תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין:

1. לפני תביעה של לקוח לשעבר כנגד עורך דין אשר ייצג אותו.

2. התובע מס' 2 (להלן: "דיין") הינו בעלים של התובעת מס' 1 (להלן: "החברה").

דיין היה בין מייסדי החברה ובעת הרלבנטית אחז ב-60% ממניותיה. 40% ממניות החברה היו בידיו של מר אילן בר (להלן: "בר").

3. לפי הצהרתו של דיין, החברה עוסקת בתכנון ופיתוח מוצרי תוכנה וחומרה המותאמים ללקוחות ספציפיים, כאשר הינה חברת שירותים שאיננה מפתחת מוצר משל עצמה אלא עוסקת בפתרונות טכנולוגיים בהזמנה עבור אחרים.

4. בשנת 1999 נתגלע סכסוך בין בעלי המניות של החברה (דיין ובר).

5. דיין פנה אל הנתבע, שהוא עורך דין, לשם יעוץ משפטי בעניין סיום הסכסוך.

6. ביום 18.3.99 הוגשה תביעה בשם התובעים, באמצעות הנתבע, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א. 7083/99) (להלן: "התביעה בבאר שבע"). במסגרת התביעה בבאר שבע, התבקש בית המשפט המחוזי לחייב את בר להשיב כל רכוש של החברה שנטל ממנה, להשיב 40,000 ₪, וכן למכור את מניותיו לפי ערך שיקבע רואה חשבון.

7. ביום 28.3.99 התקיים דיון בבית המשפט בבאר שבע בפני כב' השופט אזולאי. לאחר דיון מחוץ לפרוטוקול, הודיעו הצדדים על הסכם פשרה אשר הוקלד בפרוטוקול בית המשפט וקיבל תוקף של החלטה.

במסגרת אותו הסכם פשרה, סוכם בין השאר כי בר ימכור את מניותיו בחברה על יסוד שווי שיקבע על פי חוו"ד של רואה חשבון שימונה על ידי בית המשפט. כן סוכם, בין השאר, שאותו רואה חשבון יכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הנוגעות לחברה, כבורר, לרבות סכסוכים שיתעוררו בעקבות ביצועו של הסכם הפשרה.

הסכם הפשרה מיום 28.3.99 צורף כנספח ב' לתצהירו של דיין (להלן: "הסכם הפשרה").

8. ביום 15.7.99 ניתנה חוות דעתו של רואה החשבון אשר מונה על ידי בית המשפט המחוזי, רו"ח חן ברדיצ'ב (להלן: "רוה"ח"). לפי חוות דעת זו, שוויה של החברה בערכי 31.12.98, הינו 2,672,942 ₪.

לפי הבהרתו של רוה"ח, כפי שהוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט, שווי המניות של בר הינו 944,259 ₪ (בעניין טעות הסופר שנפלה בהבהרה, ר' סעיף 4 לפסק הדין שנתן כב' השופט אזולאי).

9. בקשת התובעים לזמן את רוה"ח לחקירה נגדית, נדחתה.

10. ביום 2.5.01, ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט אזולאי) המחייב את התובעים לשלם לבר סכום של 944,259 ₪ (ב-24 תשלומים) וניתן תוקף של פסק דין ליתר ההוראות המוסכמות במסגרת הסכם הפשרה, לרבות מינויו של רוה"ח כבורר.

11. לאחר זאת, התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו התובעים לבית המשפט העליון על ההחלטה שלא לזמן את רוה”ח לחקירה, הוחלט על ביטול ההחלטה האמורה, ובהסכמת הצדדים (לאחר שהוגש ערעור על פסק הדין שניתן ביני לביני) הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך חקירתו של רוה"ח.

12. בעקבות האמור, נחקר רוה"ח.

13. ביום 16.10.02 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט אזולאי) בתובענה, ובמסגרתו נקבע שיש מקום לתת פסק דין על יסוד חוות הדעת של רוה"ח ואין מקום לפסול אותה. בין השאר נקבע בפסק הדין מיום 16.10.02, כי במסגרת החקירה בבית המשפט הגיע רוה”ח למסקנה ששווי מניות הנתבע ליום 31.12.98 הוא למעשה 1,071,228 ₪ ולאור זאת, תוקן פסק הדין שניתן ביום 2.5.01 כך שהתובעים חוייבו לשלם לבר את הסכום המוגדל (1,071,228 ₪).

14. התובעים ערערו לבית המשפט העליון (ע"א 10302/02) אולם ביום 22.10.03, בהמלצת בית המשפט אשר הפנה את הצדדים להסכמות מיום 28.3.99 (בפסק הדין כתוב 28.3.89, אולם אין חולק כי מדובר בטעות סופר), נדחה הערעור ללא צו להוצאות.

תמצית טיעוני הצדדים, העדים, הערות דיוניות
15. התובעים טוענים כי הנתבע התרשל והפר חובותיו כלפיהם בעיקר בשתי סוגיות.

א. סוגיה אחת מתייחסת לעובדה שלא ננקטו הליכי פירוק כנגד החברה ובמקום זאת נפתח הליך לרכישת מניותיו של בר. לשיטת התובעים, הפתרון המתבקש היה פירוק החברה, במסגרתו היו מחולקים נכסי החברה ולא היה מקום לחיוב בתשלום כלפי בר. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע התרשל גם בכך שכלל את דיין בתביעה בבאר שבע כתובע באופן אישי ובכך חשף אותו לחובת תשלום לבר.

ב. סוגיה שנייה אליה מתייחסים התובעים, היא רשלנות נטענת בניסוחו של הסכם הפשרה. לשיטת התובעים, נפלו שגיאות מהותיות בניסוח ההסכם ואלו הובילו בסופו של דבר לכך שהתובעים חוייבו בתשלום של למעלה ממליון ש"ח לבר, תשלום שניתן היה להמנע ממנו. התובעים מצביעים כשגיאות מהותיות, בפרט, על כך שהסכם הפשרה כלל התחייבות לאמץ מראש את חווה"ד של רוה"ח בלי להותיר פתח לתקיפתה אם יהיה בכך צורך, כי הסכם הפשרה קבע את ערך המניות של החברה לפי "שווי" אשר כולל גם צפי ותזרים הכנסות עתידיות וזאת חרף כך שהתובעים עמדו על כך שהצפי לא ילקח בחשבון, וכי התובעים חוייבו כלפי בר ביחד ולחוד אף שלא הייתה סיבה לכלול בעניין את דיין.

16. יצויין כי התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבע וכן כנגד נתבע נוסף, עו"ד דוד קרטיס. עו"ד קרטיס עבד בעת הרלבנטית וגם במועד הדיון לפני, כשכיר במשרדו של הנתבע. עו"ד קרטיס היה עורך הדין אשר ליווה את דיין לדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בחודש מרץ 1999 בו גובש הסכם הפשרה. התביעה כנגד עו"ד קרטיס נמחקה בהחלטה מיום 3.10.06 (כב' השופטת מארק) לאחר שכבר הוגש על ידו כתב הגנה בנפרד מכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע. לא היה חולק כי הנתבע נושא באחריות לכל מעשה או מחדל מטעם משרדו גם אם נעשו ע"י עו"ד קרטיס.

17. באשר לטיעוני ההגנה, אלו כוללים בין השאר ומבלי למצות את הדברים, את הטיעונים הבאים: התביעה התיישנה ולמיצער הוגשה בשיהוי ניכר; דיין הציע עוד לפני כל ההליכים אשר בגינם מיוחסת לנתבע רשלנות, סך של 200,000 דולר תמורת מניותיו של בר וממילא לא נגרם לו כל נזק בכך שהיה עליו לשלם בסוף היום את הסכום ששולם; התובעים מנעו מהנתבע את המשך הטיפול בהליכים למול בר ואפילו לא יידעו אותו לגביהם; ביום 4.12.00 חתם דיין על כתב שחרור מאחריות ולפיו שוחרר הנתבע מאחריות לגבי ההליכים למול בר והתובעים מנועים אפוא מהגשת תביעתם; הנתבע הבהיר לדיין את האפשרות של פירוק החברה ואת המשמעויות והסיכונים הגלומים בכל אפשרות ודיין הוא אשר דרש כי סיום הקשר עם שותפו (בר) יבוצע ללא פירוק החברה, והנחייתו הייתה חד משמעית ונבעה ממניעים שונים; הסכם הפשרה שנכרת בבית המשפט ביום 28.3.99 שיקף את רצונו של דיין והוא הבין את משמעויותיו והיה מודע לסיכוניו.

18. לתמיכת טעוני הצדדים הוגשו תצהיריהם של אלה, וכן תצהירו של עו"ד קרטיס. כל המצהירים נחקרו בחקירות נגדיות.

19. לאחר שמגעים בין הצדדים (שהתנהלו לאחר ולאור החקירות), לא נשאו פרי, הוגשו סיכומים בכתב.

ביום 1.1.09 התקיימה ישיבת תזכורת להבהרת מספר סוגיות בסיכומים ולבחינת אפשרות לפשרה. לאחר מכן הגישו הצדדים השלמות לסיכומיהם, ובהעדר הבנות מחוץ לכתלי בית המשפט, בשל התיק להכרעה.

20. כל ההפניות שלהלן הינן הפניות לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, אלא אם מצוין או משתמע אחרת.

סוגיות מקדמיות
21. מספר סוגיות יש להסיר מעל הפרק בקצרה ובפתח הדברים.

22. בכל הנוגע לצירופו של דיין לתביעה בבאר שבע באופן אישי, הרי שלפי שהדרישה בתביעה היתה לחייב את בר למכור את מניותיו והגורם הרוכש אמור היה להיות דיין, פשיטא שדיין היה צד רלבנטי והיה צורך לצרפו. אין רשלנות בעניין זה, וזאת מבלי להתייחס לשאלת עצם הצורך בפתיחת הליך לחיוב במכירת מניות, שהוא עניין שבמחלוקת (והיותו של דיין כצד להליך כזה, כאחד השיקולים והטיעונים, ר' למשל סע' 74- 75 לסיכומי התובעים).

23. גם בכל הנוגע למסמך השחרור מאחריות, אשר נחתם על ידי דיין כאשר נטל את מסמכי התובעים ממשרדו של הנתבע, אני מוצאת שאין מקום להרחיב.

24. המסמך, מיום 4.12.00, אשר צורף כנספח ט' לתצהירו של הנתבע, מציין כדלקמן:


"לכבוד
משרד עו"ד י. וסטמן
רח' ארלוזורוב 128
תל אביב

הנידון: שחרור מאחריות

1. הריני מורה לך שלא להגיש בקשת רשות ערעור בתיק נ' אילן בר.
כמו כן, אני משחרר אתכם מכל חבות ואחריות בקשר לכך.
2. אני מאשר כי קיבלתי העתק מבקשת הערעור שהוכנה על ידכם.
3. ידוע לי כי יש להגיש תגובה לביהמ"ש המחוזי עד ליום רביעי 6/12/00 במידה ולא אורה לכם לעשות כן, הנכם משוחררים מכל חובה וכל אחריות בקשר לאי הגשת התגובה."

25. דומני כי האמור במסמך אשר צוטט לעיל, מדבר בעד עצמו. אמנם "הנדון" במסמך הוא ביטוי כללי - "שחרור מאחריות", אולם יש לקרוא את הכותרת לאור תוכנו של המסמך. תוכנו של המסמך מתייחס בצורה מפורשת לשחרור מאחריות בקשר לעובדה שלא תוגש בקשת רשות ערעור בתיק נגד בר וכן בקשר לאי הגשת תגובה לבית המשפט המחוזי. לטעמי, פרשנות אשר איננה משחררת את משרדו של הנתבע מאחריות למכלול העניינים הנוגעים להליכים למול בר, סבירה יותר מפרשנות המשחררת כאמור. משכך, אין צורך להידרש לכללי פרשנות ידועים. אם היה בכך צורך, לו היו שתי הפרשנויות סבירות באותה מידה, הייתי מוצאת לנכון להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח ובפרט כאשר המנסח הינו עורך דין (אין מחלוקת כי המסמך נוסח על ידי עו"ד קרטיס, עמ' 46 ש' 5 ,6 לפרוטוקול).

26. לא מצאתי גם כי התביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה מטעם זה.

"כידוע, שני פנים לטענת השיהוי, האחד, שיהוי סובייקטיבי, המתמקד בהתנהגות התובע ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו (בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.3.2008); עע"מ 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (4.2.2007)). על פי פסיקתו של בית משפט זה, אין לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי, וזהו "הצד החלש של טענה זאת" (בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630 (1994)); השני, שיהוי אובייקטיבי, אשר קיים כאשר מרוץ הזמן עד הגשת העתירה או התביעה, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה או התביעה באותו מועד תגרום נזק שהיה נמנע לו הוגשה במועד הראוי, כלומר עניינו של יסוד זה בשינוי המצב לרעה ובפגיעה באינטרסים של הנתבע, של המשיב או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה או התביעה (בג"צ 2285/93 הנ"ל; עע"מ 2408/05 הנ"ל; בג"צ 1898/06 הנ"ל)."

ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (2009), סע' 96.

27. באשר לפן האובייקטיבי (המרכזי), הטענה כי התיקים הועברו על ידי הנתבע לתובע ונראה כי לא השתמרו כל המסמכים, אינה קשורה למועד הגשת התביעה אלא לעצם העברת התיק בחזרה לידי הלקוח. גם הטענה כי לאחר ניתוק הקשר בין הצדדים היה הטיפול המשפטי בתובע כושל, אינה קשורה לשיהוי. המקום הנכון לטענה זו (והיא אכן מועלית גם שם ותידון במידת הצורך) היא בדיון בסוגיית הנזק והקשר הסיבתי. טענה נוספת, המתייחסת לאפשרותו הלכאורית של הנתבע להגיש הודעה לצד שלישי, אינה בעלת משקל רב. זאת בין השאר משום שהדבר כלל לא נתבקש, משום שלא ברור חוזקה של עילה כלפי הצדדים שלישיים, רוה"ח שמונה על ידי בימ"ש בפרט (בש"א (חי') 16619/02 סיון נ' וינבלט (2002); ת"א (ת"א) 11667/08 עו"ד רוכברג נ' שגיא (2008); ת"א (ת"א) 65270/07 קניגסברג נ' פרופ' צינמן (2008). עיין גם: בש"א (ק"ג) 2106/01 גיל רפאל נ' מי ערד חברה להנדסה, פיתוח ובנין בע"מ (2003)) או הקשר הסיבתי למכלול הנזק, ומשום שלא ברור שעילה של הנתבע כלפי צדדים שלישיים התיישנה במועד הגשת התביעה וכתב ההגנה.

28. גם הפן הסובייקטיבי של טענת השיהוי לא הוכח. לא מצאתי כי בוססה בנסיבות שלפני תשתית ראייתית לויתור או מחילה על זכות התביעה וזניחתה, חוסר תום לב, פגיעה בציפיה לגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, ניצול לרעה של ההליך המשפטי וכדומה (ר' למשל ע"א 5110/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (2007); ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004), ופסיקה הנזכרת בפסקי דין אלה). בשולי ענין זה ניתן להזכיר כי עד סוף חודש אוקטובר 2003, התובעים עוד היו עסוקים מעל צווארם בהליך המקורי, בנסיון לצמצם את מה שהם רואים כנזקיהם. התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים נשלחה לנתבע כבר בנובמבר 2003 (ת/3). התביעה דנן הוגשה כשנתיים לאחר מכן.

הערת ביניים – הדין אינו שנוי במחלוקת
29. לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי חובתו העקרונית של עורך דין כלפי לקוחו (נזיקית בפרט), ולגבי יסודותיה של עוולת הרשלנות (שנדונו לעייפה בפסיקת הערכאות השונות). מטבע הדברים, אחז כל צד בהלכות ואמירות המשרתות את ענינו. בכלל זה הפנו התובעים לאמירות בענין חובת הזהירות בה חב עורך דין ורמת המיומנות הנדרשת ממנו. הנתבע מצידו הפנה בין השאר לאמירות לפיהן טעויות בשיקול דעת אינן משום רשלנות.

30. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בענין קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית במקרה שלפני. המחלוקת היא בשאלת ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק, היינו – יישום ההלכות. בנסיבות הענין אין צורך להדרש באופן כללי לפסיקה הנוהגת (לסקירה, ר' למשל פסק דינו של כב' השופט י. שפירא בת"א (מחוזי י-ם) 7445/05 אוהבי נ' עו"ד פודים (2008)). נבחן את הדין במקום בו נחלקות דעות הצדדים ובמידת הצורך.

אי נקיטה בהליך של פירוק
31. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי במקרה של רצון לפרידה בין השותפים, הצעד הראשוני שיש להעלות על הדעת (ולבטח אחת האפשרויות שיש לשקול באופן רציני) הוא נקיטת הליך של פירוק החברה. אין גם מחלוקת שלהליך של פירוק יש יתרונות וחסרונות, בנסיבות שונות.

32. מהחומר שהוגש לבית המשפט עולה שאפשרות פירוק החברה נדונה בפועל בין הנתבע כבא כוחם של התובעים, לבין בר ופרקליטו. מכתב מיום 9.2.99 של עו"ד שטילמן, פרקליטו של בר (נספח ג' לתצהיר הנתבע), מתייחס בצורה ברורה ומפורשת לאפשרות של פירוק החברה ולכך שאפשרות זו הובאה מטעם התובעים כלפי בר, ככל הנראה על ידי הנתבע (ר' גם עמ' 12 ש' 6-12). יוער כי לא מצאתי במכתב האמור משום הוכחה (כנטען ע"י התובעים), כי היה זה דווקא דיין שהעדיף במובהק פירוק ודרש אותו בהתנהלות למול הנתבע.

33. במסגרת המכתב מיום 9.2.99, דוחה בר את אפשרות פירוק החברה על הסף וכן נכתב מטעמו כי אם התובעים יביאו את החברה לפירוק או יגישו בקשה לפירוק, יתבע בר את דיין תביעה אישית על נזקיו לרבות צו מניעה המונע מדיין והחברה כל קשר עם חברות וגורמים מסחריים עימם פעלה החברה (ובעיקר עם מר ציון חדד וחברות מטעמו).

34. הנתבע טען והצהיר, כי העלה בפני דיין את האפשרות של פירוק החברה בדרך של מכירת נכסיה למרבה במחיר והסביר לדיין, כי "יתכן מצב בו ימונה על ידי ביהמ"ש מפרק העשוי למכור את פעילותה לצד שלישי" וכן הסביר לדיין, "שבהחלט יתכן מצב אשר בו מי שרוכש את החברה, במקרה וזה לא יהיה אלפרד [דיין – ת.א.] ינסה למנוע מאלפרד את המשך הקשר העסקי עם לקוחות אלבטרוניקס [החברה]" (סעיף 9 לתצהירו של הנתבע).

35. בחקירתו של הנתבע, התמקד בא כוחם של התובעים בביטוי "רוכש את החברה", וטען כי לרכוש את החברה אפשר רק בדרך של רכישת מניותיה של החברה ודבר כזה איננו אפשרי במסגרת הליך של פירוק, שכן מפרק איננו יכול לאכוף על בעלי מניות של חברה אותה הוא מפרק, למכור את מניותיהם לגורם שלישי (זאת, בשונה מיכולתו למכור פעילותה של חברה). הנתבע השיב בעניין זה כי תוצאת פירוק חברה דרך בית המשפט יכולה להיות מכירת החברה כעסק חי, כי מפרק יכול למכור את הרכוש ואת הקניין הרוחני ויש להדגיש את המלה "פעילות" (לגבי מכירת החברה) (עמ' 39-40 לפרו'). חרף ההרחבה בענין זה בחקירה ואף בסיכומי התובעים, לא מצאתי לתת לענין זה משקל רב, שכן בכל מקרה יכול היה מפרק חברה למכור את פעילות החברה לצד שלישי והדגש הינו, וצריך להיות, בטענות התובעים כלפי התנהלותו ומצגיו הנטענים של הנתבע בשים לב למאפייני הליך מסוג זה. איני סבורה כי האבחנה בין מכירת חברה ומכירת פעילות חברה הוו במקרה שלפני, שיקול בהחלטתו של דיין בענין דרך הפעולה.

36. כמבואר לעיל, עניין הפירוק עלה על הפרק ובצורה ברורה ומפורשת בין הנתבע לתובעים וגם למול בר.

37. אין למעשה מחלוקת כי דיין החליט שלא לפעול לפירוק החברה אלא לפתוח הליך לרכישת מניות, וכך הורה לנתבע.

אלא שעמדת התובעים היא כי הנתבע גרם לקבלת "החלטה שאינה נכונה", לפי שהציג יעוץ שגוי משפטית ו"תמונה מגמתית, מעוותת ושאינה תואמת את המציאות" (סע' 15 לסיכומי התובעים).

38. דיין טוען בתצהירו, כי ככל שהדבר נוגע לו, אפשר היה לפרק את החברה ולהפסיק את פעולתה וכי היה זה הנתבע אשר טען כי אין יכולת לפרק את החברה שכן אם תיבחר דרך זו, לא יוכל דיין להמשיך לעבוד בעתיד למול לקוחות החברה וזהו מצב שדיין לא יכול היה להסכים לו. דיין טוען בתצהירו כי המלצתו של הנתבע היתה כי ירכוש את מניות בר וכי זו הדרך היחידה בה יוכל לשמור על החברה ועל הזכות להמשיך בפעילות מול לקוחותיה.

דיין מוסיף וטוען כי התמונה שהוצגה על ידי הנתבע בענין אפשרות מכירת פעילות החברה, היתה שגויה, בין השאר משום שפעילות החברה התבססה רק על מומחיותו שלו ובלעדיו למעשה לא ניתן היה למכור את הפעילות כעסק חי או כנכס. לשיטתו, לא היה סיכוי כי לקוחות שהזמינו פרוייקט מהחברה, היו מסכימים שהביצוע יעבור ממנו לאדם אחר. עוד טוען דיין כי הנתבע לא בדק את התקשרויות החברה בפועל ואת ההוראות שנכללו בה לגבי איסור הסבת הסכמים, והציג את אפשרות מכירת פעילות החברה באופן "סטרילי" ומנותק מהקשרו (וכן לא ביצע מספר בדיקות נוספות כמו לגבי קיום או העדר הסכם מייסדים, סוגי מניות החברה, סע' 19 לתקנון החברה). ממשיך דיין וטוען כי היעוץ לפיו הוא עצמו לא היה יכול, במקרה של מכירת פעילות החברה, לעבוד מול לקוחות החברה, היה שגוי וכי יש להבחין בין ההגבלות בענין שימוש בחומר סודי וקנין רוחני של החברה (שלא היו לה) לבין ביצוע פרוייקטים חדשים עבור החברה.

39. הנתבע אינו רואה עין בעין עם התובעים את תוכנו של היעוץ שניתן ומשיב, בין השאר, כי נוח לו לתובע לשכוח את התנגדותו הנמרצת של בר להליך פירוק החברה ואת השיקולים הכרוכים בכך ובהוצאות שהיו צפויות מהליכים אותם התכוון בר לנקוט.

לשיטת הנתבע, דיין נתן הנחייה ברורה וחד משמעית לא לנקוט בדרך של פירוק החברה, ועשה כן לאחר בחינת מערכת השיקולים והאינטרסים השונים, לרבות שיקולים אשר כיום נוח לו להתעלם מהם.

עוד טוען הנתבע כי התובע ממילא ניהל מו"מ לרכישת מניותיו של בר, גם באמצעות גורם שלישי (ציון חדד) וכי לכל היותר מדובר בטעות בשיקול דעת שאינה מזכה בפיצוי.

40. ברמה המשפטית, עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחותיו, בייעוץ הניתן על ידו, לרבות יעוץ הנוגע לסעד שידרש בבית המשפט בהליך שיפתח בעקבות היעוץ.

במקרה המסוים שלפני, הראיות מלמדות שהנתבע ייעץ לתובעים בתחילה לבחור בדרך של פירוק החברה. זו הדרך שהתובעים סבורים כיום כי היא אכן הדרך שהיה עליהם לנקוט. דא עקא, לא זו הדרך שנבחרה ונכללה כסעד בתובענה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כי אם דרך/סעד של רכישת מניותיו של בר.

השאלה הינה, מדוע זו הדרך שנבחרה והאם יש להביא לפתחו של עורך הדין את הבחירה האמורה, למשל – משום שלא הבהיר כדבעי את הסיכוי והסיכון בכל אחת מהדרכים.

41. כאמור לעיל, בקשת הסעד בענין רכישת מניות, חלף פירוק, היתה לפי הנחיית דיין ועל דעתו. טרוניית התובעים היא לגבי המידע שהוצג להם, לטענתם, ואשר הביא לקבלת ההחלטה האמורה.

42. בהקשר הוראותיו של לקוח, נזכיר כי אלה אינן סוף פסוק מבחינתו של עורך דין. על עורך דין לתת למרשיו שירות בדרך אשר מבטיחה את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר והוא יצא ידי חובתו רק לאחר שהסביר למרשיו את משמעות היעוץ והם עמדו בדעתם לילך בדרך אחרת (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990), עמ' 466).

כב' השופט עמית ציין באחד המקרים:

".....אין עורך הדין חייב לשים עצמו אפוטרופוס עליו [על הלקוח – ת.א.]. אך זאת, ובלבד שעורך הדין מיצה את האפשרויות להשיג ללקוחו תנאים טובים יותר, ולאחר שהבהיר היטב ללקוח את הסיכונים שהוא נוטל על עצמו, שאם לא כן, אינו יוצא ידי חובתו"

ת"א (מחוזי חי') 758/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ (2008).

בענין משמעות עמדת הלקוח לקביעת הדרך שנבחרה או ההסכם שנחתם ר' למשל גם: ת"א (מחוזי חי') 150-07 בן אבגי נ' עו"ד אביבי (2008).

43. עיינתי בטעוני הצדדים וראיותיהם, ואני מוצאת כי ברמה העובדתית יש בסיס לטעוני שני הצדדים.

מצד אחד, לא נסתרו ואף בוססו טעוני התובעים שנזכרו לעיל בענין מרכזיותו של דיין כנכס המרכזי בחברה, העדר מוצר עצמאי בעת היעוץ (ראשית 1999) והעובדה שהנתבע לא בדק למעשה את מצבה של החברה הספציפית (בפרט התקשרויות עם לקוחות ואיסורי הסבות, עמ' 45 ש' 5 – 15, וככל הנראה גם סוגי מניות – עמ' 9 ש' 19-22). נראה כי הנתבע התייחס למכירת פעילותה של החברה ברמה כללית שאינה לוקחת בחשבון די הצורך את הנתונים העובדתיים, וממילא – המשפטיים, שבבסיס אפשרות הפירוק (עם זאת, בניגוד לטענת התובעים לגבי אי הפנייה לסע' 19(ה) לתקנון החברה, משרדו של הנתבע נתן את דעתו לסעיף זה ואף הפנה אליו את בא כוחו של בר, ר' סע' 12 למוצג ת/5).

44. מצד שני, התובעים ממעיטים מהחשיבות שנתנו בשעתו לעמדתו של בר בענין הליך הפירוק, כמו גם להשלכותיה האפשרויות בפועל. מכתבו של ב"כ של בר, עו"ד שטילמן, מיום 9.2.99 (נספח ג' לתצהיר הנתבע), מעלה באופן ברור ונחרץ את התנגדותו של בר להליך פירוק ואת כוונתו, במקרה שתוגש בקשה לפירוק, להגיש כנגד דיין תביעה אישית, "לרבות צו מניעה המונע...כל קשר עם חברות וגורמים מסחריים עמם החברה פעלה ובעיקר עם ציון חדד וחברות מטעמו".

יוער כי התובעים טוענים שמכתביו של עו"ד שטילמן הינם משום עדות שמיעה פסולה. דומה כי הטענה הועלתה בהקשר אחר אך למען הזהירות יצויין כי בהקשר דנן, המכתבים אינם ראייה לאמיתות תוכנם אלא לעצם קבלתם. כמו כן, הנתבע הצהיר באופן אישי ומידיעה ממקור ראשון (למשל, סע' 12 לתצהירו) על עמדת בר ועו"ד שטילמן לגבי הכוונה להגיש תביעה אישית כנגד דיין. כמו כן, דיין אישר בחקירתו כי עו"ד שטילמן אמר וכתב כי יש כוונה להגיש תביעה אישית כנגדו במקרה של הליך לפירוק החברה (עמ' 17 ש' 7-10).

45. הראיות מצביעות על כך שהתנגדות לפירוק ותביעה אישית כנגד דיין עמדו באופן מוחשי ביותר על הפרק, על השלכות הדבר – הן ברמת לוחות הזמנים והן ברמת המשאבים הכספיים והאחרים שהיו צפויים בענין. טענת התובעים דהיום כי במקרה של מכירת פעילות החברה לא ניתן היה למנוע מדיין לפעול בפרוייקטים חדשים מול לקוחות החברה, אינה נותנת משקל מספיק לעמדתו הברורה של בר ובא כוחו, כפי שעמדה בפני התובעים והנתבע, לפיה ניתן יהיה לכל הפחות לקבל צו מניעה שיגביל את התובעים במידה ניכרת, הן באופן כללי, והן בענין הספציפי של ציון חדד, אשר ברור מהתכתובות כי עמד במרכז המחלוקות בין בעלי המניות (דיין ובר).

46. טענתם של התובעים גם אינה נותנת דגש מספיק לחשיבות הקשר של דיין עם ציון חדד, גם אם דובר בקשר שהוא לטעמו של דיין אישי ולא במסגרת החברה. הנתבע העיד על הדרך בה התרשם מהתייחסותו של דיין אל הקשר עם ציון חדד (יהיו העובדות שבבסיס הדבר אשר יהיו) (למשל, עמ' 42 ש' 2-3). יצויין בהקשר זה, כי מהמסמכים שהוצגו עולה שלבר עצמו היו טענות כנגד דיין (ר' למשל מכתב עו"ד שטילמן מיום 22.1.99, נספח א' לתצהיר הנתבע), טענות אשר בית משפט מן הסתם לא היה מבטל אותן על הסף מבלי לשמוע את הצדדים ולברר את הסוגיה לגופה קודם לקבלת הכרעה, דבר שכשלעצמו היה כרוך בשיהוי ומשאבים, גם אם היה מסתיים לטובתו של דיין, כנטען.

47. הסוגיות האמורות היו בעלות משקל של ממש בזמן אמת ובאו בגדר הדברים שהנתבע שיקלל והעריך כאשר המשיך לדון עם התובעים את האפשרויות העומדות לפניהם ולא ראה עוד בפירוק החברה, משום דרך כה אטרקטיבית כפי שנחזתה תחילה, בין השאר נוכח החשש המוחשי לצו מניעה מצידו של בר עצמו, ולפרוייקטים שהיו תלויים ועומדים שהיה צורך לסיימם לפני פירוק (עמ' 23 ש' 20 - עמ' 24 ש' 16; עמ' 25 ש' 17- 24; עמ' 43 ש' 3-6). לא שוכנעתי בטענת התובעים כי לא בחרו בהליך של פירוק בשל "דמוניזציה" מלאכותית ומעוותת של המצב שיצר אצלם הנתבע.

48. יצויין כי דיין עצמו בחקירתו השיב, לשאלת בית המשפט, כי רצונו לפרק את החברה היה למקרה בו לא יצליח לרכוש את מניותיו של בר.

" ת. ביקשתי לפרק את החברה, להביא למצב של פירוק, אם הנסיבות מביאות את זה למצב הזה.
לשאלת בית המשפט - אם לא מצליחים לקנות את המניות של הצד השני, אז לפרק."

עמ' 16 ש' 1-3.

התשתית הראייתית תומכת בתיאור הדברים כפי שהובא על ידי עו"ד קרטיס בחקירתו: "הרי מה היתה המחלוקת בין הצדדים, אילן ואלפרד? המחלוקת היתה לגבי המכירה. אלפרד רצה לקנות, אילן היה מוכן למכור אבל הם לא ראו עין בעין לגבי התמורה" (עמ' 30 ש' 9-11).

49. יאמר עוד כי הנחת המוצא של התובעים בטענתם בענין זה הינה למעשה, כי לו היה הנתבע פועל באופן מיומן יותר בבדיקת השלכות של פירוק החברה, היה "לוחץ" על התובעים ביתר שאת לקבל את היעוץ שנתן להם מלכתחילה ולבחור בדרך של פירוק החברה, כאשר הוראותיהם היו שונות. על הנחה זו מוסיפים התובעים הנחה נוספת לפיה, לו היו עושים כן (ובוחרים בדרך של פירוק), בר היה חוזר בו מכוונותיו לנקוט הליכים אישיים כנגד דיין או כי לא היה עולה בידו לקבל חפצו בהליכים אלה ובכל מקרה מתעלמים מהעלויות וההשפעות האחרות שהיתה להתנהלות ענינים בדרך זו. כן מוסיפים התובעים הנחה כי במהלך הליך של פירוק החברה, בשל טענותיהם בענין מאפייניה של החברה, לא היתה נמכרת פעילותה לגורם שלישי, על האפשרויות המשתמעות מכך.

דומה כי זוהי במידה לא מבוטלת, משום "חוכמה שלאחר מעשה". שילוב ההנחות שיש לקבלן לשם קבלת הטיעון הוא בעייתי (ר' למשל ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 812 (2005)).

50. סיכומה של נקודה זו - לאחר עיון, לא שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבע כלפי התובעים בענין בחירתם בדרך של רכישת מניות למול דרך של פירוק. אודה כי דעתי אינה נוחה מהדרך התנהל הנתבע בענין בדיקת החברה בשלב מתן היעוץ. אולם אני מוצאת כי בנסיבות המקרה שלפני, עדיין קיימת כברת דרך בין אי נחת זו לבין חיובו של הנתבע כלפי התובעים בעלות רכישת מניותיו של בר.

כמבואר, לא שוכנעתי כי את החלטתם של התובעים שלא לבקש את פירוקה של החברה, יש לתלות בנתבע וכן כי הוכח קשר סיבתי בין הליקוי בבחינת מצב החברה בשלב מתן היעוץ לבין סכום הנזק הנטען בתביעה, המניח אפס עלויות במקרה של פירוק חברה.

51. לאור האמור, איני מוצאת להדרש לטענת הנתבע כי בכל מקרה ניתן לקבוע, לכל היותר, שמדובר בטעות בשיקול דעת אשר אינה בסיס לחיוב עורך דין ברשלנות (בשים לב לפסיקה כמו: ע"א 4707/90 מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1) 17, 25 (1993); ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990); ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 80-82 (1976)) (יוער כי לא מצאתי בטענה זו משום הרחבת חזית, חרף עמדת התובעים). לענין שיקול דעתו של עורך דין בניהול הליך משפטי עיין גם: ע"א (מחוזי ת"א) עו"ד משעל נ' דרורי (2008).

52. לאור המסקנה דלעיל ובהתאמה, לא מצאתי לקבל את הטענה הנוגעת להעדר מנגנון "בלימה" לגבי חיוב אישי של דיין לשלם בעד מניות בר. ענין זה קשור בטבורו לטענת עצם האפשרות להיות מחויב באופן אישי אשר נובעת מהדרך שנבחרה (ואיננה פירוק). ונזכיר – לפי הראיות שלפני, האפשרות לחיוב אישי של דיין עמד על הפרק, גם אם באופן שונה, אף במקרה של הליך לפירוק החברה, נוכח עמדתו של בר ופרקליטו בענין זה וכוונתם המוצהרת לנקוט בהליך אישי כנגד דיין.

53. בשולי פרק זה אציין כי בסיכומי התובעים, לאחר הטענות בענין תמונת המצב הלוקה שהוצגה לכאורה, נטען שההחלטה לכלול בכתב התביעה כנגד בר סעד של מינוי רו"ח לקביעת שווי מניותיו של בר וחיובו למכור אותן במחיר שיקבע, נעשתה בחופזה, ללא שיקול דעת ודיון מספקים. התובעים מצביעים בענין זה על לוחות הזמנים שערב הגשת התביעה ואף דרך ניסוחו של כתב התביעה עצמו (המקום בו נזכר הסעד למינוי רו"ח).

דא עקא, לא מצאתי טענה זו בכתב התביעה (והנתבע, בצדק, לא השחית מלים על כך בשלב הסיכומים, שהיקפם הוגבל). בכתב התביעה נטען, למשל, כי דיין קיבל את המלצותיו של הנתבע ו"בהתאם" הוגשה תביעה אשר במסגרתה התבקש ביהמ"ש לחייב את בר למכור את מניותיו במחיר שיקבע על ידי מומחה ביהמ"ש ("ובנוסף כלל בה את הדרישה לחייב את אילן בר בהשבת 40,000 ₪ שגזל מהחברה", סע' 11 לכתב התביעה). טענות הרשלנות המפורשות המועלות בכתב התביעה בענין זה, אינן כוללות את הטענה דלעיל. בנוסף, הדרך בה נוסח כתב התביעה בהקשר זה, חרף חשיבותה לדרך הדיון ושיקולי הצדדים, אינה עיקר. טענת התובעים אינה כי היה מקום רק לתבוע את בר להשבת כספים, אלא כי הדרך הנכונה בנסיבות הענין היתה לפעול לפירוק החברה (ולסוגיה זו נדרשנו לעיל).

ניסוחו של הסכם הפשרה
מינוי רו"ח / סופיות הכרעת המומחה
54. התובעים טוענים כי חלה "שגיאה מהותית" בבחירת הניסוח בהסכם הפשרה על פיו התחייבו הצדדים מראש לאמץ את חוות הדעת, מבלי להשאיר פתח לתקיפתה.

לפי ההכרעות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ושל בית המשפט העליון, הסכם הפשרה מיום 28.3.99 מנוסח בדרך אשר איננה מאפשרת את תקיפת חווה"ד בבסיסה אלא במקרים נדירים. בית המשפט המחוזי קבע כי הצדדים קיבלו עליהם את רוה"ח כמומחה ובשלב הבא כבורר. הצדדים הופנו אל נוסחו של הסכם הפשרה על ידי בית המשפט העליון בהמלצתו כי ידחה ערעורם של התובעים (נספח ו' לתצהיר דיין). חווה"ד של רוה"ח היא אשר הובילה לתשלום של התובעים לבר.

55. הנתבע גורס, כי דיין היה ער ומודע לחלוטין לדרך בה נוסח הסכם הפשרה כאמור, כי הדבר היה על דעתו ותוך שהוא מבין את העובדה שהדבר יהיה סופי ומוחלט. לשיטת הנתבע, דיין העריך כי חווה"ד של רוה"ח תקבע שווי נמוך בהרבה של החברה וזהו המקור לתסכולו, אולם לא היה מעלה כל טענה אם הייתה לפנינו חוו"ד סופית הקובעת שווי נמוך מכפי שנקבע בפועל, בהתאם לציפייתו.

56. מוסיף וטוען הנתבע, כי ממילא דיין היה נכון עוד בפתח הדברים לשלם לבר סכום הדומה לסכום ששולם בפועל, ומשום כך לא נגרם לו כל נזק. לעניין זה של שאלת הנזק, נידרש בהמשך במידת הצורך. הסוגיה אותה יש ללבן תחילה הינה, האם קיימת רשלנות בדרך בה נוסח הסכם הפשרה לגבי סופיות ההחלטה והאם יש להניח רשלנות זו לפתחו של הנתבע.

57. בסופיותה של החלטה של מומחה אשר ממונה מטעם בית משפט, קיימים יתרונות וחסרונות גם יחד. בין השאר אמור הדבר להביא להליך קצר יותר ויעיל יותר אשר מביא לוודאות ולחיסכון בהוצאות. מאידך גיסא, כבכל מקרה של החלטה סופית, קיים קושי או חיסרון בכך שתקיפתה של ההחלטה היא מוגבלת.

58. אין לקבוע כי בחירה בפתרון מסוג זה, היינו – קביעה סופית על ידי מומחה מטעם בית משפט או בוררות, הינה באופן מובנה רשלנית או לקויה. במקרים רבים (מאד), זוהי בחירה סבירה ואף מועדפת. לא מצאתי כי בנסיבות הענין הכשל והקושי הנטענים נבעו מעצם היותו של רוה"ח פוסק או בורר. אכן, לנתונים אלה יש משקל נוסף ב"סופיות" עמדתו של רוה"ח, אולם גם כאשר מדובר במומחה אשר מונה מטעמו של בית המשפט ללא הסכמת הצדדים, שלא כפוסק ושלא כבורר, יש לחוות דעתו של המומחה משקל רב ובית המשפט מאמץ ממצאי המומחה בהעדר סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת, והדברים ידועים.

59. בשולי ענין זה אתייחס לטענותיהם ההדדיות (המרובות) של הצדדים בשאלת האפשרות או העדר האפשרות של התובעים להגיש חוות דעת נגדיות (לחוו"ד רוה"ח) בבית המשפט בבאר שבע (הדיון רלוונטי גם לשאלת גובה הנזק).

עיינתי בהפניות הצדדים בסוגיה זו. התמונה המצטיירת הינה כי במסגרת החלטה מיום 20.1.00 שניתנה בבית המשפט המחוזי (בבקשה לפסילת חוו"ד רוה"ח) קבע בית המשפט, בין השאר, כי ההסכם הדיוני בין הצדדים שלל מהם את האפשרות להמציא חוות דעת מטעמם (אך הם יכולים להפנות שאלות הבהרה) (נספח י' לנספח ה' לתצהיר דיין).

נכון שהוא שבפסק הדין (השני, לאחר ההכרעה הראשונה בעליון) מיום 16.10.02 הביע בית המשפט תמיהה על כך שלא הוצגה למומחה הערכת שווי נגדית. הנתבע למעשה מאשר כי לכאורה אמירה זו בפסק הדין אינה מתיישבת עם ההחלטה מיום 20.1.00 לגבי העדר אפשרות להצגת חוו"ד נגדית. בבצעו השוואה בין ההחלטה בענין זה לבין החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר חקירה נגדית של רוה"ח, החלטה אשר שונתה בבית המשפט העליון, טוען למעשה הנתבע כי ניתן היה לערער על ההחלטה שלא לאפשר הצגת חוו"ד נגדית. אפשרות תאורטית כזו אינה בעלת משקל רב (בפרט כאשר מדובר בהחלטות דיוניות) ובנוסף, הנתבע עצמו המשיך לשמש כפרקליט של התובעים חודשים ארוכים לאחר שניתנה החלטת 20.1.00 ולא מצא לנכון להשיג על החלטה זו כדי לשנותה.

משכך, איני מוצאת לקבל (בהקשרים השונים) את טענת הנתבע כלפי התובעים בענין אי הגשת חוות דעת נוגדות לחוו"ד הרוה"ח.

דרך קביעת שווי החברה
60. שאלת דרך קביעת שווי החברה היא אחד מעיקרי התובענה.

התובעים מלינים על כך שלפי הסכם הפשרה, שווי החברה אשר אמור היה להיקבע על ידי רוה"ח, כלל גם צפי ותזרימים עתידיים של הכנסות בשנים עתידות לבוא. זאת, כאשר דיין טוען שהוסבר לו כי שווי המניות יקבע אך ורק על סמך חלוקת הרכוש הקבוע של החברה ונכסיה, כולל הזמנות עבודה קיימות, נכון ליום 31.12.98.

61. הנתבע מצידו טען בכתב הגנתו בהקשר זה כי ניתן לתובעים יעוץ נאמן סביר ומקצועי גם בשלב הדיון וכריתת ההסכם הפשרה, כי הניסוח לא היה שגוי, כי הוסברו לתובעים כל האפשרויות ומשמעותן והם שבחרו לבצע את שבוצע.

62. ומה מלמדות הראיות? האם הניסוח היה לוקה? האם היה פגם בהתנהלות הנתבע או מי מטעמו בשלב זה?

63. במסמך שנערך במשרדו של הנתבע והוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כתגובה לאחת הבקשות שהוגשו מטעמו של בר (ת/2), נכתב בין השאר כי לפי הסכם הפשרה היה על רוה"ח להעריך את שווי החברה נכון ליום 31.12.98 בהתבסס על נתוניה וללא כל קשר להכנסות עתידיות והצפי של הכנסות אלה (סע' 4 לת/2).

גם בטיוטה שערך משרדו של הנתבע להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בירושלים, על החלטת כב' השופט אזולאי (מיום 19.11.00) שלא לפסול את חוו"ד רוה”ח, נכתב כי רוה"ח חרג מסמכותו לפי שבהסכם הפשרה אשר מכוחו מונה, נאסר עליו להשתמש לצורך חוו"ד בנתוני עבודות בעתיד (סע' 2.2.1 לנספח ה' לתצהירו של דיין).

כלומר - לפי מסמכים אשר יצאו תחת ידי הנתבע או מי ממשרדו, הסכם הפשרה התייחס מפורשות לשאלת הדרך בה יקבע שווי החברה ולכך ששווי החברה לא אמור לכלול צפי של הכנסות עתידיות (היינו – דובר בשווי נכסי). זאת – בניגוד לדרך בה פעל רוה"ח בפועל.

64. לעומת זאת, בכתב ההגנה אשר הוגש בתביעה הנוכחית מטעם עו"ד קרטיס (קודם לכך שהתביעה כנגדו נמחקה), נטען בין היתר, כי בר ובאי כוחו לא הסכימו בשום אופן לקבוע את שווי החברה לפי ערך נכסיה הפיזיים בלבד "ואכן, נושא זה קיבל התייחסות מפורשת בהסכם הפשרה" (סעיף 44.1 לכתב ההגנה מטעם עו"ד קרטיס, אשר גם סומן כת/1).

כמו כן, כאשר נחקר עו"ד קרטיס בבית המשפט במפורש ובצורה מפורטת, העיד כי לשון הסכם הפשרה אינה אומרת ששווי המניות אמור להיקבע כשווי הנכסי ואף כוונת הצדדים לא היתה כזו (עמ' 30 ש' 21 עד עמ' 31 ש' 16).

65. מדובר על פניו בסתירה מהותית מצידו של הנתבע, בעניין אשר עומד בבסיס טיעוני הצדדים: האם חרג רוה"ח מהסמכות שהוקנתה לו, האם לפי ההסכם היה עליו להתייחס לשווי נכסי, או שמא באופן מודע ומכוון לא כך נקבע בהסכם נוכח התנגדותו של בר.

66. הנתבע טען בסיכומיו, כי אין מדובר בסתירה משום שהאמור בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, לא היה אלא מקרה בו עורך דין מעלה מטעם מרשיו "טענות שהינן בעלות בסיס רעוע או אף נעדרות כל בסיס, עובדתית או משפטית, וזאת אך למען הסיכוי הקלוש שיתקבלו" (סע' 32 לסיכומיו).

67. לא מצאתי לקבל טענתו זו של הנתבע. ענין הדרך בה יקבע שווי החברה הוא, כאמור, אחד מעיקרי התביעה שלפני וכך היה מלכתחילה. משכך, מתבקש היה למצוא בכתב הגנתו של הנתבע, ולכל המאוחר בתצהירו, את עמדתו הברורה לפיה הטענות שהועלו (ועתידות היו לעלות) בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון (כאילו הסכם הפשרה הסמיך את המומחה לקביעת שווי נכסי בלבד), היו חסרות בסיס, כי בפועל הובהר וסוכם כי לא מדובר בשווי נכסי והתובעים היו ערים לכך. לא מצאתי טענה מפורשת כזו בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע.

אמנם, אינני רואה בהעלאת הטיעון על ידי הנתבע משום "הרחבת חזית" (כטענת התובעים), באשר מדובר לכאורה במענה לקושי שהועלה על ידי התובעים (ובענין זה דעתי עם הנתבע). אולם, עצם העובדה שהטענה מועלית לראשונה רק כמענה ובשלב הסיכומים, מפחיתה ממשית ממשקלה. יצויין גם כי למעשה יש לטענה מעין זו, פן עובדתי – הפרקליט מצהיר כי כתב בכתבי טענות בבתי משפט אחרים, דברים אשר ידע כי הבסיס להם רעוע או נעדר "עובדתית או משפטית". טענה כזו היה מקום להעלות בשלב מוקדם בהרבה.

68. יתר על כן, מצאתי קושי בעמדת וראיות הנתבע בענין זה, גם במנותק מהמסמכים שנוסחו לענין ההליך בבית המשפט בבאר שבע (היינו – במנותק מהעמדה שמדובר בניסוח לצרכי הלקוח, אף שאינו תואם המציאות).

כבר נזכר כי בכתב הגנה אשר הוגש בתביעה הנוכחית מטעם עו"ד קרטיס (קודם לכך שהתביעה כנגדו נמחקה), נטען בין היתר, כי בר ובאי כוחו לא הסכימו בשום אופן לקבוע את שווי החברה לפי ערך נכסיה הפיזיים בלבד "ואכן, נושא זה קיבל התייחסות מפורשת בהסכם הפשרה" (ת/1, סע' 44.1).

והנה, במסגרת חקירתו הנגדית אמר עו"ד קרטיס כי עובר להגשת התביעה, בין הגשתה לבין הדיון ובמהלך הדיון וניסוח הסכם הפשרה, בכל אותה עת, לא שוחח עם דיין על קביעת שווי החברה כשווי נכסי בלבד, דיין לא דרש זאת, והדבר לא נדרש מהצד השני (עמ' 31 ש' 2-8).

בין עמדות אלה יש סתירה של ממש. העולה מכתב ההגנה ת/1 הוא כי הנושא נדון במפורש, עמדת התובעים היתה שיש לקבוע את שווי החברה לפי הנכסים בלבד, אולם בר ובאי כוחו "לא הסכימו בשום אופן". מן החקירה מנגד עולה לכאורה כי הנושא כלל לא נדון. הדברים אינם מתיישבים, ומדובר בנושא בליבו של ההליך.

69. עוד ניתן להזכיר, גם אם לא באותו מדרג חשיבות, כי סוגיית הניסוח לגבי שווי החברה – בדומה לשאלת בחירת נתיב של רכישת מניות ולא פירוק החברה - הועלה כלפי הנתבע כבר במכתב מנובמבר 2003 (ת/3). הנתבע השיב למכתב זה (ת/4), והגם שציין כי טעוניו אינם ממצים, כי דיין היה שותף לכל והכחיש באופן כללי את הטענות, הרי בניגוד לענין הפירוק (אשר הנתבע השיב לגופו), אין במכתב פירוט מקביל בענין ניסוח הפשרה לגבי שווי החברה. על פני הדברים, היה מקום לצפות לכל הפחות לפירוט באותו סדר גודל בענין זה, כפי שנעשה לגבי טענת הדרך שנבחרה. כאמור, אין מדובר בשיקול עצמאי מכריע, אך הוא מצטרף לשיקולים אחרים.

70. לאחר שעיינתי במכלול החומר ושמעתי את העדויות, ובשים לב בפרט לסוגיות שפורטו לעיל, הרושם שהתקבל הינו כי ניסוחו של ההסכם לקה ולא שיקף את רצון התובעים, כמו גם היעוץ שהנתבע עצמו טוען כי נתן (סע' 40.1 לכתב ההגנה), לקבוע את שווי החברה לפי ערך הנכסים בלבד.

ניסוח ההסכם באופן זה בוצע, כך התרשמתי, מבלי שהתובעים ופרקליטם היו ערים כדבעי להשלכות ולמשמעויות. דיין לא הכחיש שקרא את המסמך וכי קיבל תשובה לכל שאלה ששאל אך העיד כי לפי מה שהוסבר לו, ההסכם אמור היה להתייחס לשווי נכסי של החברה לסוף 1998 (עמ' 22 ש' 1-10). לשון סע' 1 להסכם הפשרה, אינה מלמדת בהכרח מתוך עצמה על כוונת הצדדים, ודיין יכול היה להבין כי הסעיף הינו כפי שטען כי הוסבר לו.

71. על אחריותו של פרקליט לניסוחו של הסכם בו הוא מעורב, ועל הסבר המשמעויות השונות קודם להסכמה וחתימה של הלקוח, לא יכולה להיות מחלוקת (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990)). אחריות זו קיימת גם אם לבית המשפט היתה מעורבות בניסוח הסכם הפשרה כנטען, כאשר הפרקליטים וצדדים בחנו את ההסכם והגיעו להסכמה על חתימתו (סיפא סע' 25 לסיכומי הנתבע). בפרט נכונים הדברים כאשר ההסכם משקף בנקודה מרכזית (של שווי החברה), דחייה של עמדה של הלקוח וקבלת עמדת בר ויש לחדד עימו את הסיכון אותו הוא נוטל (ת"א (מחוזי חי') 758/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ (2008), כב' השופט עמית). בסוגיה זו קיימת אחריות של הנתבע כלפי התובעים.

72. במקביל אני סבורה כי התנהלות התובעים אינה חפה מקושי. לא זו בלבד שדיין היה מעורב בניסוח ההסכם בזמן אמת, שאל כל שברצונו, ויכול היה לדרוש או להכניס כל הסתייגות, אלא שגם אם נניח כי בזמן אמת דיין לא היה ער למשמעות הניסוח, ותשומת ליבו לא הופנתה לכך (בכלל או די הצורך) על ידי עו"ד קרטיס, כי אז עמד ההסכם בפני התובעים גם לאחר מכן והם לא עשו דבר למנוע את הכשל. דיין מצהיר כי פנה אל הנתבע למחרת היום והעלה את חששו בענין הדרך בה נוסח ההסכם והנתבע הרגיע אותו כי אין מקום לדאגה. לכאורה – בכך פעל דיין באופן סביר להגנה על האינטרס שלו. אולם, הנתבע טוען באופן מנוגד בתכלית, כי באותה פגישה, לא העלה דיין כל חשש מההסכם. לא מצאתי כי יש להעדיף גרסה אחת על פני רעותה (חרף המלים "בלי שאלת הצפי" המופיעות על עותק מפרוטוקול הסכם הפשרה (נספח ב' לנספח ח' לנספח ה' לתצהיר דיין), אשר הנתבע לא יכול לאשר או להכחיש אם הן בכתב ידו, ובאילו נסיבות נכתבו, ומעיד כי למיטב זכרונו לא דובר בהסכם (עמ' 34-35 לפרוטוקול)).

73. בנסיבות אלה, כאשר דיין היה מעורב בגיבוש וחתימת ההסכם וכן מצהיר כי חשש בזמן אמת מדרך הניסוח (ובענין זה יש לקבל עדות כנגד אינטרס) אך לא הוכח שפעל בדרך כלשהיא בענין, ובפרט בזמן שבו הסיכויים רבים יותר לשנות את התוצאה (קודם לקבלת חוות דעתו של המומחה), אני סבורה כי התנהלותו זו אינה מתיישבת עם מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (ותוך בדיקת סבירות ההתנהלות) ויש לקבוע בגינה אשם תורם. יוזכר כי במהותו, אשם תורם מהווה טענה להפחתת פיצוי. אין זו טענה השוללת אחריות. קיומו או העדרו של אשם תורם רלוונטיים לאחר שהוברר כי המזיק ביצע עוולה כלפי הניזוק וקמה לו אחריות לפיצויו. מדובר בשלב בו נבחנת האפשרות להפחית את הפיצוי, כאשר הכללים המפחיתים מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק בשל התרשלותו העצמית, מבוססים על תחושת הצדק וההגינות (לסקירה ודיון ר' ת"א (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו (2005)). בנסיבות הענין אני מוצאת להעמיד את שיעור האשם התורם על 30% (השווה: רע"א 2786/07 לופטיג נ' עו"ד בן יעקב (2007); ת"א (מחוזי י-ם) 7445/05 אוהבי נ' עו"ד פודים (2008)).

הנזק וקשר סיבתי
74. סוגיות מרכזיות אליהן נדרשו הצדדים הן שאלות הוכחתם של נזק ושל קשר סיבתי בין נזק להתנהלות הלוקה הנטענת.

התשלום לבר – מהו ראש הנזק הרלוונטי
75. הנזק הראשון והמרכזי הנטען מבחינת היקף כספי (סע' 38-40 לכתב התביעה) הוא מכלול הסכום ששולם לבר בגין מניותיו בעקבות התביעה בבאר שבע (נזקים נטענים נוספים מתייחסים לשכרו של רוה"ח, עלויות בענין חקירתו והערעור וכד'). לשיטת התובעים, לו היתה נבחרת דרך של פירוק, לא היה עליהם לשלם לבר כלל.

76. דא עקא, משלא נתקבלה טענת התובעים ברמת האחריות לגבי עצם אי בחירת דרך הפירוק, אין רלוונטיות לראש נזק המתייחס למכלול הסכום שנפסק לזכותו של בר.

בנסיבות אלה אין רלוונטיות גם לטענת הנתבע לפיה, אם עליו לשלם לתובעים את מלוא הסכום ששולם לבר בגין מניותיו (על יסוד הטענה כי היה צריך לבצע פירוק ולא מכירת מניות) כי אז - כנגד תשלום זה - זכאי הנתבע למניות החברה עצמן.

כמו כן, אין רלוונטיות לטענת הנתבע כי חברה אינה יכולה לטעון לנזק מכך שהיא עצמה לא פורקה, או לטענות בענין טעויות בחישוב לפיהן, בין השאר, אם היה פירוק, יש להביא בחשבון הוצאות של הליכים משפטיים שבר היה נוקט, כי יש לקחת בחשבון שלחברה היו התחייבויות אשר בגינן לא ניתן היה לעשות פירוק מיידי, או כי לפי חוות דעת כלכלית (שעוד תוזכר להלן) שווי החברה לפירוק הינו סכום שלילי (ושלא כטענת התובעים) ובמקרה כזה היה על דיין "להביא כסף מהבית" נוכח ערבותו לחובות החברה (וטענת התובעים כי גרסת הערבות הינה הרחבת חזית אסורה שלא הוכחה, ואף אינה נכונה).

77. לחילופין טוענים התובעים כי יש לראות את נזקם (המרכזי) כנגזר מההבדל בין שוויה הנכסי של החברה, לבין השווי שנקבע בהערכת רוה"ח, הכולל גם צפי ותזרים הכנסות עתידיות. לשיטתם, לו היה רוה"ח מוגבל לקביעת שוויה של החברה לפי השווי הנכסי, הסכום אותו היה על דיין לשלם לבר בגין מניותיו (40%) היה נמוך משמעותית מהסכום שנקבע כי עליו לשלם לאור הדרך בה קבע רוה"ח את שוויה של החברה.

78. בשים לב למסקנות דלעיל, לגבי ניסוחו של הסכם הפשרה בכל הנוגע לשווי החברה, זהו אכן ראש נזק רלוונטי, יש לו קשר סיבתי להתנהלות הלוקה, ויש לבחון האם הוכח.

בשולי הדברים יצויין כי לא הוכח (כאמור) שהניסוח לגבי 'סופיות' החלטת רוה"ח מהווה עילה לאחריות הנתבע, ולא מצאתי בסוגיה האמורה כדי להשליך על שאלת הוכחת הנזק והקשר הסיבתי.

התשלום לבר – סוגיות מקדמיות
79. טעונים רבים העלו הצדדים לגבי שני נתונים ראשוניים הדרושים לראש נזק זה (שנוצר מהשוואת נתונים) - שוויה הנכסי של החברה ושוויה כפי שנקבע על ידי רוה"ח.

ברם, עוד קודם שנדרש לסוגיות אלה, עולות על הפרק שאלות/טענות מקדמיות אחרות הטעונות דיון.

80. סוגיה מקדמית אחת שהועלתה על ידי הנתבע היא זהות הגורם בעל היריבות בענין הנזק.

הנתבע מצביע על כך שמחומר הראיות עולה שמי ששילם את הסכומים הנתבעים הינה החברה, ולא דיין (הגם שמדובר בסכום שנועד לרכישת מניותיה של החברה עבור דיין).

81. התובעים אינם מכחישים למעשה כי הראיות מצביעות על החברה כגורם המשלם.

82. משכך, היריבות בענין הנזק קיימת לחברה בלבד, גם אם דיין הוא המחזיק היחידי במניותיה. כל נזק שיש לדיין בענין זה אינו נזק ישיר, אלא נזק משני לנזקי החברה ואין לחשב את סכומיו באופן המתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה. אגב, יתכן שיש טעם גם בטענת הנתבע כי לפי שטענת דיין לגבי נזק אישי שלו נובעת למעשה מעצם החזקתו במניות החברה, יש לשקלל בחישוב גם פנים אחרות, רווחיות, של החזקת מניות זו.

83. סוגיה נוספת שהועלתה על ידי הנתבע נוגעת לשאלת הוכחת גובה הנזק שנגרם לחברה (ועדיין קודם לשאלת הוכחת והשוואת הסכום שנפסק ושולם, לשווי הנכסי).

הנתבע טוען כי לא ניתנו חוות דעת מתאימות בענין גובה הנזק שנגרם לחברה בשל התשלומים שבוצעו על ידה לבר. הנתבע טוען כי לא הובהר ולא הוכח, למשל, כיצד נרשם התשלום בספרי החברה, אם הוכר התשלום לצרכי מס הכנסה, מה ההשפעה שהיתה למימון רכישת מניות עצמית של חברה עבור בעל מניותיה על ערך המניות והונה העצמי של החברה ועוד.

84. לא מצאתי לקבל טענה זו. בכל מקרה בו אדם או חברה מוכיחים שהוציאו מכיסם סכום מסוים, וכי קיימת לפלוני או אלמוני אחריות בגין הוצאת הסכום, הרי הם זכאים לשיפוי בגין הסכום שהוציאו, כולו או חלקו לפי הענין, ואין נכנסים לדרך בה נרשמו הדברים בספריהם. כל זמן שהוכח או אין חולק, כבמקרה דנן, כי הסכום האובייקטיבי יצא מכיסו של גוף (אדם או חברה), די בכך לשם הוכחת הנזק, ולמצער – העברת הנטל לצד השני להוכיח כי למרות האמור, ההוצאה הכספית אינה כנחזה. אם וככל שיש טענה לפיה, למרות שנחזה שיצא מהכיס סכום X, למעשה ניזוק הגוף בסכום נמוך יותר מסיבות כאלה או אחרות (ויש לשפותו בסכום נמוך יותר אחרת יעשה עושר ולא במשפט), מדובר בטענת הגנה שיש להוכיחה (וכזו לא הוכחה לפני).

התשלום לבר – הוכחת הנזק
85. מכאן יש לעבור לשאלת הוכחת נתוני ההשוואה עצמם – שווי נכסי למול הסכום שנפסק.

86. בשאלת השווי הנכסי ממנו יש לגזור, לשיטת התובעים, את הנזק שנגרם להם בתשלום לבר, מפנים התובעים למספר אפשרויות.

כאפשרות אחת, מפנים התובעים לדו"חות כספיים של החברה לשנת 1998 שצורפו לתצהירו של דיין (כנספח ח'), המלמדים לשיטתם על שווי נכסי של 218,404 ₪ לסוף 1998.

לחילופין מפנים התובעים לחלק מחוות דעתו של רוה"ח, ממנה עולה לטעמם כי שוויה הנכסי של החברה היה 493,230 ₪.

התובעים טוענים כי נתון דומה עולה גם מ"חוות דעת כלכלית" של משרד יעוץ מקבוצת האפט את האפט שטראוס לזר, אשר צורפה לאחד מכתבי הטענות שהוגשו בבית המשפט בבאר שבע (נספח ד' לנספח ה' לתצהיר דיין). המסמך מלמד לשיטתם כי שוויה הנכסי של החברה לסוף 1999, היה כ- 400,000 ₪.

מאחד מנתונים אלה (ולמעשה, 40% מכל אחד מהם) גוזרים התובעים סכום אותו הם משווים לסכום אותו חויבו לשלם לבר בגין מניותיו לפי חוו"ד רוה"ח שהתבססה גם על צפי ותזרים הכנסות.

87. הנתבע, מצידו, בנוסף לטענותיו האחרות בסוגיית הנזק והקשר הסיבתי, סבור כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את השווי הנכסי, משלא הוגשה חוות דעת מטעמם בענין זה.

88. בענין הדו"חות הכספיים, יש לקבל את עמדת הנתבע. לא די בצרופם של דו"חות אלה ללא כל גיבוי מקצועי, כאשר נמצאות לפנינו חוות דעת הן של רו"ח שמונה על ידי בימ"ש והן של גורם שמונה מטעם התובעים עצמם, אשר מצביעים – לשיטת התובעים – על סכום שונה בתכלית.

89. בשאלת קבילותה ומשקלה של חוות הדעת הכלכלית של משרד היעוץ מקבוצת האפט, התכתשו הצדדים והעלו טעונים מטעונים שונים. הנתבע טוען כי חוות דעת זו אינה עונה לדרישות חוות דעת לפי התקנות משאינה כוללת את ההצהרה כי היא ניתנת במקום עדות בבימ"ש. התובעים סבורים כי אין לשמוע לנתבע הדוחה חוות דעת שנערכה בשתוף פעולה עמו במהלך טיפולו בתובעים וכאשר הוא עצמו ביקש להציגה בפני בית משפט ורצה להסתמך עליה. הנתבע משיב בתשובות שונות ובכללן כי חווה"ד נערכה דאז לצורך מסוים ולא כראייה, ועוד.

90. לא מצאתי למחלוקת זו משקל של ממש. כך או כך, הנתבע לא העלה טיעון ממשי לסתור את טענת התובעים כי השווי הנכסי העולה מחוו"ד רוה"ח עצמו הוא 493,230 ₪. טעוניו בהקשר זה מתייחסים לטעויות בחישוב ההפרש בין השווי הנכסי לשווי שנפסק (אי נטילה בחשבון של סוגיות מסוימות), ולהשגה לגבי השווי הנפסק, ולא לגובה השווי הנכסי.

הסתמכות על חוו"ד רוה"ח בענין השווי הנכסי גם יוצרת את הקירבה הגדולה ביותר לאפשרות שהיה נבחר אותו מתווה עצמו (מכירת מניות, דרך בחירת רוה"ח, סופיות הכרעתו וכו') בשינוי של קביעת השווי הנכסי כשווי מכריע.

91. לאור האמור, וברמה הדרושה למשפט האזרחי, ניתן לומר כי שוויה הנכסי של החברה לסוף שנת 1999, היה 493,230 ₪.

40% מסכום זה (מניותיו של בר בחברה), הינם 197,292 ₪. זהו לכאורה ערכן של מניות בר לפי השווי הנכסי.

92. כעת יש לעבור לצידה השני של המשוואה ולבחון מהו הסכום אליו יש להשוות את הסכום שנזכר לעיל (כערכן של מניות בר לפי השווי הנכסי).

93. באשר לשווי שנפסק (הכולל צפי והכנסות עתידיות), יש לפנינו את "השורה התחתונה" היינו – הסכום שקבע רוה"ח לגבי שוויה של החברה, ואף באופן ספציפי לגבי שווי מניותיו של בר (40%).

לכאורה, זהו נתון ברור. אולם גם בענין זה יש סוגיות בהן יש לדון.

94. ראשית, הנתבע מפנה לכך שחל שינוי בחוות דעתו של רוה"ח בין המועד בו הנתבע ייצג את התובעים לבין מועד פסק הדין הסופי (והסכום עבור מניותיו של בר עלה מ- 944,259 ₪ ל- 1,071,228 ₪). הנתבע סבור כי את השינוי האמור, שהוא החמרה של הנזק, אין להציב לפתחו כאשר לא הוא אשר ייצג את התובעים במהלכים שהביאו לשינוי (גם אם היה בהם במקביל סיכוי לשינוי התוצאה באופן חיובי יותר לתובעים). בטענה זו מצאתי טעם ולא מצאתי לה מענה של ממש. משכך, הסכום הרלוונטי בענינו של הנתבע הוא לכל היותר 944,259 ₪ ליום 31.12.98.

95. שנית, הנתבע מפנה לעובדה (שאינה שנויה במחלוקת), כי רוה"ח שגה בחוות דעתו בכל הנוגע לשאלת הפחת, שכן הוסיף את הפחת לרכוש הקבוע במקום להפחית אותו.

96. לאחר שעיינתי בטעוני הצדדים (ואף שמעתי אותם בתזכורת בינואר 2009), באתי לכלל מסקנה כי אין בסוגיה זו כדי להועיל לנתבע. ראשית, מאחר שהסכום שנקבע לרכישת מניות בר הוא קבוע בפסק דין וברור, הנטל להוכיח שיש לסטות מסכום זה בשל טעות של המומחה, ובכמה יש לסטות, הינו על מי שטוען לכך (לחובת בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו ר' למשל ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (2009); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992)).

עצם קיומה של טעות אינו שנוי במחלוקת, אולם משמעותה הכספית של הסטייה, לא הוכח כלל, והנטל הינו על הנתבע כאמור. בהקשר זה גם ניתן לציין כי לפי פסק דינו של בית המשפט בבאר שבע, כפי שניתן לאחר חקירת רוה"ח, לא היתה לטעות בענין הפחת השפעה על חווה"ד ואין בה כדי לערער את מקצועיות ומהימנות קביעותיה (סע' 9 לנספח ו' לתצהיר דיין). גם אם לא נראה בפסיקה זו משום הכרעה שיפוטית מכרעת בין הצדדים לתביעה הנוכחית, יש בכך משום ראייה נוספת שאינה תומכת בעמדת הנתבע בדבר קיום משמעות לטעות הפחת, והצדקה נוספת לכך שהנתבע ימציא ראיות לטענתו כי קיימת משמעות לכך למרות האמור.

97. יתר על כן, על פני הדברים, טעות מהסוג הנטען, יכולה אולי אף להיטיב עם הנתבע. זאת, משום שהוספת פחת חלף הפחתתו, מגדילה שווי נכסי של החברה במקום להפחיתו, דבר שאמור לצמצם את הפער בין שווי המניות לפי ערך נכסי לבין שווין לפי ערך אחר. כמו כן, שאלת הפחת היא לכאורה בעלת משמעות קטנה במועדים הרלוונטיים לחישוב. מטיבו של פחת, שהערכים גדלים ככל שחולפות השנים, ואילו ההשוואה במקרה שלפנינו אמורה להתבצע במועד הסמוך לתחילת החישובים.

98. לאור האמור, לא מצאתי כי יש בטענות בענין טעותו של רוה"ח לגבי הפחת, כדי לשנות את חישוב הנזק. בוודאי שאין בהן כדי להוכיח ניתוק קשר סיבתי (טענה נוספת של הנתבע וגם בהנחה שלא ניתן היה לצפות שרו"ח הממונה ע"י בימ"ש יטעה טעות כזו ויסרב לתקנה).

99. טענה נוספת של הנתבע לגבי הסכום שנפסק בפועל, הינה כי לפי הסכם הפשרה, קביעת ערך המניות שבוצעה ע"י רוה"ח היתה רק שלב אחד בעבודתו. בשלב השני היה עליו לקבל הכרעה בסוגיות נוספות הקשורות לשווי החברה, אך מסיבות שאינן ידועות לא המשיכו הצדדים להסכם לשלב השני, לא ברור מה היה נקבע בו, ויתכן כי היה בכך כדי להביא להפחתת הערכת שווי מניותיו של בר.

גם בענין זה, הנטל להוכחת הטיעון הינו על הנתבע, וזה לא הורם. אין די באמירה כי "אין ספק כי יתכן והערכת [רוה"ח]...היתה פוחתת" (סע' 50 לסיכומי הנתבע). למעשה ניתן לומר כי תמיד "אין ספק כי יתכן". בכך לא סגי. כמו כן, מצאתי טעם בטענת התובעים כי תאוריה לפיה שווי החברה (מניות בר) היה מופחת בשל דיון בפרוייקטים נוספים, אינה בעלת הגיון רב.

100. העולה מן המקובץ עד כה הינו, כי למול ערכן של מניות בר לפי שווי נכסי בסכום שנזכר לעיל, יש להעמיד של 944,259 ₪ ליום 31.12.98.

101. גם בכך לא תם הדיון. זאת, נוכח טענתו של הנתבע כי התובע עצמו הציע, עוד קודם לסיום ההליך המשפטי בבאר שבע, לרכוש את מניותיו של בר בסכום של 220,000 דולר או למצער 550,000 ₪, ובכך הראה דעתו כי ערכן של מניות היה לכל הפחות הסכומים האמורים, ויש לראות בהם "רצפה" לטעוניו. יוער כי אין מחלוקת שנוהל מו"מ לרכישת מניותיו של בר (עמ' 17 ש' 13-14). הצדדים נחלקו בעיקר בשאלת הגובה הסכום שהוכח כי דיין היה נכון לשלם לבר ממילא.

102. בבחינת החומר הראייתי, נתייחס למסמכים שיש לפנינו לפי סדרם הכרונולוגי (ולא לפי הסדר בו מפנים אליהם הצדדים מטעמיהם).

103. בענין הסכומים שדיין נכון היה לשלם עבור מניות בר עובר להליך המשפטי, נמצא לפנינו מכתבו של עו"ד שטילמן מיום 9.2.99 (נספח ג' לתצהיר הנתבע) המתייחס לסכום של 550,000 ₪ (ואף 600,000 ₪) כהצעה של דיין לרכישת מניות בר.

104. למכתב זה נשלח מענה מטעם דיין, על ידי משרדו של הנתבע, מיום 10.2.99 (ת/5). במכתב המענה מאושר למעשה כי דיין הציע את הסכום הנזכר בגין מניות בר (ונדחית הטענה שהחברה "שווה מליונים").

105. עוד לפנינו, מכתב של עו"ד שטילמן מיום 4.3.99 אל הנתבע (נספח ד' לתצהיר הנתבע). לפי מכתב זה, בר "מנהל בימים האחרונים מו"מ" עם דיין בתיווכו של ציון חדד, ולדברי חדד הפרטים העיקריים בהם מדובר הם תשלום של 200,000$ לבר (בפריסה, בתקופה של שנתיים) והחזר הלוואה פרטית בסך 53,000 ₪. עו"ד שטילמן ביקש מהנתבע לאשר או לשנות את פרטי העסקה הנזכרים, כדי שניתן יהיה להכין טיוטת הסכם להמשך המו"מ. הנתבע מדגיש מכתב זה בטיעוניו.

106. דיין אישר בחקירתו כי הנתבע העביר לו את מכתבו האמור של עו"ד שטילמן (עמ' 12 ש' 18-26), אך הכחיש את תוכנו, הכחיש קיום מו"מ שלא באמצעות הנתבע (עמ' 2 ש' 24 – עמ' 3 ש' 1) והכחיש הצעה של 200,000$ לבר.

107. הכחשת קיומו של מו"מ שלא באמצעות הנתבע (באמצעות ציון חדד) היא לטעמי (לצרכי התביעה הנוכחית), סוגיה סמנטית. בפועל הוברר כי ציון חדד בא בדברים הן עם דיין והן עם בר ודיין העיד כי "...היה מצד ציון חדד אינטרס לסיים את הסכסוך הזה ואני יודע בהחלט שהוא פנה לאדון בר או שטילמן ורצה להגיע למצב שנסכים בצורה מסויימת כי הסכסוך הזה ייפתר" (עמ' 18 ש' 15-17), וכן שחדד דיבר גם עימו (עם דיין) על רצונו לסיים את הסכסוך. דיין סבור כי בכל השיחות הללו "לא היה מו"מ". יתכן שאכן לא היה ויתכן שהיה. קו הגבול בין שיחות של צד שלישי עם שני הצדדים הניצים לבין ניהול "מו"מ" ביניהם באמצעותו, יכול להיות דק מדק. השאלה האם טיוטת החוזה נספח ו' לתצהיר הנתבע נשלחה מטעם בר בעקבות שיחות עם חדד או ללא קשר אליהן, לא הובררה. כן נחזה כי הטיוטה (מספח ו') הועברה ישירות לדיין (וממנו למשרדו של הנתבע) ולא למשרד הנתבע חרף העובדה שכבר היה מעורב אז ופעיל במו"מ, נתון שיכול לרמז על מו"מ שלא באמצעות המשרד.

108. ברם, בכל הנוגע להוכחת גובה הסכום שהוצע, ככל שהוצע, על ידי דיין לבר, במסגרת מגעים או מו"מ באמצעות חדד או בכל דרך אחרת, אין די במכתבו של עו"ד שטילמן, נספח ד' לתצהיר הנתבע, כדי להוכיח סך של 200,000$. מכתבו של עו"ד שטילמן, בו הוא מציין את אשר נמסר לו על ידי חדד (ואולי נמסר לו על ידי מרשו שנמסר על ידי חדד), הינו בסוגיה זו משום עדות שמיעה רחוקה, שהעלאתה על כתב נטולת משקל של ממש בפרט כאשר אין לה גיבוי חיצוני ממשי.

109. הטיעון בענין 200,000$ לא הוכח. למעשה, מכתב מענה מטעם התובעים (שיצא ממשרד הנתבע), מציין מפורשות כי הפרטים שהועברו על ידי חדד וצוינו במכתבו של עו"ד שטילמן, אינם הפרטים שהוצעו על ידי דיין (נספח ה' לתצהיר הנתבע).

במכתב המענה האמור, מיום 4.3.99, כלולה, מנגד, אינדיקציה כי דיין הציע לבר סך של 600,000 ₪ בפריסה לשנתיים, כמפורט במכתב.

110. מסמך נוסף בו ניתן לעיין הוא טיוטת חוזה (ככל הנראה מיום 11 או 12 למרץ 1999), נספח ו' לתצהיר הנתבע, שבה נזכרים סכומים כמו 750,000 ₪ וכן החזר ההלוואה של 53,000 ₪ (סכום של כ- 850,000 ₪, עמ' 32 ש' 15-16). דיין אישר כי קיבל מסמך זה אך העיד כי הוא מניח שזו היתה הצעתו של בר. בענין זה אין הוכחה כי מדובר בטיוטה המגבשת הסכמות עסקיות בין הצדדים או סכום שדיין נכון היה להציע לבר עבור מניותיו.

111. עד כה, ניתן להתייחס להצעה של 600,000 ₪ בפריסה, כמפורט במכתבו של עו"ד קרטיס מיום 4.3.99, נספח ה' לתצהיר הנתבע.

112. ברם, ראייה ישירה ומאוחרת יותר בהקשר הסכומים, היא מסמך בכתב ידו של דיין מיום 17.3.99, בענין טיוטת הסכם לרכישת מניותיו של בר (מוצג נ/5). המסמך הינו ככל הנראה הערות לטיוטה מיום 16.3.99 שצורפה כנספח ז' לתצהיר הנתבע, ולאחר ההערות יצאה ככל הנראה טיוטת 17.3.99 מוצג נ/4.

במסמך נ/5 מתייחס דיין לנכונותו לשלם לבר סך של 550,000 ₪ במקרה בו "פרוייקט תדיראן ספקטרלינק יתקבל". לפי ערתו של דיין, אם הפרוייקט לא יתקבל משום שהחברה לא תאושר כקבלן משנה בפרוייקט בגלל "פעילותו של אילן", "הסכום צריך לרדת לחצי".

בטיוטה נ/4, מיום 17.3.99, שולבו למעשה הערותיו של דיין בענין הרלוונטי, כך שהסכום שישולם לבר הינו מחצית, במקרה בו תדיראן ספקטרלינק לא תאשר את החברה כקבלן משנה (סיפא סע' 5.1 ל-נ/4).

113. לאור האמור אני מקבלת כי דיין עצמו היה נכון לשלם לבר עבור מניותיו, עוד קודם להליך ובלי קשר לתוצאותיו, סך של 275,000 ₪ או 550,000 ₪ אם יתקבל פרוייקט תדיראן ספקטרלינק, ואני מוצאת כי הוא מנוע מלטעון להפרש בין הסכום שנפסק לבין סכום נמוך יותר ממה שהיה נכון לשלם ממילא. אין חולק כי פרוייקט תדיראן ספקטרלינק לא התקבל (סע' 10 לתצהיר דיין). משכך, הסכום הרלוונטי בו יש לדבר הוא 275,000 ₪. לא מצאתי להפחית ממנו סכומים נוספים בענין קיזוזים (נטענים) משלא הוכחו וכומתו סכומיהם.

114. הסכום של 275,000 ₪ גבוה מהסכום שנזכר כערכן של המניות לפי השווי הנכסי (197,292 ₪), ומשכך מהווה את הרף התחתון להשוואה.

115. לאור כל האמור, הנזק לענין השווי הנכסי (בשילוב הנתון העולה מהסכום שהיה דיין נכון לשלם ממילא), הוא ההפרש בין 275,000 ₪ לבין 944,259 ₪. עבור שני הנתונים התאריך הרלוונטי הוא 31.12.98 (הנתון של 275,000 ₪ התייחס לנתונים שהיו בפני הצדדים במרץ 1999). מדובר בסך של 669,259 ₪ (מכלול ראש הנזק).

116. לא מצאתי כי יש להפחית מנזק זה או לקבוע כי נותק קשר סיבתי, בשל העובדה שהתובעים העבירו ייצוג ממשרדו של הנתבע למשרד עו"ד אחר. התנהלות זו של התובעים היא סבירה בנסיבות הענין בהן איבדו את אמונם בנתבע, ויש בה משום נסיון להקטנת נזקיהם הנטענים. לא הוכח כי ניהול המשך הייצוג על ידי הנתבע היה מביא לתוצאות טובות יותר עבור התובעים, ובפרט היה משנה את ביסוס חוות הדעת שלא על שוויה הנכסי של החברה.

כמו כן, לא מצאתי להפחית מנזק זה בשל אי הגשת/הצגת חוות דעת נוגדות, מהטעמים שבוארו לעיל בדיון בענין עצם אפשרות להגיש/להציג חוות דעת כאלה.



ראשי נזק אחרים
117. פרט לתשלום לבר, דורשים התובעים מאת הנתבע את שכרו של רוה"ח, תשלום שכ"ט עו"ד בגין הליכי חקירת רוה"ח הליך הערעור ותשלום עלות חוו"ד של יועצים חשבונאיים וכלכליים בבית המשפט (אגב, הסכומים הנזכרים בכתב התביעה ובתצהיר/סיכומים, אינם זהים).

118. לאור המסקנות בדיון לעיל, אשר דחו טענות בענין סוג ההליך וניסוח ההסכם בענין ההשגה על רוה"ח, קיים קושי בקשר הסיבתי בענין ראשי נזק אלה. לא זו בלבד שאין מקום לשיפוי התובעים בגין שכרו של רוה"ח עצמו, אלא שיש לזכור שהתובעים טוענים כנגד אי יכולת להשיג כנגד חוות הדעת של רוה"ח. משכך, לטעמם של התובעים, מצב טוב יותר היה יכולת להשיג על וכנגד חוות הדעת (בחקירה, באמצעות חוו"ד נוגדות, בערעור). בהתאמה, הוצאות במסגרת ההשגה שסבורים התובעים כי ראוי היה שיוכלו לבצע (ולמעשה אף ביצעו בפועל, הגם שלא עלה הדבר בידם במבחן התוצאה), אינן יכולות להיות מונחות לפתחו של הנתבע (להבדיל מהתוצאה עצמה, הקשורה לענין השווי הנכסי).

הערה וסיכום
119. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני  (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה טענות בשאלה האם שוחחו דיין ועו"ד קרטיס עם הנתבע טלפונית ממסדרונות בית המשפט בבאר-שבע בעת ההתייעצויות על חתימת הסכם הפשרה; האם יש או אין טעות סופר בסע' 12 לתצהירו של עו"ד קרטיס (האם מדובר ב-$ או ב-₪); ועוד.

120. לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לקביעה בענין אשם תורם, מחוייב הנתבע כלפי התובעת 1, בסך של 468,481 ₪, ליום 31.12.1998.


כן מחוייב הנתבע כלפי החברה בהוצאות משפט כדלקמן:


סך של 20,000 ₪ (להיום) השתתפות באגרת משפט.
שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בצרוף מע"מ.


תביעת התובע 2 נדחית, ללא צו נפרד בענין הוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פוליסת ביטוח אחריות מקצועית

  2. התיישנות רשלנות מקצועית

  3. רשלנות מקצועית רואה חשבון

  4. רשלנות מקצועית של סוכן ביטוח

  5. רשלנות מקצועית מודד מקרקעין

  6. אחריות מקצועית של סוכן ביטוח

  7. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית

  8. תביעת רשלנות מקצועית נגד אדריכל

  9. תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין

  10. רשלנות מקצועית של עורך דין מקרקעין

  11. רשלנות מקצועית של עו''ד הוצאה לפועל

  12. תביעת רשלנות מקצועית נגד עורכי דין

  13. תביעת רשלנות מקצועית נגד סוכן ביטוח

  14. ייחוס רשלנות מקצועית מהווה לשון הרע

  15. תביעת רשלנות מקצועית טיפול בהחזרי מס

  16. תביעת רשלנות מקצועית נגד עו''ד שנדחתה

  17. ייצוג שני צדדים רשלנות מקצועית עורך דין

  18. תביעה בגין רשלנות מקצועית של שמאי מקרקעין

  19. פוליסת ביטוח אחריות מקצועית עו''ד לא בתוקף

  20. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין

  21. ביטוח רשלנות מקצועית של עו''ד התיישנות תביעה

  22. ייצוג עצמי בתביעת רשלנות מקצועית של עורך דין

  23. רשלנות מקצועית של עורך דין בתיק רשלנות רפואית

  24. רשלנות מקצועית של עורך דין בגין פיצויים נמוכים

  25. נדחתה תביעה נגד עורך-דין בעילה של רשלנות מקצועית

  26. אי הגשת תצהירים המועד - רשלנות מקצועית של עורך דין

  27. רשלנות מקצועית עורך דין בתיק נזקי גוף בתאונת דרכים

  28. אי הגשת בקשת רשות להתגונן - רשלנות מקצועית של עו''ד

  29. תביעה בגין רשלנות מקצועית בגין חוות דעת חשבונאית בתיק הוצאה לפועל

  30. תביעה על סך של מיליון שקלים כנגד עורך דין בגין טענה לרשלנות מקצועית

  31. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד להחזר שכ"ט עו"ד ולפיצוי בגין רשלנות מקצועית

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון