תביעת עורך דין נגד חברת פרוטוקולים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת עורך דין נגד חברת פרוטוקולים: הודעה, שהוגשה ע"י הנתבעת לבית המשפט המחוזי ( צורפה כנספח ז' לכתב התביעה, להלן - "ההודעה"), הגיעה לפיתחו של בית המשפט במסגרת תביעה זו לתשלום פיצוי לתובע, בגין פרסום המהווה לשון הרע, כנגד התובע. התובע, עו"ד במקצועו והנתבעת, הינה חברת הקלטה ותמלול אשר נותנת את שירותיה להכנת פרוטוקולים של דיונים בבית המשפט (להלן - "השירות"). הנתבעת, הוזמנה ליתן שירותי הקלטה לישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 28.12.06 בת.א. 4009/02 (להלן- "התובענה") שנידונה בפני כב' השופט י' ענבר, בבית המשפט המחוזי בירושלים. התובע טען כי יש בהודעה משום פגיעה בו, בשמו הטוב ובמוניטין שלו ובכך, הפרה הנתבעת את הוראות חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק"). הנתבעת, דחתה את טענות התובע וטענה כי תוכן ההודעה אמת. בנוסף טענה כי הפרסום מותר לפי הוראת סעיף 13(5) לחוק בהיותה צד להליך בו הוגשה הודעתה לפי החלטת בית המשפט שהורה לה להגיש את הודעתה. כמו כן, טענה הנתבעת להגנת תום הלב, כאנור בסעיפים 15 ו-16 לחוק. השתלשלות הדברים: בהחלטת כב' השופט ענבר מיום 28.2.07 (צורפה כנספח ו' לתצהירו של התובע, להלן-"ההחלטה") נקבע כדלהלן:"חברת ההקלטה (הנתבעת-מ.ל.) תודיע תוך 3 ימים, מה הסיבה לעיכוב בהמצאת הפרוטוקול. עו"ד קרת תמציא לחברה החלטה זו". קדמה להחלטה, הודעה שהוגשה ע"י ב"כ התובעת בתובענה, עו"ד ת' קרת (צורפה כנספח ה' לתצהירו של התובע) לפיה הנתבעת, טרם הגישה את פרוטוקול הדיון למרות התחייבותה לעשות כן, תוך 3 ימים ממועד הדיון. בסעיף 2 להודעתה של עו"ד ת' קרת נאמר: "ב"כ התובעת פנו פעמים רבות ביותר לקבלת פרוטוקול הדיון, אך עד לשלב זה ועל אף שיחות טלפוניות רבות טרם הוסדרו ההליכים הביורוקרטיים הנדרשים לטענת החברה, למסירת הפרוטוקול". תגובת הנתבעת לא אחרה לבוא, ובסמוך לאחר מתן ההחלטה הוגשה הודעתה, ולהלן תוכנה: "1. ביום 1.3.2007 הגיע פקס' למשרדנו ובו בקשה למתן סיבה לעיכוב המצאת הפרוטוקול הנ"ל. 2. עו"ד חדד, מייצג את אחד הצדדים הנושאים בהוצאות ההקלטה עפ"י החלטת בית המשפט. 3. עו"ד חדד לא שילם עבור הפרוטוקול, למרות בקשות חוזרות ונשנות מיום הדיון ועד היום. 4. לא יתכן כי חברת "פרוטוקול" תגיע להקלטה ותמלל אותה ע"פ החלטת בית המשפט ולא תקבל שכר מלא עבור העבודה. 5. צר לנו על עיכוב הפרוטוקול, אך העיכוב רובץ לפתחו של עו"ד חדד. הפרוטוקול מוכן במשרדנו ויומצא לצדדים כנגד תשלום מלוא התמורה". לאחר שהוגשה ההודעה, ניתנה החלטה נוספת ע"י כב' השופט י' ענבר ביום 4.3.07 המורה לתובע ליתן תגובתו להודעה תוך 3 ימים ולצרף לה אסמכתא, המעידה על ביצוע התשלום ( ההחלטה מופיעה על גבי נספח ז' לתצהירו של התובע ). התובע, הגיש את תגובתו להודעה (נספח ח' לתצהירו, להלן-"תגובת התובע") ובה נאמר כי רק ביום 26.2.07, הוא קיבל דרישה מהנתבעת באמצעות פקס, להתחייבות לתשלום חלקה של מרשתו, בהוצאות ההקלטה והתמלול. בתגובתו הוסיף התובע כי בו ביום הוא ביקש לברר את הסכום הנדרש לתשלום אך סורב, עד לאחר שיחתום על התחייבות לתשלום ורק לאחר דין ודברים עם הנתבעת נמסר לו הסכום והתשלום, הוכן עבור הנתבעת והודע לה על כך. השיק, נלקח ע"י הנתבעת בהתאם לתגובה ממשרדו של התובע, ביום 28.2.07 וחשבונית הוצאה לו ביום 1.3.07. בסיפא של התגובה וכן בתצהירו נאמר כי עד ליום 26.2.07 הוא לא נדרש ע"י הנתבעת לשלם לה ו/או להתחייב לשלם לה, בגין שירותיה. טענות התובע הן בעיקרן כנגד אמיתות תוכנה של ההודעה. הן בנוגע לפעולותיה המקדמיות של הנתבעת בניסיון להביאו לחתום על התחייבות לתשלום, והן בנוגע לניסיונה לקבל ממנו תשלום עבור שירותיה, למעט מכתבה הראשון והיחיד אליו הנושא תאריך 21.2.06 , ששוגר אליו רק ביום 26.2.07 (נספח ב' לתצהירו). התובע טען כי תוכן ההודעה אינו אמת, הואיל והעיכוב בהעברת הפרוטוקול ע"י הנתבעת לא היה נעוץ רק באי ביצוע התשלום על ידי מרשתו כי אם גם נתבעת נוספת, לא דאגה לתשלום חלקה עבור שירותי הנתבעת עד לאחר 25.3.07, כאמור בתצהירו של עו"ד יידוב, שהוגש מטעם התובע. לדברי התובע, הנתבעת סתרה עצמה באומרה כאילו די היה בחתימתו על התחייבות לתשלום לנתבעת בעוד בסעיף 4 להודעתה נאמר, כי עליה לגבות את מלוא התמורה, קודם להמצאת הפרוטוקול לצדדים. בנסיבות אלו, טען התובע כי תוכנה של ההודעה מהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1(3) לחוק והוא עלול לפגוע בעסקו, במשלוח ידו או במקצועו, כעו"ד. הפגיעה היא בתדמיתו בפני בית המשפט, שהורה לו להמציא אסמכתא על ביצוע התשלום וכן בפני חבריו למקצוע. ההודעה, הועברה גם לב"כ הצדדים הנוספים בתובענה ולפיכך היה בה משום "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. הנתבעת טענה מנגד, כי תוכן ההודעה היה אמת וכי העיכוב בהעברת הפרוטוקול, נבע ממחדלו של התובע. בנוסף, ההודעה היא בגדר פרסום מותר ועומדת לה הגנת סעיף 13(5) לחוק, לפיו אין עילת תביעה היכן שעסקינן בפרסום, שנעשה תוך כדי דיון או בנוגע לצעדים שננקטו, בקשר להליך משפטי. הנתבעת שימשה את בית המשפט ולפיכך, עומדת לה הגנה זו. כמו כן, הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק, הואיל והצטוותה ע"י בית המשפט להגיש את ההודעה ולא התנדבה לעשות כן מיוזמתה. מכאן, בין השאר, ניתן ללמוד על תום לבה ועומדת לה הגנה זו, גם אילו היה התובע מוכיח כי הפרסום הוא פרסום כוזב, או שנעשה בזדון. כל שביקשה לטענתה, להגן על עניינה האישי, שמה הטוב והמוניטין שלה ולפיכך אין לחייב אותה בגין משלוח ההודעה. יתירה מכך, היה בהודעה משום הבעת דעה על התנהגותו של התובע כאמור בסעיפים 15(4) ו- 15 (5)(א) לחוק וגם בשל כך, דין התביעה להידחות. בחינת המסכת העובדתית: שמעתי את עדותו של התובע ואת עדותו של עו"ד ידוב מטעמו, שייצג בעל דין אחר בתובענה. מנגד, שמעתי את עדותה של הגב' קרן עמר, שהיא עובדת של הנתבעת וכן עיינתי בהודעה שהוגשה ע"י עוה"ד קרת ודורמן מיום 26.5.08 שהוגשה לפי החלטתי מיום 14.5.08 ועל פי הסדר דיוני הוסכם שהן, לא תוזמנה להיחקר על הודעתן (להלן - "הודעת עו"ד דורמן"). עיינתי, בנספחים לכתבי בי-דין ובכלל זה בהחלטות שניתנו במסגרת התובענה, לרבות חליפת המכתבים בין בעלי הדין קודם להגשת התביעה ובכתבי ההתחייבות לתשלום עבור הפרוטוקול, בין אלו שנחתמו ובין אלו שלא נחתמו ( צורפו לתצהירים שהוגשו ע"י בעלי הדין ). מהעדויות עולה, כי היה ידוע לתובע כי על מרשתו לשאת בתשלום שליש ממחיר שירותי ההקלטה והתמלול של פרוטוקול הדיון מיום 28.12.06 לפי החלטת כב' השופט י' ענבר מיום 15.6.06. החלטה זו, ניתנה במעמד ב"כ בעלי הדין ובכללם, התובע. בהחלטה נקבע, כי שתי הנתבעות (שאחת מהן, היא מרשתו של התובע) וצד ג', ישאו בתשלום בגין שירותי הנתבעת בחלקים שווים (ההחלטה צורפה כנספח א' לתצהירו של התובע). מעדותו של עו"ד יידוב שייצג את הנתבעת הנוספת בתובענה - "הסוכנות היהודית" למדתי כי במועד ישיבת ההוכחות, הוא חתם על התחייבות לתשלום עבור ההקלטה והתמלול לנתבעת (להלן - "כתב ההתחייבות", צורף כנספח א' לכתב ההגנה ונושא את תאריך הישיבה: 28.12.06). כתב התחייבות החתום, נמסר על ידי עו"ד יידוב לנציג הנתבעת שנכח באולם לצורך מתן שירותי ההקלטה. בכך, התייתר הצורך במשלוח כתב ההתחייבות לנתבעת בפקסימיליה, בהתאם לאפשרות שעמדה לעו"ד יידוב לעשות כן, אילולי חתם בו במקום על ההתחייבות ( כאמור בסיפא של כתב ההתחייבות ). במועד הדיון בו בוצעה ההקלטה ביום 28.12.06, לא חתם התובע על כתב התחייבות לתשלום לנתבעת עבור שירותיה. הנתבעת טוענת, כי התובע סרב לחתום על התחייבות באותו מועד, אף שביקשה זאת ממנו. התובע העיד, כי הוא ראה את נציגת הנתבעת ניגשת ל'ספסל הנתבעות' בטרם החלה הישיבה. לדבריו, עו"ד יידוב חתם על ההתחייבות ואילו הוא, לא נדרש לעשות כן ע"י נציגת הנתבעת ולפיכך, הוא לא חתם על כתב התחייבות לנתבעת, במעמד זה. עו"ד ידוב, לא ידע להשיב בעדותו, אם בעת שחתם על כתב ההתחייבות באולם בית המשפט היתה פנייה מצד נציג/ת הנתבעת לתובע, על מנת להחתימו על כתב התחייבות. הנתבעת, לא הביאה לעדות את נציגה שדאג במועד הדיון להחתים את ב"כ הצדדים על כתב התחייבות וחזקה עליה שהיתה עושה כן, אילו עדותו היתה עומדת לטובתה. בהתאם לכך, בפני מצוייה רק עדותו של התובע לפיה הוא לא התבקש לחתום על כתב ההתחייבות. סביר גם להניח, כי אילו אכן היתה פניה לתובע ולב"כ צד ג' במועד הדיון אך היא סורבה, הנתבעת היתה מציגה את כתבי ההתחייבות שהוכנו עבורם, הנושאים את תאריך הדיון והיה נירשם בהם על הסרוב לחתום ( בדומה להתחייבות שסומנה ו'2, הנושאת תאריך 21.2.06 אשר בה נרשם: "סרב"). בנסיבות אלו, משלא הוגשו ע"י הנתבעת שני טפסי התחייבות ש"סורבו" כגירסתה, (ע"י התובע וצד ג') במועד הדיון, אני מעדיפה את גירסת התובע לפיה במועד הדיון הוא לא התבקש לחתום על כתב ההתחייבות. קביעתי זו, נתמכת בנספח ב'1 לתצהירה של הגב' עמר בו נרשם: "להחתים צדדים" ולא נרשם בו כי היה סרוב לחתום, מצד התובע. בהתאם לכך, לא הוכיחה הנתבעת כי במועד הדיון מסר נציג מטעמה לתובע טופס של כתב ההתחייבות, על מנת שישוגר אליה בפקסימיליה על ידו לאחר שייחתם ( בהתאם לאפשרות שצויינה בסיפא של הטופס, כמובא לעיל). יחד עם זאת, לא עלה בידי התובע ליישב את התהייה, בנוגע להתעלמותו מהצורך בחתימתו על התחייבות אף שהוכח, שהוא ראה את נציג הנתבעת פונה ל'ספסל הנתבעים' כדי להחתים על כתב ההתחייבות ולאור החלטת בית המשפט לפיה על מרשתו להשתתף בהוצאות ההקלטה. התהייה מתחזקת, לנוכח חימת חברו של התובע, עו"ד יידוב, על כתב ההתחייבות במעמד זה. בחנתי את טענת הנתבעת בנוגע ל "בקשות חוזרות ונשנות" מצידה לתובע כאמור בסעיף 3 להודעה, לחתום על כתב ההתחייבות. התובע העיד, כי לא קיבל כל דרישת תשלום או דרישה לחתימה על כתב התחייבות עד ליום 26.2.07 ( עמ' 8 שורות 14-16 ). בסעיף 10 לתצהירו אומר התובע: "ב-26.2.07 סוף סוף נשלח ע"י הנתבעת לבאי כוח הצדדים כולל הח"מ, טופס התחייבות תשלום עבור אותה הקלטה (רצו"ב העתק הטופס שעליו תאריך 21.2.06 ומסומן ב')". התובע, לא הגיש תצהיר של ב"כ צד ג', עו"ד פאגי שרון, על מנת להוכיח את גירסתו כי בדומה לו, גם אליה הגיעה דרישה ראשונה לחתימה על כתב ההתחייבות רק ביום 26.2.07. ההתחייבות, הנחזית להיות בחתימתה של עו"ד פאגי שרון, היא מיום 21.2.06. אין עליה אישור על מועד קבלתה בפקסימיליה וכן לא הוכנס בה תיקון של תאריך כתב ההתחייבות, או כל רישום אחר של עו"ד פאגי שרון בנוגע לתאריך לצד חתימתה, למרות שנרשם בה בטעות כי ניתנה בשנת 2006, אף שצריך היה להירשם שנת 2007, לפי לוח הזמנים ומתן השירות ( כתב ההתחייבות של עו"ד פאגי , צורף כנספח ז' לתצהירה של הגב' עמר). בנסיבות אלו לא הופרכה גירסת הנתבעת, לפיה עו"ד פאגי שרון חתמה על ההתחייבות כבר ביום 21 לפברואר 2007 קרי: בטרם משלוח ההודעה לבית המשפט ע"י הנתבעת בה נאמר כי רק מחדלו של התובע, מונע את העברת הפרוטוקולים. גירסתה זו של הנתבעת מתיישבת עם ההודעה של עו"ד דורמן על כך, שבטרם פנייתה של עו"ד ת' קרת לבית המשפט בשל אי קבלת הפרוטוקול, היה ידוע לה כי "אחד הצדדים שעליהם הוטלה חובת התשלום, טרם הסדיר את חובו בגין שירותי חברת פרוטוקול ולא זכור לח"מ, אם נמסר מיהו אותו צד". קרי: אחד הצדדים ולא שניים, כנטען ע"י התובע ומבלי, שעלה בידו להוכיח זאת. ההודעה של הנתבעת, אינה נושאת תאריך אך ניתן ללמוד מלוח הזמנים כי הוגשה לאחר 27.2.07 הואיל ורק ביום 27.2.07 , שוגרה הודעתה של עו"ד ת' קרת לבית המשפט בנוגע לעיכוב בהעברת הפרוטוקול לידיה. יתירה מכך, על גבי ההודעה של הנתבעת לבית המשפט רשום תאריך שיגור בפקסימיליה ביום 2.3.07 . הדבר, מתיישב עם מועד מתן ההחלטה ע"י כב' השופט י' ענבר ביום 4.3.07 (שנרשמה על גבי ההודעה). בהתאם לכך הוכח כי במועד מסירת ההודעה, הוסדרו כבר זכויותיה של הנתבעת לגביית התשלום מצד ג' ונותר רק הצורך בחתימה על כתב ההתחייבות או בהסדרת התשלום, מטעם מרשתו של התובע. יחד עם זאת, לא הוכח כי היה אמת בסעיף 3 סיפא להודעה בנוגע לבקשות חוזרות ונשנות לתובע, ממועד הדיון ועד ליום 26.2.07 . התובע העיד כאמור לעיל, כי לא קיבל דרישות קודמות בטרם ההודעה מיום 26.2.07. מנגד העידה הגב' קרן עמר כי היא ועובד נוסף בשם עמוס, ניסו לפנות למשרדו של התובע על מנת שיחתום על ההתחייבות, אך לא זכו לכל התייחסות. הגב' עמר, לא ידעה לומר באילו מועדים היא פנתה למשרדו של התובע וכן לא הוגשה על ידה תרשומת כלשהי שלה בנידון תמיכה לעדותה. העדה, לא ידעה גם לומר מה שם מזכירתו של התובע אשר עימה היא שוחחה וכן לא הוגשה אסמכתא על ידה בדבר משלוח בפקסימיליה של כתב ההתחייבות למשרדו של התובע ביום 21.2.07 כניטען על ידה, אף שעלה בידה להציג אסמכתא על שיגור פנייתה לתובע ביום 26.2.07. לפיכך, הוכח כי יום לפני מועד פנייתה של עו"ד ת' קרת לבית המשפט כבר היה בידי התובע טופס כתב ההתחייבות, לחתימתו. בהתאם לתוכנו של כתב ההתחייבות ולפי החלטת בית המשפט על חיוב בתשלום להקלטה ולתמלול, היה על התובע לחתום על כתב ההתחייבות, ולשגרו לנתבעת. זאת לא עשה התובע כפי שעולה מעדותו, כי אם הוא ביכר להסדיר את התשלום ללא חתימה על הטופס הואיל וממילא, הוא ישלם את החשבון מיד עם קבלת סכום הדרישה. בהימנעו מחתימה על כתב ההתחייבות כמתבקש ולכל הפחות ביום 26.2.07 ובהמתינו,לקבלת הודעה מהנתבעת על הסכום לתשלום, ניגרם עיכוב נוסף בהסדרת כתב ההתחייבות. יוער, כי אילו היה התובע חותם על כתב ההתחייבות, ניתן היה לייתר את ההמתנה למספר ימים נוספים, עד לקבלת סכום החיוב והסדרת העברת התשלום בעת שמצוי בידי הנתבעת כתב התחייבות חתום על ידי התובע, להבטחת זכותה לגביית התמורה המגיעה לה, בהתאם לנהליה והנתהלותה עם ב"כ הצדדים. הנתבעת טענה בהודעתה, כי לא די בהתחייבות של ב"כ הצדדים לביצוע התשלום כדי לגרום לה למסור את הפרוטוקול לידיהם הואיל ועליה לקבל את התשלום בפועל עובר למסירת הפרוטוקול. אין להלין כנגד הנתבעת על דרישתה זו, לנוכח ריבוי בעלי דין, אשר שירותיה ניתנים להם בפרט כאשר קיים חשש סביר כי יכבד עליה להחיש את ביצוע התשלום על ידם, לאחר מסירת הפרוטוקול לידיהם. נכונים הדברים מקל וחומר בהיעדר התחייבות חתומה של בעל דין, לתשלום חלקו עבור שירותיה. מאליו מובן כי העיכובים בביצוע תשלום ע"י בעלי דין יכול שייגרמו בשל שגגה או רשלנות בהסרתו, אך סבירה עמדת הנתבעת לפיה היא נמנעת מהעברת הפרוטוקול לצדדים, לנוכח זאת. סיכומו של דבר, התובע הוכיח כי לא היו אליו פניות חוזרות ונשנות להסדרת התשלום או לחתימה על כתב ההתחייבות וכי הפניה הראשונה אליו, היתה רק ביום 26.2.07. בנוסף הוכח, כי העיכוב במסירת הפרוטוקול לא היה נעוץ רק בתובע לאורך כל התקופה, כי אם גם בשל עיכוב בחתימה על כתב ההתחייבות ע"י ב"כ צד ג', אף שבמועד הגשת ההודעה ובסמוך לפניה , כבר נחתם כתב ההתחייבות על ידי ב"כ צד ג'. מנגד, התובע לא הוכיח את טענתו כי הכנת הפרוטוקול לא הושלמה ע"י הנתבעת במועד המתחייב לפי החלטת בית המשפט. בנוסף, גם אם כשיטת התובע היה איחור כלשהו בהשלמת הכנת הפרוטוקול, לא עלה בידו להוכיח, כי האיחור היה איחור ניכר למשך מס' חודשים ובגינו לא הועבר הפרוטוקול לב"כ הצדדים. מרישומי המתמללות ומעדותה של הגב' קרן עמר הוכח כי הפרוטוקולים הוכנו במועד. הדבר מתיישב גם עם הודעת ב"כ התובעת עו"ד ת' קרת לבית המשפט לפיה בבירור עם הנתבעת עלה, כי העיכוב נובע מאי הסדרת ההתחייבות לתשלום. המסגרת הנורמטיבית: תוכנה של ההודעה, יש בה משום פרסום המהווה לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 (3) לחוק. בהודעה, יש כדי להציג באור שלילי את התובע, ששימש כב"כ של אחד מבעלי הדין, לפיה הוא מתחמק, שוב ושוב, מהסדרת התשלום לנתבעת ובכך, ניגרם עיכוב בהעברת הפרוטוקול. כפועל יוצא מכך, מתעכב קידום התובענה ועל כן יש בהודעה משום משקל נוסף כנגד התובע. המבחן לסיווג הפרסום כלשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי. כפי שנקבע בע"א 466/83 שאהה אג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן, פד"י ל"ט (4) 734, 740:"המבחן, באמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (ראה גם בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פד"י נ"ו (2 ) 607, 617). יחד עם זאת, אלמנט הפגיעה הסובייקטיבית בנפגע, יקרין על היסוד האובייקטיבי בפגיעה בפרסום ועל משמעותו של לשון הרע, על פי מבחנו של האדם הסביר (רע"א 1052/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ניתן ביום 12.11.06 ). מהחלטת כב' השופט ענבר לפיה היה על התובע, להגיב להודעה ולצרף לתגובתו אסמכתא על הסדרת התשלום ניתן ללמוד כי ניתן משקל להודעת הנתבעת, שהעמידה בספק את התנהלותו של התובע כמתחייב על פי ההחלטה על נשיאה בתשלום, עבור שירותיה. לפיכך, היה בהודעה כדי ליצור עילת תביעה לפי החוק הואיל והפרסום, עלול היה לפגוע בתובע ובתדמיתו כעו"ד , גם אם לא הוכח שפגע בו בפועל. הגנת סעיף 13 (5) לחוק: הנתבעת טענה כי עומדת לה הגנת סעיף 13(5) לחוק, לפיה אין עילת תביעה היכן שהפרסום נעשה ע"י בעל דין או עד. ההגנה שנקבעה בחוק לבעל דין או לעד, ניתנה על רקע קיומו של דיון בבית משפט אשר העד או בעל הדין, יודעים כי גירסתם תעבור את ביקורתו של בית המשפט במסגרת אותו הליך ולפיכך, ההנחה היא שיזהרו בלשונם באומרם דברים בבית המשפט כנגד "הנפגע". תכליתה של הגנה זו, לאפשר ניהול ההליך ושמיעת בעלי הדין והעדים באורח חופשי, ללא מורא ופחד וללא חשש מפני הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי (ראה: ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624). בכך יימצא איזון בין האינטרס הציבורי, שהמשתתפים בהליכים המשפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיידרשו לשקול כל מילה ומילה, מחשש מפני תביעת לשון הרע, דבר שיביא גם לריבוי הליכים משפטיים, כתוצאה מהתבטאויות במהלך הדיונים (א' שנהר, דיני לשון הרע , הוצאת נבו, פרק 14 ). הנתבעת, אינה בעלת דין או עדה בתובענה, כי אם היא במעמד של "נותן שירות" לבעלי הדין, לצורך ניהול ההליך. לפיכך, אין על הנתבעת את מורא ההליך בו נתון בעל דין או עד, אשר על בסיסו, הושתתה ההגנה מפני אמירות שיכול שיעלה לגביהם חשש ללשון הרע. הנתבעת, גם אינה בעיצומו של הליך משפטי אשר עליה להגן על עצמה במסגרתו, באופן בו יהא בהימנעותה מהצגת דברים באופן חופשי, כדי לפגוע במיצוי זכויותיה במסגרת אותו הליך משפטי. לפיכך, לא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 13 (5) לחוק. הגנת "תום הלב" : סעיף 15 לחוק קובע כי נתבע יהנה מהגנות החוק, אם הפרסום נעשה על ידו בתום לב. על מרכיבי תום הלב, ניתן ללמוד מהוראותיו של סעיף 16 לחוק לפיו, קיימת חזקת תום לב, אלא אם כן היא נשללה בהתאם להוראת סעיף זה (או לפי סעיף 17 לחוק). בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל ואח' ניתן ביום 24.2.97 נאמר מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בסעיף 15 א. בפסק הדין: "ממה נפשך, אם ניתן להוכיח את אמת הפרסום, הרי ממילא אין נזקקים יותר להגנה לפי סעיף 15 ...". לפיכך, גם היכן שהוכח כאמור כי חלק מתוכנה של ההודעה לא היה אמת, עומדת לנתבעת חזקת תום הלב אלא אם כן יוכח כי היא נשללה ממנה בשל התנהלותה. על התובע הנטל להוכיח, כי נשללה חזקת תום הלב של הנתבעת במסירת הודעתה, כאמור בסעיף 16(ב)(1)(2) לחוק. התובע טען, כי הנתבעת השתלחה כנגדו בהודעתה, מבלי שהאמינה בתוכן ההודעה ומבלי שנקטה באמצעים סבירים, לבחינת נכונותה. על מנת להכריע בשאלת קיומו של תום לב, בחנתי את היקף ההודעה ואת רכיביה תוך שימת לב לפרטיה שאינם אמת לעומת פרטיה, שהוכח כי הם אמת. מתוכן ההודעה ובחינת הנסיבות השתכנעתי כי חלק קטן ממנה אינו אמת, בשים לב לסיפא של סעיף 3 להודעה לפיו התשלום לא בוצע ע"י התובע " למרות פניות חוזרות ונשנות אליו". בה בשעה, תוכן ההודעה לפיו התובע לא דאג לביצוע התשלום עבור הפרוטוקול הוא אמת ויש בכך אכן, כדי לעכב את העברת הפרוטוקול. הנסיבות, העידו על כך שהתובע לא דאג להעברת התשלום לנתבעת למרות שצפוי היה שייעשה כן בשל חובת מרשתו לכך לפי החלטת בית המשפט. התובע, נמנע מחתימה על כתב ההתחייבות למרות שהחתימה נעשית במועד הדיון ואף שהבחין בפניית נציג הנתבעת ל'ספסל הנתבעים', כדבריו. התובע שם אמנם את הדגש על חלקה של ההודעה בנוגע ל"פניות חוזרות ונישנות אליו", אך בבואי לבחון את תום לבה של הנתבעת, אין להתעלם מחלקיה האחרים של ההודעה, שהוכחו כנכונים ויש בהם כדי להשליך על תום הלב שלה בהודעתה. האינטרס של הנתבעת, הוא לסיים את תפקידה במסירת הפרוטוקול לצדדים ואין לה יתרון כלשהו מעיכובו אצלה למשך פרק זמן ארוך, משהוכי כי הושלמה הכנתו בסמוך ביותר לאחר מועד הדיון. טעות כשלעצמה של הנתבעת, על כך שפנתה שוב ושוב לתובע, אין בה כדי לסתור את חזקת תום הלב שלה. הנסיבות שנוצרו הן כאלה, שיכלו להביא את הנתבעת לכלל טעות זו עקב חלוף הזמן ממועד הדיון ובשל הימנעותו של התובע, לאורך כל התקופה מלחתום על כתב ההתחייבות בשעה שעו"ד יידוב, חתם במועד הדיון על כתב ההתחייבות ולמרות ידיעתו של התובע, על חובת הנשיאה בהוצאות ע"י מרשתו (ראה: ע"א 357/76 ריסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פד"י ל"ג (2) 222, 224 ובספרו של שנהר, שם, בעמ' 262 רישא). 'אמונתו של המפרסם' בנוגע לאמיתות תוכן הפירסום, יכול שתהא סובייקטיבית, גם משנקבעו אינדיקציות לבחינת תום הלב כאמור בסעיף 16 (ב) לחוק (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ ואח' נ' מזרחי, פד"י מ"א(2)169,201). יובהר ויודגש, על מנת למנוע ספק ולזות שפתיים כלפי התובע, כי אין בקביעתי זו בנוגע לתום לבה של הנתבעת, משום קביעה כלשהי בדבר ניסיון התנערות או התחמקות חלילה של התובע מחתימה על כתב ההתחייבות. כל שבחנתי הוא את הנסיבות שהביאו את הנתבעת לכלל טעות בנוגע לחלק מפרטי ההודעה במתכונתה, אף שהיו בה חלקים שהוכח שאינם אמת. מסקנתה, כאילו יש באי העברת כתב ההתחייבות החתום או התשלום, כאילו יש בה משום התחמקות, היתה מסקנה שגויה. בנוסף לחזקת תום הלב של הנתבעת שלא נישללה כאמור, לא הוכחה כוונה רעה ו/או כוונה זדונית של הנתבעת כנגד התובע, שהביאה אותה ליצור מצג זה כנגדו. לפיכך, דין התביעה להידחות. לאור קביעותי על פרסום שאינו אמת בחלק מההודעה, אשר יצר רושם מוטעה על התובע, אף שעמדה לנתבעת הגנת החוק בנוגע אליו, אין צו להוצאות. פרוטוקול דיוןעורך דיןמסמכיםפרוטוקול