תביעת רשלנות מקצועית טיפול בהחזרי מס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות מקצועית טיפול בהחזרי מס: 1. זוהי תביעה על סך של 57,427 ₪ אשר הוגשה בגין טענה להוצאתה של לשון הרע ע"י לקוחתו של התובע אשר טיפל עבורה בהחזרי מס. 2. כנגד תביעה זו, הוגשה תביעה שכנגד על סך של 70,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום בגין טענה לרשלנות מקצועית בטיפול התובע בהחזרי מס ולהעדר תם לב בטיפולו זה. רקע עובדתי 3. התובע הינו יועץ מס אשר טיפל בהחזרי מס עבור הנתבעת. 4. התובעת טופלה על ידו וקיבלה החזרי מס ואולם, לטענתו, לא שילמה שכר טרחתו המוסכם עימו. 5. כמו כן, נודע לו מפי עמיתו מר שמעון ברוך כי הנתבעת דיברה בגנותו במשרדי מס הכנסה והשחירה פניו. 6. הנתבעת, היא התובעת שכנגד, גורסת כי התובע טיפל בה באופן רשלני הגובל ברמאות, שכן זייף חתימת בעלה המנוח על מסמכים שהוגשו למשרדי מס הכנסה לצורך קבלת החזרי מס, וכי השהה טיפולו זה כארבע שנים. ראיות התובע 7. התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית ת/2 כי הינו מנהל חשבונות במקצועו המטפל, בין השאר, בהחזרי מס לשכירים. 8. התובע טיפל בהחזרי מס עבור הנתבעת בגין השנים 2000 - 1995, בהסכמתה המלאה, לאחר שהוא ופקידתו עליזה רפאלוב הסבירו לה מהות העניין ואופן טיפולו בהחזר. 9. ביום 22.5.01 חתמה הנתבעת מתוך רצון חופשי על גיליון לקוח ועל הסכם שכר טרחה בשיעור של 15% בצירוף דמי מע"מ. 10. ביום זה אף חתמה על כתב הרשאה לחשבון נאמנות לפיו מבקשת היא כי הכספים המגיעים לה ממס הכנסה יועברו ל"אפרת" החזרי מס, תאגיד אשר נמצא בבעלותו. 11. כן חתמה על דו"ח שנתי לשכירים לשנת המס 2000 וזאת לצורך החזר המס. 12. כתוצאה מפעולותיו לעניין החזר מס, קיבלה הנתבעת החזר מס בסך של 10,605 ₪ עבורה ועבור בעלה המנוח. 13. שובר על סך של 8,696 ₪ הועבר לידיה ביום 27.6.01, לאחר ניכוי שכר טרחתו, וזאת בגין החזרי מס לשנים 2000 - 1995. 14. כן ביקש מן הנתבעת כי תמציא פרטיכל של הוועדה מהמוסד לבטוח לאומי על פיה נקבעה לבעלה המנוח זכאות לגמלת נכות כללית, כדי לנסות ולהמשיך לטפל בהליך להחזרת מס. 15. הנתבעת העבירה לידיו מסמך מן המוסד לבטוח לאומי מיום 14.7.02 על זכאות לגמלת נכות. כן מסרה הנתבעת בידיו העתק תעודת פטירה של המנוח בשנת 2002 ותעודת אבחון רפואי מ-7.3.02, וכל אלה מסרה על מנת לנסות ולהמשיך לטפל בהחזר מס עבור המנוח. 16. במהלך חדש מרס 2005 גילה, באמצעות יועץ המס, מר שמעון ברוך, אשר עבד עימו, כי נפלה טעות בהחזר המס בשל אחוזי הנכות הגבוהים שנקבעו לו החל מיום 5.3.00. 17. כמו כן, נתברר, כי באישור המוסד לבטוח לאומי מ-19.12.00 נפלה טעות קולמוס על פיה נרשמו 79% אחוזי נכות משוקללת, טעות שתוקנה ל-97% נכות מ-1.4.02 ולצמיתות, וכן נשלח אישור רשמי אודות תקון הטעות ביום 12.4.05. (ראה: נספח יב' לת/2). 18. ביום 13.4.05 הוזמנה הנתבעת למשרדו והוסבר לה כי קיימת זכות להחזר מס נוסף עקב תיקון טעות הקולמוס דנן והנתבעת חתמה ביום 13.4.05 על בקשה לייצוג ועל "כתב התחייבות" לתשלום שכר טרחה בשיעור של 40% מסכום החזר המס. 19. ביום זה מסרה בידיו שיק בטחון על סך של 5,600 ש"י על חשבון שכר טרחתו וכן שיק נוסף עליו רשום "מבוטל" על מנת להראות למשרד מס הכנסה כי הנישום מחזיק בחשבון בנק. 20. משרד מס הכנסה קבע כי למנוח מגיע החזר נוסף בסך של 8,089 ₪, אשר התקבל במלואו ישירות על ידי הנתבעת לחשבונה. 21. נודע לו מפי עמיתו, מר שמעון ברוך, כי ביום 16.6.05 פגש האחרון באקראי את הנתבעת במשרדי מס הכנסה ושמע אותה מדברת בגנותו עם פקידת מס הכנסה בשם היידה. 22. משניסה מר ברוך לשוחח עימה, הנתבעת הרימה קולה והעלילה עליו טענות שיקריות לפיהן זייף את חתימתה על גבי כתב ההתחייבות לתשלום שכר טרחה, דבר שפגע, לדידו, בשמו הטוב. 23. ביום 16.5.05 מסר לנתבעת בחזרה שני השיקים דנן באמצעות מר ברוך, ולא עשה בהם שימוש. 24. הנתבעת לא שילמה שכרו בשיעור של 40% מהסכום שהתקבל, ולפיכך מגיע לו, לחישובו, שכר בסך של 3,737 ₪ בצירוף דמי מע"מ. 25. כן דורש הוא פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע דנן אודותיו. 26. מטעם התובע העיד מר שמעון ברוך בתצהירו ת/1 כי סייע לתובע בטיפולו בהחזר מס לנתבעת וכי לאחר תיקון אחוזי נכות של המנוח ולאחר תיקון טעות קולמוס בה נרשמו 79% אחוזי נכות במקום 97%, נעשה החזר בסך של 8,089 ש"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.02. 27. כן העיד כי ביום 16.6.05, עת שהיה במשרדי מס הכנסה, פגש, באקראי, את הנתבעת ואף שמע כי מדברת היא בגנות התובע עם פקידת מס הכנסה בשם הגב' היידה, באמרה כי זה זייף חתימתה על כתב ההתחייבות ועל מסמכים נוספים והוליכה שולל. 28. מנגד, העידה הנתבעת בתצהירה נ/3 כי קיבלה בעבר החזר מס בסך של 8,696 ש"י בקיזוז שכר התובע בשיעור של 15%. 29. בתום הטיפול בהחזר המס עד שנת 2000 פנה אליה התובע, הוא הנתבע שכנגד, ושאל באם להמשיך ולטפל בהחזר מס לשנים 2000-2001 וזו נענתה לו בחיוב, אך לא חתמה לו על יפוי כוח. 30. מספר ימים לאחר מכן, התקשר והודיע כי לא יוכל להמשיך בטיפול בתיק מאחר שקיימת בעיה לעניין אחוזי הנכות של בעלה המנוח, בעייה שאינו יכול להתגבר עליה ולכן מפסיק הוא טיפולו בתיק. 31. לאחר כ-4 שנים, ביום 12.4.05, הודיעה כי מגיע לה החזר מס נוסף לשנים 2001-2000. כן הודיע כי עובד הוא על התיק עם אדם נוסף ועל כן מבקש הוא שכר טרחה בשיעור של 40%. 32. לעמדתה, התובע כתב מכתב ביום 6.7.01 לפקיד השומה בשם בעלה המנוח וזייף חתימתו, ובו ביקש תיקון השומה לשנת 2000, בעקבות אישור המוסד לבטוח לאומי בדבר נכות בשיעור של 91%, מ-5.2.00 ועד 31.3.02. 33. בפגישה במשרדו ביום 13.4.05, החתימה בעורמה על מסמכים שונים ועל הסכם שכר טרחה לתשלום 40% מדמי החזר המס. 34. לדידה, עשק אותה התובע שכן לא הגיש הבקשות המתאימות להחזרי מס בזמן המתאים ואף דרש שכר טרחה מוגדל בשיעור של 40%, תוך החתמתה בעורמה על הסכם שכר הטרחה האחרון. 35. ביום 16.6.05 סרה למשרדי מס הכנסה על מנת להודיעם שהתובע אינו מייצגה וכי החזרי מס אשר מגיעים למנוח ישארו במשרדי מס הכנסה. 36. פקידת מס הכנסה הודיעה לה כי לא ניתן לעכב ההליכים וכי הוכנסו לתוך התיק הרלבנטי מכתבים בחתימות מזוייפות של בעלה המנוח שהוגשו על ידי התובע. 37. התובעת סבורה כי במעשיו אלה התרשל התובע, הוא הנתבע שכנגד, ועשה מעשים העולים כדי תרמית. 38. בתביעה שכנגד גורסת הנתבעת כי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה מאלה, יש לפצותה בסכום של 50,000 ₪, וכן יש להטיל על הנתבע שכנגד "פיצוי עונשי" בסך של 20,000 ₪, ובסך הכל מעמידה היא תביעתה שכנגד על סך של 70,000 ₪. 39. עוד העידה מטעם הנתבעת בתה דונל סיגלית בתצהירה נ/2 אודות החזר המס משנת 2000 וכן אודות ביקור אמה במשרד התובע מיום 13.4.05, בו חתמה על מסמכים בקשר לטיפול בהחזר המס הנוסף. 40. כן התברר כי אמה הוחתמה, לגרסתה, על הסכם שכר טרחה בשיעור 40%, דבר אשר נודע לה עליו רק עם הגשת התביעה דנן. 41. לדידה, התובע ידע ארבע שנים קודם לכן על אחוזי הנכות של אביה המנוח, לאמור, עוד בשנת 2000, ולא עשה דבר עם התביעה בדבר אחוזי הנכות שהיו בשיעור של 91% לצמיתות. 42. כן פנו הן למשטרת ישראל בתלונה וכן למשרדי מס הכנסה להורותם שלא להתיר עוד לתובע לטפל בענייני החזר המס לאחר שארבע שנים לא טיפל בהם. 43. עוד נתברר כי מכתב המנוח, כביכול, אשר נשלח ביום 6.7.01 נחתם על ידי מר שמעון ברוך, אשר טען כי עשה כן לזירוז העניין. הכרעה התביעה לשכר טרחה 44. התובע גורס כי הנתבעת חתמה על כתב התחייבות לשלם שכר טרחה בשיעור של 40% מדמי החזר המס. 45. אכן, הנתבעת התחייבה בכתב ידה ביום 13.4.05 כי מתחייבת היא לשלם לתובע שכר טרחה בשיעור של 40% כדלקמן: "1. מוסכם עלי כי במידה והנני זכאי להחזרי מס, עלי לשלם שכר טרחה 40% + מע"מ מסכום ההחזר שיתקבל לידי. 2. מקובל עלי כי אם לאחר שהועברו טופסי 106 ומסמכים נלווים נוספים למשרד והחל הטיפול בענייני ומסיבה כלשהי החלטתי שלא להמשיך את הטיפול, עלי לשלם למשרד שכר טרחה בשיעור 40% + מע"מ מסכום ההחזר הצפוי על פי הבדיקה שבוצעה". (ראה: נספח י"ד לתצהיר ת/2). 46. לגישתי, שכר הטרחה הנדרש דכאן הינו על הצד הגבוה, ללא ספק, גם אריטמטית וגם בהשווואה למאטריות אחרות, כגון, נזיקין, אולם זה ההסכם אליו הגיעו הצדדים, באופן הדדי, כשהנתבעת חתמה בשולי "כתב התחייבות" זה כי זו התחייבותה. 47. על פי ההלכה, אדם מוחזק כמבין תכנו של מסמך עליו חתם וכמסכים לו, וזאת בהעדר טענה ללחץ או כפייה, טענה אשר עובדתית אינה עולה בנסיבות העניין דנן. לעניין זה נקבע בהלכה רבות כי אדם מוחזק כמבין טיב מסמך עליו חתם, ולעניין זה ראה: ע"א 2731/07, אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג', , כדלקמן: "טענת "לא נעשה דבר" מתייחסת למצב בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר. טענה זו לא תתקבל מקום בו החתימה היא על מסמך הנוגע לעיסקה מאותו סוג שהחותם חפץ בה, כאשר החותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העיסקה שאינם תואמים את העיסקה שהוא דימה לעשותה. יובהר בהקשר זה כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב, שכן חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." עוד ראה: ע"א 9538/06 ישראל סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, , כדלקמן: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט (2) 113 בעמ' 117). הלכה זו נשנתה בפסיקה פעמים רבות (ראו, לדוגמה, ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591; ע"א 16/80 אליהו לולו נ' סלומון סלומון, פ"ד ל"ז(4) 70), ואף הודגשה כאשר המדובר בחתימה על מסמכים מהותיים. כך נפסק בע"א 6799/02 (מפי השופטת א' חיות): "כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו. בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא. (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149). בנוסף, נפסק כי על בעל הדין המבקש לסתור חזקה זו לשאת בנטל הוכחה כבד, כדברי השופטת ד' דורנר בע"א 1548/96: "זאת ועוד: הנטל להוכחת טענת 'לא נעשה דבר' הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים ... על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה." (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד(2) 559, עמוד 570)." כן ראה: ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נוגה שיווק (1981) בע"מ, , כדלקמן: "חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו". וכן ראה רע"א 8242/05 הרצל דואק נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, , כדלקמן: "כמו-כן, לגופו של עניין, לפי ההלכה המקובלת, חזקה היא, כי חתימתו של אדם על פני מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות מפורשת, לכך שנתן אדם זה את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; רע"א 11519/04 יפה לבקוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ, (טרם פורסם) ; ובמיוחד נקבע, כי אמורים הדברים לעניין מסמכים מהותיים, כגון שטר משכנתה (ראו לעניין זה, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375)." עוד ראה: ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, כדלקמן: "אכן, כלל הוא כי חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו. כך בכלל, וכך בוודאי מקום שמדובר בו בחתימה על מסמך כה מהותי, כגון שטר משכנתה (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [8]; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן [9]). אדם החותם על מסמך בלי שטרח לעיין בו לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת Non Est Factum או בטענה דומה." 48. בחקירתה הנגדית, השיבה הנתבעת על השאלות לעניין זה כדלקמן: "אני מאשרת שחתמתי על נספח י"ד". (ראה: פרוטוקול עמ' 13 שורה 30). וכן: "ש. בשנת 2005 התובע מתקשר אליך ואומר שיש לך אפשרות לקבל סכום נוסף ואומר ששכר הטרחה הוא 40%. ת. נכון, אבל היה ויכוח על ה - 40%". (ראה: פרוטוקול עמ' 13 שורות 22 - 24). עוד העידה: "ש. את מאשרת שם 40%+מע"מ? ת. לא, הוא לא הראה לי את זה. ש. כשחתמת לא הסתכלת שזה שונה ל-40%? ת. הוא הראה לי חבילה של דפים ודפדף בדפים ואמר לי לחתום על יפוי כח." (ראה: פרוטוקול עמ' 13 שורות 32-33, עמ' 14 שורות 1-2). משמע, התובעת אינה מתכחשת לכך שהתובע ביקש כי שכרו יהא עבור טיפול זה בשיעור של 40%, ואכן חתמה היא על מסמך הסכם שכר הטרחה אשר הובא לחתימתה עם שאר המסמכים שנדרשו, וברי הוא, לטעמי, כי ראתה אף ראתה שיעור אחוזי שכר הטרחה והדבר לא נעלם כלל מעיניה, כפי שטוענת היא כיום בדיעבד, שלא בתום לב, על מנת להמנע מתשלום שכר התובע, אשר ראוי היה לשלמו באשר עמל להשיג החזר המס ששולם, בסופו של יום, לידי הנתבעת מיניה וביה. 49. אשר על כן, יש לקבל טענת התובע לתשלום שכר טרחה בשיעור של 40% מסכום ההחזר, קרי, הסך של 3,737 ₪ בצירוף דמי מע"מ. לשון הרע 50. התובע טוען כי הנתבעת הפיצה לשון הרע כנגדו במשרדי מס הכנסה, דבר אודותיו העיד מטעם התובע מר שמעון ברוך בתצהירו - ת/1, אשר שמע הדברים במשרדי מס הכנסה. 51. אלו דבריו לעניין זה בתצהיר עדות הראשית, כדלקמן: "ביום 16.6.2005, עת הייתי במס הכנסה, פגשתי את הנתבעת, בדרך אקראי, ואף שמעתי אותה מדברת בגנותו של מר אבנר כהן עם פקידת מס הכנסה הגב' היידה. לאור זאת, פניתי לנתבעת וניסיתי לשוחח עימה. הנתבעת הרימה את קולה, קראה בשמו של מר אבנר כהן, ודיברה בקול רם בגנותו, בין היתר, שזייף את חתימתה של הנתבעת על גבי כתב ההתחייבות, זייף מסמכים והוליך אותה שולל, תוך ניצול מצבה כאלמנה, כל זאת במטרה אחת ברורה, להשחיר את פניו. בקשתי לשוחח עם פקידת מס הכנסה הגב' היידה ועם הנתבעת ואולם הנתבעת המשיכה כל אותה העת להשחיר את פניו של מר אבנר כהן פני בפני פקידי מס הכנסה". (ראה: סעיפים 10 ו - 11 ל - ת/1). 52. בא כח הנתבעת בחר שלא לחקור עד זה, ועל כן, לכאורה, עדות זו לא נסתרה, ברם, עדות זו אינה מביאה ביטויים מפורטים, חד משמעיים המיוחסים לתובע והאמירה כי הנתבעת דיברה בגנותו של התובע וכי זה זייף, כביכול, חתימתה על מסמכים על מנת להוליך אותה שולל, תוך ניצול מצבה כאלמנה, דברי ביקורת לגיטימיים הם, אשר נאמרו על ידה, תוך שסברה כי הוגש מכתב בעלה המנוח, כביכול, בחתימתו של מר ברוך וכי גילוי "טעות הקולמוס" בשנת 2005 רובצת לפתחו של התובע שלא השיג החזר מס כיאות בשנת 2000, כיוון שלטענת התובע באישור הרשמי מטעם המוסד לביטוח לאומי נפלה בשעתו טעות קולמוס באשר לאחוזי הנכות הרפואית המשוקללת של המנוח. 53. באותה תקופה, נרשם כי נקבעו לו אחוזי נכות משוקללת בשיעור של 91% מיום 5.3.00 ועד ליום 31.3.02, ו - 79% מתאריך 1.4.02 ולצמיתות, במקום לרשום 97% מיום 1.4.02 ולצמיתות, קביעה המזכה את בעלה המנוח של הנתבעת אף בפטור מתשלום מס. 54. אכן, באישור המוסד לביטוח לאומי מיום 12.4.04 נאמר כי המדובר באחוזי נכות רפואית משוקללת בשיעור של 97% מיום 1.4.02 לצמיתות, שעל פיו התבקש החזר המס הנוסף, בקשה שאושרה, ועל כן סברה בשוגג כי טעות זו טעות התובע היתה. (ראה: נספח ג' ל - ת/1). 55. כמו כן, לא הוכח בפני כדבעי מי היו אלו במשרדי מס הכנסה אשר שמעו ביקורתה של הנתבעת על עבודת התובע, לרבות גב' היידה, פקידת מס הכנסה אשר לא זומנה לעדות בלא טעם ברור להעדרה. לעמדת הנתבעת, פעל התובע בבדיקה הנוספת בשנת 2005 ללא הרשאתה, וזה מקור טרונייתה, באשר לא ראתה ההרשאה הקודמת כהרשאה אף לשנת 2005, לפיכך, אף אם שמע מי מן העוברים והשבים במשרדים או הפקידים את דבריה, לא הבין זה, לדעתי, מה מסויימות לשון הרע שביקשה הנתבעת להביע בביקורתה זו, אשר היתה ביקורת לעניין טיפולו המקצועי בלבד. 56. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 קובע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." (להלן: "החוק"). בענייננו, הנתבעת לא בקשה לטפול על התובע האשמות וכינויי גנאי המיועדים לבזותו ולהשפילו גרידא, אלא העלתה טענות מסויימות כלפי אופן עבודתו עבורה, אשר האדם הסביר היה והקשיב להם לא יכול היה, באופן אובייקטיבי, להבין ולדעת במי המדובר ומה דברי לשון הרע הספציפיים המיוחסים לו. לעניין זה ראה: רע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, , כדלקמן: "בית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל (ראו ע"א 257/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ"ל, בעמ' 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור - יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות "לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים - כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום." עוד ראה: ע"א (תל-אביב-יפו) 1642/06, אליעזר (אלי) מסר נ' דרור מרום, , כדלקמן: "החלת מבחן האדם הסביר על הפרסום נשוא דיוננו מחייב מסקנה שלפיה לא התקיימו יסודות העוולה. תוכן הידיעה כמו גם כותרתה מרחיקים כל קשר בין המערער לבין קדאפי. הכותרת ענינה קשרים בין חברת התעופה האוסטרית לבין משטר קדאפי שביניהם לבין המערער אין ולא כלום, ובדומה גם תוכן הידיעה העוסקת בהסכם התעופה בין שתי חברות התעופה, שאף לגביו אין כל התייחסות למערער כמזוהה עם קדאפי. בשולי הידיעה אף נאמר שאין קשר בין הנציגות של חברת התעופה האוסטרית לבין ההסכם, לא כל שכן המערער אף מצוטט כמי שאין לו קשר להסכם. קורא סביר המעיין בתוכן הידיעה לומד רק על יצירת קשרי תעופה בין לוב לבין אוסטריה, הנעדרים כל רלוונטיות לישראל כמו גם למערער. כל פרשנות אחרת תביא לתוצאה בלתי הגיונית שהדעת אינה סובלת, האם פרסום תמונת נשיא איראן, דמות שאינה אהודה במדינתנו, בצד ידיעה שאיראן רוכשת מוצרים מתוצרת חברה ישראלית, המוכחשת על ידי מנכ"ל אותה חברה, מהווה השפלה או פגיעה במנכ"ל כנדרש על פי סעיף 1 לחוק? התשובה לכך שלילית, וזאת אף אם שם האדם מופיע בסמיכות לתמונה. תביעות לשון הרע עוסקות דרך כלל בפרסום שיש בתוכנו, שפתו, צורתו, כמו גם משמעותו המילולית משום פגיעה לפי סעיף 1 לחוק. לעומת זאת, במקרה שלפנינו הפגיעה הנטענת על ידי המערער אינה מתמקדת בגוף הידיעה אלא בתמונה שהיא לבר הידיעה כאשר נטען שפרסום התמונה בצד הידיעה ושם המערער ליד, הוא אשר מקים את הנדבך הדרוש להתהוות עוולת לשון הרע. דומה הדבר ל"לשון הרע" מסוג המשתמע מנסיבות חיצוניות, למשל אם אין בפרסום ציון שמו של האדם אך יש להניח כי תיאורו של הלה בפרסום יגרום לכך שהמכיר אותו לבטח ייחס לו את הידיעה למרות העדר שמו (ראה: שנהר, 115). הדין מחמיר עם הנפגע הטוען ללשון הרע המשתמע מנסיבות חיצוניות ומטיל עליו להוכיח כי אותם נתונים חיצוניים מצויים בידיעת אלה האמורים לקרוא את הידיעה. בהיקש לענייננו, מוצע כי בית המשפט יציב שני מבחנים מצטברים. האחד, האם קורא סביר המעיין בידיעה ובצילום מתרשם כי קיים יחס בין הגורם המוזכר בה, הוא המערער, לבין הדמות של אדם בתצלום לידה. רק אם התשובה לכך חיובית, יהיה מקום למבחן נוסף שלפיו יבדוק בית המשפט האם ביחס האמור יש גם כדי לבזות או להשפיל את אותו אדם הנזכר בידיעה נוכח אותה הדמות שבתצלום הסמוך וכלשון סעיף 1 לחוק. ודוק, פרסום צילום של דמות בלתי אהודה בצמוד לידיעה או כתבה, אינו מביא בהכרח למסקנה שיש בין אותה דמות לבין הגורם אליו מתייחסת הכתבה זיקה, לא כל שכן מסוג שיש בו כדי פגיעה לפי סעיף 1 לחוק. " על כן, אין לומר כי דברים אלה מהווים דברי לשון הרע כמשמעם בסעיף 1 לחוק. 57. כמו כן, יפוי הכח אשר נתנה הנתבעת לתובע לפעול בשם המנוח לא בוטל, אולם הנתבעת סברה כי היה עליו לעדכנה בפנייתו מחדש למוסד לביטוח לאומי, דבר שהתובע לא עשה, ואשר יתכן כי היה עליו לעשות כן. 58. ועוד, אף אם היו דברי הנתבעת בבחינת ביקורת חריפה כנגד פעולות התובע במוסד לביטוח לאומי, הרי שחוסים הם תחת הגנת "תם לב" כקבוע בסעיף 15 לחוק, שזה לשונו: "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3. (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;" משמע, הנתבעת גינתה התובע ביחסים עימו כמי שנתן לה שרותים מקצועיים, אשר לא היו ראויים, לדעתה, ויתר על כן, ביקשה להודיע במשרדי מס הכנסה על הפסקת עבודתו עבורה. 59. לאור אלה, לא שוכנעתי כי השיחה במסדרונות משרדי מס ההכנסה עולה כדי לשון הרע אשר היתה ברורה ומובנת למאזינים אשר נקרו על דרכה ועל דרך המצהיר מר שמעון ברוך, אשר לא ידעו מאומה על השתלשלות העניינים בין הנתבעת לתובע באשר לסוגיית החזרי המס. 60. לפיכך, אין לקבל חלק התביעה המתייחס לדרישה לפיצוי כספי בגין הטענה להפצת לשון הרע. סיכום 61. הנתבעת התקשרה בהסכם בכתב לתשלום שכר טרחה בשיעור של 40% באשר להחזר מס, ואין לקבל הטענה שלא הבינה או לא ידעה פשרו או טיבו של הסכם זה, אף שכשלעצמו, הינו על הצד הגבוה שעה שעניינו בהחזרי מס צנועים, יחסית. 62. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחה בסך של 3,737 ₪ בתוספת דמי מע"מ. 63. חלק התביעה בעניין הדרישה לפיצוי בגין הפצת לשון הרע נדחה. 64. לעניין התביעה שכנגד, הרי שזו נדחית, באשר לא הוכח כי מעשי התובע, הנתבע שכנגד, נעשו במטרה להונות התובעת שכנגד או לרמותה, אלא שסבר כי לאחר שחתמה על המסמכים הדרושים ביום 13.4.05 הרי שניתנה לו הרשאה לעשות כן. 65. בסופו של דבר, השיג הנתבע שכנגד החזר מס לתובעת שכנגד, ועצם הגשת התביעה שכנגד אין בה לאיין הזכות לשכרו עבור עמלו. עוד, אוסיף, כי נראה שהתביעה שכנגד הוגשה למען "איזונה" של תביעת התובע, ואין בה יסוד עצמאי ממשי לדרישה לפיצוי בנפרד, בנוסף ומעבר לדרישה לדחיית תביעת התובע לשכר טרחה. 67. כן ייאמר, בשולי העניין, כי יש להצר על כי הצדדים לא השכילו לפתור מתן שכרו של התובע, בסכום בו מדובר, ופנו לבית המשפט והגדילו לעשות והגישו תביעה שעניינה "לשון הרע" ו"תביעה שכנגד" לפיצויים בסך של 70,000 ₪, דבר המדבר בעד עצמו. 68. על כן, לאור טעמים אלה, מתקבלת תביעת התובע חלקית, באופן זה שעל הנתבעת לשלם לתובע הסך של 3,737 ₪ בצרוף דמי מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו. התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות. החזרי מסרשלנות מקצועיתרשלנותמיסים