקידו היה לזאב קשר רצוף עם כל לקוחות התובעת, והוא ניצל קשריו אלו על מנת לשלשל לכיסיו כספים אשר הגיעו לתובעת, וזאת בשיתוף פעולה עם עופר. 30. כן העיד כי עופר פנה ללקוח בשם בלומנטל ביום 19.10.05 ומסר לו, כדלקמן: " אביהו עומד להכנס לכלא... העסק הולך פה לפשוט רגל... בואו אני אציל אתכם". (ראה: תמליל שיחה עם הלקוח בלומנטל- נספח ג' לת/3). 31. כן הודיע ללקוח בשם גרינבאום ולמר בלומנטל כי קופת הפיצויים של זאב עוקלה על ידי צדדים שלישיים. (ראה: תמליל שיחת ועידה עם הלקוחות גרינבאום ובלומנטל - נספח ד' לת/3). 32. כן ביקש עופר מלקוחות התובעת להחזיק בכלי רכב של התובעת בידם ולא להשיבם לידיה, גם לאחר שיבטלו את הוראת הקבע לטובתה. (ראה: תמליל שיחה עם הלקוח הופמן- נספח ה' לת/3). 33. לגרסתו, עופר ידע כי באם תתבטלנה הוראות הקבע על ידי הזכיינים, משמעות הדבר תהא גרם נזק בלתי הפיך לתובעת מאחר שהבנק עלול להפסיק, בנסיבות אלה, את מתן האשראי לתובעת. 34. עוד העיד כי עופר אירגן חלק מלקוחות התובעת, תיאם ביניהם פגישות, נתן להם מספרי טלפונים סלולאריים, וכל אלה, בניסיון לתאם התארגנות כנגד התובעת. 35. כמו כן, ציין כי עופר פנה ללקוחות התובעת ושידל אותם לשכור שירותיו של עורך דין על מנת שזה ינקוט הליכים משפטיים כנגד התובעת. 36. כמו כן, הפנה עופר את לקוחות התובעת למתחריה ושיתף פעולה עם המתחרים, באופן זה שהפנה לקוחות לחברת "סילבר סטאר בע"מ", ומסר לאחרונה מידע, לרבות מידע עסקי, תוך שהוא משמש כ"חפרפרת" אצל התובעת. 37. לגרסתו, נטל זאב מסמכים מקוריים ממשרדי התובעת והעבירם ללקוחותיה על מנת שזו לא תוכל להסתמך עליהם באם יחדלו לקוחותיה מלשלם לה. 38. כן העיד כי עופר נטל לכיסו כספים אשר היו מגיעים לתובעת מלקוחותיה, שלא כדין, תוך כדי ביצוע מעשה מרמה וגניבה. כך, נטל סך של 2,800 ₪ ממר בלומנטל ושלשל אותו לכיסו מבלי לדווח לתובעת, וזאת כפי שעולה מתמליל השיחה עם מר בלומנטל. (ראה: נספח ג' לת/1). 39. עוד העיד כי עופר זייף מסמכים שונים, כגון, שטרי חוב, במסגרת ניסיונו לגרום להתמוטטות התובעת ולהברחת לקוחותיה. 40. כמו כן, הפנה עופר לקוח פוטנציאלי של התובעת, שהגיע לפגישה עימה, לחברה המתחרה "חברת סילבר סטאר". 41. לעמדתו, קשרו הנתבעים קשר ביניהם בכדי לגרום לתובעת נזקים ולשלשל לכיסם כספים המגיעים לה. 42. עוד גורס הוא כי הנתבעים גרמו לעזיבתו של הלקוח מר שחר גת את התובעת, והאחרון השיב לתובעת חמישה עשר כלי רכב שהיו ברשותו, ללא כל תשלום או פיצוי בגין החזר זה. 43. כמו כן, העיד כי מבירור שערך עם מנהל מוסך "פרי מוטורס", מר אייזן, התברר לו כי זאב הכניס למוסך זה רכב פרטי של מי ממקורביו לתיקון וחייב את התובעת בהוצאה זו. 44. מנגד, העיד הנתבע מס' 2, מר עופר דוידוביץ, בתצהירו ת/2 כי הועסק אצל התובעת כאיש מכירות מיום 1.9.03 ועד אשר פוטר מעבודתו ביום 26.10.05. 45. לדבריו, כל עסקה שביצע היתה מועברת לאישורו של מר הורביץ, אשר היה המפקח עליו באופן תמידי ועיקבי. 46. עוד הוסיף, כי ביום 13.8.06 הורשע מר הורביץ, על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות על חוק ניירות ערך, לרבות גניבה, הנעת משקיעים בדרכי תרמית לביצוע עסקה בניירות ערך, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד והפרת אמונים בתאגיד. 47. מר הורביץ נידון לארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי בפועל, והיתרה על תנאי לשלוש שנים מתום המאסר, וכן הוטל עליו תשלום קנס כספי בסך של 500,000 ₪. 48. לעמדתו, המידע אודות פסק הדין בתיק הפלילי פורסם בעיתונות ובאינטרנט והגיע לאוזני לקוחות התובעת, וייתכן כי זהו הגורם ליצירת חרושת השמועות כנגד התובעת, אך הוא עצמו לא הפיץ שמועות בגנותה. 49. יתרה מזאת, העיד כי מר הורביץ לחץ עליו למכור כמה שיותר כלי רכב על מנת לגייס בדחיפות כספים לתובעת שכן מצויה היתה בגירעונות גדולים אצל הבנקים. 50. בעקבות בקשתו זו, נאלץ היה ללחוץ על הלקוחות לרכוש כלי רכב נוספים וכן השמועות על מתן פסק הדין המרשיע כנגד מנהל התובעת התפשטו, ומכל אלה הניחו הלקוחות כי מצב התובעת בכי רע. 51. לדבריו, לא היה לו כל אינטרס להכשיל את התובעת ולבקש מלקוחותיה לבטל את הוראות הקבע שלהם לטובתה, שכן היה זה מקום עבודתו ופרנסתו, והוא לא רצה שיפגעו בו. 52. עוד העיד כי הלקוח חיים לוי, הבעלים של חברת "שחר גת", הפסיק את עבודתו עם התובעת לאחר שמנהל התובעת גנב ממנו כספים לאורך שנים, לטענתו, וגרם לפשיטת רגל של החברה שלו. 53. כן העיד כי היה מקרה אחד בו הפנה לקוחות התובעת לחברה מתחרה, וזאת כאשר שני צעירים הגיעו למשרדי התובעת וביקשו לשכור ממנה מכונית, ומר הורביץ קבע עימם פגישה אליה הגיע באיחור של ארבע שעות, ולאחר שהתלוננו בפניו על כך, סירב לטפל בהם. 54. שני הצעירים התקשרו אליו, בצהרי יום שישי, בשעה מאוחרת, וביקשו כי יפנה אותם לחברה מתחרה, שכן מוכרחים הם לשכור רכב ולשוב לביתם. בלית ברירה, הפנה אותם לחברת "סילבר סטאר". 55. לגרסתו, לעיתים, העביר צילומים והעתקים של מסמכים עליהם חתומים הלקוחות לידי אלה, על פי בקשתם, אך מעולם לא העביר את המסמכים המקוריים ולא זייפם. 56. עוד העיד כי רוב התקבולים מלקוחות התובעת שולמו במזומן, ללא הוצאת חשבונית מס, כנדרש, כאשר מר הורביץ החליט, על פי שיקול דעתו הבלעדי, מתי להנפיק חשבונית ומתי לאו. 57. לדבריו, היתה מדיניות אצל התובעת לפיה קיימת אחריות של שלושה חודשים לכל כלי הרכב המשומשים שנמסרו לזכיינים, והתובעת התחייבה לספק להם כלי רכב תקינים, כך שבפועל, במהלך שלושת החודשים הראשונים, תיקון התקלות חל על התובעת. 58. במסגרת תפקידו אצל התובעת, היה אחראי על גביית כספים מזכיינים, אשר חלקם שולמו ישירות במזומן, אותם העביר לתובעת ולא שלשלם לכיסו. 59. לדבריו, כל לקוח שנתקל בתקלה מסויימת ברכבו, פנה אליו או למר הורביץ והם הפנו אותו לזאב על מנת שיתקן את אותה התקלה, באמצעות מוסכים עימם עבדה התובעת. 60. כן העיד כי התובעת הגישה נגדו תלונה במשטרת ישראל בגין מעשים אלו אותם ביצע, לכאורה, ולאחר חקירת המשטרה הוחלט לסגור את תיק החקירה בהעדר ראיות מספיקות. 61. עוד העיד הנתבע מס' 2, מר ניסימוב זאב, בתצהירו נ/3 כי עבודתו אצל התובעת בוצעה כראוי ובמקצועיות, כפי שמצויין במכתב מאגף קצין הבטיחות במשרד התחבורה, המעיד על כך שמבצע הוא את תפקידו כדבעי. (ראה: נספח ב' לנ/3). 62. לדבריו, לא התפטר או נטש את עבודתו אלא יצא לחופשה מתוכננת וידועה מראש לחוץ לארץ, וכאשר שב לעבודתו ביום 14.11.05, קרא לו מר הורביץ לשיחה והטיח בו האשמות שווא בדבר לקיחת כספים מלקוחות התובעת והפצת שמועות בקרב לקוחותיה. 63. הוא הכחיש את הטענות אך מר הורביץ החליט להשעותו מעבודתו עד להודעה חדשה. 64. בנוסף, גילה הוא כי קצין בטיחות אחר תפס את מקומו אצל התובעת, על אף שהדבר מנוגד לנוהלי משרד התחבורה בנוגע לחילופי קציני בטיחות, דבר הדורש תקופת "חפיפה" בין קצין בטיחות אחד למשנהו. 65. לעדותו, לא הפיץ או אישר בפני לקוחות התובעת כי מצבה הכלכלי רעוע, ואין לו ידיעה בקשר לאמירות שכאלה שנאמרו על ידי עופר. כל שידוע לו הוא כי מר הורביץ ביקש מעופר למכור כמה שיותר כלי רכב על מנת לגייס כספים עבור החברה. 66. כמו כן, העיד כי כל הטיפולים אשר ביצע בכלי הרכב של הלקוחות, נעשו בהתאם לנהלי התובעת, ומעולם לא קיבל לידיו טובות הנאה כלשהן, הן מספק והן מלקוח. 67. טענות התובעת כי גרם לה לשאת בעלויות של תיקונים שזכייני כלי הרכב אמורים היו לשאת בהם, אינה נכונה, שכן מדובר בכלי רכב אשר עברו מזכיין אחד למשנהו והיה צורך לתקן את הרכב ולהכשירו לשימוש הצרכן החדש. כמו כן, עלות התיקונים בכלי רכב משומשים, בשלושה החודשים ממועד העמדתו לרשות הלקוח, חלה על התובעת ולא על הזכיין. 68. לאחר תשלום הוצאות התיקונים והטיפולים למוסכים, היה מנפיק דף חיוב לזכיין בגין עלויות התיקונים או השתתפות עצמית, והתובעת היתה מחייבת את הלקוח בעלות זו. 69. לדבריו, לא נטל כספים מלקוחות, אך ידוע לו כי עופר לקח מדי פעם כספים מלקוחות במגזר החרדי, הכל לבקשת מר הורביץ, שכן לקוחות אלו עבדו בתשלום במזומנים בלבד. 70. עוד הדגיש, כי לא מסר מידע כלשהו ללקוחות התובעת ולא שיתף פעולה עם מתחריה, לרבות עם מר דוד עבדי או עם חברת סילבר סטאר. 71. עוד הוסיף, כי הוגשה נגדו תלונה במשטרת ישראל על המעשים המיוחסים לו, אך תיק החקירה נסגר לאחר חקירה מקיפה של המשטרה עקב חסר בראיות. הכרעה 72. בראשית הדברים, יצויין כי כבוד השופטת דליה מארק הורנצ'יק בהחלטתה מיום 12.7.07, בבקשה לסילוק התביעה על הסף, קבעה כי בכתב התביעה קיים עירבוב עילות תביעה שחלקן מתבססות על עילות במסגרת עובד ומעביד בין התובעת לנתבעים, הנתונות לסמכות ייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, וחלקן מתבסס על עילות תביעה אחרות, הנתונות לסמכות בית משפט זה. 73. לאחר עיון בטענות הצדדים, קבעה כי בית משפט זה ידון ויכריע בעילות של לשון הרע, שקר מפגיע, פגיעה במוניטין אשר הועלו כנגד הנתבע מס' 1, וכן בעילת גזל כספים ועשיית עושר ולא במשפט כנגד שני הנתבעים יחדיו. 74. בשקלי ראיות הצדדים שבפני, לרבות תצהיריהם, נספחיהם ודבריהם בחקירותיהם הנגדיות, הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כמפורט להלן. התביעה כנגד הנתבע מס' 1 עילת עוולת גזל 75. לטענת התובעת, נטל עופר כספים לידיו מלקוחותיה במזומן ובשיקים ולא דיווח על כך לתובעת. באופן זה, כנטען, קיבל הוא סך של 2,800 ₪ ממר בלומנטל, סך של 10,000 ₪ ממר נוגינסקי, סך של 1,000 ₪ ממר הופמן וסך של 3,000 ₪ ממר בטיטו, ובסך הכל, נטל לידיו, שלא כדין, כנטען, סך של 16,800 ₪. 76. התובעת הציגה בפניי תמלילים של שיחות עם אותם לקוחות אשר הודו כי העבירו לידי עופר סכומים אלו, לבקשתו. (ראה: נספחים ג'-ה', ונספח ח' לת/1). 77. התובעת רשאית היתה לזמן עדים אלו למתן עדות, אך מטעמיה שלה לא זימנה אותם, ועל פי ההלכה אי הבאתם לעדות כעדים רלבנטיים נזקפת לחובתה. 78. בעניין זה נקבע בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, תק-על 2008(3), 1377, 1382 (2008), , מיום 27.7.2008, כדלקמן: " לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתי, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה.” עוד ראה ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." 79. ועוד, אותם תמלילים מהווים, לדידי, עדות מפי השמועה, שכן מדובר בשיחות בין מנהל התובעת ללקוחות אשר סיפרו לו כי שמעו מגורם שלישי, מעופר, כי התובעת בפני פשיטת רגל וסיפרו לו כי מסרו לעופר כספים בעבור התובעת. 80. הלכה היא כי "עד במשפט מעיד על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, היינו, מפיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו או שמע אודותן מאחר." (ראה: ספרו של המלומד קדמי, על הראיות, חלק ראשון, בעמוד 407). 81. לאור האמור לעיל, מאחר שהעדים דנן אשר הוקלטו לא הובאו למסירת עדות מטעם התובעת, הדברים שנרשמו מפיהם בהקלטות ובתמלילים מהווים עדות מפי השמועה שאין לקבלה כראייה קבילה על יסוד התמלילים בלבד גרידא. 82. העדות היחידה שהובאה מכלי ראשון הינה עדותו של מר בטיטו, אשר העיד בחקירתו הנגדית כי היה חייב לתובעת סך של 11,500 ש"ח אותו העביר במלואו לעופר, לבקשתו, והתברר לו כי עופר שלשל לכיסו סך של 3,000 ש"ח מסכום זה, כך שנותרה לו יתרת חוב אצל התובעת. 83. תצהירו לא נסתר בנקודה זו, ואף הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל סך של 3,000 ש"ח ממר בטיטו, כדלקמן: "ש. בטיטו נתן לי כספים שהוא היה חייב לאוטוגולד, כי הוראת הקבע שלו היתה דמי. חשבון הבנק שלו היה באפס. הוא עבד במזומן, כל הוראת קבע היתה מגיעה לבנק וחוזרת. ש. עבור מה הוא נתן את ה-3,000? ת. עבור שכירות, עבור תאונות, עבור עבודה שוטפת." (ראה: פרטיכל בעמוד 21 שורות 8-3). 84. מהראיות שהובאו בפני עולה כי עופר לא הוכיח כי העביר לתובעת סכום זה, אותו קיבל ממר בטיטו, וכי כספים אלו אכן הגיעו לידיה, ועל כן קובעת אנוכי כי עליו להשיב לתובעת הסך של 3,000 ש"ח. עילת לשון הרע 85. לטענת התובעת, הוציא עופר דברי לשון הרע כלפי התובעת במספר הזדמנויות, בפני לקוחות של התובעת, ובין היתר, האמירות המיוחסות לו הן כדלקמן: " העסק פה הולך לפשוט רגל" "אביהו עומד לשבת בכלא ולא תצטרך לשלם כלום". " אביהו עומד להכנס לכלא... העסק הולך פה לפשוט רגל... בואו אני אציל אתכם". " אני הבאתי אותכם לאוטוגולד ואני חייב להוציא אתכם ממנה." "מדובר בשחיתות של החברה הגונבת כספים מלקוחותיה." 86. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." (להלן: "החוק"). 87. כאמור, התובעת אינה יכולה להסתמך על התמלילים וההקלטות של הלקוחות אותם הגישה לצורך הוכחת פרסום דברי לשון הרע על ידי עופר, שכן אינם עדים במשפט זה, למעט מר בטיטו, שהינו העד היחיד שעדותו הובאה מכלי ראשון. 88. בחינת תוכן דברי עופר למר בטיטו דנא, מעלה כי מייחס הוא לתובעת הכפשה לפיה עומדת היא בפני פשיטת רגל או פירוק, שכן המדובר בחברה מושחתת אשר גונבת כספים מלקוחותיה, וכי שידל אותם לסיים את עסקיה עימה לאלתר. 89. ברם, האמירות המיוחסות לנתבע כיחיד בדבר שליחתו לכלא של מר הורביץ, אינן חלק מתביעה זו, שכן מר הורביץ אינו תובע כאן באופן אישי אלא החברה היא זו שתובעת את הנתבעים. 90. עם זאת, ברי הוא, כי דברים שנאמרו בגנות החברה כתאגיד, עלולים לגרום לנזק כלכלי להמשך פעילותה, ולהפחתת חוג לקוחותיה הקיימים. 91. על כן, ניתן לקבוע כי המדובר בלשון הרע על פי מובנה בסעיף 1 לחוק בעיני הקורא הסביר ועל פי "המבחן האובייקטיבי" הקבוע בפסיקה, על פיו יש לפרש הדברים על פי מובנם האובייקטיבי. 92. לעניין פרשנותו של סעיף 1 לחוק נקבע בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, , כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00 עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, , כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997 בעמ', כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"." 93. בענייננו, תצהירו של מר בטיטו לא נסתר בהתייחס לגירסה כי עופר סיפר לו כי התובעת עומדת בפני פשיטת רגל, וכי החברה הינה חברה מושחתת אשר "גונבת כספים מלקוחותיה". 94. איני מקבלת את טענת הנתבע כי לא הוא הוציא דברי דיבה על התובעת, אלא שהדבר נודע ללקוחותיה מפי העיתונות והאינטרנט, אשר פרסמו כתבות בנוגע למאסרו של מנהל התובעת והסתבכותו בפלילים, שכן הנתבע לא הציג בפני כל ראיה לפרסום שכזה. 95. כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, העיד כדלקמן: "ש : איפה זה הופיע בפרסומים? באיזה עיתונים? ת : לא בעיתונים, באינטרנט. זכיין בא אלי ואומר לי, אתה רימית אותי. לא סיפרת לי מי הוא בעל החברה. בעל החברה הוא רמאי עומד למשפט ועומד להכנס לכלא ואת זה הוצאתי מהאינטרנט. חוץ מזה, דוד עבאדי סיפר לי סיפורים. ש : אתה מצהיר בסעיף 9, בשורה שניה: מידע על כך פורסם בעיתונות ובאינטרנט. אז אתה אומר שבעיתונות זה לא. זה לא נכון מה שרשמת פה בתצהיר, זה לא פורסם בעיתונות. נכון? ת : זה פורסם באינטרנט. ש : איפה באינטרנט? יש לך את הפרסומים? ת : לא." (ראה: פרטיכל בעמוד 12 שורות 13-3; ההדגשות אינן במקור- ח.י.). 96. משמע, אין הוא מכחיש כי המידע לא הופיע בעיתונים, אלא גורס הוא כי באינטרנט בלבד, דבר הנותן יסוד לסבור כי הוא אשר הפיץ המידע בעל פה בקרב לקוחות התובעת. 97. אשר על כן, מקבלת אנוכי חלקית את התביעה בגין רכיב זה, וקובעת כי על עופר, הנתבע מס' 1, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 10,000 ₪ בלבד. עילת עשיית עושר ולא במשפט 98. לאחר שקבעתי כי על עופר להשיב לתובעת סך של 3,000 ₪ אותם קיבל שלא כדין ממר בטיטו, הרי שהיה עליו להעביר לידיה, ללא דיחוי, סכום זה, אחרת יימצא מעשהו בבחינת עשיית עושר ולא במשפט. 99. לעניין זה קובע ברורות ומפורשות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, בסעיף 1 לו כדלקמן: " 1. חובת ההשבה - (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." ההלכה קובעת בסוגייה זו בד"נ 20/82 אדרס חמרי בניין בע"מ נגד הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב (1) 221, שם נקבע כדלהלן: "משהופר חוזה, מעמידים דיני החיובים לרשות הצד התמים מערכת מורכבת של סעדים על פי האינטרסים הנפגעים חלקם באים להגן על "אינטרס ההסתמכות" (או האינטרס השלישי) ומטרתם להעמיד את הצד הנפגע במצב שבו הוא היה נתון אלמלא נכרת החוזה. סעד זה ניתן לעתים במסגרת דיני החוזים, לעתים במסגרת דיני ההתעשרות שלא כדין ולעתים במסגרת הפיצויים שבדיני הנזיקין - מקום שהפרת החוזה מהווה גם מעשה נזיקין". וכן נקבע: "מבחינת דיני עשיית עושר, אין קושי לגרוס כי מי שנטל לעצמו חיוב או זכות חוזית, או ביתר דיוק את הביצוע המגיע לזולת מכח אותו חיוב, קיבל טובת הנאה השייכת לאדם אחר, והוא חייב בהשבה כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר". 100. אשר על כן, קובעת אנוכי כי על עופר לשלם סך של 3,000 בגין רכיב זה. עילת שקר מפגיע 101. עוד טוענת התובעת כי עופר הצהיר ואישר בפני לקוח של התובעת כי מצבה של התובעת רעוע ובכך ביצע עוולה של "שקר מפגיע", כמובנה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 102. סעיף 58 לפקודה קובע כדלקמן: "58. שקר מפגיע (א)   שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון. " 103. התובעת הציגה בפני חוות דעת מטעם רואה החשבון אהוד אברהמי לפיה אובדן הרווח מאי ביצוע עסקה עם זכיין, בגין כל כלי רכב ורכב, הינו 38,624 ₪. (ראה: נספח י"ב לת/3). 104. עם זאת, לא הביאה התובעת ראיות משכנעות לכך כי מצבה הכלכלי התדרדר בעקבות פרסום לשון הרע, כאמור, באזני בטיטו, שכן עובדה היא כי המשיכה לעבוד עימו אף לאחר הפרסום, והוא אף הועסק על ידה כנער שליחות. 105. לעניין זה העיד מר בטיטו בחקירתו הנגדית, כדלקמן: "ש. האם זה נכון שאתה עושה שליחויות עבור "אוטוגולד"? ת. מדי פעם, כן." (ראה: פרטיכל בעמוד 3 שורות 2-3). 106. משכך, איני פוסקת לתובעת כל פיצוי בגין רכיב זה. עילת פגיעה במוניטין 107. טוענת עוד התובעת כי עופר פגע פגיעה קשה במוניטין שלה ובשמה הטוב כחברה מצליחה, בכך שסיפר ללקוחותיה כי מצבה הכלכלי רעוע וכי היא עומדת בפני פשיטת רגל, המליץ ללקוחותיה לעזוב אותה, ובכך נגרם לה נזק תדמיתי בלתי הפיך. 108. בפועל, לא הוכח בפני כי אכן נגרם נזק למוניטין של התובעת בעיני לקוחותיה, אלא ההיפך, התרשמתי כי התובעת עדיין פעילה וממשיכה לנהל עסקיה עם כל אותם לקוחות. 109. התובעת טענה בעלמא כי לקוחותיה עזבו אותה וביטלו את ההתקשרות עימה, ברם, לא הציגה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד מהו המוניטין שהיה לה, כיצד נאלצה להרע את תנאי עסקאותיה עם לקוחותיה לאור לחץ הלקוחות, ולא הציגה בפני עסקת עבר אחת להשוואה מול עסקאות חדשות, בהן נאלצה להרע את תנאיה. 110. אשר על כן, נדחית אף טענתה זו. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 עוולת גזל 111. לטענת התובעת, שלשל זאב, הנתבע מס' 2, לכיסו כספים אשר הגיעו לתובעת מלקוחותיה, עם זאת, ביססה היא את טענתה זו אך ורק על תמלילי שיחות של מנהל התובעת עם לקוחות, אשר לא הוזמנו להעיד בתביעה זו, ומשכך, כאמור, אינם משמשים כראייה קבילה, שכן מהווים הם עדות מפי השמועה. 112. עדותו של זאב בנקודה זו לא נסתרה, וזוהי עדותו בחקירתו הנגדית: "ש. אתה קיבלת סך של מזומנים מבטיטו? ת. אף פעם לא קיבלתי מאף אחד. זה חוזר על עצמו, אבל חד משמעית: אלי לא הגיע אף אחד ואמר לי קח אחד או שניים או שלוש. המקרה היחידי שאני זוכר, זה שמישהו בא ונתן לי שיק להעביר אותו ובזה הסתיים כל הסיפור. ש. מי זה היה? ת. בלומנטל נדמה לי. ש. זאת אומרת, שאם יש מישהו שטוען שקיבלת כסף במזומן, אז, ת. אז הוא לא אומר אמת." (ראה: פרטיכל בעמוד 25 שורות 31-26, וכן עמוד 26 שורות 2-1). 113. מקבלת אנוכי עדות זאב, הנתבע מס' 2, כמהימנה, כי לא קיבל כספים במזומנים מלקוחות וכי לא הובאה עדות פוזיטיבית בעניין זה ע"י התובעת. 114. מכל האמור לעיל, עולה כי לא הוכח בפני כי זאב נטל כספים מאת לקוחות התובעת. 115. משלא מצאתי כי זאב נטל כספים שלא כדין, מתייתר הצורך לדון בטענה לעשיית עושר ולא במשפט שנטענה כנגדו. לסיכום: 116. התביעה כנגד הנתבע מס' 1 מתקבלת, בחלקה, באופן זה שהנתבע מס' 1 ישלם לתובעת הסך של 13,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. לאור קבלת התביעה באופן חלקי בלבד, יישא כל צד בהוצאותיו. 117. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית. התובעת תשא בהוצאותיו בסך של 3,500 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.מעביד נגד עובדלשון הרע / הוצאת דיבה