תביעת פיצויים בגין כליאת שווא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין כליאת שווא: התובענה, נסיבות הארועים נשוא התובענה והפלוגתאות שבמחלוקת 1. בפני תביעת התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה, על פי הנטען, כתוצאה מתקיפה שהותקפה על ידי הנתבעים, קצינים במשטרת ישראל, ושלילת חירותה שלא כדין, עת נעצרה על ידי הנ"ל ללא צידוק. 2. הארועים נשוא התובענה התרחשו ביום 22.8.05, בצומת ג'נספוט בשומרון (להלן: "הצומת"), בתקופת ביצועה של תוכנית ההתנתקות, ובסמיכות זמנים לפינויים הצפוי של שני ישובים (חומש ושנור) בצפון שומרון. לא שנוי במחלוקת כי ניתן צו של המושל הצבאי המורה על הקמתו של מחסום בצומת (להלן: "המחסום") ומניעתו של המעבר ממנו לכוון קדומים, למי שאינם תושבי היישוב (להלן: "צו המושל"). העתק הצו צורף הן מטעם הנתבעים והן כמוצג מטעם התובעת. לא שנוי במחלוקת כי בצומת התקהלו אזרחים אשר ביקשו למחות כנגד תוכנית ההתנתקות ופינוי הישובים, וכי במקום היו עשרות אנשים ויכול ולמעלה מכך. לא הוצא רישיון להפגנה והיא תוארה על ידי העדים שנימנו על משתתפיה, לרבות התובעת, כהתקהלות ספונטנית, בתגובה לארועי השעה, כאשר חלק גדול מהמתקהלים היה בדרכו לקדומים והמעבר במחסום נמנע מהם. בצד האזרחים שהתקהלו במקום היו בצומת כוחות צבא ומשטרה גדולים. הנתבע 2 נכח בצומת בתוקף תפקידו כמפקד משטרת קדום ומפקד גזרת הארוע. לא שנוי במחלוקת כי בחלק מהזמן, חלק מהאזרחים שנכחו במקום (עשרות אזרחים כאמור), וביניהם התובעת ובעלה, התיישבו על הכביש, לפני המחסום, באופן שהיה בו למנוע את תנועת כלי רכב על הכביש, וכי עשו כן תוך ידיעה כי לצומת אמור להגיע אוטובוס עם עצורים שנעצרו בארוע אחר, המצוי בדרכו לתחנת המשטרה באריאל (להלן: "האוטובוס"). האוטובוס הגיע לצומת, והתעכב שם עד לפינויה מהמפגינים. 3. אגב פינוי המפגינים מהצומת, על מנת לאפשר מעבר של כלי רכב בכביש, לרבות האוטובוס, התבקשה התובעת לעלות לאוטובוס העצורים. התובעת היתה היחידה מבין הנוכחים בצומת שנעצרה, ולטענתה נגררה לאוטובוס ממקום עמידתה בצד הדרך, לאחר פינוי הכביש, תוך הפעלתו של כוח בלתי סביר, ללא כל סיבה נראית לעין וללא עילה שבדין למעצרה. כשהגיע האוטובוס לתחנת המשטרה באריאל הודע לנוסעיו כי ילקחו למעשיהו. התובעת ביקשה לרדת לשירותים ולשתות מים ולאחר שהות קצרה הגיע הנתבע 1, קצין אג"מ ומודיעין במרחב שומרון לצורך מיון העצורים. הנתבע 1 הורה על הורדתה של התובעת בלבד מהאוטובוס. התובעת נחקרה, ובסופה של אותה חקירה שוחררה, ללא תנאים מגבילים (להוציא איסור כניסה לשטח צבאי סגור) וערובות (להוציא התחייבות עצמית בסך 2000 ₪). לטענת התובעת, גם במועד זה של הירידה מהאוטובוס הופעל כנגדה כוח בלתי סביר ולא היה כל ממש וכל יסוד להאשמות שהוטחו בה בחקירתה, חקירה אשר על פי הנטען לא נועדה אלא להצדיק את שלילת חירותה והאלימות שהופעלה על ידה עד לאותו מועד. 4. לא שנוי במחלוקת כי בסופו של יום לא הוגש כנגד התובעת כתב אישום בגין החשדות שיוחסו לה על ידי הנתבעים, וכי התיק נסגר על ידי הפרקליטות מחמת העדרן של ראיות מספיקות להוכחת האשמה (חרף המלצה של המשטרה להעמדתה של התובעת לדין). 5. לטענת הנתבעים, התובעת היתה הדמות המובילה בארוע בצומת, שהיה ארוע חמור ומאורגן של הפרת סדר, שכלל את חסימתה של צומת מרכזית, נזק לכלי רכב משטרתיים וצבאיים והתפרעות של המתקהלים. נטען כי ההתקהלות סיכנה את המתקהלים נוכח הסמיכות ליישובים עויינים ונועדה לסכל את מעבר אוטובוס העצורים. עוד נטען כי עצם הנוכחות במקום היתה אסורה על המתקהלים לאחר הכרזתו של הצומת כשטח צבאי סגור. באשר לחלקה של התובעת בארוע נטען כי התובעת היתה דמות מובילה אשר התסיסה את המתקהלים וקראה לכך שלא יצייתו להוראות הנתבע 2 לפנות את הצומת. נטען כי התובעת היא שתקפה את הנתבע 2, עת בעטה בו אגב התנגדות לפינוי הצומת, וכי לא היה מגע פיסי אחר כלשהו בין הנתבע 2 לבין התובעת. באשר לארוע בתחנת המשטרה באריאל נטען כי התובעת הורדה מהאוטובוס לצורך חקירתה בתחנת המשטרה לאחר שנמצא כי היא מתסיסה את נוסעי האוטובוס. כנגד התובעת שהתנגדה להורדתה מהאוטובוס הופעל כוח סביר, וכוח סביר בלבד לצורך התכלית כאמור. 6. סיכומי הטענות מטעם הצדדים נסבו על הפן העובדתי בלבד. כל אחד מהצדדים ניתח את הראיות שנשמעו וביקש מבית המשפט לאמץ הכרעות עובדתיות כפי העולה מהגרסה שהועלתה על ידי העדים מטעמו. מטעם התובעת העידו בנוסף על התובעת דר' אלי בוכבינדר (להלן: "בוכבינדר") ודר' גיא אנוש (להלן: "אנוש"), אשר נכחו בצומת במועד מעצרה של התובעת, וכן מר יחזקאל ליפל, אשר נמנה על נוסעי האוטובוס ואשר העיד על הארוע במשטרת אריאל. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים וכן מר יוסף נפתלי (להלן: "נפתלי"), איש משטרה אשר היה נוכח בצומת במועד מעצרה של התובעת שם. תמצית העדויות בפלוגתאות שבמחלוקת (תקיפתה של התובעת ושלילת חירותה שלא כדין) -הארוע בצומת (נתבע 2) 7. לגרסת התובעת: התובעת יצאה את ביתה יחד עם בעלה ברכבם ללא מטרה מוגדרת. תוך כדי נסיעה הבחינו בהתקהלות גדולה של אזרחים והצטרפו אליהם. במקום היתה בכל עת אווירה רגועה ובלתי אלימה. במהלך שהייתה של התובעת במחיצת המתקהלים נודע כי עומד להגיע אוטובוס מכיוון קדומים ובו אנשים שנעצרו. משנשמעה ידיעה זאת הבחינה התובעת כי המתקהלים התיישבו על הכביש והצטרפה אליהם. התובעת אישרה כי הנתבע 2 דרש את פינוי הכביש מספר פעמים, אך לטענתה בסופו של דבר קמו כולם, לרבות התובעת ובעלה, שעמדו עם האחרים לצד הכביש. למרות זאת החל הנתבע 2 לדחוף אנשים כשהוא מפלס את דרכו לעבר התובעת, תפס את התובעת בידה והודיע לה כי היא עצורה. כשניסתה לברר את סיבת מעצרה, נענתה בלפיתת זרועה ובגרירתה על ידי הנתבע 2, ובדחיפה מצידו של הנתבע 2, בסיועו של שוטר נוסף, לתוך האוטובוס, כשכל זה נעשה בכח פיזי רב, בברוטליות, תוך שהתובעת מפרפרת. 8. בתצהיר עדותו הראשית של בוכבינדר ובחקירתו הנגדית נאמר: בהיותו בצומת, בסמוך לשעה 21:00 עמד בוכבינדר עם קבוצת מפגינים על ידי המחסום. בשלב מסויים שביתת השבת פוזרה על ידי השוטרים וחיילי מג"ב והנתבע 2 החל, ללא סיבה נראת לעין לדחוף אנשים והתנפל על התובעת. לדברי בוכבינדר הנתבע 2 משך את התובעת, הפילה וגררה בכוח פיזי רב, ולא אמר לה שהיא עצורה. לדברי העד לארוע התקיפה לא קדמה התגרות מצד התובעת והנתבע 2 נראה כמי שאיבד שליטה. התובעת ניסתה להשתחרר וכל ניסיון כאמור גרר הפעלתו של כוח רב יותר מצד הנתבע 2. לדברי בוכבינדר בהפגנה נשוא הדיון לא היתה כל תקיפה של אף שוטר, לא על ידי התובעת ולא על ידי אחרים. בוכבינדר עמד במרחק קצר (אותו העריך בכ- 2 מטר) מהאנשים שישבו על הכביש. לטענת העד תוך כדי הארוע הורחק על ידי השוטרים למקום אחר ולפיכך לא ראה את שלב עלייתה של התובעת לאוטובוס. 9. בתצהיר עדותו הראשית של אנוש ובחקירתו הנגדית נאמר: אנוש עמד בצד הדרך ביחד עם בוכבינדר. לאחר ששביתת השבת פוזרה הבחין בנתבע 2 צועד בכביש, סוקר את האנשים, ולפתע, ללא סיבה נראית לעין, זינק, סילק מספר אנשים מדרכו ותפס את התובעת בידה, משך אותה בכוח רב אחריו כשהיא כושלת ונופלת וצעק לעברה "את, בואי איתי". בשלב זה התובעת נגררה מחוץ לטווח ראייתו של העד. 10. בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית של הנתבע 2 נאמר: בצומת התקהלו כ-50 איש שישבו על הכביש תוך חסימתו. הנתבע חזר והכריז במגפון כי על המתקהלים להתפנות וכי המקום הינו שטח צבאי סגור אך ללא הועיל. לאחר ההכרזה האחרונה כי מדובר בהכרזה אחרונה המאפשרת פינוי מרצון הורה לשוטרים ליישר קו ולהתחיל בפינוי המפגינים ממרכז הצומת לשולי הכביש על מנת לאפשר תנועה בכביש. התובעת עמדה במרכז הכביש תוך הפניית קריאות גנאי כנגד המשטרה והנתבע 2, וקראה למפגינים להתנגד לפינוי ולמנוע את מעבר האוטובוס תוך שהיא משלהבת את המתקהלים. אגב כך בעטה התובעת ברגלו של הנתבע 2. בהיות התובעת מנהיגת המפגינים במקום והמסיתה העיקרית הורה על מעצרה בגין התקהלות אסורה ותקיפת שוטר. נטען כי התובעת התנגדה באופן ברוטאלי להעלאתה לאוטובוס וכי הן התובעת והן מפגינים אחרים שניסו למנוע העלאתה של התובעת לאוטובוס נהגו באלימות. הנתבע 2 טען כי לא נגע בתובעת, כי בידיו היו הן מכשיר קשר והן מגפון, וכי התובעת, ביחד עם אחרים, היא שהתקרבה לעברו. בשלב זה הורה הנתבע 2 על העלאתה של התובעת לאוטובוס ופיזור האנשים מהצומת, והעלאתה של התובעת לאוטובוס בוצעה על ידי שני שוטרים אחרים. בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע 2 כי בטרם התקיפה והמעצר שתוארו על ידו ניגשה התובעת ביחד עם אחרים כדי לדקור את גלגלי האוטובוס, והנתבע הורה לשוטרים לשמור על הגלגלים. 11. בתמיכה לעדותו של הנתבע 2 העיד נפתלי, שנמנה על כוח השוטרים שהיה במקום. על פי עדותו של נפתלי היה העד ליד הנתבע 2 במועד בו בעטה התובעת ברגלו של הנתבע 2, וזאת לאחר שעובר לכך ניגש לרכב על מנת להביא לנתבע 2 את המגפון. על פי עדותו של העד כאשר ביקשו השוטרים לפנות את הציר ישבה התובעת על הכביש ובעטה, תוך כדי ישיבה ותוך כדי צעקות, עם רגלה הימנית, ברגלו של הנתבע 2. העד העיד כי התובעת היתה מוכרת לו מארועים דומים בעבר. תמצית העדויות בפלוגתאות שבמחלוקת (תקיפתה של התובעת ושלילת חירותה שלא כדין) -הארוע בתחנת המשטרה באריאל (נתבע 1) 12. לגרסת התובעת, כאשר הגיע האוטובוס לתחנת המשטרה באריאל ביקשה לרדת לשירותים. באותה עת התנפל עליה הנתבע 1, אחז בידה בכוח, ובלשונה כמעט ועקרה ממקומה, וגררה אל מחוץ לאוטובוס. כאשר הוכנסה בכוח על ידי הנתבע 1 לאולם הכניסה של תחנת המשטרה קרא הנתבע 1 לעבר שוטרת שהיתה במקום שיש לחקור את התובעת על כניסה לשטח צבאי סגור, פיזור נינג'ות על הכביש, גרימת נזק לצמיגים של שתי ניידות ורכב צבאי והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. התובעת טענה כי כל אלה היו חסרי אחיזה במציאות ונועדו להצדיק את מעצרה והאלימות שננקטה כלפיה. 13. בתמיכה לעדות התובעת הובאה עדותו של ליפל, אשר העיד כי התובעת ואחרים ביקשו, בעת העצירה בתחנת המשטרה באריאל לגשת לשירותים. מששב הנתבע 1 לאוטובוס אמר לה כי היא יכולה לגשת לשירותים, התובעת לא רצתה עוד לרדת והיא נגררה מהאוטובוס על ידי הנתבע 1, תוך שהנתבע מודיעה כי היא עצורה בגין הפגנה של יום קודם. בחקירתו הנגדית של ליפל נאמר כי האוטובוס התעכב בצומת אך לא יכול היה לראות על שום מה וכי לא הבחין בשום דבר חריג בעלייתה של התובעת לאוטובוס בצומת. במהלך הנסיעה ישבה התובעת בקדמת האוטובוס ולא היה זכור לעד דבר מה שאמרה. 14. בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1 ובחקירתו נאמר: במועד הרלוונטי לתובענה היה הנתבע 1, קצין האג"מ והמודיעין של מרחב שומרון, אחראי לקליטת העצורים והמעוכבים, ומיונם על דרך הפנייתם למעצר, לחקירה או לשחרור. התובעת התסיסה את נוסעי האוטובוס והיתה מוכרת לנתבע 1 מארועי הפרות סדר קודמים. הנתבע 1 שחשש לבריחת עצורים ונזק לרכוש החליט להוריד את התובעת מהאוטובוס על מנת לנטרל את השפעתה. הנתבע 1 שולל שימוש בכוח במידה המתוארת על ידי התובעת והעיד כי נדרש להפעלתו של כוח סביר נוכח סרובה של התובעת לרדת מהאוטובוס כפי ההנחיה שניתנה לה. לטענת הנתבע 1 ההחלטה על שחרורה של התובעת התקבלה על ידו בשל כמות הארועים, מספרם הגדול של העצורים וחוסר האפשרות לאתר את השוטרים הנוגעים בעניין ולגבות את הודעותיהם לאלתר. בחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע 1 כי התובעת הואשמה בדקירת גלגלי כלי הרכב של כוחות הבטחון משום שכך ארע במהלכה של ההפגנה אשר התובעת היתה ממארגניה. העד העיד כי בארוע נשוא התובענה לא היה בצומת, וכי בנסיבות שהיו באותה עת, חלק מהותי של ההתרחשויות והנזקים לא תועד, לאחר שהשוטרים הוקפצו מארוע לארוע, וידיעותיו ניזונו מדיווחים בעל פה שהגיעו מהשטח. עיקר טענות הצדדים בסיכומי הטענות - טענות התובעת 15. כל אחד מהצדדים טען לפגמי מהימנות בגרסת הצד שכנד ועל שום מה יש להעדיף את הגרסה העובדתית למהלך הדברים כפי שהובאה על ידי העדים מטעמו. להלן יסקרו תמצית טענות הצדדים כפי סדר הופעתם בסיכומי הטענות. 16. נטען על ידי התובעת כי על מופרכות מעצרה ניתן ללמוד מכל אחד מאלה: 16.1 מהחשדות שיוחסו לה בחקירתה באזהרה במשטרה, בין השאר גרימת נזק לניידת משטרה וזריקת דוקרנים או נינג'ות. זאת שעה שאלה הוכחשו על ידי התובעת והעדים מטעמה, ולא יוחסו לתובעת גם על ידי מי מעדי הנתבעים שהיה נוכח בצומת. יתרה מזאת, נטען כי גם לאחר החקירה ומשניתנה הזדמנות להמציא מסמכים שיהיה בהם להעיד על הנזק למכוניות ביום הארוע לא הומצא כל מסמך כאמור. נטען כי גם ההאשמה בהמצאות בשטח צבאי סגור חסרת אחיזה בדין בשים לב לתוכנו של הצו שהוצג שעניינו בהקמתו של המחסום בלבד, וכי בכל מקרה לא נטען כי התובעת ביקשה לעבור את המחסום וכך אכן לא היה. 16.2 העילה המרכזית למעצרה של התובעת כפי שנטענה בהליך שבפני, ובמיוחד בחקירתו הנגדית של הנתבע 2, קרי: תקיפת שוטר, הינה גרסה כבושה, שאין לה ביטוי בחקירתה של התובעת במשטרה ביום הארוע, והודעות בגינה ניתנו לראשונה מספר שבועות מאוחר יותר, לאחר משלוח מכתב התראה על ידי ב"כ התובעת. הנתבע 2 גם לא יכול היה לנקוב בשמו או בתפקידו של מי שלו דיווח, ביום הארוע על התקיפה הנטענת. עוד נטען ביחס לעדותו של נפתלי כי לא הובא כל הסבר כיצד אותר השוטר הנ"ל, מתוך שוטרים רבים שנכחו במקום, למתן הודעה שבועות לאחר הארוע, והופנתה תשומת הלב לסתירה מהותית שבין גרסתו של הנתבע 2 לבין גרסתו של נפתלי בעניין זה. על פי עדותו של הנתבע 2 התובעת באה לעברו ובעטה בו, ואילו על פי עדות נפתלי התובעת בעטה בנתבע 2 בעודה ישובה על הכביש. 16.3 בסופו של יום התובעת שוחררה, ללא ערובות כספיות או תנאים מגבילים של ממש, עוד באותו יום, ולא הוגש נגדה כתב אישום בגין החשדות שיוחסו לה. 17. נטען כי גרסת התובעת ביחס לארועים בצומת נתמכת בעדות של שני עדי ראיה, אשר חקירתם ביחס להשקפת עולמם לא היתה ראויה, וברי כי אין בה לגרוע ממהימנות עדותם. גם גרסת התובעת ביחס לארועים בתחנת המשטרה נתמכת בעדותו של עד ראיה אשר כלל לא נחקר על גרסתו ביחס לכוח שהופעל כלפי התובעת. 18. נטען כי אין כל רלוונטיות לעברה הפלילי של התובעת בהליך שבפני, ולחלופין כי אותו עבר כולל שלוש הרשעות בלבד בגין מעשים משנות ה-90. עיקר טענות הצדדים בסיכומי הטענות - טענות הנתבעים 20. נטען על ידי הנתבעים כי תביעת התובעת אינה תביעה כנה, וכי אינה אלא חלק ממאבקה של התובעת, אשר נועדה לרפות את ידי משטרת ישראל ככלל והנתבעים בפרט במילוי תפקידם. 21. נטען כי עדותו של ליפל תומכת בטענות הנתבעים במספר מישורים: 21.1 עדותו של ליפל כי התובעת ביקשה בשם נוסעי האוטובוס לרדת לשירותים מעידה על כך שהתובעת היתה מראשי המסיתים וראתה עצמה אחראית על אלה שנעצרו בארוע אותו הנהיגה. נטען כי בעדות זאת נחשף מעמדה של התובעת כאמור, אותו ביקשו התובעת והעדים מטעמה לעמעם. 21.2 מעדות ליפל עולה כי העצורים הוחזקו באוטובוס בתחנת המשטרה דקות ספורות בלבד ולא זמן ממושך כטענת התובעת. 21.3 עדותו של ליפל, כי התובעת הורדה מהאוטובוס בניגוד לרצונה, תומכת בגרסת הנתבע 1 כי נדרשה הפעלת כוח על מנת לגרום לתובעת לציית להנחיות הנתבע 1, שחזר והורה על מעצרה של התובעת וכן על חקירתה במשטרת אריאל . 21.4 תאור מהלך הדברים בכל הנוגע למעצרו של ליפל מעיד על כך שהכוח שהופעל כנגד התובעת הופעל בשל התנגדותה והתנהגותה, וכי בציות להנחיות השוטרים לא נדרשה הפעלת כוח ולא הופעל כל כוח פיסי. 22. בסיכומי הטענות מטעם הנתבעים הועלו טענות שונות ביחס להערכת עדותו של בוכבינדר ומשקלה, שעיקרן: 22.1 תאור מיקום הארוע על ידי העד אינו נכון שכן לא מדובר בחסימת הכניסה לקדומים כי אם בצומת נשוא הדיון. 22.2 עדותו של העד על כך שהתובעת ניסתה להשתחרר מאחיזתו של הנתבע 2 מלמדת על כך שהתובעת נאבקה עם כוחות הבטחון והתנגדה למעצרה. 22.3 טענות העד בדבר סרובו של הנתבע 2 להזדהות לא נועדו אלא להשחיר את הנתבע 2 ואין בהן ממש שכן פרטי זהותו של הנתבע הופיעו על תג השרוול, ולא נדרש זיהוי נוסף של הנתבע 2 בפני העד, צד שלישי זר, במהלך הארוע, כפי דרישתו. 22.4 בהערכת עדותו של העד יש ליתן הדעת כי מדובר במי שהגיע למקום והשתתף, בהתקהלות בלתי חוקית, תוך שהוא מודע לכך, ובמי שאוהד את מאבקה של התובעת ומזדהה עימו. 22.5 עוד נטען כי מעדותו של בוכבינדר עולה כי פינוי הצומת הצריך פינוי על ידי הכוח המשטרתי וכי המתקהלים לא פינו את הצומת מרצונם ובעצמם כפי שמשתמע מעדות התובעת. 23. בסיכומי הטענות מטעם הנתבעים הועלו טענות שונות ביחס להערכת עדותו של אנוש ומשקלה, שעיקרן: 23.1 הנתבעים טענו כי בתצהיר עדותו של העד נעשה ניסיון לתאר הפגנה שלווה ובלתי אלימה, תאור שאינו תואם את מהלך הדברים בפועל בצומת, ואשר יש בו ללמד על מהימנות העדות. 23.2 נטען כי יש להתעלם מעדותו של אנוש בכל הנוגע לניסיון התערבות של אחד החיילים בעניינה של התובעת, אשר נזכר בעדותו של אנוש ובעדויות התובעת ובוכבינדר, וזאת לאור הכשלון להעיד את החייל כאמור ובהיות הדברים עדות שמועה. 23.3 כפי הטענות שהועלו ביחס לעדות בוכבינדר נטען כי גם אנוש אוהד את עניינה של התובעת וכי התבטאויותיו על פיהן הימים היו ימי טיהור אתני של יהודים, והניסיון לתאר את הנתבע 2 כמי שמתחמק מזיהויו מלמדים על עוצמת הזדהותם של העדים עם התובעת ורלוונטיים לצורך הערכת המשקל שניתן לייחס לעדותם. 23.4 הנתבעים הצביעו על הסתירה שבין עדות התובעת בחקירתה הנגדית כי הגעתו של האוטובוס עם העצורים הביאה להתלהטות הרוחות, להחלטה לעשות מעשה, ולחסימתו של הכביש על ידי חלק המתקהלים במקום, על דרך הישיבה על הכביש מול המחסום, על מנת למנוע את מעבר האוטובוס, לבין עדותו של אנוש כי לא חל כל שינוי בעת הגעתו של האוטובוס וכי אנשים צעקו כל הזמן. 24. בסיכומי הטענות מטעם הנתבעים הועלו טענות שונות ביחס להערכת עדותה של התובעת ומשקלה, שעיקרן: 24.1 תכליתה של התביעה הינה כפי הנטען בסעיף 21 לעיל. 24.2 אין ליתן אמון בתאור המיתמם של התובעת כי יצאה בנסיעה את ביתה ללא תכלית מוגדרת וכי הגיעה לצומת דרך מקרה, כאשר הבחינה בהתקהלות של אנשים והחליטה להצטרף אליהם. כך בשים לב לחוסר הסבירות של הגרסה, וכן בשים לב לעדותה בהמשך הדברים כי הגיעה לצומת לאחר ששמעה על הקמתו של המחסום (עמוד 15 לפרוטוקול). משכך, על פי הנטען, יש בדברים חיזוק למעמדה הנטען של התובעת ולכך שבאה לעמוד בראש המתקהלים. 24.3 נטען כי התובעת הודתה בחקירתה בהשתתפות בהתקהלות בלתי חוקית, בחסימתה של דרך ובעשייה כן על מנת למנוע את מעברו של אוטבוס העצורים, ומשכך קיימת הודאת בעל דין בביצוען של עבירות על ידי התובעת שהיה בהן להצדיק את עיכובה או מעצרה. 24.4 עוד נטען כי הודאת התובעת במכלול הנסיבות דלעיל, לרבות הכרזות הקוראות למתקהלים לפנות הצומת מרצון שלא נענו, אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם תאור הארוע כארוע שקט ונטול אלימות. 24.5 נטען כי התובעת שלא כדין השמיטה את העובדה כי בתחנת המשטרה באריאל סרבה לרדת מהאוטובוס, כפי שעולה מעדויותיהם של הנתבע 1, כמו גם מעדותו של ליפל, עד מטעם התובעת. 25.6 מעדותה של התובעת עולה כי התובעת היתה מודעת לכך שהיא עצורה וכי ביקשה להשתחרר על פי דבריה מלפיתתו של הנתבע 2. נטען כי ניסיונה הבלתי מוצדק של התובעת להשתחרר, שעה שהיא עצורה, היא שהביאה את הפעלת הכוח עליו היא מלינה. 25.7 הנתבעים מצביעים על כך שהתובעת העידה כי לא נחקרה כלל על הארועים בצומת, שעה שתוכנו של תיק המשטרה שצורף בהסכמה מעיד אחרת. 26. בסיכומי הטענות מטעם הנתבעים הועלו טענות שונות ביחס להערכת עדויות השוטרים שעיקרן: 26.1 הנתבעים קציני משטרה אשר מילאו את תפקידם והנעדרים עניין אישי או מעורבות אישית או רגשית בארועים נשוא התובענה. 26.2 בעדותו של הנתבע 1 ניתן הסבר לצורך בהורדתה של התובעת מהאוטובוס - התססתם של נוסעיו, והיותה של התובעת מוכרת לנתבע 1 מארועים קודמים של הפרות סדר ומעמדה בקרב המפגינים, וניתן הסבר לצורך בשימוש בכוח סביר לצורך כך, נוכח התנגדותה של התובעת לרדת מהאוטובוס. 26.3 יש ליתן משקל ממשי לנסיבות ההתרחשות בצומת כפי שהן עולות מעדותו של הנתבע 2 לפיהן התובעת עמדה במרכז הצומת בראש המתנגדים תוך שהיא משלהבת את ההמון ומונעת את פינוי הצומת. 26.4 אין ליתן משקל מכריע להעדרו של תיעוד בכתב מיום הארוע לגרסתו של הנתבע 2 בשים לב לנסיבות ולתקופה ולהסברים שניתנו על ידי העד בעניין זה, על פיו בשל עומס הארועים, ריבוי המשתתפים ואזעקתם של השוטרים באופן רציף מארוע לארוע לא התאפשר, כעניין מעשי לערוך דוחות פעולה ומזכרים כמקובל המתעדים את פעילות השוטרים וההתרחשויות בשטח. 26.5 לעדותו של הנתבע 2 כי הוא אשר הותקף על ידי התובעת בטרם מעצרה חיזוק ותמיכה בעדותו של השוטר נפתלי שנכח במקום. הנתבעים פעלו כדין, במסגרת תפקידם וסמכויותיהם ואילו התובעת היא שהתנהלה באופן פרובוקטיבי וחשפה עצמה לצורך במעצרה , אליו התנגדה, באופן שחייב הפעלת כוח כלפיה. 27. נטען על ידי הנתבעים כי גיליון הרישום הפלילי של התובעת שבו שלוש הרשעות בעבירות דומות ושורה ארוכה של ארועים אחרים שהבשילו לכתב אישום מלמדים על כך שאין מדובר בתובעת תמימה שנקלעה למקום בדרך מקרה, כי אם במי שההתנהלות המיוחסת לה על ידי הנתבעים מאפיינת את התנהלותה העקבית בעבר, ולפיכך מהווה גיליון הרישום כאמור ראיה רלוונטית וקבילה בדיון שבפני. 28. נטען כי ביחס לארוע בצומת עולה מהראיות כי בעלה של התובעת היה לצידה בכל עת. בנוסף נזכר חייל מג"ב אשר ביקש להתערב למענה אצל הנתבע 2 ולהפסיק את האלימות הנטענת כלפיה. נטען על ידי הנתבעים כי יש לזקוף את הכשלון להעיד את אלו לחובת התובעת ולהסיק כי נמנעה מעדותם של אותם עדים משום חששה כי עדויותיהם לא יתמכו בגרסתה. 29. עוד נטען כי בהערכת העדויות יש להביא בחשבון את העובדה כי בעדויות העדים מטעם התובעת הודו העדים כאמור בקשר עם התובעת ביחס להליך המשפטי ונושא עדותם ממנו יש להסיק על תאום עדויות. דיון והכרעה התביעה בעילה של כליאת שווא 30. הצדדים מיקדו את טיעונם אך ורק בשאלות ספורדיות שבעובדה ונמנעו מהתיחסות מפורשת כלשהי להוראות הדין החלות על מעצר ללא צו, כאשר חוקיות מעצרה של התובעת היא השאלה שביסוד עילת תביעתה בגין כליאת שווא ושלילת חירותה, ויש לה נפקות גם לעניין ההכרעה בעוולות התקיפות הנטענות. 31. על פי טענות הצדדים על פניו ולכאורה הנתבעת נעצרה בצומת ועל ידי הנתבע 2. כך נטען בכתב התביעה ובעדות התובעת וכך נטען בכתב ההגנה ובעדותו של הנתבע 2. משכך ובהתאם לכללי הדיון הנוהגים במשפט האזרחי תיבחן שאלת חוקיות המעצר בהמשך למוסכמה דלעיל. פרק הזמן שחלף בין העלאתה של התובעת על האוטובוס לבין מעצרה בתחנת המשטרה באריאל היה קצר. התובעת לא נקבה בשעות הארועים נשוא התובענה. הראיות בעניין זה מצויות בתצהירו של בוכבינדר, שם נאמר כי ההתרחשות בצומת, נשוא עדותו, ארעה בשעה 21:00. על פי שאילתת המעצר שעת המעצר בתחנה באריאל היתה 21:35, כמחצית השעה לאחר מכן, ושעת השחרור כשעתיים לאחר מכן ב- 21:45. שהיה בת כמחצית השעה באוטובוס עולה גם בקנה אחד עם עדות התובעת כי משך הנסיעה מהצומת לתחנת המשטרה באריאל הינו כ-20 דקות. 32. הנסיבות "הכלליות" בהן בוצע המעצר בצומת היו כדלקמן: 32.1 בצומת הוקם המחסום מכוח צו המושל כהגדרתו לעיל, הנושא את הכותרת "הוראות בדבר הגבלת תנועה ותעבורה", בו נקבע כי ביום הארוע לא יעבור ישראלי את תחום המחסום לכוון קדומים, אלא לפי היתר מהמושל או מי שהמושל הסמיכו לכך. על פי עדות בוכבינדר ואנוש המעבר במחסום הותר רק לישראלים שהם תושבי קדומים (במאמר מוסגר יצויין כי משכך, על פניו ולכאורה, ובהעדרה של עדות לסתור אין ממש בטענת הנתבעים כאמור בסעיף 22.1 לעיל). לא הובאה כל ראיה או טענה כי המתקהלים עברו את המחסום (להוציא הטענה כללית של כניסה לשטח צבאי סגור), ועל פניו ולכאורה ההתקהלות היתה לפני המחסום, כפי עדות בוכבינדר. 32.2 בצומת התקהלו אזרחים רבים (על פי עדות בוכבינדר כ-100 עד 150 איש בסבבים שונים, על פי עדות הנתבע 2 כ-50 איש ישבו על הכביש, לפני המחסום, כשמעדויות בוכבינדר ואנוש עולה כי חלק נוסף של המתקהלים במקום עמד בצד הצומת. בחקירתה הנגדית העריכה התובעת את כמות המתקהלים בכ-150 איש). אין מחלוקת כי לא התבקש ולא ניתן רישיון להפגנה. 32.3 בוכבינדר העיד כי הוא ואנוש היו בדרכם לקדומים - שם התקיימה התקהלות אחרת, ממנה הגיע האוטובוס - אך המעבר לקדומים נמנע מהם במחסום. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי הגיעה לצומת לאחר ששמעה על הצבתו של מחסום שם. בוכבינדר שער כי מטרת התובעת בהגעתה לצומת היתה כמטרתו, להביע מחאה, ואנוש העיד כי הגיע לצומת על מנת "להפגין נגד הטיהור האתני של היהודים בארץ ישראל וגירושם מביתם". לדברי כל העדים חלק המתקהלים במקום פתחו בשביתת שבת, על גבי הכביש, שנועדה למנוע את המעבר של "אוטובוס העצורים", בוצעו מספר הכרזות ובהן בקשה לפינוי הצומת מרצון, כאשר האחרונה מלווה באיום כי אם לא יעשה כן יפונו בכוח. על פי עדות אנוש כל העת "היו צעקות". 32.4 על פי עדותו של הנתבע 2 חסימת התנועה בכביש ועצם המצאותם של המתקהלים במקום יצרה סיכון בטחוני נוכח הסמיכות ליישובים עויינים, וזאת בנוסף על ההפרעה לתנועת העצורים אותה נועדה להשיג. לא הובאה כל ראיה לסתור לדברים דלעיל ולא נעשה ניסיון לקעקעם. 32.5 בעדותו של הנתבע 1 נטען כי במקום נגרמו נזקים נזקים לכלי רכב צבאיים וניידות משטרה וכי המתקהלים פיזרו נינג'ות שנועדו להפריע לתנועה בכביש. אין מחלוקת כי הנתבע 1 לא נכח במקום, לא הובאה כל ראיה לאמור לעיל בעדויות מטעם הנתבעים ובסיכום החקירה שבתיק החקירה המשטרתי נאמר במפורש כי אין בחומר החקירה כל ראיות לכאורה לתמיכה באמור לעיל אשר הוכחש מכל וכל על ידי התובעת. בחקירתו התבקש הנתבע 1 להמציא מסמכים שיהיה בהם להעיד על אלה והמסמכים שהומצאו מעידים על נזק לכלי רכב בסמיכות זמנים אך במקומות אחרים (קדומים ויצהר). הנתבע 2, אשר נכח במקום, התבקש בחקירתו הנגדית להתייחס לאותה טענה וסרב לאשרה, יחד עם זאת נטען על ידי הנתבע 2 כי הורה לשוטרים להקיף את האוטובוס וזאת נוכח ניסיונות של המתקהלים בצומת לפגוע בצמיגיו. 33. בכל הנוגע לתובעת, בין הצדדים מחלוקות עובדתיות ביחס לעצם תקיפתה הנטענת, פרטיה ונסיבות מעצרה, הכל כפי שתואר בהרחבה לעיל אגב סקירת הראיות בפלוגתאות שבמחלוקת. 33.1 אחת הפלוגתאות שבין הצדדים נוגעת לשאלה האם עובר למעצרה של התובעת בעטה התובעת בנתבע 2. נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחם של הנתבעים ואני סבורה כי לא עלה בידיהם להרימו. מסקנה זאת נסמכת על משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: העיתוי בו הועלתה הטענה לראשונה, שבועות לאחר הארוע, לאחר סיכום חקירה ראשון בתיק החקירה המשטרתי ולאחר שהתקבל מכתב התראה מטעם התובעת, חוסר היכולת ליתן מענה לשאלה העובדתית כיצד אותר השוטר שהיה עד לאותה בעיטה מבין השוטרים הרבים שהיו במקום, והסתירה שבין פרטי הארוע כפי שתואר על ידי הנתבע 2 מזה והעד נפתלי מזה (ראה גם סעיף 16.2 לעיל). 33.2 הפלוגתה השניה נוגעת לשאלה האם במועד בו הורה הנתבע 2 על מעצרה של התובעת היתה התובעת על הכביש, כגרסת הנתבעים, או שמא עמדה עם הקהל בצד הדרך לאחר פינוי הכביש. כפי שיובהר להלן אינני סבורה כי פלוגתה זאת מצריכה הכרעה לצורך ההכרעה בחוקיות המעצר. 34. בראיות השונות נזכר חשד לעבירות שונות שיוחסו לתובעת ואשר היו בבסיס מעצרה, ובכלל זה : 34.1 בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2 ובחקירתו הנגדית נאמר כי התובעת נעצרה בשל התקהלות אסורה ותקיפת שוטר. 34.2 התובעת בסיכומי טענותיה הצביעה על כך שבחקירתה תחת אזהרה, בתחנת המשטרה באריאל, ביום הארוע, נחשדה בהתקהלות אסורה, בגרימת נזק לניידת, ובהמצאות בשטח צבאי סגור. 35. סמכות המעצר ללא צו מוסדרת בסעיף 23(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996, שם נקבע: " שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה: (1) האדם עובר בפניו או עבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, והוא סבור, בשל כך, שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה; .... (4) יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה; ... (7) בחוק זה, "עבירה בת מעצר" - כל עבירה למעט חטא". 36. בספרו של י. קדמי, סדר הדין בפלילים (מהדורת תשס"ג) (להלן: "קדמי"), נאמר לעניין סמכות המעצר דלעיל: 36.1 "לעניין חוקיות המעצר, די בכך שעל פני הדברים תמונת ההתרחשות מבטאת ביצועה של "עבירה" על פי מאפייניה העובדתיים ואין מדקדקים עם העוצר בבדיקה בדיעבד אם נתקיימו בפועל כל יסודותיה של אותה "עבירה" (עמ' 40). 36.2 טעות בהצבעה על "מקור הסמכות" - לאו טעות היא בהקשר הנדון כאן; משום שהכלל הוא ש"אם הוא טעה בהפניה אל חוק פלוני כמקור סמכות למעצר... לא הופך המעצר בלתי חוקי רק משום שמקור הסמכות הוא בחוק אחר"(עמ' 41). 36.3 היסוד הסביר לחשד שברישא לסעיף 23(א) שצוטט לעיל מציג מבחן אובייקטיבי, קרי המסקנה אליה היה מגיע אדם סביר בנעלי השוטר. לעניין זה די בכך שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה במידת סבירות ראויה המצדיקה כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את חקירתה (עמ' 48). 36.4 מבחן המסוכנות הנזכר בחלופה הראשונה לסעיף 23 (א) לחוק הינו מבחן סובייקטיבי בדבר אמונתו הכנה של השוטר העוצר, והמסוכנות לבטחונם של אחרים, בטחון הציבור או בטחון המדינה צריך שתנבע מהמעשה בגינו מבוקש המעצר. (עמ' 51). 36.5 על פי החלופה הרביעית שבסעיף 23(א) מבחן המסוכנות הינו מבחן אובייקטיבי והמסוכנות יכול שתנבע מכלל הנסיבות לרבות עברו של החשוד, אישיותו וכיוצא באלה. (עמ' 53). 37. בהמשך לאמור לעיל, התנאי הראשון אותו יש לבחון הינו האם היה יסוד סביר לחשדו של הנתבע 2 כי התובעת עברה עבירה שאינה חטא. מהטעמים שפורטו בסעיפים 32 ו-33 לעיל אני סבורה כי מבין העבירות שנמנו בסעיף 34 לעיל לא קם יסוד סביר לחשד לביצועה של עבירה למעט העבירה של התקהלות אסורה. יחד עם זאת אני סבורה כי הנסיבות שנדונו בהרחבה בראיות ואשר נסקרו בהרחבה לעיל הקימו יסוד סביר לחשד לביצוען של עבירות נוספות (התפרעות, סיכון דרכים, עבירה על סעיף 334 לחוק העונשין, הכשלת שוטר במילוי תפקידו ואחרות), וכנזכר בסעיף 36 לעיל המבחן הקובע הינו קיום עובדתי של יסודות העבירה ולא זיהוי החיקוק המקים את מקור הסמכות על ידי השוטר העוצר. כך או אחרת לצורך מילוי התנאים שברישא לסעיף 23(א) די גם בעבירה של התקהלות אסורה הקבועה בסעיף 151 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 אשר העונש המירבי הקבוע בצידה הינו שנת מאסר. בסיכומי התובעת לא הובא כל טיעון על שום מה לא התקיים יסוד סביר לחשד שהתובעת עברה את העבירה של התקהלות אסורה שיוחסה לה, ואני סבורה כי מהראיות שנסקרו לעיל לא עולה כל ספק של ממש בקיום יסודות העבירה הנ"ל, שעל פי סעיף 151 לחוק העונשין שם נקבע: "שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת". יצויין כי בהמשכו של אותו סימן בחוק העונשין עבירות נוספות, שלכאורה ועל פניו רלוונטיות לענייננו: בסעיף 152 לחוק העונשין נקבעה עבירת ההתפרעות, שנזכרה בעדותו של הנתבע 2, ואשר הוגדרה כדלקמן: "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו - מאסר שנתיים". בסעיף 155 לחוק העונשין נקבעה עבירה של המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות כדלקמן: " ניתנו הודעה והוראת התפזרות למתפרעים או למתקהלים כדי להתפרע ועבר זמן סביר לאחר מתן ההודעה וההוראה - כל המשתתף או ממשיך להשתתף באותה התקהלות או התפרעות, דינו - מאסר חמש שנים". אין מחלוקת עובדתית כי נדרשו מספר הכרזות, לרבות הכרזה שלוותה באיום בשימוש בכוח והערכות של השוטרים בשורה לצורך הפינוי עד שפונה הצומת. 38. התנאי השני אותו יש לבחון הינו קיום הנסיבות המנויות בחלופות הרלוונטיות שבסעיף 23(א) לחוק, ובענייננו החלופות שבס"ק 1 ו-4 אשר צוטטו בסעיף 35 לעיל ואשר התנאים לחלותם נסקרו בסעיף 36 לעיל. 38.1 אני סבורה כי בשים לב לעיתויו של הארוע, תקופת ההתנתקות וערב פינוי ישובים בצפון השומרון, נוכח התקהלות מסיבית , בהפגנה שלא ברישיון, אשר במהלכה נחסם כביש, על מנת לעכב את אוטובוס העצורים, והכל בסמיכות מקום לכפרים עויינים התקיימה סכנה לבטחון הציבור. הנתבע תאר את התובעת כמי שקראה לאחרים שלא לציית להוראות לפנות את הכביש, וכדמות משלהבת ומתסיסה של המתקהלים. בנסיבות אלה אני סבורה כי הנתבע 2 האמין באופן סובייקטיבי כי המשך נוכחותה של התובעת בצומת יביא לסיכון בטחון הציבור. בהקשר זה יצויין כי אינני סבורה שהכרעה עובדתית כאמור לעיל עומדת בסתירה לעדויותיהם של בוכבינדר ואנוש כי במועד המעצר ממש לא היתה כל פרובוקציה מצד התובעת (מבלי לקבוע שאני מקבלת את אותה גרסה), שכן המסוכנות שנשקפה מהתובעת נבחנת על רקע התנהגותה בארוע כולו, ובשים לב להעדרה של הכרות מוקדמת נטענת בין בוכבינדר ואנוש לבין התובעת וכמות האנשים בצומת אין בהכרח סתירה בין הגרסאות. אני מוצאת חיזוק מסויים לעדותו של הנתבע 2 בהודעתה של התובעת במשטרה מיום הארוע כי בסופו של דבר החליטה לפנות את הכביש משום שכדבריה לבעלה "לא התחשק לה להעצר באותו יום". הנתבע 2 לא ידע את צפונות ליבה, ואני נותנת אמון בכך שהתנהגותה עד לאותו מועד הקימה בלבו את החשש מפני המסוכנות שנשקפה מנוכחותה של התובעת במקום. 38.3 עוד אני סבורה כי בנסיבות העניין התקיימו גם המבחנים המנויים בס"ק 4 לסעיף 23(א), קרי: מסוכנות כאמור בסעיף 38.2 לעיל, על פי אמת מידה אובייקטיבית, בנסיבות שנזכרו לעיל, כאשר לצורך כך ניתן לשקול, ועל פי העדויות נשקלה בפועל הכרותו של הנתבע 2 את התובעת מארועים קודמים דומים של הפרות סדר על רקע אידאולוגי, שלהם חיזוק בתוכנו של גיליון הרישום הפלילי של התובעת, אותו מצאתי רלוונטי, ולכן קביל, בהקשר המתואר לעיל. 38.4 ב - ב"ש 05 / 5281 מדינת ישראל נ' צפורה פלד , הורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים בגין עבירה של סיכון בדרכים (להבדיל מהעבירה החמורה יותר של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) שנעברה בתקופת ההתנתקות, אגב התפרעות (כהגדרתה בחוק וכמצוטט לעיל). בית המשפט קבע שם: "הנני סבור שהשתתפותה של המשיבה בהתפרעות ובעיקר חסימת הכביש על ידה מקימה כשלעצמה בימים אלה את עילת המסוכנות" . 39. משעצרה התובעת על ידי הנתבע 2 כדין, הועלתה על האוטובוס, ובתוך כמחצית השעה הגיע לתחנת המשטרה באריאל שם הובאה בפני הקצין הממונה, הנתבע 1, אשר הורה על הורדתה של התובעת מהאוטובוס, חקירתה, ובסופו של יום, וכשעתיים ממועד הגעתה לתחנה על שחרורה בערבות עצמית ואיסור כניסה לשטחים צבאיים סגורים. דו"ח הקצין הממונה שמולא בעניינה של התובעת, אשר העתקו מצוי בצילומו של תיק החקירה המשטרתי נושא קווים על גבי תוכנו וכיתוב בכתב יד בראש העמוד "לא נכלאה". ספק בעיני אם התובעת נעצרה בשנית על ידי הנתבע 1, ואם היה כן הרי שעילת המעצר שעמדה לנתבע 2 ואשר הקימה את סמכות המעצר על ידו הצדיקה את מעצרה של התובעת על ידי הנתבע 1, לצורך חקירתה, ושחרורה בסמוך לאחר מכן. בעדותו של הנתבע 1 נאמר כי התובעת נעצרה משום השתתפותה בהתקהלות אסורה בצומת ומשום שעל פי הכרותו את התובעת הנ"ל נמנית על מנהיגי ארועים של הפרת סדר מסוג זה (עמ' 25 לפרוטוקול).העבירה של התקהלות אסורה נמנתה על העבירות בגינן נחקרה התובעת בתחנת המשטרה. 40. אינני מקבלת את טענת התובעת כי העובדה שבסופו של יום שוחררה התובעת ולא הוגש נגדה כתב אישום מלמדים בהכרח על העדרה של סמכות מעצר ומעצר בלתי חוקי במועד מעצרה. חוקיות המעצר נבחנת על בסיס יסוד סביר לחשד במועד המעצר, הנתבע 1 כקצין הממונה רשאי וחייב להפעיל שיקול דעת אם יש מקום לממש את סמכות המעצר, ואם יש שינוי כלשהו בנסיבות. ההחלטה על הגשתו של כתב אישום מצריכה ראיות לכאורה ונתונה אף היא לשיקול דעת התביעה. הנתבעים העידו על הקושי ביצירתו של תיעוד מזמן אמת בדבר ההתרחשויות בשטח וקשיי הראיה שנוצרו כתוצאה מכך. שיקולים אלה שלהם רלוונטיות בכל הנוגע להגשתו של כתב אישום ואף בקשה לבית המשפט להארכת המעצר אינם רלוונטיים להחלטת המעצר. בנוסף, יש להניח שלחלוף הזמן ובמיוחד להרחקתה של התובעת מהמתקהלים האחרים ומהמקום היתה השפעה על הערכת המסוכנות הנשקפת מימנה. 41. סוף דבר, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, חרף דחייתי את הגרסה כי התובעת הקדימה ובעטה בנתבע 2, וחרף קיומן של שלל עבירות שיוחסו לתובעת ואשר לא הונח ולו יסוד סביר לחשד לביצוען על ידי התובעת, אני סבורה כי מעצרה של התובעת היה חוקי. ממסקנה זאת נובע כי דין התביעה שעילתה בכליאת שווא לדחיה. עילת התקיפה 42. למסקנה דלעיל בדבר חוקיות מעצרה של התובעת נפקות גם לעניין תקיפתה הנטענת. בסעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט- 1969, נקבע: "מי שהוסמך לעצור אדם חב-מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר, אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו". עוד נטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעים לחלותה של ההגנה של הסתכנות מרצון על פי סעיף 5 לפקודת הנזיקין. 43. כנזכר לעיל עילת התביעה בעוולה התקיפה נסבה על שני ארועים שונים, התקיפה הנטענת בצומת והתקיפה הנטענת בתחנת המשטרה באריאל, ובטרם ניתן יהיה ליישם את הוראות הדין הרלוונטיות יש לקבוע ממצאים עובדתיים בהמשך לגרסאות השונות שהועלו על ידי הצדדים ביחס לפרטי התקיפות הנ"ל. 44. עדויות ביחס לתקיפה הנטענת בירידה מהאוטובוס בתחנת המשטרה באריאל נשמעו מפי הנתבע 1, התובעת וליפל. בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1 נאמר: "... החלטתי כי יש להוריד את התובעת מהאוטובוס. פניתי אל התובעת, מספר פעמים, בדרישה כי תרד בכוחות עצמה מהאוטובוס. לאחר שזו סרבה, החלטתי לעשות שימוש בכוח סביר בהתאם לסמכותי בחוק עד שהתובעת הובלה אל מחוץ לאוטובוס לתחנת המשטרה לחקירה. ברצוני לציין כי לא הופעל כוח חריג ומעבר לנדרש בפעולתי זו. ברצוני לציין כי כל טענות התובעת אודות נזקים גופניים הינה טענה משוללת כל אחיזה במציאות". בחקירתו הנגדית לא נחקר הנתבע 1 על תוכנו של סעיף זה לתצהירו. בתצהיר עדותו של ליפל נאמר כי התובעת פנתה לנתבע 1 בבקשה לתת לנוסעים לגשת לשירותים. הקצין ירד מהאוטובוס, ועם שובו לאחר מספר דקות אמר לתובעת שהיא יכולה לרדת לשירותים. בהמשך ישיר לאמור לעיל נאמר בסעיף 4 לתצהיר ליפל: "ביציאה מהאוטובוס אחז הקצין בכוח בידה וגרר את חנה גופר מהאוטובוס ומסר שהיא עצורה בגלל ההפגנה של יום קודם", ובסעיף 5 לתצהיר: "אני מציין שחנה גופר נגררה בכוח מהאוטובוס בניגוד לרצונה לתחנת משטרת אריאל". בחקירתו הנגדית לא נחקר ליפל על תוכנם של סעיפים אלה לתצהירו. בהודעתה של התובעת במשטרה ביום הארוע נאמר: "כשהגענו למשטרת אריאל עמדנו כ-10 דקות. הבטיחו לנו לנסוע למעשיהו לכן ביקשתי שירותים ומים קודם. פתאום עלה פרא אדם אלים בשם חיים פדלון וצרח עלי את עצורה. הוא תפס אותי בפראות, בעצם חטף אותי". בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, בסעיפים 16-18, נאמר: "משביקשתי לרדת מן האוטובוס ולגשת לשירותים התנפל עלי נתבע 1, אחז בידי בכוח וגרר אותי אל מחוץ לאוטובוס. נתבע 1 כמעט "עקר" את ידי ממקומה וגרם לי לכאבים למשך חודשים ארוכים. יש לומר שנתבע 1 פשוט צרב את ידי בתפיסת ברזל, תוך שהוא נוהג בי באלימות שאין להסבירה באורח רציונלי". בחקירתה הנגדית העידה התובעת (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון): "לא הייתי אמורה לרדת מהאוטובוס... אבל אני ביקשתי מים ושירותים לפני כן...עלה פדלון, הוריד אותי בכוח מהאוטובוס, רק אותי, עד עכשיו אני חשה את הצריבה שלו מהידיים שלו שהוא הפיל אותי...". 45. לאחר ששמעתי את העדים ולאחר שחזרתי ועיינתי בעדויות אני מעדיפה את גרסת הנתבע 1 על פני גרסת התובעת בכל הנוגע להורדתה מהאוטובוס בתחנת המשטרה, וזאת, בין השאר, בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים הבאים: 45.1 על פי גרסתו של הנתבע 1 לשימוש בכוח על ידו קדמו הודעה לתובעת על היותה עצורה וסרובה לרדת את האוטובוס לצורך חקירתה בתחנת המשטרה. יצויין כי על פי גרסת התובעת עצמה התובעת נעצרה עוד קודם לכן בצומת, וכל עוד לא שוחררה היתה בסטטוס של עצורה. יחד עם זאת בהודעתה במשטרה ביום הארוע מציינת התובעת במפורש כי לתקיפתה הנטענת קדמה, לגרסתה, צעקה של הנתבע 1 כי היא עצורה, דבר העולה בקנה אחד עם גרסתו של הנתבע 1 כי בפתח הדברים הודיעה כי היא עצורה וביקש ממנה לרדת את האוטובוס. בהליך שבפני, הן בתצהיר עדותה הראשית והן בחקירתה, השמיטה התובעת מהשתלשלות הארועים את ההודעה כי היא עצורה, ומרצף הסיפור כפי שהובא על ידה במועדים מאוחרים בזמן הוצגה תקיפתה הנטענת כתגובה לבקשתה לרדת לשירותים. 45.2 עדותו של ליפל, אשר הובאה על מנת לתמוך בטענת התקיפה בתחנת המשטרה, נעדרת רצף הגיוני של התפתחות הדברים. נטען שם כי הנתבע 1 אמר לתובעת כי היא יכולה לרדת לשירותים בהתאם לבקשתה , וכי בירידתה מהאוטובוס נגררה בכוח ונאמר לה שהיא עצורה בגין ארועים שארעו קודם ליום הארוע. בהמשך מבהיר העד כי התובעת הורדה מהאוטובוס בניגוד לרצונה. האמירה כי התובעת קיבלה רשות לרדת את האוטובוס כפי בקשתה אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה כי הורדה בכוח ובניגוד לרצונה, והעובדה שיש בה לגשר בין אלה הינה גרסתו של הנתבע 1 כי התובעת סרבה לרדת מהאוטובוס לאחר שהתבשרה על מעצרה, כפי גרסתו של הנתבע 1. טענתו של ליפל כי הנתבע הודיע לתובעת שהיא עצורה בגין ארועים אחרים שזורה בטענתה של התובעת בחקירתה הנגדית כי כלל לא נחקרה ביום הארוע על הארוע בצומת. אולם גיליון חקירתה המצוי בתיק החקירה מלמד אחרת. 45.3 משמצאתי כי התובעת ידעה שהיא עצורה ושהיא מתבקשת לרדת את האוטובוס לצורך חקירתה בתחנת המשטרה וסרבה לעשות כן, קמו כוחו וסמכותו של הנתבע 1 להפעיל כוח סביר ככל הנדרש לצורך אותה מטרה. אני סבורה כי יש גוזמה רבה באופן תאורה של התובעת את הכוח שהופעל כלפיה, וניתן להבחין בהתפתחות חומרת הפגיעה הנטענת עם חלוף הזמן, החל בהודעה הראשונה במשטרה, המינורית יחסית, דרך האמור בתצהיר שם נטען כי במשך חודשים חשה את עקבות נחת זרועו של הנתבע 1, ועד לעדות בחקירה הנגדית על פיה במועד מתן העדות, למעלה משנתיים לאחר הארוע עדיין היא חשה את סימני אותה לפיתה. יצויין כי אין כל תעוד של חבלה נטענת, אין בנמצא כל מסמך רפואי שיש בו להעיד על חבלה כאמור, ולא נטען כי בשלב כלשהו התבקש או ניתן טיפול רפואי כלשהו. אלה, לכאורה, אינם עולים עם תאוריה של התובעת את תוצאות הכוח שהופעל כנגדה ומידתו, ותומכים בטענת הנתבע בדבר הפעלתו של כוח סביר. 45.4 מכל הנימוקים שפורטו לעיל אני סבורה כי על מנת לזכות בתביעתה בגין תקיפה בתחנת המשטרה היה על התובעת להוכיח כי ננקט נגדה שימוש בכוח בלתי סביר, וזאת בשים לב לחובתה לציית להנחיה שניתנה לה לרדת מהאוטובוס לצורך חקירתה והתנגדותה לעשות כן. התובעת לא עמדה בנטל זה והתביעה בעילת התקיפה הנ"ל נדחית איפוא. 46. העדויות השונות ביחס לתקיפה הנטענת בצומת נסקרו לעיל בהרחבה. ביחס לנסיבות הכלליות של התקיפה הנטענת, כפי שהובהר לעיל, תאורם הכללי של התובעת ועדי הראיה מטעמה בדבר הפגנה שקטה אינו עולה בקנה אחד עם העובדות שאינן שנויות במחלוקת בדבר ריבוי המתקהלים, הצעקות במקום, וחסימתה של צומת ועצירת התנועה, במטרה למנוע את מעברו של אוטובוס העצורים. מנגד אינני מקבלת את גרסת הנתבע 2 והעד נפתלי בדבר תקיפה שתקפה התובעת את הנתבע 2. עובדה נוספת השנויה במחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התקיפה הנטענת ארעה בעת שהתובעת היתה במרכז הצומת וסרבה להתפנות, או עת עמדה כבר בשולי הדרך לאחר פינוי הצומת, ללא פרובוקציה מיידית מצידה ברגע המעצר. בפלוגתה זאת אני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסאות הנתבעים, וזאת בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים הבאים: 46.1 עדויותיהם החד משמעיות של בוכבינדר ואנוש בעניין זה, התומכות בעדות התובעת. עדויות העדים הנ"ל היו ככלל מהימנות עלי, לא מצאתי סתירות מהותיות בין העדויות הנ"ל שיש בהן לגרוע ממהימנותן, והעדים אישרו את החלק הארי של הנסיבות הכלליות ששררו בצומת במהלך חקירתם הנגדית. 46.2 ככל שהשתמע מחקירת העדים ומסיכומי הטענות מטעם הנתבעים כי יש לנהוג בזהירות בעדויותיהם של בוכבינדר ואנוש משום תפיסתם האידאולוגית, הרי שטיעון כזה לא ישמע. אם ביקשו הנתבעים לטעון כי יש להביא בחשבון, בהערכת העדויות, את ההזדהות שבין העדים לבין התובעת משום הדרך המשותפת הרי שנגיעה בעניין מסוג זה מתקיימת לכאורה גם בין השוטרים לבין עצמם ומאפיינת עדויות רבות ללא משקל ממשי לעובדה זאת. אני מייחסת משקל גדול בהרבה להעדרה הנטען של הכרות מוקדמת בין התובעת לבין העדים מאשר לנסיבה דלעיל. 46.3 התאור בדבר מקום המצא התובעת והנתבע 2 במועד מעצרה של התובעת שזורה בתאור ההתרחשות הכללי, וכמפורט לעיל אינני סבורה כי ניתן לקבוע ממצא עובדתי בדבר תקיפתה של התובעת את הנתבע 2 אשר קדמה למעצר, כפי גרסת הנתבע 2. 47. חרף האמור לעיל אינני סבורה שהתובעת הוכיחה את עילת התקיפה גם ביחס לארוע בצומת וזאת מהנימוקים הבאים: 47.1 כזכור מצאתי כי עצם מעצרה של התובעת היה כדין, משכך היה על התובעת להתלוות לשוטרים והתנגדות לעשות כן מולידה את הזכות לשימוש בכוח סביר על מנת לבצע את המעצר. 47.2 על אף האמון הכללי שנתתי בעדויותיהם של בוכבינדר ואנוש, והתרשמותי כי עדויותיהם של אלה משקפות נאמנה את רשמיהם מהארוע, הרי שבשאלה האם לתקיפתה הנטענת של התובעת קדמה הודעה על מעצרה של התובעת העדויות אינן מקשה אחת. על פי עדותו של בוכבינדר לתקיפה הנטענת לא קדמה אמירה כלשהי, על פי עדותו של אנוש לוותה לה הקריאה כי התובעת תבוא עימו, ועל פי עדות התובעת והנתבע 2, הנתבע 2 הודיע על מעצרה של התובעת. בהעדרה של הכרות מוקדמת בין בוכבינדר ואנוש לבין התובעת, וכשאלה במרחק מה מהתובעת, דווקא בעניין זה אינני מוצאת כי עדויותיהם של בוכבינדר ואנוש משקפות את שארע, ואני סבורה שאת הארוע יש לבחון כשימוש בכוח אגב מעצרה של התובעת ותוך התנגדות לאותו מעצר. בהקשר זה יצויין כי עדויות התובעת בדבר תקיפתה המיידית והתנפלות עליה עם ההודעה על מעצרה הינן דפוס חוזר ומיוחסות לכל שוטר עימו באה במגע. כך נטען גם ביחס לארוע המאוחר בזמן שבתחנת המשטרה באריאל, בו דחיתי את טענות התובעת כמתואר בהרחבה לעיל, וכך ביחס לשלב העליה לאוטובוס, כאשר בשלב זה הפעלת הכוח מיוחסת לשוטר אחר (כפי שעולה מעדותה של התובעת במשטרה וכשעדויות בוכבינדר ואנוש אינן מתייחסות לשלב זה של ההתרחשות). 47.3 בשים לב לתוצאות התקיפה הנטענת אני סבורה שיש הפרזה בעדויות התובעת והעדים ביחס למידת השימוש בכוח. משמצאתי כי ניתן היה להפעיל כוח סביר, אין זה פשוט לקבוע אם הכוח שהופעל חרג מאמת מידה זאת. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת לא טענה לסימני חבלה וממילא לא הציגה ראיה כלשהי לקיומם. התובעת גם לא טענה לבדיקה רפואית כלשהי וממילא לא הציגה תעודה רפואית כלשהי. בנסיבות אלה, כאשר המעצר על רקע ארועי הפרת הסדר שבצומת, גם אם לא במהלך הפינוי עצמו מהצומת, כאשר התובעת אינה נילווית לשוטר העוצר וכאשר התקיפה הנטנת לא הותירה כל סימני חבלה, אינני סבורה כי התובעת הוכיחה שימוש בכוח החורג משימוש בכוח סביר אותו היו השוטרים רשאים להפעיל. סוף דבר 48. סוף דבר, מכל הנימוקים דלעיל התביעה נדחית בזאת. בנסיבות העניין, שאינן מובהקות, לא ראיתי לנכון ליתן צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. פיצוייםכליאת שווא