קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תום לב קונה שלא שילם תמורה ריאלית: מבוא 1. בפניי שתי תביעות מאוחדות שעניינן השאלה למי נתונה כיום הבעלות בארבעה פסלים יקרי ערך, מעשה ידיו של הפסל הקובני אוגוסטין קרדנס (להלן: "הפסלים"). על פי הערכת מומחה בעל מוניטין להערכת יצירות אמנות, שוויים של הפסלים הינו כ- 190,000 יורו. על פי הערכתו של מומחה אחר, שוויים הינו 97,000 יורו. 2. התובעים בת.א. 27711/05 (להלן: "התובעים" ו"התביעה הראשונה" בהתאמה) הם אם ובנה. רות ספירו, התובעת 1 (להלן: "ספירו"), היא מי שהיתה הבעלים של הפסלים עובר למכירתם במכרז של אגף המכס ומע"מ. המכירה נעשתה לאחר שהפסלים הוחזרו לארץ מתערוכה של התובע 2 בצרפת ולא שוחררו מן המכס במועד על ידי עמילת המכס ששכרו התובעים לשם כך. 3. הנתבעת 1 בתביעה הראשונה, בוימר את מודל הובלות בינלאומיות בע"מ (להלן: "בוימר את מודל"), היא החברה ששכרו התובעים לשם הובלתם של הפסלים לתערוכה בצרפת והחזרתם לישראל עם תום התערוכה. 4. הנתבעת 2 בתביעה הראשונה היא מדינת ישראל, שמכרה כאמור את הפסלים במכרז, תמורת סכום של 2,639 ₪ בתוספת מע"מ. המכירה נעשתה לאחר ששמאי חיצוני מטעמה של המדינה קבע את מחיר המינימום לרכישתם בסכום של 1,500 ש"ח. 5. הנתבעת 3 בתביעה הראשונה, מחסני ערובה- נעמן בע"מ (להלן: "מחסני ערובה"), היא זו שטיפלה בפסלים והחזיקה בהם עד למכירתם, במחסנה באשדוד. 6. הנתבעת 4 בתביעה הראשונה, שחם שמאים (1997) בע"מ (להלן: "שחם שמאים"), היא חברת שמאות, ששמאי מטעמה אמור היה להעריך את הפסלים בטרם מכירתם, ועל פי הטענה, הוא זה שהעריך את שוויים של הפסלים בסכום זעום של 1,500 ₪. 7. הנתבע 5 בתביעה הראשונה, משה יעקבי (להלן: "יעקבי"), הוא סוחר במקצועו, שעיסוקו ברכישה ומכירה של פריטים הנמכרים במכרזים של אגף המכס ומע"מ. 8. במסגרת התביעה הראשונה עתרו התובעים לסעד של השבת הפסלים לרשותה של ספירו וכן לסעדים כספיים שונים, שעניינם תשלום שוויים של הפסלים (במידה ולא יושבו לרשותה של ספירו) וכן תשלום פיצוי בגין עגמת הנפש והטרדה שנגרמו להם. 9. התובעת בת.א. 23775/06 (להלן: "התביעה השניה") היא מדינת ישראל. הנתבע בתביעה השניה הוא יעקבי, שרכש את הפסלים במכרז שפרסם אגף המכס ומע"מ. במסגרת התביעה השניה עותרת מדינת ישראל להצהרה על ביטולו של חוזה המכר שנכרת בינה לבין יעקבי בשל טעות יסודית שנפלה בכריתתו. 10. על פי הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ביום 13.4.2008, פוצל הדיון בשני התיקים באופן שתחילה אמורה להתברר שאלת ההשבה של הפסלים, קרי, האם ראוי להשיב את הפסלים לבעלים המקורי, היא ספירו, והאם ראוי להצהיר על ביטולו של חוזה המכר לפיו מכרה מדינת ישראל את הפסלים ליעקבי. רק לאחר מכן תידון בהליך נפרד שאלת הנזקים שנגרמו לתובעים, שיעורם ומי חב בגינם. 11. על פי אותו הסדר דיוני מיום 13.4.2008, נמסרה החזקה בפסלים באופן זמני לתובעים, על מנת שיבטחו אותם ויחזיקו בהם עד להכרעה בשאלת ההשבה. 12. פסק הדין הנוכחי הינו איפוא בשאלת ההשבה בלבד. רקע עובדתי 13. העובדות העיקריות הדרושות לשם הכרעה בשאלת ההשבה, אינן שנויות למעשה במחלוקת בין בעלי הדין. 14. מאז רכישתם של הפסלים לפני שנים רבות מהפסל הקובני אוגוסטין קרדנס ועד לחודש מאי 2003, היו הפסלים בחזקתה של ספירו. 15. בחודש מאי 2003 שכרה ספירו את שירותיה של בוימר את מודל על מנת להוביל את הפסלים לצרפת, לשם הצגתם בתערוכה של התובע 2 בגלריה בפאריז. עם תום התערוכה, הוחזרו הפסלים ארצה ביום 14.8.2003 על ידי בוימר את מודל, ונקלטו במחסני ממ"ן בנתב"ג. מסיבות שבשלב זה אין צורך לפרטן, ואשר עניינן יתברר בשלב שמיעת הראיות בשאלת החבות והנזקים, לא שוחררו הפסלים מן המכס במועד, למרות מספר פניות שפנתה ספירו אל נציגתה של בוימר את מודל. 16. משלא נתבעו הפסלים על ידי איש, הם סווגו כסחורה בלתי נתבעת (מה שמכונה "סב"ן"), והועברו ביום 25.1.2004 למחסן של מחסני ערובה באשדוד לשם מכירתם. ביום 28.1.2004 אישר מכס נתב"ג למכור את הפסלים. הדבר נעשה לפי ס' 65(ג) לפקודת המכס [נוסח חדש], המסמיך את גובה המכס למכור טובין שלא נתבע שחרורם ולא הותר רשמונם בתוך 45 יום. 17. בהגיעם למחסן של מחסני ערובה, היו הפסלים אמורים להיות נישומים על ידי שמאי מטעמה של שחם שמאים, ועל פי הטענה הם גם נשומו בפועל על ידי השמאי ינון שטרית (להלן: "השמאי שטרית"), שהעריך את שוויים בסכום של 1,500 ₪. יצויין במאמר מוסגר כי השמאי שטרית מכחיש את הטענה כי הפסלים שהעריך בסכום של 1,500 ₪ הם אכן הפסלים נשוא תביעה זו, אך בשלב הנוכחי של הדיון אין צורך להכריע בשאלה זו. 18. ביום 3.2.2004 פירסם אגף המכס ומע"מ מכרז למכירתם של הפסלים, יחד עם רשימה ארוכה של טובין אחרים. המחיר המינימלי שנדרש עבור הפסלים היה 1,500 ₪. 19. ביום 4.2.2004 הציע יעקבי תמורת הפסלים סכום של 2,639 ₪ בצירוף מע"מ. ביום 9.2.2004 אישרה ועדת המכרזים של המכס את הצעתו של יעקבי, ולאחר ששילם את תמורתם, הועברו הפסלים לרשותו ביום 10.2.2004. 20. במהלך שמיעת הראיות התברר כי יעקבי לא ידע ולא יכול היה לדעת את שוויים האמיתי של הפסלים, שכן הפסלים הוצגו למשתתפים במכרז כשהם נמצאים מאחורי רשת, כך שלא היה ניתן להרימם, לגעת בהם או לבחון אותם מקרוב. לדבר זה נודעת חשיבות, שכן אחת הדרכים לעמוד על כך שמדובר בפסלים יקרי ערך היא באמצעות זיהוי חותמת בית היציקה של הפָּסָל, הנמצאת בתחתית הפסל, דבר שלא היה אפשרי במקרה דנן. 21. כל אותה תקופה וגם לאחריה ניסו התובעים לברר מה עלה בגורל הפסלים, ומדוע לא שוחררו מן המכס, אך העלו חרס בידם. 22. ביום 18.3.2004 נכרת זכרון דברים בין יעקבי לבין גב' איטי ווליש, נציגה של בוימר את מודל, לפיו ימכור לה יעקבי את הפסלים תמורת 15,000 דולר. זמן קצר לאחר מכן חזר בו יעקבי מזכרון הדברים משום שהבין בינתיים ששוויים האמיתי של הפסלים גבוה הרבה יותר. מאוחר יותר הציעה לו גב' ווליש סכום של 25,000 דולר תמורת הפסלים, אך יעקבי עמד בסרובו (ע' 67 לפרוטוקול), משום שסבר כי גב' ווליש ניסתה לרמות אותו בקשר לזהותו של הפָּסָל ושוויים של הפסלים. 23. ביום 9.5.2005 הוגשה התביעה הראשונה, שכוונה בתחילה אך ורק נגד בוימר את מודל ומדינת ישראל. באותה שעה לא ידעו התובעים את מלוא השתלשלות הענינים שפורטה לעיל וגם לא ידעו את זהותו של רוכש הפסלים. רק בעקבות הגשת כתב ההגנה של מדינת ישראל, נודעה לתובעים לראשונה זהותו של יעקבי. בעקבות כך הם ביקשו לתקן את כתב התביעה ולהוסיף נתבעים נוספים. הבקשה התקבלה, וביום 26.12.2005 הוגש כתב התביעה המתוקן בתביעה הראשונה, הוא כתב התביעה העומד כעת לדיון. 24. ביום 2.4.2006 הגישה מדינת ישראל את התביעה השניה, נגד יעקבי, ובה טענה כי אגף המכס ומע"מ טעה לחשוב שהפסלים הינם בשווי של 1,500 ₪, כפי שהעריך אותם השמאי שטרית. המדינה טענה כי יעקבי ידע או היה עליו לדעת על הטעות, ולכן דינו של חוזה המכר להתבטל מחמת טעות יסודית בכריתתו, לפי ס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"). המדינה טענה לחלופין, כי מדובר בטעות יסודית משותפת של שני הצדדים, ולכן רשאי בית המשפט לבטל את חוזה המכר, לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים. טענות הצדדים בסיכומים 25. לאחר שמיעת הראיות בשאלת ההשבה, הוגשו סיכומים על ידי התובעים, המדינה ויעקבי. יתר בעלי הדין הודיעו שהם מצטרפים לסיכומיהם של התובעים בכל הנוגע לשאלת ההשבה. 26. התובעים בתביעה הראשונה טוענים מספר טענות עיקריות: (א) הליך המכירה של הפסלים היה לקוי, שכן המכס לא יידע אותם בדבר כוונתו למכור את הפסלים. לפיכך, המכס לא היה רשאי למכור את הפסלים ויעקבי לא היה יכול לרכוש אותם. (ב) החוזה מכוחו רכש יעקבי את הפסלים נגוע בטעות יסודית של המכס, שסבר כי שווי הפסלים הוא 1,500 ₪ בלבד. על כן, עומדת למכס הזכות לבטל את החוזה לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים. זכות הביטול נתונה גם לתובעים, למרות שלא היו צד לחוזה המכר, מכח דיני העקיבה. (ג) כל חוזה מכר חייב בתמורה ממשית. התמורה ששילם יעקבי אינה ממשית, שכן היא עומדת על 2 פרומיל בלבד משוויים האמיתי של הפסלים. לפיכך, אין למעשה חוזה מכר בין אגף המכס לבין יעקבי וזה האחרון לא רכש זכויות כלשהן בפסלים. (ד) יעקבי נהג בחוסר תום לב בכך שסירב להשיב את הפסלים לבעליהם לאחר שנודע לו שוויים האמיתי. תוצאתו של חוסר תום הלב היא ביטולו של חוזה המכר והשבת הפסלים לספירו. (ה) הוראות ס' 34א' לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המכר"), שעניינן מכירה על ידי רשות, אינן חלות על מכירת הפסלים, שכן בחוזה המכר נקבע כי הוראות חוק המכר לא יחולו על המימכר. (ו) ס' 34א' לחוק המכר אינו מועיל ליעקבי, שכן לא היתה תמורה ממשית בחוזה המכר לפיו רכש את הפסלים ויעקבי נהג בחוסר תום לב. בנוסף, ס' 34א' לחוק המכר אינו ממרק את הבעלות בפסלים מהפגם שנפל במכירתם, קרי, הטעות היסודית שהביאה למכירתם של הפסלים במחיר כה זעום. 27. המדינה טוענת בסיכומיה את הטענות העיקריות הבאות: (א) דין חוזה המכר להתבטל בהיותו מושתת על טעות משותפת לשני הצדדים לעיסקה. מדובר בטעות יסודית, לנוכח הפער העצום בין שוויים האמיתי של הפסלים לבין השווי בו הוערכו על ידי השמאי שטרית. גם שיקולי הצדק תומכים בביטול המכירה, שכן אין כל הצדקה לכך שיעקבי יתעשר בשיעור כה ניכר על חשבונם של אחרים, מה גם שכאשר נודע לו על שוויים האמיתי של הפסלים, הוא ניסה למכור אותם לצד שלישי בלי לדווח על כך לבעלים האמיתי. (ב) זכות הביטול של חוזה המכר נתונה למדינה בלבד, ולא לתובעים, שלא היו צד לחוזה. (ג) אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה, אלא בטעות הנוגעת למהותו של המימכר. (ד) חוק המכר בכלל, וס' 34א' לחוק המכר בפרט, אינם חלים על המקרה, לנוכח העובדה שהצדדים לחוזה התנו על הוראותיו של חוק המכר. (ה) בהעדר תמורה ממשית מצידו של יעקבי, לא חלה הוראת ס' 34א' לחוק המכר. (ו) גם במכירה לפי ס' 34א' לחוק המכר נדרש תום לב מצידו של הקונה, למרות שדרישת תום הלב אינה מעוגנת בלשונו של הסעיף. במקרה דנן, יעקבי נהג בחוסר תום לב בכך שהסכים למכור את הפסלים לגב' ווליש תמורת 15,000 דולר, אך חזר בו לאחר מכן וסרב אפילו להצעה למכור את הפסלים תמורת 25,000 דולר. (ז) לכשיבוטל חוזה המכר, יש להשיב את החזקה בפסלים למדינה, ולא לתובעים, שכן בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש], אין לעשות בפסלים כל פעולה אלא ברשותו של המכס, מה גם שהתובעים חייבים בתשלום מכס כדי לשחרר את הפסלים. (ח) לא נפל כל פגם מצידו של המכס בכך שהוציא את הפסלים למכירה. 28. יעקבי טוען בסיכומיו את הטענות המרכזיות הבאות: (א) האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של ס' 34א' לחוק המכר הוא לטהר את הזכויות הנמכרות במסגרת מכר כפוי על ידי רשויות המדינה. לפיכך, אין לחשוף את הרוכש לאפשרות שהעסקה תבוטל שנים לאחר ביצועה. (ב) ס' 34א' לחוק המכר יוצר מחסום משפטי השולל את היריבות בין הבעלים המקורי של הנכס לבין מי שרכש אותו במסגרת המכר הכפוי. (ג) במכירה לפי ס' 34א' לחוק המכר, בשונה ממכירה לפי ס' 34 לחוק המכר, לא נדרש תום לב מצידו של הקונה, ומכל מקום, אם הוא אכן נדרש, הרי שהמועד הקובע הוא מועד הרכישה, ולא מועד עתידי לאחר השלמת הרכישה. במקרה דנן, בעת השלמת הרכישה, פעל יעקבי בתום לב. (ד) ס' 34א' לחוק המכר הוא הוראה קוגנטית, שלא ניתן היה להתנות עליה בהוראות חוזה המכר שנכרת בין המדינה ליעקבי. (ה) הלכת דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 932 (להלן: "הלכת כנען"), עליה מסתמכים התובעים בתביעה הראשונה, אינה חלה בעניננו, שכן היא מתייחסת למכירה לפי ס' 34 לחוק המכר (תקנת השוק) ולא למכירה לפי ס' 34א' לחוק המכר (מכירה על ידי רשות). (ו) אין לתובעים זכות עקיבה אחר זכות הביטול של החוזה, הנתונה למדינה לבדה, מה גם שהמדינה ממילא התיימרה לעשות שימוש בזכות הביטול. (ז) לא נתונה למדינה זכות לבטל את החוזה, שכן המדינה ידעה את שוויים האמיתי של הפסלים, באמצעות מסמכי היבוא שלהם, אך התרשלה באופן מכירתם בכך שהתעלמה ממידע זה. (ח) אם היתה טעות מצידה של המדינה, הרי שהיא נכללת בגדרי הסיכון שהמדינה נטלה על עצמה במסגרת החוזה, שכן תכונותיהם ומצבם של הטובין הנמכרים על ידה במכרזים מסוג זה, אינם ידועים לה. (ט) חוזה המכר נכרת ביום 9.2.2004 והתביעה לביטולו הוגשה מקץ למעלה משנתיים, ביום 2.4.2006. ס' 13.4 לחוזה המכר קובע כי מועד הביטול מחמת טעות הינו בתוך 14 ימים ממועד סגירת המכרז. לפיכך לא ניתן לבטל את החוזה בחלוף זמן כה רב. גם ס' 20 לחוק החוזים מתנה את זכות הביטול בכך שהיא תופעל בתוך זמן סביר לאחר שנודע לצד המבטל על עילת הביטול. (י) עקרונות הצדק מחייבים את הותרת הפסלים ברשותו של יעקבי. מכל מקום, אם יוכרז על ביטולו של החוזה, יש לפסוק לזכותו של יעקבי פיצויים בגין עגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לו. דיון והכרעה בתביעה הראשונה 29. לצורך הכרעה בשאלת ההשבה, אין צורך לדון ולהכריע בכל אחת מבין הטענות הרבות והמקיפות שהעלו הצדדים בסיכומיהם. נדון איפוא אך ורק באותן טענות הדרושות באמת ובתמים כדי לקבוע למי נתונה כיום זכות הבעלות בפסלים. 30. התובעים טוענים כי נתונה להם זכות עקיבה אחר זכות הביטול של החוזה שנכרת בין המדינה ליעקבי, וזאת בהסתמך על הלכת כנען. בפרשת כנען נדון מקרה שבו מכרה סוחרת בשוק הפשפשים ביפו, גב' מרים מזרחי, שתי תמונות לסוחרת אחרת בשוק הפשפשים, היא גב' זהבה כנען, תמורת 250 ש"ח. הן המוכרת והן הקונה סברו כי מדובר בתמונות חסרות כל ערך אמנותי. לימים התברר לגב' כנען כי מדובר בתמונות יקרות ערך של הצייר ראובן, ששוויין 115,000 דולר, וזכות הבעלות בהן היתה נתונה לממשלת ארה"ב. המוכרת, גב' מזרחי, לא היתה מעוניינת לבטל את חוזה המכר, למרות שברור היה כי בעת ביצוע העיסקה, הן המוכרת והן הקונה לא היו מודעות לשוויין הרב של התמונות. הקונה, גב' כנען, טענה כי ממשלת ארה"ב אינה צד לחוזה המכר ולכן אין היא יכולה לעשות שימוש בזכות הביטול של החוזה מחמת טעות, הנתונה לגב' מזרחי לבדה. טענה זו נדחתה, ונפסק כי ישנן נסיבות בהן תינתן לבעלים המקורי של הנכס זכות עקיבה אחר זכות הביטול של חוזה המכר, על מנת שזה יוכל לממש את זכות הביטול כאשר המוכר אינו עושה כן. טעמו של דבר הוא שבמקרים מסוג זה, אין למוכר אינטרס להפעיל את זכות הביטול, שכן גם אם יבטל את החוזה, הוא לא יקבל את הנכס לידיו, אלא הנכס יחזור לבעליו המקורי, הואיל והמוכר עצמו לא רכש את הנכס בתנאים של תקנת שוק. דא עקא, בעניננו, המוכרת- מדינת ישראל- דווקא מבקשת לעשות שימוש בזכות הביטול הנתונה לה לפי ס' 14 לחוק החוזים. ממילא אין צורך להשתמש בדוקטרינה של זכות העקיבה אחר זכות הביטול כדי שהתובעים הם שיפעילו זכות זו. יצויין בהקשר זה כי יכול היה להיווצר מצב שבו התובעים יקדימו את המדינה ויעתרו לביטולו של החוזה בטרם עשתה כן המדינה, דבר שהיה מעורר את השאלה האם בכל זאת יש לאפשר לתובעים להפעיל את זכות הביטול במקומה של המדינה, אלא שלא זה מצב הדברים בעניננו. עיון בכתב התביעה המתוקן של התובעים מגלה כי הם לא עתרו בגדרו להפעלתה של זכות הביטול במקומה של המדינה. הפועל היוצא הוא שהמדינה הקדימה אותם בענין זה, ובמסגרת התביעה השניה היא עתרה לביטולו של החוזה, בטרם עשו כן התובעים. רק לאחר מכן ביקשו התובעים להפעיל את זכות העקיבה. הסיבה שבגינה מבקשים התובעים לעשות שימוש בזכות הביטול הנתונה למדינה, היא שהמדינה ביקשה לעשות שימוש בזכות זו באיחור רב מאוד, ועוד נעמוד על כך בהמשך. התובעים מבקשים למעשה לְמַרֵק את זכות הביטול מן הפגמים שנפלו בהתנהלותה של המדינה, אלא שרצון זה כשלעצמו אינו מצדיק את הסטייה מן הכלל לפיו רק צד לחוזה הוא שרשאי לבקש את ביטולו מחמת פגם בכריתתו. לפיכך, אין לאפשר לתובעים להפעיל את זכות הביטול במקומה של המדינה. 31. התובעים והמדינה גם יחד טוענים כי ס' 34א' לחוק המכר אינו חל בעניננו, שכן בס' 17.1 לחוזה המכר, נקבע כי "הוראות חוק המכר, התשכ"ח- 1968 לא יחולו על מכירתם של פריטי הממכר, ובכל הקשור לחוזה המכר ומסמכי המכרז, תקופתם, פרשנותם ויישומם." הם מצביעים גם על העובדה שס' 4(ב) לחוק המכר קובע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים." מכאן שחוק המכר הוא דיספוזיטיבי, והצדדים היו רשאים להתנות על הוראותיו, לרבות על הוראת ס' 34א' לחוק. אינני מקבל טענה זו. לטעמי, הוראת ס' 34א' לחוק המכר היא הוראה קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה. יתר על כן, אינני סבור כי כאשר הצדדים לחוזה המכר ביקשו להתנות על הוראות חוק המכר, הם התכוונו גם להתנות על הוראת ס' 34א'. ס' 34א', שכותרתו "מכירה על ידי רשות", קובע: "נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי." הוראה זו אינה מתייחסת לחיובים ההדדיים בין הצדדים לחוזה, אלא עניינה בתוצאה הקניינית שיש לעסקת המכר כלפי כולי עלמא. לפיכך, אין זה ראוי לאפשר לצדדים להתנות עליה. בצדק טוען יעקבי בסיכומיו כי האינטרס המובהק של ס' 34א' לחוק המכר הוא הקניית זכות בעלות נקייה למי שרוכש נכס במכירה על ידי רשות ולכן יש לראות בה הוראה קוגנטית שאינה בת התנאה. זו גם עמדתם של המלומדים א' זמיר, בע' 144 לספרו חוק המכר, התשכ"ח- 1968, וז' צלטנר, בע' 147 לספרו חוק המכר, התשכ"ח- 1968, המצוטטים בס' 96 לסיכומיו של יעקבי. יתר על כן, אין זה סביר שהצדדים לחוזה הספציפי שבפנינו התכוונו להתנות על הוראה זו, שהרי איזה אינטרס היה להם לגרוע מתוקפה של העסקה ומאופייה המְמַרֵק? מדוע שקונה יטרח לרכוש טובין במכירה כזו, שמעצם טיבה היא מכירה כפוייה בניגוד לרצונו של הבעלים או שלא על דעתו, אם בכך הוא חושף את עצמו מניה וביה לתביעת השבה של הבעלים, ביום מן הימים? הרי אחד היתרונות הגדולים, הן מבחינת הרשות המוכרת והן מבחינת מי שקונה טובין במכירה על ידי רשות, נעוץ בכך שקניה כזו נקיה מזכויותיו של הבעלים המקורי. גם בדברי הצעת חוק המכר (תיקון) התשל"א- 1971 נאמר כי "המטרה היא שאנשים יוכלו להשתתף כקונים במכירות אלה, בלי לחשוש מזכויות עדיפות במטלטלין." ראה גם את דברי המלומד מיגל דויטש, בספרו קניין כרך ד' (התשס"ז- 2007), בע' 296, המצוטטים בסיכומי יעקבי. אין ספק שמירוק הממכר מכל זכות של הבעלים הקודם היה אינטרס הדדי, הן של המדינה והן של יעקבי, ולכן לא סביר שהתכוונו לבטל את אופייה הייחודי של רכישה לפי ס' 34א' לחוק המכר. 32. התובעים טוענים כי הוראת ס' 34א' לחוק המכר אינה מועילה ליעקבי, שכן לא היתה תמורה ממשית בחוזה המכר שמכוחו רכש את הפסלים מן המדינה. בענין זה הם מסתמכים על דעת הרוב בפרשת כנען. מנגד, יעקבי טוען כי הלכת כנען אינה חלה בעניננו, שכן היא מתייחסת למכירה לפי ס' 34 לחוק המכר (תקנת השוק) ולא למכירה לפי ס' 34א' לחוק המכר (מכירה על ידי רשות). לדידו, ההצדקה העומדת בבסיסם של סעיפים אלה אינה אותה הצדקה: ההצדקה למירוק נכסים לפי ס' 34 לחוק המכר תלוייה בתום ליבו של הקונה, ואילו ההצדקה למירוק נכסים לפי ס' 34א' לחוק המכר יסודה בעצם המכירה על ידי רשות על פי דין. לפיכך, במכירה לפי ס' 34א' לחוק המכר, אין צורך בקיומה של תמורה אובייקטיבית, אלא בקיומה של תמורה שתהלום את דרישות התמורה שהציבה הרשות עצמה. אינני מקבל טענה זו של יעקבי. בהלכת כנען נקבע ברוב דעות, בין השאר, כי נדרשת תמורה ריאלית (במובן האובייקטיבי, ולא במובן הסובייקטיבי) עבור הממכר על מנת שהקונה ייהנה מהגנתה של תקנת השוק (שופטי המיעוט סברו אחרת). דרישה זו אינה נובעת אך ורק מדרישת תום הלב המכוונת כלפי הקונה, ולכן אין היא ייחודית לתקנת השוק לפי ס' 34 לחוק המכר, להבדיל ממכירה על ידי רשות לפי ס' 34א' לחוק המכר. הדרישה לקיומה של תמורה ממשית נעוצה בהגדרת המונח "מכר" בס' 1 לחוק המכר: "הקניית נכס תמורת מחיר". כדברי כב' השופט חשין בפרשת כנען: "משידענו כי רכישה בתנאי שוק פתוח אמורה להתגבר על זכות הקניין של הבעלים - בבחינת קניין המַכֶּה קניין - נוסיף ונדע, כך דומה עליי, כי חייבת שתהא תמורה ממשית כיסוד בלעדיו-אַיִן להיווצרותו ולקיומו של הקניין המַכֶּה." (ע' 698) לדעה זו הצטרפו גם כב' הנשיא ברק (ע' 692) וגם כב' השופט אור, שציין כי: "הגישה שלפיה יש לפרש את דרישת התמורה באופן "סובייקטיבי", מובילה בנסיבות העניין לתוצאה קשה. ...לו לצורך הכרעה במחלוקת בין בעלי-הדין היה עליי לבחור בין אחת משתי הגישות הנ"ל, הייתי מעדיף את זו הדוגלת בצורך בתמורה משמעותית מבחינה אובייקטיבית על-אף הקשיים שדרך זו מעוררת כמבואר לעיל." (ע' 684- 685). אף כב' השופטת שטרסברג-כהן סברה כי נדרשת תמורה ממשית, אך לטעמה, התמורה הממשית היא אינדיקציה למידת ההסתמכות על העיסקה בתום לב, ובנוסף, היא דרושה לשם מיזעור הנזק, שהרי בהעדרה של תמורה ממשית, שלילת הבעלות מן הבעלים המקורי תגרום לו נזק העולה לאין ערוך על זה שייגרם לקונה אם הנכס יישלל ממנו (ע' 716). ואכן, גם בעניננו, שלילת הבעלות מספירו תגרום לה נזק בשיעור שוויים הריאלי של הפסלים, בעוד שהנזק היחיד שייגרם ליעקבי אם הפסלים יילקחו מידיו הוא אובדן "מתת השמיים" כהגדרתה של כב' השופטת שטרסרבג- כהן. 33. יצויין כי הלכת כנען אינה מצומצמת לדלת אמותיו של ס' 34 לחוק המכר, כפי שטוען יעקבי, שכן הדרישה לתמורה ריאלית על מנת שישתכלל חוזה מכר, חלה לגבי כל עסקת מכר, ולא רק לגבי עסקאות לפי ס' 34 או 34א' לחוק המכר. גם פרופ' אייל זמיר סבור כי: "על מנת שהחוזה יהיה חוזה מכר נדרש יחס כלשהו של שקילות אובייקטיבית בין התמורות ובעיקר התייחסות של הצדדים אל התמורות השקולות בנסיבות הענין." (ראה ספרו חוק המכר, תשכ"ח- 1968, ע' 53). עצם העובדה שגם יעקבי וגם המכס סברו בתום לב שהתמורה שמציע יעקבי עבור הפסלים היא תמורה ריאלית (שהרי המכס הניח כי שוויים של הפסלים הינו 1,500 ₪ בלבד, וכך מן הסתם הניח גם יעקבי), אינה משנה, שכן המבחן שנקבע בפרשת כנען הוא מבחן של תמורה ריאלית לפי מבחן אובייקטיבי. ברור כשמש כי תשלום של 2,639 ₪ עבור פסלים ששוויים נע בין 97,000 יורו (כ- 534,000 ₪), לפי ההערכה הנמוכה ביותר, לבין 190,000 יורו (כ- 1,045,000 ₪), לפי ההערכה הגבוהה ביותר, אינו יכול להחשב בשום צורה ואופן כתמורה ריאלית במובן האובייקטיבי. מדובר בתשלום תמורה המהווה במקרה הטוב, חמישה פרומיל מערכם האמיתי של הפסלים, ובמקרה הרע, שניים וחצי פרומיל בלבד. 34. גם אם הייתי מקבל את טיעונו של יעקבי לפיה דרישת התמורה הריאלית נועדה להבטיח קיומו של תום לב מצד הקונה, ובמקרה דנן יעקבי ביצע את הרכישה בתום לב, לא היה בכך כדי להועיל לו. הסיבה לכך היא שגם בפרשת כנען לא היה חולק כי הקונה, גב' כנען, נהגה בתום לב ואף במידה רבה של חסידות, שכן לאחר שגילתה את טיבן האמיתי של התמונות שרכשה, היא היתה זו שפנתה למשטרה ובכך הביאה על עצמה את ההליך המשפטי שבסיומו נשללה בעלותה בתמונות. כל זה לא הועיל לה. משמע, גם אם אניח כי מלכתחילה הסיבה העקרונית לדרישת התמורה הריאלית בס' 34 לחוק המכר (ובעניינו, בס' 34א' לחוק המכר) יסודה בדרישת תום הלב, הרי שתום ליבו של הקונה הספציפי אינו מועיל לו מרגע שלא שילם תמורה ריאלית, כפי שלא הועיל לקונה בפרשת כנען. 35. זאת ועוד, בין שאר השיקולים שיש להביא בחשבון בענין זה, לא נפקד גם שיקול הצדק, אותו תיאר כב' השופט חשין באופן הבא: "הצדק היה לנו כעמוד ענן יום וכעמוד אש לילה להורותנו הדרך, ובחומר מן הצדק נמלא את המסגרות שהדין מניח לפנינו - את המסגרות ואת החללים באותן מסגרות. נפתח בצדק ונסיים בצדק." (פרשת כנען, בע' 695). אינני סבור כי שורת הצדק עולה בקנה אחד עם מצב שבו יזכה יעקבי במתת שמיים שכזו. כאשר ניגש יעקבי למכרז של המכס, הוא לא צפה ולא היה אמור לצפות זכייה מעין זו, שיסודה בתקלה חמורה ביותר שנפלה אצל מי שהיו מופקדים על ביצוע המכירה. גם כשמדובר במכרז מסוג זה, בו קיימת ציפייה מצד המשתתפים לקצור רווח משמעותי במקרה של זכייה, הרי שקבלת נכס ששוויו פי מאתיים עד פי ארבע מאות מהסכום ששולם, אינה מצוייה במתחם הציפיה הלגיטימי של חיי מסחר תקינים. השתתפות במכרז של המכס אינה דומה לרכישת כרטיס הגרלה של מפעל הפיס, שבה תמורת תשלום סכום של מה בכך רוכש המשתתף את הסיכוי הלגיטימי לזכות במיליוני ₪. ס' 34א' לחוק המכר לא נועד להגן על זכיות מהסוג שבפנינו ולא זו התכלית שהוא אמור לשרת. מדיניות משפטית ראויה תמנע איפוא זכיות מסוג זה, גם כאשר הקונה פעל בתום לב בעת הרכישה. עמד על כך כב' השופט חשין בקשר לס' 34 לחוק המכר, אך הדברים יפים גם לגבי ס' 34א' לחוק המכר: "נראה לי כי תקנת השוק נוסח ישראל מבקשת לפרוש עצמה - ואכן פורשת היא עצמה - על עיסקת רכישה "רגילה". "רגילה", קרא: רגילה מכל בחינה למעט הבחינה הקניינית שתקנת השוק נועדה לעניינה ... נוסיף כי עיסקה תהא עיסקה רגילה גם אם התואר "מציאה" יכול שייקרא עליה, ובלבד שהיחס עלות-שווי אינו מפקיע עצמו מגדרי המושג "מציאה". הנה הוא קונה שעשה עיסקה רגילה - בתנאי שוק פתוח - ולאחר הסתיים העיסקה ותשלום המחיר קופץ עליו רוגזו של הבעלים המבקש לטרוף את הנכס מידו. על קונה מעין-זה מבקש החוק להגן. החוק לא נועד להגן על מי שרכש נכס ששוויו למעלה מ-100,000 דולר עבור 250 ש"ח. בחלוקת הצדק שבין בעלי-הדין המעורבים אין כל צדק שהחוק יגן על רוכש נכס כְּזֶה האחרון." (פרשת כנען, בע' 698). וראה גם דברי כב' השופט אור באותו ענין: "קשה להצדיק תוצאה שלפיה התמונות תעבורנה לבעלות הקונה שרכשה אותן בסכום כה זעום. "העברה" כזו של נכס מידיו של הבעלים המקורי לידיו של הקונה אינה משרתת את היעד של קידום יעילות חיי המסחר ותפקודם, וברמה של צדק חלוקתי היא תוצאה קשה ובלתי מוצדקת." (שם, בע' 684 -685) וכפי שציינה כב' השופטת שטרסברג- כהן: "במקרה כזה קשה למצוא הצדקה ערכית, חברתית, כלכלית, משפטית או אחרת לשלילת הציורים הגנובים מבעליהם והעברת בעלות נקייה בהם לקונה. הקושי נעוץ בנסיבות שבהן נוצרה תחרות בין זכות הקונה, שקנתה חפץ בשוק הפשפשים במחיר זניח מתוך מחשבה שהנכס חסר ערך של ממש, לבין זכות הבעלים המקורי בנכס יקר הערך שנגנב. נראה לי כי במצב כזה אין המשפט אמור להושיט סעד השולל את הנכס מבעליו המקורי ומשאירו בידי הקונה כמתת שמים (windfall), וניתן לראות בכך התעשרות שלא כדין של הקונה על חשבון הבעלים המקורי. בתחרות שבין זכות הקניין של הבעלים, שהיא זכות בעלת מעמד חוקתי, לבין זכותה הפגומה של הקונה בנכס הגנוב המועבר אליה על-ידי מי שהבעלות איננה בידו, נראה כי בעיקרון, על זכות הקניין של הבעלים לגבור. גם מבחינת הצדק החלוקתי ומזעור הנזק נראה כי השארת הציורים יקרי הערך בידי הקונה ושלילתם מבעליהם אינן עושות צדק בין הצדדים וגם אינן משרתות את האינטרס הציבורי ..." (שם, בע' 715). 36. סיכומו של דבר, לנוכח התמורה הזעומה ששילם יעקבי עבור הפסלים, המהווה לכל היותר חמישה פרומיל משוויים האמיתי, אין הוא יכול ליהנות מהגנתו של ס' 34א' לחוק המכר. ממילא, לא פקעה בעלותה של ספירו בפסלים והיא זכאית להשבתם לידיה מכח זכותה הקניינית בהם. 37. הואיל והצדדים הרחיבו את טיעוניהם בשאלת תום ליבו של יעקבי, ועל אף שהדבר אינו נדרש לצורך הכרעתי, אוסיף ואציין להשלמת התמונה, כי למרות שס' 34א' לחוק המכר, בשונה מס' 34 לחוק המכר, אינו מציין כי הקונה נדרש לפעול בתום לב על מנת ליהנות מהגנתו של ס' 34א', הרי שבית המשפט העליון קבע כי גם ברכישה לפי ס' 34א' לחוק המכר נדרש תום לב מצידו של הקונה. הדבר נקבע בבג"ץ 2274/99 שפיר נ' בית-הדין הרבני האזורי רחובות (2001) , פ"ד נו(1) 673, בעמ' 714 (פורסם גם בנבו): "... פירוש הדברים הוא זה שהקונה במכירה על-ידי רשות, כהוראת סעיף 34א לחוק המכר, חייב שיהא תם-לב במעשה הקנייה, הגם שדרישת תום-לב אינה מפורשת בחוק. וקונה העושה שלא בתום-לב, לא יזכה בזכות שסעיף 34א מזכה בה קונה. דרישת תום-לב נספגה, כאמור, אל תוכה של הוראת סעיף 34א לחוק המכר, הפכה ליסוד יוצר בצופן הגנטי שלה, והיעדר תום-לב במעשה קנייה לפי סעיף 34א יש בו כדי לסכל את מעשה המכירה." 38. יחד עם זאת, מקובלת עליי טענתו של יעקבי לפיה דרישת תום הלב לפי ס' 34א' לחוק המכר צריכה להתקיים במועד ביצוע הרכישה, ולא גם לאחר מכן, לעולם ועד. ניתן ללמוד על כך בדרך ההיקש מס' 34 לחוק המכר, הקובע מפורשות כי תום הלב צריך להתקיים בעת ביצוע הקנייה וקבלת החזקה: "... ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב." על כן, די בכך שיעקבי פעל בתום לב בעת ביצוע הרכישה (יעקבי לא ידע ולא יכול היה לדעת באותה שעה מהו שוויים האמיתי של הפסלים), על מנת שיקיים אחר דרישת תום הלב לפי ס' 34א' לחוק המכר. גם אם אניח לצורך הענין כי ניתן לייחס ליעקבי חוסר תום לב בכך שסירב להחזיר את הפסלים לספירו לאחר שנדרש על ידה לעשות כן, הרי שאינני סבור כי היה בכך כדי להפקיע ממנו בדיעבד את זכויותיו בפסלים, לו שילם תמורה ריאלית עבורם, שכן תום ליבו של יעקבי צריך להבחן לענין ס' 34א' לחוק המכר, במועד הרכישה, ולא במועד מאוחר יותר. אכן, ס' 6 לחוק המכר קובע כי יש לעשות שימוש בתום לב בזכות הנובעת מחוזה המכר, והוראה זו חלה בלא מגבלה של זמן, אך עדיין יהא זה מרחיק לכת מדי להפקיע בדיעבד את זכות הקניין ממי שעמד בתנאיו של ס' 34א' לחוק המכר בעת ביצוע הקנייה, רק משום שעמד במועד מאוחר יותר על זכותו זו, אל מול הבעלים הראשון. יש מידה רבה של צדק בטענתו של יעקבי בסיכומיו, לפיה חובת תום הלב אינה עומדת בפני עצמה באופן שיש בו כדי ליצור חיוב יש מאין, אלא מדובר בחובה שהיא יסוד נלווה לנורמות וחובות המוטלות על פי דין, ולכן תוכנה והיקפה של החובה נגזרים מהוראות הדין אליהן היא נלווית (ראה גם את דברי המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן, בספר חוזים (כרך ג') ע' 366, המצוטטים בס' 68 לסיכומי יעקבי). 39. בהקשר זה יש להעיר כי עצם סרובו של יעקבי למכור את הפסלים תמורת 15,000 דולר ולאחר מכן אף תמורת 25,000 דולר, לידיה של איטי ווליש, נציגת בוימר את מודל, אינו מעיד על חוסר תום לב מצידו, שכן אין כל ראיה או אפילו טענה, שגב' ווליש סיפרה לו שהיא פועלת בשמם של הבעלים. למעשה, סביר להניח כי אפילו לתובעים היא לא סיפרה על פעילותה זו, והא ראיה, גב' ווליש חתמה על זכרון דברים עם יעקבי כבר ביום 18.3.2004, אך אפילו שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 2005, בעת הגשת התביעה הראשונה, לא ידעו התובעים מיהו אותו רוכש אלמוני שקנה את הפסלים, מה שמעיד כי גב' ווליש לא גילתה להם את זהותו למרות שזו כבר היתה ידועה לה זה מכבר. סרובו של יעקבי למכור איפוא את הפסלים לגב' ווליש, מבלי שיידע כי היא מנסה להחזיר את הפסלים לבעלים המקורי, אינו מהווה איפוא חוסר תום לב מצידו ביחסים שבינו לבין התובעים. דיון והכרעה בתביעה השניה 40. נדון כעת בתביעת ההשבה של המדינה, המבוססת על טעות מצידה בכריתתו של חוזה המכר. עם זאת, דיון זה לא משנה את העובדה שדינם של הפסלים להיות מוחזרים לספירו, לנוכח קביעתנו הקודמת, לפיה קניינה בפסלים לא פקע. 41. ראשית לכל, אין ספק כי נפלה טעות יסודית אצל רשויות המכס בכך שהציעו את הפסלים למכירה תמורת סכום זעום של 1,500 ₪. אלמלא טעות זו, המדינה לא היתה מתקשרת בחוזה עם יעקבי. זה האחרון טוען בסיכומיו כי המדינה היתה יכולה לדעת מהו שוויים האמיתי של הפסלים, לו אך עיינו הגורמים הנוגעים בדבר במסמכי היבוא שהיו אמורים להתלוות לפסלים. אכן, אין ספק כי תקלה חמורה היא שאיפשרה את מכירת הפסלים תמורת סכום כה זעום, ולצורך הענין אניח כי מדובר ברשלנות רבתי של המדינה, שכן גם אם הסתמכה בתום לב על חוות דעתו של השמאי שטרית בענין זה, הרי שלכאורה, מתוך עיון במסמכי היבוא, ניתן היה לעמוד על כך שמדובר בפסלים יקרי ערך: במסמכים אלה רשמו התובעים כי שוויים של הפסלים הינו 104,000 יורו. יחד עם זאת, עצם העובדה שרשלנותה של המדינה היתה אחד הגורמים לטעות שטעתה (ועוד יהיה צורך לברר בהליך נפרד מהי תרומתם של המעורבים האחרים בפרשה), אין בה כדי לשנות את העובדה שבסופו של דבר מדובר בטעות, כמשמעות מונח זה בחוק החוזים. חוק החוזים אינו מבחין בין טעות שיסודה ברשלנות מצידו של הצד שטעה, לבין טעות שאינה כזו. התוצאה המשפטית היא אותה תוצאה. לכל היותר, רשלנותה של המדינה יכולה להיות מובאת בחשבון במסגרת שיקולי הצדק שיש לשקול לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים, כאשר בית המשפט מחליט האם מן הצדק לבטל את החוזה מחמת אותה טעות. 42. אין גם ספק כי טעותה של המדינה אינה טעות בכדאיות העיסקה, כמשמעות מונח זה בס' 14(ד) לחוק, אלא מדובר בטעות לגבי מהותו, טיבו ותכונותיו של הממכר. זוהי טעות ביחס למושא החוזה. הדבר דומה לטעות שטעו הצדדים בפרשת כנען, כאשר סברו כי מדובר בתמונות "קיטש", ולא בתמונות בעלות ערך אמנותי. גם בעניננו, לא היתה כוונה של המדינה ויעקבי לעשות עיסקה בפסלים בעלי ערך אמנותי. למעשה, גם יעקבי אינו טוען כי ענין לנו בטעות בכדאיות העסקה. על ההבחנה בין טעות יסודית לגבי טיבו של הממכר לבין טעות בכדאיות העיסקה, עמד בית המשפט העליון בפרשת ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי (1977) פ"ד לב(1) 231 - פורסם גם בנבו: "אילו נתקבלה טענתו של בא-כוח המערער היינו מגיעים לתוצאה שהדעת אינה סובלתה, שלפיה כל טעות בעסקת מכר אינה אלא טעות בכדאיות העסקה. בדרך-כלל ניתן לומר שטעות מתבטאת בסתירה שבין המצב העובדתי או המשפטי המוצהר לבין אותו המצב לאשורו, ואילו טעות בכדאיות של עסקה משמעה טעות רק ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעסקה. ברור שיכול קונה בעסקת מכר לטעות בענין שווי הממכר, אך ברור גם שטעותו יכולה להתייחס לענינים אחרים כגון: תיאורו של הממכר, תכונותיו וכיוצא באלה. משהוטעה קבלן לחשוב שהוא רוכש מגרש בעל תכונות מסויימות, ותכונות אלה אינן קיימות למעשה, אין לומר שטעותו היא "בכדאיות העסקה" בלבד." 43. אינני מקבל את טענתו של יעקבי, לפיה טעות מסוג זה של המדינה היתה בגדר הסיכונים שהיא קיבלה על עצמה במסגרת המכרז. יפים לעניננו דברי כב' השופט אור, בפרשת כנען הנ"ל: "תנאי סף לכך שדיני הטעות יחולו הוא שהצד הנפגע לא נטל על עצמו את הסיכון לקיום המצב העובדתי המגלם את הטעות או להיווצרותו. אם המוכרת נטלה על עצמה סיכון כאמור, ישלול הדבר את זכאותה לבקש את ביטולו של ההסכם עקב הטעות. נקודת המוצא לבחינת הקצאת סיכונים בין הצדדים מצויה בחוזה עצמו. אחד מן הצדדים לחוזה יכול ליטול עליו במפורש את הסיכון לקיומה של טעות. לעתים גם כאשר החוזה שותק בעניין זה, כמו במקרה דנן, יהיה זה סביר בנסיבות המקרה להטיל עליו את הסיכון להתרחשות טעות ... טעותן של המוכרת והקונה הייתה טעות מהותית. טעות במהות, כדוגמת זו שבענייננו, חורגת בדרך-כלל מגדר הסיכונים שהצדדים לחוזה נוטלים על עצמם במפורש או במשתמע. סביר להניח כי ברוב המקרים לא יצדיקו הנסיבות לייחס נטילת סיכון להתרחשות טעות מסוג זה לצד הנפגע ..." (ע' 667). לענין זה יש להבחין בין הסיכונים שיעקבי קיבל על עצמו לפי החוזה, לבין אלו שהמדינה קיבלה על עצמה, שכן חוזה המכר איננו סימטרי. בס' 7 לחוזה נקבע כי המדינה אינה אחראית למצבו או טיבו של הממכר וכי הוא עלול להיות פגום. לפיכך, אם היה מתברר בסופו של יום כי הפסלים הם נטולי כל ערך, ושוויים האמיתי אינו מגיע אפילו לסכום של 1,500 ₪ שנדרש עבורם, לא היה בכך כדי להצמיח ליעקבי עילה לביטולו של החוזה. מנגד, יש לזכור כי הסיכון שיעקבי נטל על עצמו היה מוגבל מאוד בסכום- 2,639 ₪ בצירוף מע"מ. אלו הם "כללי המשחק" שנקבעו בחוזה, ויעקבי קיבל אותם על עצמו. לא נובע מכך שהמדינה קיבלה על עצמה לשאת בסיכון לנזק בסכום עתק שנע בין כ- 534,000 ₪ (לפי החלופה הנמוכה) לבין 1,045,000 ₪ (לפי החלופה הגבוהה). על כן, אם מחמת טעות, המדינה היתה מוכרת ליעקבי יהלומים במקום חרוזי זכוכית, לא היתה זו טעות שבאה בגדר הסיכונים שהמדינה קיבלה על עצמה. ברי כי במכירות מסוג זה, הנחת המוצא המשותפת למדינה ולקונה גם יחד היא שייתכנו עסקאות ב"מחיר מציאה" מבחינתו של הקונה. יחד עם זאת, הכל הוא ענין של מידה ודרגה, ו"מציאות" מהסוג של המקרה הנוכחי אינן בגדר הסיכונים שיש לייחס למדינה נכונות ליטול אותם. יפים לענין זה דברי כב' השופט חשין בפרשת כנען הנ"ל: "גם אם אסכים לאמירתו של חברי על דבר "קניית מציאה" בשוק פשפשים - ומי מאתנו לא ניסה, והצליח או שלא הצליח, לקנות "מציאה" בשוק פשפשים - יהא זה אינוס הלשון אם נתאר קניית נכס ששוויו 115,000 דולרים בסכום של 250 ש"ח כ"מציאה". מעשה-מקנה מעין-זה אינו "מציאה". ניתן לתארו בתיאורים אחרים - אוהדים פחות - בייחוד לאחר שמתחוור לקונה מה קיבל תמורת מה ששילם, ושומר הוא את הדבר בלבו." (ע' 697). 44. יעקבי טוען כי עילת הביטול היחידה העומדת למדינה היא לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים, ולא לפי ס' 14(א) לחוק החוזים. טענה זו בדין יסודה, ודומה שגם המדינה מסכימה עימה בסיכומיה. וכך קובעים סעיפים 14(א) ו- 14(ב) לחוק החוזים: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה." מכאן נובע שביטול החוזה עקב טעות שהצד השני ידע או היה עליו לדעת עליה, מקנה לצד שטעה זכות לסעד עצמי של ביטול החוזה, בהודעה חד צדדית מטעמו. לעומת זאת, כאשר הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות, הביטול טעון החלטה שיפוטית, ולא נתונה לצד שטעה הזכות לבטל את החוזה על דעת עצמו. לנוכח העובדה שיעקבי לא ידע ולא היה עליו לדעת על טעותה של המדינה, ולמעשה, מדובר בטעות משותפת לו ולמדינה גם יחד, חלה בעניננו הוראת ס' 14(ב) לחוק החוזים. 45. ס' 13.4 לחוזה קובע: "מבלי לגרוע מהוראות ס' 16 להלן יהא הנמען רשאי לבטל את חוזה המכר ... עקב טעות בתום לב ובלבד שביטול כאמור נעשה תוך ארבעה עשר ימים ממועד סגירת המכרז." יעקבי טוען כי לנוכח הוראה זו, לא ניתן לבטל את החוזה בחלוף זמן כה רב: חוזה המכר נכרת ביום 9.2.2004 והתביעה לביטולו הוגשה מקץ למעלה משנתיים, ביום 2.4.2006. אינני מקבל טענה זו של יעקבי. אני סבור כי תכליתה של הוראת ס' 13.4 לחוזה היתה לאפשר למדינה לבטל את החוזה גם מחמת טעות שאיננה טעות יסודית, קרי, טעות "רגילה", שס' 14 לחוק החוזים אינו מכיר בה כעילה לביטול החוזה. כידוע, לפי ס' 14 לחוק החוזים, רק טעות יסודית מקנה עילת ביטול לצד שטעה. מכאן שהמדינה ביקשה להוסיף לעצמה עילת ביטול מעבר למה שמקנה לה ממילא חוק החוזים, ולא ביקשה להגביל דווקא את הזכות שמוקנית לה על פי חוק החוזים. אך הגיוני הוא שביטול בשל טעות "רגילה" יוגבל לפרק זמן של 14 יום מעת סגירתו של המכרז, אך ביטול מחמת טעות יסודית צריך שיתאפשר בתוך גדרי הזמן שקובע חוק החוזים, כאשר המועד לכך מתחיל להמנות מיום הגילוי. בנוסף, אינני סבור שהיתה לצדדים כוונה לשלול מהמדינה את זכות הביטול במקרה של טעות יסודית רק משום שהטעות התגלתה לה לראשונה בחלוף למעלה מ- 14 יום מאז נסגר המכרז. איזה הגיון יש לשלול מן המדינה את האפשרות לבטל את החוזה, אם עילת הביטול התגלתה לה רק בחלוף תקופה זו? כמו כן, ספק רב בעיניי אם ניתן להתנות באופן שכזה על סעד הביטול לפי ס' 14 לחוק החוזים, בהיותו סעד קוגנטי. 46. ס' 20 לחוק החוזים קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה." מכאן שצד שטעה, ולא הודיע על ביטולו של החוזה מחמת הטעות תוך פרק זמן סביר לאחר גילוי הטעות, אינו רשאי עוד לבטל את החוזה ורואים אותו כמי שמחל על טעותו והשלים עם תוקפו של החוזה. יעקבי טוען כי במקרה דנן, הודעת הביטול ניתנה באיחור רב ולא בתוך פרק זמן סביר, ולכן לנוכח הוראת ס' 20 לחוק החוזים, אין לקבלה. אכן, אין ספק שהמדינה השתהתה באופן בלתי סביר בהגשת התביעה לביטול החוזה. הפנייה הראשונה אל המדינה בענין הפסלים שנמכרו, נעשתה כבר ביום 26.2.2004, במכתב של בוימר את מודל (נספח ב' לתצהירה של רות גרנות, עובדת המכס). לאחר מכן פנתה ספירו עצמה ביום 28.11.2004 במכתב למכס (נספח כ"ב לתביעה הראשונה). ביום 3.1.2005 נשלחה תשובתה של המדינה, לפיה הפסלים נמכרו תמורת 2,336 ₪ (למעשה, הסכום הנכון הינו 2,639 ₪), תוך פירוט של השתלשלות העניינים שקדמה למכירה (נספח כ"ב לתביעה הראשונה). מכאן שהעובדות כהווייתן היו ידועות למדינה לכל המאוחר ביום 3.1.2005. חרף זאת, תביעתה של המדינה לביטולו של החוזה הוגשה רק ביום 2.4.2006, קרי, שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר. לשיהוי זה לא נמצאה כל הצדקה. דא עקא, כאשר עסקינן בביטול חוזה על ידי בית המשפט לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים, לא חלה הוראת ס' 20 לחוק החוזים, שכן עניינה של זו הוא אך ורק בהודעת ביטול של צד לחוזה, קרי, במקרה שבו הצד שטעה עושה שימוש בסעד עצמי של ביטול. על כן, הואיל והמדינה לא נקטה בסעד עצמי של ביטול החוזה לפי ס' 14(א) לחוק החוזים, אלא הגישה תביעה לביטולו של החוזה על ידי בית המשפט, לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים, השיהוי הרב בהגשת התביעה הוא כשלעצמו אינו מכשיל את התביעה מניה וביה. יחד עם זאת, כפי שנראה בהמשך, לאיחור בלתי מוצדק זה נודעת חשיבות בבואו של בית המשפט לשקול האם מן הצדק לבטל את החוזה, ומהו הפיצוי שישלם הצד הטועה לצד השני בעקבות ביטולו של החוזה: "כאשר למתקשר עילה לבטל את החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר (סעיף 20 לחוק); בדומה לכך, כאשר הביטול תלוי ברשותו של בית המשפט, על-פי הסעיף 14(ב) לחוק. גם אז על מבקש הביטול לפנות לבית המשפט תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת ביטול; לא עשה כן, ישמש עניין זה שיקול בין שיקולי בית המשפט, אם צודק הוא לבטל את החוזה, ובאיזו מידה גרמה ההשהיה לשינויים בשטח, הפוגעים בצד האחר, ואשר היו נמנעים אלמלא הושהתה הפנייה לבית המשפט." (ע"א 406/82 ליאון נחמני נ' אהרן גלאור (1987), פ"ד מא(1) 494, 502 - פורסם גם בנבו). 47. משבאנו לכלל מסקנה כי עומדת למדינה עילת ביטול מחמת טעות יסודית, לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים, שומה עלינו להכריע האם מן הצדק להורות על ביטול החוזה, ואם כן, האם ראוי לחייב את המדינה בתשלום פיצויים ליעקבי. המדינה טוענת כי הצדק מחייב את ביטולו של החוזה, על מנת שהפסלים יוחזרו לרשותה, והיא תוכל לגבות בגינם את מיסי המכס שחבה לה ספירו. מנגד, יעקבי טוען שהצדק מחייב את הותרת חוזה המכר על כנו. הוא מניח (בטעות) כי תוצאה כזו תותיר את הפסלים ברשותו. כפי שנקבע בחלקו הראשון של פסק הדין, בכל מקרה הפסלים יילקחו מיעקבי ויוחזרו לספירו (למעשה, הם מוחזקים על ידה גם כעת, מכוחו של הסדר ביניים), משום שזכות הקניין של ספירו בפסלים לא פקעה, וזאת לנוכח אי קיומה של תמורה ריאלית מצידו של יעקבי, כנדרש לפי ס' 34א' לחוק המכר. באופן פרדוקסלי, במצב דברים זה דווקא ליעקבי יש אינטרס מובהק בכך שהחוזה יבוטל על ידי בית המשפט. טעמו של דבר הוא שרק בדרך זה הוא יהיה זכאי להשבת מה ששילם למדינה עבור הפסלים ואף יהיה זכאי לפיצוי השמור למי שהחוזה עימו בוטל עקב טעות של הצד האחר. לעומת זאת, אם החוזה לא יבוטל, יעקבי ייצא קירח מכאן ומכאן: הפסלים יישארו ברשותה של ספירו, שאינה חייבת דבר ליעקבי שכן חוזה המכר של יעקבי לא נכרת עימה אלא עם המדינה, ואילו בלא ביטולו של החוזה, המדינה לא תהא מחוייבת להשיב ליעקבי את מה ששילם לה עבור הפסלים, וגם לא תהא חייבת לפצותו בגין הטעות שטעתה. במקרה כזה, לבית המשפט לא תהא סמכות לפסוק לו דבר וחצי דבר. כמו כן, הותרת החוזה על כנו תביא לתוצאה אבסורדית, שבה החוזה לפיו רכש יעקבי את זכויותיו בפסלים עודנו שריר וקיים, אך מאידך, הבעלות בפסלים תיוותר אצל ספירו משום שקניינה בהם לא פקע מעולם. הדרך היחידה לאזן את המשוואה היא ביטולו של חוזה המכר. אשר על כן, בנסיבות שנוצרו, אני מורה על ביטולו של חוזה המכר, כמבוקש על ידי המדינה. כפועל יוצא מכך, על המדינה להשיב ליעקבי את מה ששילם לה על פי החוזה, קרי, סך של 2,639 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.2.2004. 48. אני סבור כי בנסיבות הענין, יש לפסוק ליעקבי פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה. לענין זה יש ליתן משקל לשיהוי הבלתי מוצדק של המדינה בתביעת ההשבה, עליו עמדנו לעיל, כמו גם לעובדה שהטעות של המדינה (או מי מטעמה) היא שגרמה לכל התסבוכת שהולידה את התביעות בין הצדדים. יעקבי לא הציג ראיות בענין הנזק שנגרם לו מחמת כריתתו של החוזה. יחד עם זאת, ברור שנגרם לו נזק כזה, למשל, טרדה, בזבוז זמן, הוצאות שכרה של המומחית עימה התייעץ בקשר לשוויים של הפסלים ושכר טרחת עו"ד שיעקבי נאלץ לשכור. צריך גם להביא בחשבון שיעקבי נהג בתום לב בעת ביצוע הרכישה, ואינני סבור כי העובדה שהתגונן מפני התביעות שהוגשו נגדו, תוך נסיון להסתמך על ס' 34א' לחוק המכר, מצדיקה הפחתה של הפיצויים המגיעים לו. בנסיבת אלה, ועל דרך האומדן, אני פוסק ליעקבי פיצויים בסך של 20,000 ₪, שישולמו על ידי המדינה. 49. המדינה טוענת כי עם ביטולו של החוזה, יש להשיב את הפסלים לחזקתה. אינני מקבל טענה זו. למדינה לא היתה מעולם זכות קניין בפסלים. גם ס' 65(ג) לפקודת המכס [נוסח חדש], המסמיך את גובה המכס למכרם, אינו מקנה למדינה זכות קניין בפסלים. אם היה למדינה זכות קניין בפסלים, לא היה ליעקבי צורך בס' 34א' לחוק המכר על מנת למרק את הפסלים מזכותה של ספירו. כאשר הפסלים היו ברשותה של המדינה, היתה לה זכות עכבון עליהם, ותו לא, עד לתשלום מיסי המכס החלים בגינם (ככל שחלים מיסים כאלה). הקניין בפסלים היה ונותר כל העת ברשותה של ספירו. גם החזקה בהם נתונה כיום בידיה. זכות העכבון של המדינה בפסלים פקעה מרגע שהפסלים יצאו מחזקתה ועברו לרשותו של יעקבי. בנסיבות אלה, אין הצדקה להורות על מסירתם של הפסלים לידיה של המדינה. מובן כי ככל שמוטלת על ספירו החובה לשלם מיסים בגינם, עליה לעשות כן, ובא כוחה של ספירו אף הודיע בס' 41 לסיכומי התשובה, כי ספירו תשלם את המיסים החלים על הפסלים, אם אכן היא אמורה לשלמם. 50. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך לדון בטענות נוספות שהעלו הצדדים בסיכומיהם. סוף דבר 51. סוף דבר, ניתנת בזאת הצהרה לפיה הבעלות בפסלים נתונה לספירו בלבד, ולה הזכות להחזיקם ולנהוג בהם מנהג בעלים לכל דבר וענין. הואיל והפסלים מצויים כיום ממילא בחזקתה של ספירו, אין צורך ליתן צו המורה ליעקבי להעביר את הפסלים לרשותה. כמו כן, אני מורה על ביטולו של חוזה המכר בין המדינה ליעקבי. המדינה תחזיר ליעקבי סך של 2,639 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.2.2004. כמו כן, המדינה תשלם ליעקבי פיצויים בסך של 20,000 ₪. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות משפט. 52. בטרם סיום אני מוצא לנכון לשבח את הצדדים על הסיכומים הממצים והיסודיים שהגישו, שהיו ערוכים למופת והקלו על מלאכת כתיבתו של פסק הדין. 53. התובעים יודיעו לבית המשפט תוך 30 יום האם לנוכח תוצאת ההליך הנוכחי, הם עומדים על ברור התביעה לסעדים כספיים, שטרם נדונה. תום לב