תביעת רשלנות מקצועית נגד אדריכל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות מקצועית נגד אדריכל: 1. התובעת, רכש סוכנות שירותי ביטוח בע"מ, שהינה הבעלים של הקומות העליונות בנכס המצוי ברחוב קיבוץ גלויות 42 בחיפה, הגישה תביעה כספית (מתוקנת) נגד האדריכלים והמעצבים דרור גרשון ועירית סולסי ומבטחתם, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בטענות של רשלנות מקצועית, תרמית והפרת הסכם בקשר לעריכת תוכניות לשימור ושיפוץ המבנה. בתובענה דרשה התובעת סך של 193,527 ₪ כפיצוי על נזקיה. עמדת התובעת 2. התובעת טענה כי על הבנין חלה תוכנית שימור חפ/1601 בה הוגדרו מספר חזיתות כשימור דרגה א', דהיינו כי לא ניתן לערוך בהן שינויים לעומת המצב ההיסטורי של המבנה אשר חזיתו האחורית הוגדרה כדרגת שימור ב', בה ניתן לערוך שינויים בהתאם לאישור הרשויות. הנתבע 1 ערך סקר שימור עבור התובעת אשר במסגרתו הבהיר כי קודם לשריפת הגג היו בבנין קומת קרקע, שתי קומות נוספות וכן קומת גג בגובה 7 מ' בשיפוע של 45 מעלות. בסקר הוא ביקש לבנות מעל לקומת הקרקע שלוש קומות וגג נמוך, הכל בהתאם לגובה ההיסטורי של המבנה. הנתבע 1 הגיש תכניות לעיריה לצורך קבלת היתר בניה, בלי שהחתים את חברת חשמל על התכניות הראשונות ובלי שהוסיף חדר טרנספורמציה למבנה ובחלק מהתכניות לא נוצל שטח הקירות העבים לצורך קבלת אחוזי בניה נוספים. כמו כן, בכל התכניות שהוגשו לעיריה על ידי הנתבע 1 שורטטו ארבע קומות בהתאם למצב אשר הוצע על ידו בסקר השימור ולא לפי מצבו ההיסטורי. לאחר מספר תיקונים בעקבות הפגמים האמורים אושרה התוכנית בעיריה. בעקבות התנגדות שהוגשה על ידי בעל קומת הקרקע במבנה, הועבר הענין לועדת ערר מחוזית שקבעה כי בשל נוסחה המפורש של חפ/1601 אין אפשרות לבנות יותר קומות לבנין (4) ממצבו ההיסטורי (3) והתכניות לא אושרו. כתוצאה, הוגשו תכניות מתוקנות רק בחודש נובמבר 2000 ובחודש דצמבר 2000 ניתן היתר בניה למבנה, בחלוף כ-30 חודשים מיום הגשת הבקשה הראשונה להיתר. 3. התובעת שילמה, באילוץ וכתנאי להמשך עבודתם של הנתבעים עוד 6,500 $ בתוספת מע"מ בגין תיקון התוכניות. נטען בנוסף כי נגרמו לתובעת נזקים בעקבות הצורך לתקן תוכניות של היועצים המקצועיים למבנה כאשר נדרש מספר קומות שונה מקודם וכן עקב עיכוב ההליכים. 4. נטען כי במהלך ההליך התברר כי הנתבע 1 כלל לא סיים את לימודי האדריכלות וכי אינו רשום בפנקס האדריכלים וכי הוא עובד תחת חסותה של הנתבעת 2 הנותנת גיבוי לעבודתו. התביעה תוקנה על מנת לכלול עילות נגד הנתבעת 2 וכן עילות של תרמית. בשלב זה נוהלו ההוכחות מחדש בהשתתפות כל המעורבים. 5. נטען כי סעיף 2(א) לתוספת הרביעית של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מונע אפשרות של תכנון תוכנית בניגוד לתוכנית שימור. פרק ב' של תוכנית חפ/1601 מפרט את המגבלות וחובות השימור. נטען כי לנוכח נוסחה הברור של התוכנית לא היה מקום לאפשר בניית קומות נוספות בתכניות שהציע נתבע 1 וכי הכנת תכניות כאמור היוותה רשלנות מקצועית. 6. נטען כי בניגוד למוצג על ידם לא היה לנתבעים 1 ו-2 נסיון בשימור בפועל וכי אין משמעות לכך שהעיריה הפנתה את התובעת אל הנתבע 1 לצורך ביצוע העבודה כמומחה בתחום וכי אין משמעות לכך שהעירייה עצמה צידדה בתוכניות. נטען עוד כי הנתבעים התרשלו בכך שבשום שלב של דיוני האישור בתכנון לא מסרו לתובעת כי קיים סיכון שתוכניות הכוללות ארבע קומות לא יאושרו. נטען כי אילו היתה מוזהרת, לא היתה התובעת מתקשרת עם בעלי מקצוע לבניית בנין בן ארבע קומות. 7. נטען כי הנתבע 1 גרם לעיכוב על ידי הגשת התכניות הראשונות ללא תחנת טרנספורמציה של חברת חשמל וכי ניתן היה להוסיף אחוזי בניה לאור העובדה כי קירות המבנה עבים מאוד וכי אף בגין כך נגרמו לתובעת הוצאות נוספות. 8. נטען כי הנתבעת לא פעלה כלל בפרוייקט וכי היא הותירה את הנתבע 1 לנהלו לבדו, למרות שהשנים נמצאים בשותפות וכי לנתבע 1 אין תעודת הסמכה מקצועית. 9. נטען כי אישורה של התוכנית על ידי העיריה - הועדה המקומית לא ניתק את הקשר הסיבתי מדחייתה בסופו של עניין. 10. נטען כי היתה הטעיה בכל הקשור למצגים אודות הכשרתו והשכלתו של הנתבע 1 על ידי הנתבעים כלפי התובעת. לעניין זה ביקשה התובעת להסתמך על פסק דין מבית משפט השלום באילת. נטען עוד כי אין הנתבעים זכאים לתוספת תשלום בגין העבודות הנוספות. 11. באשר לנזקים, נטען כי העיכובים גרמו לתובעת הוצאות של דמי שכירות במקום אחר. התובעת דרשה לקבל מחצית התקופה (כהערכה סבירה של העיכוב שנגרם) אשר במהלכה נגרמו לה הפסדים בדמות קיזוז עמלות שהגיעו לסך של 99,037 ₪, וסכומים נוספים: 6,500 $ בגין תיקון התכניות, 3,510₪ בגין תכנון מחדש של מערכת מיזוג האויר והאינסטלציה, 4,095 ₪ בגין תכנון מחדש של מערכת החשמל, 7,025 ₪ בגין תכנון מחדש של הקונסטרוקציה ו-5,269₪ בגין תשלום עבור צילום גרמושקות פעמים רבות עקב תיקון התכניות. 12. התובעת טענה כי עילות התביעה נגד הנתבעות 2 ו-3 לא התישנו לאור סעיפים 7- 8 לחוק ההתישנות. עמדת הנתבעים 13. הנתבעים טענו כי התובעת פנתה אליהם בהמלצת העיריה שהכירה את משרדם כבעל מומחיות בתחום הדרוש שכלל שימור מבנים. נטען כי נציגי התובעת ומנהליה, יניב ואברהם רייף, הכירו את הנתבע 1 ממיזם קודם של שינוי תב"ע במושבה הגרמנית וכי היה להם נסיון נדלנ"י נוסף על רקע בנית מספר בתים עבור משפחותיהם בשכונת ורדיה. 14. נטען שהתובעת היתה שותפה פעילה בפרוייקט וגם ניסתה להפעיל קשרים לטובתו אצל ראש העיר ויושב ראש הועדה המקומית כאשר הפרוייקט נתקע. נטען כי מסמכים רבים המעידים על התמצאות מקצועית יצאו תחת ידו של יניב רייף במהלך קידום הפרוייקט. בכך ניסו הנתבעים להדוף טענות כי מדובר בעבודה מול גורם שאינו מתמצה בתחום הבניה ושימור מבנים. 15. נטען כי כיוון שהמבנה היה הרוס בחלקו וללא גג רעפים, לא ניתן היה לדעת כיצד נראה בעבר. שימור המבנה, על כן, חייב הכנת סקר שכלל היבטים היסטוריים על מנת להרכיב תמונה של חזות המבנה בעבר. מסקר השימור עלה כי מדובר במבנה בעל שלוש קומות עם גג רעפים. 16. נטען כי בניסיון למקסם רווחים ניסתה התובעת לאשר תוכנית שהציעה קומה נוספת תוך כדי שמירה על קווי הגובה של המבנה ההיסטורי. לאור אחוזי הבניה המאושרים של 180% משטח המגרש והתמונה הכוללת ניתן היה להבין כי בסמכותה של הועדה המקומית לאשר קומה נוספת בחזית, בתנאי שלא תמצא כי יש פגיעה באופי חזית המבנה ביחס למצב ההיסטורי ובהתאם לסעיפים 2.2, 3.2, ו- 4.2 לתב"ע. נטען כי התוכנית המוצעת קיבלה את הסכמתם וברכתם של הגורמים הרלוונטיים בעירייה, לרבות מהנדס העיר. נטען כי לבסוף הושגה הסכמת העיריה כיוון שניתן היה להוסיף קומה נוספת בלי חריגה מהגובה ההיסטורי של המבנה. נטען כי טענת התובעת כאילו כל בר-דעת היה מבין כי תוכנית השימור ברורה, לא יכולה להיות נכונה - ועובדה כי גם הגורמים הרלוונטיים בעיריית חיפה צידדו בקידום הפרוייקט ואישורו. נטען על כן כי הכנת התוכנית על ידי הנתבע 1 נעשתה רק לאחר קבלת אישור עקרוני מתאים מהגורמים הרלוונטיים בעיריה. 17. נטען כי העובדה שלנתבע 1 אין תעודת אדריכל שמה אותו ב- "נחיתות במישור פסיכולוגי" (הקו הוסף במקור) כאשר הכוונה היתה, כפי הנראה, לפסיכולוגיה של ההליך או של בית המשפט. אולם, נטען כי בפועל עבודתו בוצעה על הצד הטוב ביותר וכי גם העדים מטעם העירייה ובעלי מקצוע שפעלו בפרוייקט העידו על התרשמות חיובית ממנו. 18. נטען כי המניעה לביצוע התוכנית היתה אחרת וכי בסופו של עניין היתה נעוצה בערר שהוגש על ידי שכן, שהתקבל. בא כוח הנתבעים דימה את הפיכת התוצאה לפסקי דין היוצאים מערכאות שונות עם תוצאות שונות כאשר כל אחד מהם מבוסס על נימוקים טובים כאשר הערכאה האחרונה היא הקובעת מתוקף מעמדה. 19. נטען כי אין לעולם ודאות בתוצאה משפטית או תכנונית וכי מדובר בהבדלי גישות פרשניות לתכניות בידי מוסדות התכנון השונים. נטען כי התמשכות ההליכים נבעה ברובה מהזמן שנגזל בהליך ההתנגדויות. 20. נטען בנוסף, כי לאור האלמנטים הארכיטקטוניים, הלכה למעשה, יש שימוש בקומה הרביעית ולכן ישנן ארבע קומות משרדים בסך הכל כאשר המתקנים של קומת שרות הוצאו למקום אחר. 21. נטען כי כל התביעה נולדה על רקע החלטת הנתבע 1 להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות לתשלום יתרת שכר טרחתו (על תוספת תשלום בסך 6,500$ שסוכמה בהסכם). נטען כי יש בשיהוי בהגשת התביעה שהוגשה ערב ההתיישנות כדי להעיד כי היא אינה אלא נסיון להיפרע מהנתבע 1. 22. ביחס לחדר הטרנספורמציה נטען כי עולה בצורה ברורה מנספח ט' שהנתבע 1 לא התבקש לתכנן חדר טרנספורמציה ושמדובר בדרישה מאוחרת. נטען כי אין מקום לקבל את טענת התובעת כי ישנו חשש לזיוף המסמך וכי נטל הוכחת טענת זיוף רובץ על הטוען אותה וכי ניתן היה להעיד נציג חברת חשמל אילו היה חשש אמיתי. בקשר לעובי הקירות נטען כי מדובר בנוהל פנימי של העיריה שלא ניתן היה לדעת אודותיו מראש. 23. באשר לטענה כי הנתבע לא הזהיר את התובעת מפני הסיכוי כי התוכנית לא תאושר נטען כי לא היה מקום להזהיר על ביטול תוכנית מאושרת בערר וכי ממילא מדובר באנשי עסקים, המנוסים בתחום, שהכירו את הסיכונים הכרוכים בפרוייקט. 24. באשר לפגמים בהסמכתו של הנתבע 1 נטען כי במקרה, ובמיוחד על רקע העדויות שנשמעו, אין כל קשר סיבתי לתוצאות. עוד נטען כי אין גם מקום לקבלת התביעה נגד הנתבעת 2 היות והיא חתמה כדין על תכניות שדרשו אישור אדריכל. בנוסף נטען כי לא הוצגה הפוליסה המקימה חבות, למרות שכל הפוליסות גולו לתובעת שנמנעה מלהגישן כחלק מהראיות ועל כן אין מקום לחיוב הנתבעת 3. 25. נטען עוד כי סחבת, עד כמה שהיתה, נבעה מהביורוקרטיה בעירייה. 26. נטען כי כל עניין הצגת הנזקים הנטענים בנוגע לתשלום שכר דירה, לא היה אלא מצג פיקטיבי של העברות חשבונאיות בין חברה אחת בשליטת בעלי התובעת וחברה אחרת שבבעלותם. תשובת התובעת 27. התובעת השיבה כי הניסיון הנדלנ"י הנטען של אנשיה אינו אלא נסיון דל, מוגבל וכללי, שלא בתחום דרגת א' של שימור מבנים ובנוסף, כי יש ליחס משקל לאי-העדת ד"ר לוין לחובת הנתבעים. נטען כי הנתבעים לא הקישו כהלכה מעולם המשפט והרפואה באשר לחובת מתן הודעה אודות סיכוני הפרוייקט לנתבעים (או במקרה זה, אי-מתן הודעה). באשר להצגת פוליסה נטען כי העובדה כי ניתן ייצוג על ידי חברת הביטוח מעידה על תוקף הפוליסה בהתאם לסעיף 8 לכתב ההגנה ומוציאה את עניין קיום הפוליסה מהמחלוקת ומהווה, הלכה למעשה, הודאה בקיומה. בנוסף, נטען כי הנתבעים חייבים כלפיה גם על פי חובות חוזיות כנטען בסעיף 29 לכתב התביעה המתוקן. דיון וממצאים 29. ביום 9.7.99, אישרה הועדה המקומית הקמת מבנה של שלוש קומות משרדים וגג בנכס (ההחלטה צורפה לתצהיר החוברת כנספח יד') וזמן קצר לאחר מכן הגיש הנתבע 1 בקשה להיתר בניה בהתאם להחלטה. 30. בחודש דצמבר 1999 נדון ערר של השכנים אשר התנגדו לבניה ונשמעו עמדות הצדדים, לרבות עמדתו של הנתבע 1. בסופו של עניין, ביום 6.1.00 החליטה ועדת הערר לקבל את ההתנגדות ולא התירה בניית קומה נוספת, כאמור בבקשה שהוגשה לועדה המקומית, היות ולדעתה הפרשנות של תוכנית חפ/1601, החלה על המבנה כבנין היסטורי עם חזית לשימור מדרגת שימור א', אינה מתירה את השינוי המבוקש (סעיף 8 להחלטת ועדת הערר שצורפה לתצהירי התובעת). הועדה בחרה להסתמך על סקר השימור שנעשה בפועל ולא היתה מוכנה לאפשר סטיות ממנו (סע' 8.ז. להחלטה). באשר לטענה כי ניתן לאשר את השינוי על ידי מתן הקלה, הוחלט כי לא מדובר במקרה חריג ויוצא דופן בו ניתן היה, אולי, לשקול מתן אישור. ועדת הערר הותירה פתח לשינויים כאשר ציינה כי הועדה המקומית רשאית לשקול הליכים לשינוי התוכנית אם תמצא לכך הצדקה מבחינה תכנונית (סע' 8.יא. להחלטה). 31. המצהיר מטעם התובעת, יניב רייף, טען כי מהחוק ומתוכנית חפ/1601 עלה בצורה מפורשת כי מלכתחילה חל איסור להוסיף או לגרוע או לשנות את חזית המבנה וכי כל נסיונותיו של הנתבע 1 לעשות זאת היו רשלניים ועקרים מעיקרם. בהמשך תיאר המצהיר הוצאות נוספות אליהן נגרר כתוצאה מדחיית התוכנית הראשונה והצורך בביצוע עבודות נוספות כתוצאה מהמצב שנוצר לאחר החלטת ועדת הערר. הוא תיאר גם את העיכוב הרב שנגרם בבניית המבנה בסופו של דבר כתוצאה מרשלנות הנתבע 1. הוא תיאר את הרקע לחוזה התכנון שנחתם בין הצדדים (נספח ג' לתצהיר) ואת סקר השימור שביצע, על פיו ניתן לבנות בנין בגובה 7 מטרים וכי תתאפשר בניית קומה רביעית בגג. הושם דגש על הטענה כי הנתבע 1 לא ציין באף שלב כי קיים סיכוי שהתוכנית לא תאושר (בנוסף פורטו הטענות בקשר להעדר התייחסות לבניית חדר טרנספורמציה). נטען כי הנתבע 1 מסר מכתב לקראת הליך ההתנגדות בו הוא מסר כאילו לא סבר כי קיימת בעייתיות מול העירייה (נספח ט'). יוער כי עיינתי במכתב זה ואין בידי כדי להסכים עם המצהיר באשר למשמעותו; מדובר במכתב בו הנתבע 1 מסר את עמדתו ולא יותר מכך. המצהיר טען כי הסתמך על העמדה האמורה והחל להוציא מרכיבים שונים של התוכנית אל הפועל, כגון ביצוע תכנון מפורט, התקשרות עם בעלי מקצוע, ואף ביצוע חלק מהעבודות (אלו שלא היו טעונות היתר), הכל על מנת לבנות בנין בן ארבע קומות. המצהיר טען כי נכנס בכך להתחייבויות והוצאות רציניות וכבדות. הוא טען כי אילו היה יודע, או אף חושד כי קיים סיכוי, "אפילו סיכוי מזערי" שלא תאושר בנית הקומה הנוספת, הוא לא היה נוקט בפעולות האמורות. 32. הנתבע 1, גרשון, לעומת זאת, טען בתצהירו כי בעלי התובעת, יניב רייף ואביו אברהם, פנו אליו בהמלצת עירית חיפה כיוון שמשרדו מוכר בתחום שימור מבנים, שאינו התמקצעות נפוצה. הוא תיאר את הנכס, בנין המיועד לשימור אשר חייב ביצוע סקר לשימור ושינוי תב"ע נקודתי. לטענתו, "בהתאם לתב"ע המקורית הבנין היה מיועד למגורים. תוכנית חפ/1600 שינתה את ייעודו למסחר בקומת קרקע ומשרדים בקומות האחרות". לטענתו, התב"ע קבעה שתי חזיתות לשימור מדרגה א' ושתי חזיתות לשימור בדרגה ב'. בשימור בדרגה א' אסור לעשות שינוי כלשהו בחזיתות ויש לשמרן בהתאם למקור ולסקר השימוש. חזית לשימור דרגה ב' לעומת זאת, מאפשרת שינויים ותוספות בניה. הנתבע 1 טען כי בהתאם להוראות התוכנית מוסמכת הועדה המקומית לאשר את הפעולות הבאות, בתנאי שהיא משתכנעת כי אין בהן פגיעה בשימור: כי שטח הבניה יהיה עד ל-180% משטח המגרש, הגדלת קווי בנין מחוץ לבנין הקיים; תוספת קומה או גובה הבנין בהתאם לבניינים לשימור הגובלים בבנין נשוא הבקשה. לאור זאת, גרס הנתבע 1 כי בהמלצת מהנדס העיר ניתן להשיג תוספת בניה הן לגובה, הן להרחבת קווי בנין והן בשטח. 33. נתבע 1 טען כי הסביר את האפשרות של התוספות האמורות ליניב ואברהם רייף וכי במידה ויקבלו את האישורים הדרושים אפשר יהיה לצאת לדרך. הוא טען כי הוא הבהיר כי המלצת מהנדס העיר לא מהווה אישור על אף שהינה כבדת משקל וכי ההכרעה בידיה של הועדה המקומית. הוא הוסיף וטען כי ממילא מידע זה היה ידוע להם מפרוייקט אחר. הוא טען כי הוכנו ארבע אופציות שהתייחסו לאפשרות של תוספת קומה אשר הוצגו בפני הגורמים המקצועיים מטעם העיריה שנכחו בפגישה שהתקיימה בנושא (ח' לוין, מ' פודם ו-ו' כרכבי). בהמשך נמסר להם כי הרעיון של תוספת קומה לא נפסל לאחר שעיין בו מהנדס העיר (נספח א') ובהמשך הודיעה המחלקה לתכנון טווח ארוך על האופציה העדיפה בעיניה והמליצה עליה. נתבע 1 טען כי לאחר מכן חתם על הסכם עם נציגי התובעת (נספח ה'). הוא תיאר את המשך העבודה לאחר אישור התוכנית על ידי הועדה המקומית תוך כדי דחיית התנגדויות השכנים. מובן כי הוא לא חלק על כך כי בסופו של דבר החליטה ועדת ערר של הועדה המחוזית לקבל את ההתנגדות ביחס לקומה הנוספת. הוא תיאר עבודה נוספת שנדרשה בעקבות ההחלטה והליכי התכנון בהמשך, לרבות ערר נוסף של השכנים, שנדחה. הוא סיפר עוד על קשיים בגביית שכר טרחתו מהתובעת, למרות שלא היתה בפי נציגיה כל טענה ביחס לעבודתו אלא, לדבריהם אי התשלום נבע מקשיים כלכליים (אשר הביאו את הנתבע 1 להסכים להפחית בשכר טרחתו). לדבריו, לא היתה רשלנות כלשהי בעבודתו והוא טען כי עיכובים, ככל שהיו, נבעו מתהליכים ביורוקראטיים בעיריית חיפה. הוא הדגיש כי תביעת רכש נגדו הוגשה לאחר הגשת תביעתו לקבלת שכר טרחתו. 34. בעדותו טען יניב רייף כי הנתבע 1 טיפל בפרוייקט לבדו וכי מעולם לא נכחה הנתבעת 2 בפגישה עמו והוא פגש אותה בשלב הסיום בלבד וכי למעשה לא היה לא כל קשר עם הנתבעת 2 (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.2.09). הוא טען כי לא ידע כי הנתבע 1 אינו אדריכל וכי אילו היה יודע היה מכלכל את צעדיו אחרת. 35. באשר למעמדו המקצועי של נתבע 1 אף העדים האחרים אשר היו אחראיים על היבטים מקצועיים שונים של הפרוייקט העידו כי לא ידעו כי נתבע 1 אינו אדריכל מדופלם וכי מי שניהל את הפרוייקט מטעם הנתבעים הינו נתבע 1 (עדות א' פת בעמ' 5). אותו עד ציין בחקירתו הנגדית כי לא היתה לו כל הסתייגות מרמת העבודה שראה (שם ובעמ' 6). כך גם העידו משה אברהמי שהיה מפקח בניה בפרוייקט ודאוד חנא, שהיה הקבלן המבצע, כי הכירו רק את הנתבע 1 והניחו כי הוא אדריכל (עמ' 7, 8 לפרוטוקול). 36. בעדותו אישר הנתבע 1 כי לא סיים את לימודי הארכיטקטורה בטכניון מפאת שהיה חסר לו לתואר קורס אחד בשנה האחרונה ועל כן אין בידיו תעודת מוסמך, אולם הוא טען כי מדובר בהליך ביורוקראטי בלבד המונע ממנו לקבל את תעודת הסיום. הוא גם אישר כי אינו רשום בפנקס האדריכלים (עמ' 35 - 36 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.09). באשר להתנהלות המשרד אישרה שותפתו, הנתבעת 2, כי היא חותמת על כל התוכניות (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 4.2.09). 37. התובעת הציבה שלוש עילות תביעה: רשלנות מקצועית מצד הנתבעים כלפיה בכל הקשור למעשים ומחדלים בנוגע לקידום תוכנית לשיקום הנכס, טענת תרמית המכוונת כלפיהם וטענות חוזיות בנוגע להפרת ההסכם בין הצדדים (נטען גם לעשיית עושר, אולם לא ירדתי לסוף דעת התובעת בעניין זה). הנתבעת 3 צורפה כמבטחה של הנתבעים. 38. למרות אורך ההליכים, ההכרעה בנוגע לשאלה הראשונה פשוטה בתכלית ועולה בצורה ברורה מתוך חומר הראיות, לרבות התצהיר על מסמכיו שהוגש מטעם נציגה של התובעת, מר יניב רייף, והיא כי לא היה כל יסוד אובייקטיבי שהיה יכול להצדיק הגשת תביעת רשלנות בנסיבות. עולה באופן ברור מהמסמכים שהוגשו כי מדובר בנסיון לקדם תוכנית בניה לנכס במצב מורכב היות ומדובר בנכס עליו חלות הוראות דין שונות לשימור מבנים היסטוריים. התנהלו תהליכים של בדיקה ותכנון מסודרים מבחינת הנתבעים: הם ערכו סקר שימור, פגשו בנציגי העיריה, קיבלו הערות לתכנון, ניסו לשכנע במעלות התכנון שקידמו ובסופו של דבר זכו לאישור הועדה המקומית. 39. עוד אוסיף שהתרשמתי מחקירתם, בניגוד למצגים שהוצגו במסגרת התצהיר של נציג התובעת, כי אנשי התובעת ידעו היטב במה מדובר (עדות יניב רייף, עמ' 13 לפרוטוקול מיום 17.6.09). הנכס נרכש על ידם כחלק ממיזם עיסקי - מיזם עיסקי משמע מיזם הטומן בחובו סיכונים וסיכויים. פעולותיהם, רכישת הנכס, איתור אדריכל שיש בידיו את הכישורים הדרושים (ואיני מתעלם כלל מכך שאנשי התובעת ראו חשיבות בכך שהאדריכל שנבחר על ידם הומלץ על ידי העיריה, שהרי המכשול הגדול ביותר בפני אישור התוכנית אמור היה להיות השגת האישורים הדרושים מאת הועדה המקומית) מצביעות על בקיאות והתמצאות בעניין. מקובל עלי גם כי הם אף נקטו חלק פעיל בהליכים ופנו לגורמים פוליטיים, במקרה זה ראש העיר דאז, בנסיון להחיש את אישור הפרוייקט (ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבע 1). בהמשך הם בחרו, בחרו ולא נאלצו, לקדם את התוכנית באופן "טלסקופי" והקדימו ביצוע בנוגע לכל חלק שהיה ניתן עוד טרם אישור התכנון, הכל בהתאם להערכתם כי התכנון מתקדם לקראת אישורו. בכל הפעילות האמורה הם גילו תושיה ויוזמה, שיש לצפות מאנשי עסקים הבקיאים בנושא. 40. דא עקא כי בסופו של עניין, לאחר אישור התוכנית על ידי הועדה המקומית, אישור שהושג תודות לכישוריו של הנתבע 1, התנגדות השכנים שהוגשה לועדת ערר המחוזית התקבלה ונקבע בסופו של עניין כי התכנון לא יזכה לאישור. 41. עיינתי בשתי ההחלטות, זו של הועדה המקומית וזו של ועדת הערר. איני מוצא בהן, כפי שטענה באת כוח התובעת, כי היה זה ברור מאליו כי החלטת הועדה המקומית אינה אפשרית וכי החלטת ועדת הערר אינה מותירה מקום לספק כי כל בר-דעת היה נמנע מהגשת תכנון כאמור מלכתחילה. לא אביע דעה על השוני בין ההחלטות של שתי הועדות, למעט הערה כי עולה מההשוואה ההבדל בין שיקוליהם של מוסדות תכנון מרמות שונות כאשר הועדה המקומית מעדיפה פעמים רבות שיקולים מקומיים ומיידיים בעוד שועדת ערר מחוזית תעדיף שיקולים רחבים יותר (ראו: בג"צ 2683/92 מכבים-ישוב קהילתי במודיעים ואח' נ' הועדה לבניה למגורים במחוז המרכז, פ"ד מה(1)535, 542 (13.1.94)). 42. מכל האמור לעיל, הנני קובע כי הגשת התביעה בטענה כי התפיסה התכנונית של הנתבע 1 היתה רשלנית ובלתי מבוססת בעיקרה יש בה יותר מקורטוב של היתממות. בעניין זה עוד אוסיף כי לא מצאתי בחומר הראיות שהוגש ולו מכתב התראה אחד כלפי הנתבע 1 ממועד היכול להיחשב כמועד רלוונטי, בו הועלו הטענות ביחס לרשלנותו. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. לאחר דחיית התכנון הגדול בועדת הערר ביקשה התובעת מהנתבע 1 לחזור ולהכין תכניות חדשות אשר יתאימו להחלטה שניתנה. 43. מעבר לצורך, ומכיוון שהועלו טענות נוספות בעניינים נלווים של תכנון חדר הטרנספורמציה, נושא עובי הקירות ואחוזי הבניה על מנת לתמוך בטענת הרשלנות העיקרית, יצויין כי איני מייחס חשיבות למרכיבים אלו. הם אינם יותר מתקלות רגילות בקידום פרוייקטים מורכבים. יתר על כן, בנושא החשמל, הוצג מכתב מחברת חשמל אשר מהווה מענה לטענות ולא הצלחתי להבין מדוע יש טעם לפקפק באמיתותו. 44. בסיכומו של עניין, הנני קובע כי לא היתה רשלנות, ולו קלה, בפעולותיו של הנתבע 1 בקידום המיזם. כך גם לא היתה רשלנות מצד נתבעת 2 שותפתו. 45. נושא אחר הוא טענת המרמה. גם כאן הממצא העובדתי המתבקש מאליו מחומר הראיות שהוגש הינו כי הנתבע 1 הציג עצמו כאדריכל כלפי אנשי התובעת, כלפי העיריה, וכלפי כל בעלי המקצוע אשר עבדו בפרוייקט (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.2.09 עדות יניב רייף; עמ' 5 לפרוטוקול מיום 4.2.09 עדות אליהו פת; עמ' 7 לפרוטוקול מיום 4.2.09 עדות אברהמי עמוס, עמ' 10 עדות אברהם רייף, עמ' 16 עדות וואליד כרכבי, ובנוסף הצגתם כ"עירית ודרור אדריכלים" בניירת). כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות, הנתבע 1 למד ארכיטקטורה, ברם לא סיים את חוק לימודיו. מן הסתם הוא גם אינו בעל תעודת אדריכל. בעניין זה הוא לא היה גלוי עם התובעת (או נציגי העירייה) ונתן להם להבין, כפי שכנראה הניחו משך שנים רבות, כי הוא אדריכל מוסמך, ולא דאג להציג מצגים ברורים - כפי שהיה חייב לעשות בנוגע לעניין כה רגיש כגון הסמכה מקצועית - ולהבהיר כי בשותפות בינו לבין הנתבעת 2 היא היחידה ביניהם המחזיקה בתואר רשמי של אדריכל והיחידה המוסמכת לפעול בהיבטים הפורמליים של קידום הפרוייקט כגון חתימה על בקשות (ובעניין זה לא הוכח כי היתה סטיה וכי מסמך כלשהו נחתם על ידי גורם בלתי מוסמך). 46. מקובל עלי כי התובעת ואנשיה לא ידעו, ולא היו צריכים לדעת, כי הנתבעת 2, שותפתו של הנתבע 1 אשר ישבה במשרד בתל אביב, חתמה בפועל על כל המסמכים שדרשו חתימת אדריכל. מקובלות עלי העדויות הרבות לפיהן היא לא היתה פונקציה פעילה וגלויה מאוד בפרוייקט וכי הלכה למעשה המעורבים לא פגשו בה, או פגשו בה מעט (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.2.09 עדות יניב רייף; עמ' 5 - אליהו פת; עמ' 7 - אברהמי עמוס; עמ' 9 - דאוד חנא; עמ' 10 - אברהם רייף; עמ' 17 - וואליד כרכבי). על כן, מסקנתי הינה כי הנתבע 1 הציג עצמו כלפי התובעת ואחרים כאדריכל מוסמך בעוד שהוא ידע שאינו כזה. 47. יחד עם זאת, אין מדובר באדם המתחזה ללא שיש לו כישורים בתחום. בעניין זה הנני חוזר לממצא כי היתה זו העירייה בכלל שהמליצה על הנתבע 1 כאדריכל המתמצה בתחום המסובך של שימור מבנים. על סמך הראיות שהוצגו אכן מקובל עלי כי מדובר באדם המתמצה בתחום האמור (עמ' 16 לעדות וואליד; עמ' 19 - 20 כרכבי ועמ' 6 לעדות פת). לא רק שהוא התמצה אלא שהוא ביצע את עבודתו נאמנה והביא את הפרוייקט קרוב מאד לאישור במתכונתו המקורית ובעניין זה אין לי אלא לחזור על הקביעות שלעיל להעדר רשלנות מקצועית - בתחום האדריכלות- מצידו. 48. למעשה תרמית הגדרה הכוללת מספר תנאים. סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע: "56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון." 49. במקרה דנן אמנם התקיימו חלק ניכר מהתנאים הדרושים ליצירת העוולה. יחד עם זאת, כפי שהבהרתי לעיל, שוכנעתי כי הנתבע 1 ביצע את העבודה באותה רמה שהיתה מתבצעת על ידי מי שבידו תעודת אדריכל, ומכל מקום מה שגרם לדחית התכנון במתכונתו המקורית היתה החלטת ועדת הערר ולא מעשה או מחדל מטעם הנתבע 1 (או הנתבעת 2). אשר על כן, לא מתקיים התנאי האחרון - הדרוש להגשת תביעה בגין תרמית - לא נגרם לתובעת נזק ממון כתוצאה מהתרמית (גם כאשר ההגדרה של נזק ממון הינה רחבה יותר מנזק כספי (ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673)). 50. באשר לעילה החוזית שנטענה על ידי התובעת, לא מצאתי כי הופר ההסכם שנחתם בין הצדדים (נספח ג' לתצהיר התובעת). על ההסכם חתומים כל הצדדים- התובעת, ושני הנתבעים, אשר כמפורט לעיל, מילאו את חובותיהם על פיו. 51. בכל זאת, אין הדעת נוחה ממצגי השווא שהוצגו כלפי התובעת בנוגע להכשרתו של הנתבע 1. לכאורה, דומה העניין, בשינויים המחוייבים, להעדר הסכמה מדעת של חולה להליך ניתוחי ופגיעה בזכותו לאוטונומיה על גופתו (ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל, (נבו) עמ' 7-10; ע"א 2781 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4)526). ואולם, קיים שוני מהותי בין שני המצבים. ראשית, המקרה דנן נמצא ישירות בתוך המסגרת של דיון בעוולת התרמית התוחמת את גבולות הדיון בצורה ברורה ודורשת נזק ממוני כתנאי לפיצוי. שנית, ההקבלה בין פגיעה באוטונומיה של הגוף לבין פגיעה ב"אוטונומיה של הקניין" אינה מושלמת וספק אם יש מקום להשליך מההלכה החלה בהקשר הראשון אל עבר להקשרים אחרים. . 52. מהסיבות שנמנו לעיל, התובענה נגד נתבע 1 נדחית. 52. ביחס לנתבעת 2, לא מצאתי כי התקיימו עילות התביעה כלפיה. היא לא עבדה בפרוייקט, מעבר להיותה גורם פורמלי שתמך בנתבע 1 ולא הציגה מצגים לתובעת ובודאי לא התרשלה כלפיה. התובענה נגדה נדחית. 53. באשר לקיום ביטוח, לא הוצגה הפוליסה הנטענת כחלק מחומר הראיות. טענת התובעת כי היה בסעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן הודאת בעל דין אינה נכונה, שהרי צויין במפורש בסעיף כי אין באמור בו כדי להוות הודאה בקיום ביטוח. לא היה תחליף להגשת הפוליסה ולא ברור מדוע כאשר זו כבר גולתה לתובעת היא בחרה לא להגישה כחלק מהראיות. מכל מקום, עם דחיית התביעה נגד הנתבעים האחרים צריכה להדחות התביעה נגד חברת הביטוח. אשר על כן, התובענה נגד חברת הביטוח, הנתבעת 3, נדחית. 54. בנסיבות, בהן היה פגם במצגים של הנתבע 1 כלפי התובעת והנתבעת 2 היתה קשורה עמו בניהול עסקיהם המשותף, אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת הנתבעים וכל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור תוך 45 יום. רשלנות מקצועיתאדריכלותרשלנות