קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נאמן נגד כונס נכסים בפשיטת רגל: התובע 1 הוא עו"ד לשעבר, המצוי בהליכי פשיטת רגל (להלן "החייב"). התובע 2 הינו עו"ד בית און אשר מונה כנאמן לנכסי החייב בהליכי פשיטת רגל (להלן "הנאמן"). ביום 13/12/95 רכש החייב 50% מהזכויות בנכס הידוע כגוש 6135 חלקה 70 (להלן "הנכס") ואף נרשמה לטובתו הערת אזהרה. לשם מימון רכישת הזכויות בנכס נטל החייב הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות (להלן "הבנק" ו"ההלוואה"). ביום 25/2/96 נרשמה הערת אזהרה על זכויות החייב לטובת הבנק וביום 6/3/96 נרשם אצל רשם המשכונות גם משכון לטובתו. 4. ביום 19/2/97 הגיש החייב תביעה לפירוק השיתוף בנכס (ת.א 435/97 בבית משפט השלום בבת- ים). בית המשפט מחק את התביעה הואיל ובמועד הגשתה לא היה החייב רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים במחצית הזכויות. ביום 29/10/97 הוגשה תביעה שהעותרים בה לפירוק השיתוף בדרך של מכירה- הינם התובע והבעלים הרשומים כאחד (להלן:"ההליך בבימ"ש השלום"). 5. ב- 30/4/97 מכר החייב מחצית מזכויותיו בנכס לאחיו ובסמוך לכך נרשמה לטובת האח הערת אזהרה. 6. עקב אי עמידה בהחזרי ההלוואה, הגיש הבנק ב- 23/8/98 בקשה למימוש משכון (להלן "הליכי ההוצל"פ"). ב- 19/10/98 מינה ראש ההוצאה לפועל את הנתבע לכונס נכסים על זכויות החייב (להלן "הכונס"/ "הנתבע"). דבר המינוי נרשם בלשכת רישום המקרקעין. 7. ביום 30/3/99 הורה בית משפט השלום על פירוק השיתוף ומינה את הנתבע ועו"ד נוסף (עו"ד שועאע מנצור אשר שוחרר מתפקידו והוחלף בעו"ד מ. כהן) לכונסי נכסים ולמנהלים למכירת הנכס לכל המרבה במחיר. ההליך האזרחי הועבר מבת ים לבית משפט השלום בתל אביב ומספרו החדש 121975/00. 8. ביום 25/11/99 ניתן בבית המשפט המחוזי צו כינוס בתיק פשיטת הרגל של החייב וב 3/1/00 רשם הכנ"ר את צו הניהול על נכסיו. ב- 31/5/00 הודיע החייב לבית משפט השלום כי כונס הנכסים הרשמי מונה כנאמן על נכסיו- בהליכי פשיטת הרגל שננקטו כנגדו. 9. ביום 10/12/00 אישר בית משפט השלום הסכם מכר לפיו נמכרו מלוא הזכויות בנכס בסכום של 327,500 $, וביום 16/1/01 נתן כונס הנכסים הרשמי את הסכמתו למחיקת צו הניהול הרשום לזכותו בלשכת רישום המקרקעין. 10. ביום 18/3/01 מונה התובע 2 כנאמן על נכסי החייב בתיק פשיטת הרגל, וביום 28/3/01 הודיע על כך לנתבע וביקשו להימנע מכל פעולה בנכס. 11. ביום 10/5/01 סילק הכונס את ההלוואה בהעבירו לבנק מרבית מהכספים שהתקבלו ממכירת הנכס. 12. ב 9/10/05 רשם הנאמן בפנקס רישום המקרקעין הערה בדבר מינויו (להלן "ההערה החדשה"). בסמוך לכך, פנה הנאמן לכונס וביקשו להעביר לו את חלקו של החייב מכספי המכירה. בסופו של דין ודברים בין השניים, קיבל הנאמן את התחייבות הכונס להעביר אליו את הכספים שברשותו- לאחר רישום הזכויות על שם הקונה. לנוכח התחייבות זו הסכים הנאמן למחיקת ההערה החדשה ב 28/12/05. 13. בינואר 2006, לאחר שנמחקה ההערה החדשה, דרש הנאמן את מלוא חלקו של החייב בתמורה. בתשובה, הודיעו הכונס כי היתרה המוחזקת בידיו עומדת על כ-100,000 ₪ בלבד, לאחר שהבנק קיבל את סכום ההלוואה זה מכבר. יתרה זו ( 101,415 ₪) הועברה לנאמן. 14. התביעה שלפני הוגשה על ידי הנאמן, להורות לכונס לשלם לקופתו את הכספים שהועברו לבנק, בסכום מצטבר של 517,171 ₪. 15. טענות הצדדים: לנאמן 3 טענות עיקריות: הכונס מכר את הנכס במסגרת תפקידו בהליך האזרחי בבית משפט השלום, מבלי ידיעתו ואישורו של בית המשפט של פשיטת הרגל. הבנק איבד את מעמדו כנושה מובטח, משום שהנכס נמכר במסגרת ההליך האזרחי בבית משפט השלום ולא במסגרת מימוש המשכון. משום כך לא היה זכאי לקבלת מלוא התמורה, אלא זו הייתה אמורה להצטרף למסת הנכסים של החייב בהליכי פשיטת הרגל ולהיות מחולקת בין הנושים השונים. הכונס הוליך שולל את הנאמן, לא יידע אותו בדבר העברת הכספים לבנק, התעלם מפניותיו להעביר לו את כל כספי החייב, הטעה אותו במתכוון ואיחז את עיניו כאשר הבטיח כי הכספים הללו יועברו אליו. בהסתמך על הבטחה זו הסכים להסרת ההערה החדשה. לטענת הנאמן עקב הטעייתו של הכונס נשללה ממנו האפשרות לבדוק את תוקף המשכון וסכום החוב. 16. הכונס טען כי חבש, במסגרת תפקידו -שני כובעים: כונס בתיק ההוצל"פ וכונס בתיק פירוק השיתוף בבית משפט השלום, ואין האחד מאיין את משנהו. 17. לטענת הכונס גם אם לא פנה לבית המשפט של פשיטת הרגל, פעל כדין. לטענתו, בית משפט השלום הודיע לכונס הנכסים הרשמי כי נכס מנכסי החייב עומד להימכר. אישור בית המשפט ניתן רק לאחר שהכנ"ר לא התנגד למכירה. 18. לשיטת הנתבע, הסכים להתמנות ככונס בהליך האזרחי, למרות המינוי (הקודם בזמן) בתיק ההוצאה לפועל, לבקשתו של החייב ובידעו כי מכירת מלוא הזכויות בנכס תניב פירות יפים יותר ממכירת המחצית בלשכת ההוצל"פ. לגרסתו, העברת הכספים לידי הבנק היטיבה עם החייב, שחובו צבר ריבית פיגורים ותפח מדי יום. 19. לטענת הכונס היה ידוע לכל כי זכותו של הבנק כבעל משכון - גוברת, וכי עקב כך אין לה לטענת הנאמן כי היה מקטין את החוב או תוקף את חוקיות השעבוד על מה לסמוך. ההלכה שנקבעה והמחייבת אותו להגיש תביעה קודם להגשת בקשה למימוש שטר משכון, מאוחרת להליכים שננקטו על ידו. כך גם פסק הדין המחייב גם בעל שיעבוד מובטח לקבל אישורו של בית המשפט של פשיטת הרגל. 20. הכונס מכחיש כי הטעה את הנאמן. לטענתו, דיווח בדוחות שהגיש לבית המשפט, ושהנאמן קיבלם- על העברת הכספים לבנק, וקיבל אישור בית משפט השלום על כך. עוד נטען על ידו כי הואיל וקיבל את הסכמתו של כונס הנכסים הרשמי למחיקת צו הניהול, היה פטור מלדווח לנאמן שמונה לאחר המכירה על פעולותיו המאוחרות יותר, לרבות סילוק השעבוד לבנק. דיון 21. פיקוח בימ"ש של פשיטת רגל נושה המבקש לממש נכס מעוקל או ממושכן, נוקט בהליכי הוצאה לפועל. לצורך כך ממנה ראש ההוצל"פ את ב"כ הנושה ככונס נכסים למכירת הנכס- לסילוק החוב הכספי (מכירה כפויה). כאשר ניתן צו כינוס לנכסי חייב, על פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] , תש"ם-1980 (להלן :"הפקודה"), יחולו סעיפים 91 -94 לפקודה על נושה המצוי בשלב של לפני או אחרי מכירת נכסי החייב. 22. דנים אנו בתחרות בין כונס נכסים לבין נאמן הפועל מכוח הפקודה: "91 (א) נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לגבי נכסים של חייב, לרבות עיקול חוב המגיע לחייב, לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן אלא אם השלים אותה לפני יום מתן צו הכינוס ולפני שנודע לו כי הוגשה בקשת פשיטת רגל או כי החייב עשה מעשה כאמור בסעיף 2)72). (ב) לענין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים - בתפיסתם ומכירתם, ובעיקול חוב - בקבלת החוב". 23. ש' לוין, א' גרוניס "פשיטת רגל", תשס"א-2000,עמ' 381: "סעיף זה בא ללמדנו ראשית, שאם השלים הנושה את ההוצאה לפועל הוא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן; שנית, אם הנושה לא השלים את ההוצאה לפועל, הוא לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל כלפי הנאמן; שלישית, גם אם השלים הנושה את ההוצאה לפועל לפני יום מתן צו הכינוס, תהיה זכותו של הנאמן עדיפה, אם השלמה זו נעשתה בידיעה על הגשת הבקשה לצו כינוס או אם הנושה ידע על עשיית מעשה פשיטת רגל רלבנטי על ידי החייב, שניתן לבסס עליו צו כינוס." 24. לעניין זה, השלמת ההוצאה לפועל הינה מכירה. (ר' ס' 91 ב' לפקודה). כל עוד לא הושלמה ההוצאה לפועל, זכותו של הנאמן גוברת והוא רשאי לדרוש מהכונס או מהמוציא לפועל, על פי העניין, את התמורה- לצורך חלוקתה לכלל הנושים (למעט דמי ההוצאה לפועל- דהינו, ההוצאות). 25. הדברים יפים לגבי נושה שאיננו מובטח. ס' 20 (א) לפקודה מונע הגשת תביעות כנגד חייב מחוץ להליכי פשיטת הרגל אלא ברשות בית המשפט, וס"ק (ב): "הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוח של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת." (ר' גם ס'22: "לא יעכב בית המשפט בעל משכנתא או נושה מובטח אחר בהפעלת תרופותיהם המשפטיות לעניין הערובה שברשותם." 26. ס' 4 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן:"חוק המשכון") קובע כי: כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה - .... (3) בנכסים נדים ובניירות ערך שלא הופקדו כאמור ובכל מקרה אחר - עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה, אולם כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון יהיה כוחו של המישכון יפה אף ללא רישום. 27. ס' 24 לאותו חוק מגדיר "נושים אחרים של החייב": " לרבות הנאמן בפשיטת רגל של החייב, ואם היה החייב תאגיד בפירוק - המפרק"; 28. סעיף 1 לפקודה מגדיר "נושה מובטח" כ"מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב". ומפרשים ש' לוין וא' גרוניס ב"פשיטת רגל" שם, בעמ' 251: "בודאי שבגדר הגדרה זו באים בעלי שעבודים לפי הדין, הניתנים להבטחת חוב, כגון בעל משכנתא לפי חוק המקרקעין תשכ"ט -1969 ובעל משכון, לפי חוק המשכון, תשכ"ז-1967." (ור' גם מיגל דויטש, "קניין", כרך ב', התשנ"ט-1999, בעמ' 141, בפרק "עמידות המשכון מול נושים רגילים, במצבי פשיטת רגל או פירוק של הממשכן": "מקרה שבו המשכון שוכלל הוא המקרה "הפשוט" באשר לתחולתו של ס' 4 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967. נושים רגילים של הממשכן כפופים כמובן לעדיפותו של בעל המשכון אשר שכלל אותו". (בהערת שוליים שם מעיר המחבר כי הדבר כולל את הנאמן בפשט"ר)). 29. אין מחלוקת כי בעניינינו, נרשם המשכון כדין, וכל האמור לעיל חל לגבי הבנק כנושה מובטח. 30. הנאמן התבסס על פסק הדין פש"ר (תל אביב יפו) 466/93 יחיאל גרבש נ' עו"ד שף, נאמן על ענייני פושט הרגל יחיאל גרבש ואח' (, מיום 24/12/00 ) לעניין פיקוח בית המשפט של פשיטת רגל על הליכי מימוש הננקטים על ידי נושה מובטח. באותה תביעה עתר החייב לעכב הליכי הוצל"פ שננקטו למימוש מכירת דירתו על ידי הבנק כנושה מובטח ונקבע: "אני קובעת כי עיכוב ההליכים לפי סעיף 20 (א) לפקודה חל אוטומטית גם בעת הליכי מימוש ע"י נושה מובטח. כמו כן אני קובעת, כי כדי להסיר את עיכוב ההליכים ולהבטיח כי לא תיפגע זכותו של הנושה המובטח בהתאם להוראות ס' 20 (ב) לפקודה, על הנושה המובטח לנקוט במהלך שיאפשר לבית המשפט של פשיטת רגל להגשים את תפקידו כמפקח ולהבטיח כי גם זכויות הנושים המובטחים לא תקופחנה." בשל כך, קבע ביהמ"ש כי כאשר עולה שוויו של הנכס על שווי החוב המובטח (כפי שהיה בענינינו) לא ניתן להסתפק בהודעה מטעם הנושה כי בכוונתו לממש את הנכס ויש צורך בפיקוח של בית המשפט של פשיטת הרגל. 31. בית המשפט סייג קביעתו זו כך: "על אף האמור לעיל דומני, כי רק לעיתים נדירות, יחייבו מצבים אלה פיקוח צמוד של בית המשפט של פשיטת רגל ושל הכנ"ר והנאמן על הליכי מימוש הנכס עד כדי הפקעת הליך המימוש מידי הנושה המובטח ולרוב, ניתן יהיה להסתפק בפיקוח של הנאמן והכנ"ר על הליכי המימוש שיתנהלו בהוצאה לפועל ובבדיקתם את עצם תקפות השעבוד שלזכות הנושה המובטח." (פש"ר תל אביב יפו 466/93 הנ"ל). 32. הכונס דיווח לבית משפט השלום על פעולותיו וקיבל אישורו. מתוך הפרוטוקולים והמכתבים הרבים עולה כי כונס הנכסים הרשמי היה מודע לקיומו של שעבוד לטובת הבנק, ולכן ביקש לברר את סכום חוב ההלוואה בתיק ההוצל"פ. לאחר מכן נתן הסכמתו להסרת צו הניהול בלשכת רישום המקרקעין, מבלי שסבר כי יש לחלוק על תוקף השעבוד או על סכומו. 33. כך למשל, ביום 31/5/00 הוגשה לבית משפט השלום "הודעה והצהרה" לפיה לא קיבלו הכונסים כל הצעות לרכישת הנכס, אולם אם תוגש הצעה העולה על 310,000$, יזכה המציע והצעתו תתקבל. באותה הודעה נכתב במפורש: "עותק מהודעה זו יימסר לכונס הנכסים הרשמי - אשר יהיה זכאי להתנגד להסדר זה תוך 30 יום מהיום." ההודעה אושרה וקיבלה תוקף של החלטה. 34. ביום 1/6/00 כתב הכונס לכנ"ר, העביר לו את נוסח ההסדר המאושר והודיעו כי באפשרותו להתנגד לו. התנגדות כזו לא הוגשה וב- 29.10.00 אושרה המכירה. ביום 19.12.00 פנה הכנ"ר אל עו"ד מרדכי כהן, אשר שימש ככונס ביחד עם הנתבע וביקש לבדוק את יתרת חובו של החייב בתיק ההוצאה לפועל, קודם שייתן אישורו להסרת צו הניהול. עו"ד כהן אכן העביר את פירוט החוב (נספח ז' לתצהיר הנתבע) וההערה הוסרה. 35. בדצמבר 2002 הגישו שני הכונסים לבית משפט השלום "דו"ח מטעמם של כונסי הנכסים ותשובה לבקשתן של המשכירות למתן הוראות מתאריך 24.6.02". (נספח יג 1). באותו דו"ח, שהנאמן אשר בא במקומו של הכנ"ר קיבל עותק ממנו, דיווחו הכונסים על פעולותיהם: מכירת הנכס ופינויו מהפולשים שתפסו חזקה בו, ההוצאות שליוו את הכינוס, וחלוקת הכספים. בחלק ב' לאותו דו"ח הודיע הכונס כי העביר את הכספים לבנק וגבה את שכר טרחתו. בית המשפט אישר את הדו"ח (נספח כט 1), למעט ס' 17, ביום 16.3.2003. 36. אותו סעיף 17 נגע למחלוקת בדבר חוב ארנונה שחל על הנכס, ומיהו האחראי לסילוקו. בקשר לאותו חוב פנה הכונס אל הנאמן במכתבים מיום 25.12.01, 30.4.02, 10.6.02ו- 9.7.02 (נספחים כד-כט) אולם המחלוקת בין השנים לא נפתרה ואף בית המשפט לא נענה באותה עת לבקשת הכונס להתיר לו לסלק את חובות הארנונה מתוך כספי הכינוס. יש להבהיר כי מדובר באלפי שקלים בודדים מתוך 716,668 ₪ שהיוו את חלקו של החייב בתמורה שהתקבלה ממכירת הנכס. מתוך האמור ראינו כי גם אם דיווח כזה או אחר לא הוכתר בכותרת המתאימה לו, ולא הוגש כ"בקשה למתן הוראות", תוכנם של הדיווחים היה כזה שבית המשפט הבין משמעותם, אימץ תוכנם (לעיתים בהסתייגות) ואישר אותם. 37. כל ההליכים שננקטו, הן בלשכת ההוצל"פ והן בבית משפט השלום, לרבות אישור מכירת הנכס, קדמו לפסק דין גרבש. הליכי מימוש המשכון החלו זמן רב לפני שניתן צו הכינוס (בבית המשפט של פשיטת הרגל) לנכסי החייב. אישור בית משפט השלום בתביעת פירוק השיתוף ניתן לאחר שניתנה למשיבים (לרבות הנאמן)- האפשרות להגיב עליהם. החייב, כמו גם הנאמן, לא מחו על כך - ולטעמי, בצדק. גם אם לא עקב בית המשפט של פשיטת הרגל אחר המכירה, או חלוקת התמורה, אין להתעלם מהעובדה שההליכים לוו על ידי כונס הנכסים הרשמי, שכאמור, לא מצא לנכון לחלוק על תקפות השעבוד או על סכומו. 38. מעמדו של הבנק החייב וכך גם אחיו, אשר רכש ממנו מחצית מזכויותיו (25% מהנכס) היו מודעים לשעבוד לטובתו של הבנק. ביום 8/8/99 כתב החייב: "כל יתרת הכספים אשר תתקבל לאחר פירעון חובי כלפי בנק דיסקונט, על פי הדין יש להעביר למר סייג אברהם" (נספח ח') וביום 5.12.00 כתב האח: "אני זכאי ל25% בכפוף ליתרת המשכנתא שתיוותר לאחר קבלת חלקו של הבנק מחלקו של סייג יוסף." 39. מכירת נכס מקרקעין בהליך אזרחי, בתביעה לפירוק שיתוף, הינה הליך שיוזמים חלק מן הבעלים הרשומים בנכס, כנגד בעלי הזכויות האחרים. הליך זה שואב תוקפו מס' 40 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1967 הקובע כי " (א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". 40. מששוכנע בית המשפט כי יש לפרק את השיתוף בנכס על ידי מכירתו לכל המרבה במחיר ולחלק התמורה בין הבעלים השונים, מתמנה כונס נכסים לצורך כך, והליכי המכירה מתבצעים על ידו. המכירה מתבצעת, על פי ס"ק (ב): "בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין". 41. הנאמן טען כי הבנק איבד את זכותו המובטחת עקב מכירת הנכס בהליך האזרחי ומתן אישור לקונה לפי ס' 34 לחוק המכר. אין דעתי כדעתו. ס' 34 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 מעניק את הנכס נקי משעבודים לקונה, אך איננו קובע את דרך חלוקת תמורתו בין הנושים השונים ואינו מרע מצבו של נושה מובטח: "פירוק השיתוף מביא לכך שהמשכון שניתן על מנה בנכס המשותף מועתק מן הנכס המקורי שעליו הוא רבץ אל הנכס שבא תחת הנכס המקורי. היה הפירוק על ידי מכירה, יועתק המשכון אל החלק שקיבל הממשכן בתמורת המכירה של הנכס המשותף. יפורק השיתוף על ידי החלוקה בעין, יעבור המשכון אל החלק שיקבל הממשכן בעקבות החלוקה". (י' ויסמן, "דיני קניין" בעלות ושיתוף, תשנ"ז-1997 בעמ' 325) ור' גם: מיגל דוייטש, "קניין", כרך ב', התשנ"ט-1999, בעמ' 62: "כאשר המכירה נעשתה בתנאי תקנת שוק, כך שהרוכש זוכה בבעלות נקייה מן המשכון, זכות המשכון אכן אובדת לנושה, והמשכון יחול על התמורה שאותה קיבל הממשכן". 42. כתב התובע 1 בתצהירו: "בחודש אוגוסט 1998 פתח בנק דיסקונט תיק הוצל"פ למימוש זכויותי בבניין וביום 19/10/98 מונה עו"ד שלמה ובר (הנתבע-ר.נ.) לכונס נכסים על זכויותי בבניין...היות ובמסגרת הליכי פירוק השיתוף- הבניין אמור להימכר בשלמותו, הצעתי לעו"ד ובר כי הוא ימונה כמנהל מטעמי למכירת הנכס, שאז התמורה תהיה גבוהה יותר, וככל הנראה גם שכ"ט עו"ד גבוה יותר. עו"ד ובר הסכים לקבל את הצעתי." בעת שהודיע החייב לבית משפט השלום כי ניתן כנגדו צו עיכוב הליכים, ניתנה החלטה המעבירה את הנתבע מתפקידו. לבקשת החייב הוחזר הנתבע לתפקידו ושימש, ביחד עם עו"ד נוסף ככונס נכסים בהליך האזרחי. היה זה אינטרס של החייב למכור את הנכס במכירה מרצון ולמקסם על ידי כך את ערכו. לא מצאתי ואף לא נטען כי הנתבע ו/או הבנק ויתרו על השעבוד הספציפי ועל המשכון על מנת להיפרע מהחייב בהליך האזרחי. 43. עוד נטען כי הואיל והבנק פעל למימוש שטר משכון, (בשונה ממשכנתא), זכאי היה לממש זכויות חוזיות בנכס, שהרי לחייב אין זכויות קנייניות בו. אכן, הדברים נקבעו ב 25/7/2002 ברע"א 8792/200 משה מנחם שטיינמץ נ' בנק משכן, בנק הפועלים למשכנתאות פד' נו (5) 593 (להלן "פס"ד/עניין שטיינמץ"). 44. על פי פסק דין שטינמץ: "אם נשקיף כעת על שתי החלופות של מימוש המשכון - זו על פי הדרך הרגילה וזו על פי סעיף 20 לחוק - הרי מתברר כי באף לא אחת מהן זכאי בעל המשכון לרדת במישרין לנכס מושא הזכות החוזית. במקרה של מכירת הזכויות החוזיות לצד שלישי, הבנק יוכל להיפרע, כאמור, מדמי הפדיון שנתקבלו במכירה זו. במקרה של מימוש הזכות החוזית בדרך של כניסת הבנק לנעלי הקונה, התוצאה תהיה רכישת הזכות ( הקניינית) על-ידי הקונה או על-ידי הבנק. לשם מימושו של המשכון, תידרשנה פעולות נוספות, וזאת על-פי דיני המשכון הכלליים. כך, הבנק רשאי יהיה לרשום על הדירה משכנתה מכוח סעיף 9(ב) לחוק המשכון ולנקוט, לאחר מכן, בדרכי מימוש המשכנתה". [רע"א 8792/00 הנ"ל, 593 ,עמ' 603-604]. 45. עניין שטיינמיץ אוזכר גם ברע"א 2550/01 בירס שמואל נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות : "לבנק המממן עומדות שתי דרכים למימוש המשכון שנרשם לזכותו על זכויות הקונים בדירה. הדרך האחת היא על פי סעיף 17 רישא בשילוב עם סעיף 18 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן, "חוק המשכון") קרי, מכירת הזכויות הממושכנות למרבה במחיר. במקרה שלנו, לא נקטו בדרך זו. הדרך האחרת היא מימוש המשכון על פי סעיף 4)17) לחוק המשכון בשילוב עם סעיף 20 לחוק המשכון בדרך זו יכול הבנק להיכנס לנעלי הקונים ולתבוע מן המוכר את קיום החוזה, דהיינו, העברת זכות החזקה בדירה אליו ורישום הזכויות בדירה על שמו בפנקסי המקרקעין. בדרך זו הופך המשכון על הזכויות למשכנתה, וזאת לאחר רישומה בפנקסי המקרקעין. המסקנה בפרשת שטיינמץ הייתה כי אין לבנק אפשרות לרדת במישרין לדירת המוכר באמצעות ההליך של הוצאה לפועל. עליו לבחור באחת משתי הדרכים הנזכרות למימוש המשכון. כן צוין בפרשת שטיינמץ כי לבנק דרכים אחרות להשבת ההלוואה והן, בין היתר, תביעה חוזית נגד המוכר על פי הסכם ההתחייבות.... 11. בשולי הדברים: מודע אני לכך כי הלכת שטיינמץ תביא לידי שינוי הפרקטיקה שהייתה נהוגה על פי פסיקתם של חלק מבתי המשפט המחוזיים. יתרה מזו, ההלכה גרמה גם לכך שמה שהיה נחשב לדרך קצרה למימוש זכות מבחינתו של בנק, הפכה למפרע לדרך ארוכה. לגבי העתיד, אם הבנק המלווה מעוניין בנסיבות הנדונות לרדת במישרין לדירת המוכר בהליך של הוצאה לפועל, מן הראוי כי ישקול את האפשרות כי המוכר, אליו מועברים במישרין כספי ההלוואה של הקונה, ירשום בנוסף לכתב ההתחייבות הנהוג גם משכנתה על הדירה לטובת הבנק". [רע"א 2550/01 הנ"ל, עמ' 386]. 46. קודם לעניין שטיינמץ חלה ההלכה לפיה ניתן לממש במישרין שטר משכון (ראה למשל רע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי נ' בנק הפועלים בע"מ, ). הואיל והליכי מימוש הנכס הסתיימו קודם שניתן פסק דין שטיינמץ, מטבע הדברים חלה אז ההלכה כפי שהייתה נהוגה באותה עת, והבנק היה זכאי לקבל את חובו ראשון, והיתרה- לנאמן, לחלוקתה ליתר הנושים. 47. טענת ההטעיה בכל הנוגע לטענות ההטעיה והפרת ההסכמות, דין הטענות להדחות. החל משנת 2001 הודיע הנאמן לכונס על מינויו. ביום 18/3/01 ביקש מהאחרון לעכב את חלוקת הכספים, אך לא זכה לתשובה. נקפו השנים, ובספטמבר 2005 פנו הנתבע וכונס הנכסים הנוסף לבית משפט השלום, לקבל אישורו למחיקת ההערות שהיו רשומות על הנכס לטובת הבנק ולטובת אחי החייב, על מנת להשלים הרישום על שם הקונים. משקיבל הנאמן את הבקשה לתגובתו, גילה להפתעתו כי הכנ"ר נתן הסכמתו למחיקת צו הניהול שהיה רשום על הנכס, וזה אכן נמחק זה מכבר. משכך, פנה הנאמן אל הכונס בדרישה להעברת כספי המכר. בתשובה, הודיעו האחרון כי: "לאחר השלמת הליך המכר וקבלת אישור בית המשפט הנכבד לכך, אדאג להעברת יתרת כספי הפקדון, אם אכן תיוותר יתרה בקופת הכינוס." 48. הנאמן לא הסתפק בכך וכתב לכונס כי הבנק אינו זכאי לכספים כנושה מובטח. כאן, לראשונה, הפנה לפס"ד שטינמץ שניתן כשלש שנים קודם לכן. משכך, עמד על קבלת מלוא הכספים של החייב ורשם את ההערה החדשה וכל זאת מבלי לדעת כי הכספים הועברו לבנק מספר שנים קודם לכן. על מכתבו זה לא קיבל מענה אלא ב 29/11/05:"...איני רשאי להעביר את הכסף שברשותי לידיך או לידי כל גורם אחר עד לרישום הנכס בטאבו על שם הקונים." 49. בסיכומיו, מציין הנאמן כי בשלב זה "הוסרה דאגה מליבו" וביום 28/12/05 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה "עם השלמת רישום הנכס על שם הרוכשים, יעביר כונס הנכסים עו"ד שלמה ובר את הכספים המצויים בידו לקופת הנאמן אצל עו"ד בית און." 50. לאחר שהסתיימו הליכי הרישום, ומשדרש כספים אלו, גילה הנאמן כי מדובר בכ-100,000 ₪ בלבד. הנאמן מתייחס למצג שתואר לעיל כ"תרמית" שביצע הכונס המזכה אותו במלוא היתרה שהועברה לבנק. כבר ראינו כי מבחינת הדין המהותי, לא איבד הבנק את זכותו כנושה מובטח. בכל הנוגע לדיני החוזים, וככל שעותר הנאמן לאכוף על הכונס את ההסכם, לא ניתנה התחייבות הכונס להעברת כל כספי התמורה, אלא את אילו שברשותו, והרי במועד חילופי המכתבים בין הצדדים, כבר הועברו הכספים לבנק ולא היו מצויים בידי הכונס. 51. הנאמן טוען כי נעלם מעינו הדיווח על העברת הכספים לבנק וכי עובדה כזו איננה יכולה לבוא לידי ביטוי ב"שורה אחת בדו"ח כספי, וזאת במיוחד כאשר הנאמן מודיע לנתבע כי החייב נמצא בהליכי פשיטת רגל והינו מבקש לעכב את העברת הכספים". ברור כי הדיווח, המאושר (בדיעבד) על ידי בית המשפט, מאשרר את פעולת הכונס- בין אם הבחין הנאמן בכל פרטיו ובין אם לאו. 52. ראינו כי מבחינת הדין המהותי, היה הבנק זכאי לקבל את כספי ההלוואה כנושה מובטח, וכי כונס הנכסים הרשמי לא מצא לנכון לחלוק על גובה סכומה או על תקפות המשכון. בנסיבות בהן אף לא גרמה ההעברה המוקדמת של הכספים לבנק נזק לחייב - אלא תועלת (צמצום החוב), אין מקום להשיב מצב לקדמותו (במיוחד כשהבנק איננו צד להליך זה), או לחייב את הכונס בסכום החוב לבנק. 53. משמצאתי כי לא גרמה התנהגותו של הכונס נזק לקופת פשיטת הרגל, ו/או לא נתקיימה עילה לחיובו - דין התביעה להידחות. 54. התביעה נדחית. בנסיבות העניין- אין צו להוצאות. כינוס נכסיםנאמנותפשיטת רגל