קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תושבות כתנאי זכאות לקצבת זקנה: השופטת נילי ארד עניינו של ערעור זה בשאלה האם ניתן להכיר במערערת "תושבת ישראל" כזכאית לקצבת זקנה אותה היא תובעת. לשם כך נדרשת הכרעתנו בשאלה המקדמית שהיא בליבת המחלוקת בין הצדדים - היכן ייקבע מרכז חייה של המערערת - האם בארצות הברית או בישראל. התביעה הראשונה המערערת, ילידת 1931 ובעלה יליד 1922, עלו לישראל מארצות הברית בשנת 1988 ולהם אזרחות ישראלית (להלן גם: בני הזוג). בתאריך 14.10.99 הגישה המערערת למשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) תביעה לקצבת זקנה. תביעתה נדחתה על ידי המוסד מן הטעם שאינה תושבת ישראל. תביעה שהגישה המערערת נגד החלטתו של פקיד התביעות נמחקה על ידי בית הדין האזורי בדצמבר 2000 "מאחר והתובעת הודיעה שלא תוכל להופיע לדיון בשל שהותה בחו"ל לצרכי טיפולים רפואיים של בעלה" . התביעה השנייה בתאריך 1.8.01 חזרה המערערת והגישה מחדש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום קצבת זקנה. תביעתה זו נדחתה אף היא, בהחלטת פקיד התביעות מיום 9.9.01 מן הטעם שלא הוכיחה כי היא "תושבת ישראל". נגד החלטה זו הגישה המערערת תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציג ציבור מר ראובן מרדכי; בל' 3264/02 ), בטענה כי מרכז חייה בישראל וכי על כן יש להכיר בה כתושבת ישראל הזכאית לקצבת זקנה. פסק דינו של בית הדין האזורי בתביעה השנייה השאלה שעמדה לבירור בפני בית הדין האזורי הייתה בדבר תושבותה של המערערת בישראל, לאחר שביום 9.9.01 דחה המוסד תביעתה לקצבת זקנה מהטעם שאינה תושבת. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת (להלן בסעיף זה: התובעת) כשעיקר ממצאיו ומסקנותיו היו אלה: "התובעת הגישה תביעתה לקצבה בשנת 2001. מחומר הראיות עולה כי בשנים שלפני כן, מאז 1997 לפחות, וגם לאחר מכן, התובעת מבלה בישראל כ40%, 50% מזמנה. כך למעט שנת 2003 שבה שהתה בארץ 149 ימים ובחו"ל 229 ימים. בני הזוג מתגוררים בדירה מושכרת בירושלים מאז עלייתם לישראל בשנת 1988. בבעלות בני הזוג דירת מגורים בישוב אפרת, אותה רכשו בשנת 1988 (צ"ל: בינואר 1998 - על כך אין חולק - נ.א.). בדירה זו מעולם לא התגוררו והיא מושכרת. זאת לטענתם, "בשל הקושי להגיע לירושלים בה הם עוסקים בלימודים ובפעילות התנדבותית." בני הזוג אינם עובדים ולא עבדו בישראל. יש להם חשבון בנק בארץ. בתקופות שהייתה בחו"ל עובדת התובעת ומתפרנסת כמתווכת דירות ומשתכרת כ-9,000$ בשנה. לבעלה ולה פנסיה חודשית בארה"ב ובבעלותה רכב בארה"ב. לבני הזוג אין דירה בבעלותם בארה"ב, שם הם מתגוררים בשכירות בדירה אותה החליפה התובעת מספר פעמים מאז מכרה את הדירה שהייתה בבעלותה. לבני הזוג ארבעה ילדים המתגוררים בארה"ב. שניים מנכדיה לומדים בישיבה בירושלים. בנסיבות אלה נקבע, כי התובעת "מחלקת את זמנה כמעט באופן שווה בין ארה"ב וישראל" וכי מכלול הנסיבות "מצביע על זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב"; על רקע זה, הוסיף בית הדין כי שני סממנים משמעותיים ומהותיים ביותר מטים את הכף לעבר ארה"ב כמרכז חייה של התובעת: "האחד, מקום עבודתה של התובעת. בארה"ב היא עובדת ומשתכרת כמתווכת דירות. בארה"ב אף יש בבעלותה רכב. בארץ היא עוסקת בפעולות התנדבותיות בלבד... השני - בני משפחתה של התובעת - ילדיה הנשואים ובני משפחותיהם, הגרים כולם באופן קבוע בארה"ב." מסקנת הדברים, בסיכומו של דבר הייתה, כי אין ניתן לקבוע שהמערערת תושבת ישראל לצורך הכרה בזכאותה לקצבת זקנה, ותביעתה נדחתה (להלן: פסק דינו של בית הדין האזורי). הערעור ערעורה של המערערת מכוון נגד פסיקתו של בית הדין האזורי ועיקרו בטענה כי מן הדין להכיר בה כ"תושבת ישראל" לצורך זכאותה לקצבת זקנה. זאת, נוכח מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה מכלול הנסיבות מצביע על "זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב" ולאור הרוחות החדשות ה"נושבות במשפטנו" והמגמישות ההכרה בקביעת מעמד של "תושבות". בהתייחס לעובדות המבססות זיקתה של המערערת לישראל והמצדיקות הכרה בה כ"תושבת ישראל", טענה כך: למערערת ולבעלה "זיקה נפשית, מעשית וכלכלית לישראל ועל כן יש להכירם כתושבים לכל דבר ועניין". המערערת עלתה לישראל "והיא רואה את מגוריה בארץ כמרכז חייה. למערערת דירה בארץ, בעלה והיא הם מתנדבים פעילים אשר תורמים רבות לקהילה, והיא מקריבה את החיים לצד ילדיה לטובת חייה בארץ, למשך מספר חודשים בשנה שלכל הדעות מהווים תקופה בלתי מבוטלת"; יש לראות ב"פעילות התנדבותית רחבת היקף בארץ כמעידה על מרכז חיים"; במקום מגורי ילדיה הבוגרים אין כדי להוות שיקול בכל הנוגע להכרה בתושבותה. "יתר על כן, למרות שילדיה של המערערת שוהים בחו"ל היא בוחרת לבלות מחצית מזמנה בארץ, עובדה המעידה על הקשר שלה לארץ"; לפי שנקבע בפסק הדין, המערערת תושבת ישראל "לפחות משנת 1996". נסיעותיה הקבועות לחו"ל מידי שנה וחזרה לארץ, ושהות בארץ למשך של מספר חודשים כל פעם מקנה לשהותה בחו"ל סממן של ארעיות וזמניות. בנוסף, טענה המערערת, כי אי הכרה בזכאותה לקצבת זקנה תגרור מאליה ביטול זכאותה לביטוח רפואי בישראל, ובכך יימנע למעשה המשך שהייתם בישראל, נוכח גילם המתקדם ומצב בריאותם. 6. המוסד לביטוח לאומי סמך על פסק דינו של בית הדין האזורי ועל טעמיו במסקנתו, כי המערערת לא הייתה "תושבת ישראל". עוד טען המוסד, כי יש לייחס משקל רב לדברי המערערת בהודעתה לחוקר המוסד מהם עולה כי מרכז חייה בארץ, אך אין באפשרותה להישאר בארץ "כי יש לי עבודה בחו"ל". עוד נטען, כי מכיוון שמרבית שנותיה של המערערת עברו עליה מחוץ לישראל, ורק בשנת 1988 עלתה לישראל "נטל ההוכחה כי הפכה תושבת ישראל כבד יותר". בנוסף, ולמעלה מן הנדרש, טען המוסד כי המערערת לא הייתה "תושבת ישראל" גם בתקופה מאז עלייתה בשנת 1988 עד ליום בו מלאו לה 60 באפריל 1991, הגם שתקופה זו לא הייתה מושא הערעור. זאת מכיוון ששהתה רוב הזמן בארצות הברית ובפרק זמן זה, בני הזוג לא עבדו בארץ וטרם רכשו דירה בישראל. דיון והכרעה 7. בדיוננו להלן נפתח במסגרת הנורמטיבית ולאורה נפנה לבחינת נסיבותיו של המקרה הנדון והמסקנה המשפטית המתבקשת הימנה. דרישת תושבות כתנאי מוקדם לזכאות לקצבת זקנה - ההיבט הנורמטיבי 8. בפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן גם: חוק הביטוח הלאומי או החוק) נקבעו התנאים להקמת הזכאות לקצבת זקנה והתשלומים על פיה. תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, לזכאות לקצבה, הינו היותו של המבוטח "תושב ישראל" (סעיף 240 לחוק). כמנהגו בחקיקה המסועפת בה נדרש להגדרת המושג "תושב ישראל", הותיר המחוקק מושג זה ללא הגדרה אף בפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי. על כן נדרשת פרשנות תכליתית למושג "תושב ישראל" בשים לב להיותו מושג מסגרת, רב פנים ותלוי הקשר. בהתאם, תיעשה פרשנותו על פי תכלית החוק בכללותו ולאור מטרותיה של ההוראה הספציפית בה הוא נטוע . עד שנפנה לפרשנותה של הוראת חוק זו נקדים ונעמוד בקצירת האומר על המגמה הפרשנית הנוהגת בפסיקתו של בית המשפט העליון, בפסיקתו של בית דין זה ובכתבי מלומדים. זה מכבר מקובלת הגישה הפרשנית הדינאמית והגמישה, המבוססת על נקודת המוצא לפיה אין לנתק את המשפט ממציאות החיים המשתנה, בהיותם כרוכים האחד במשנהו. לפי גישה זו "החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינאמית. יש להבינו באופן שישתלב ויקדם את המציאות המודרנית". עמד על כך חברי השופט פליטמן בפרשת ברכליס בדבריו אלה: "הפרשנות המשפטית של הוראת התיקון ביחס לטינטון חייבת להיות דינמית ומשתנה, ערה לשינויי האסכולה והעדכונים הרפואיים, לבל תהפוך לאנכרוניסטית ובלתי רלבנטית...". והוסיף חברי הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין נסימי כי הפרשנות התכליתית נותנת ביטוי אקטואלי לתכלית העומדת בלב הנורמה "לבל יהפוך החוק לאות מתה שאינה תואמת את שינויי העיתים". לאורה של הפרשנות התכליתית הדינאמית, אין לייחס פרשנות נוקשה ודווקנית למושג "תושבות". כך דרך כלל, כך במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עיתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה. במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגראלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני משפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של "העולם הגדול" בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עמם לקהילה הבינלאומית. 9. על רקע זה, מוצאת ביטויה המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח "תושב ישראל" אף בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגמלה, כגון בסעיפים 324 ו- 324א לחוק. זאת מתוך נקודת מוצא לפיה, עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים או ריפוי וכל כיוצ"ב, אין די בה כדי להסיט "מרכז חייו" של אדם מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ"תושב ישראל". הדברים נכוחים אף עת נדרשים אנו לפרשנותו של המונח "תושב ישראל" בסעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי, שהוא תנאי להיותו של אדם "מבוטח" לצורך קצבת זקנה. כך נפסק, כי אמות המידה להיותו של אדם "תושב ישראל" ייקבעו על-פי מטרותיו של הביטחון הסוציאלי בישראל שהן מיסודותיו של חוק הביטוח הלאומי ולאור תכלית ביטוח הזקנה שהוא "הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל". הלכה למעשה, מקובלת בפסיקתו של בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה מדיניות של הגמשת דרישת ה"תושבות" כתנאי לקבלת קצבת זקנה "נוכח מציאות החיים המשתנה שבאה לביטוי בהזדקנות האוכלוסייה ובהגברת ניידות המבוטחים בין המדינות" שתוצאתה "היווצרות קבוצה גדולה של אזרחים שהגיעו לגיל הקצבה ואינם מתגוררים דרך קבע במדינתם". מדיניות זו של הגמשת דרישת ה"תושבות" תוך התאמת הדין למציאות החיים ולשינוי העיתים מצאה ביטויה אף בפרשת נעמי דוידי . באותה פרשה קבע בית דין זה, כי בהעדר הגדרה ברורה למונח "תושב ישראל" בסעיף 240 לחוק יש להגדיר "תושבות" על פי תכליתה של קצבת הזקנה שהיא "לתמוך במי שהגיע לגיל מבוגר" ולאור מציאות החיים המשתנה. כפי שציינה סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין: "סגנון החיים משתנה. הניידות גוברת. יש להתחשב בכך, בעיקר כאשר מדובר בביטחון סוציאלי ובמשנה עוצמה כאשר מדובר בקצבת זקנה. רבים נודדים מארצם בגיל מבוגר מסיבות שונות ... לאור שינוי העתים יש להגמיש גם את דרישת התושבות לעניין זכויות מתחום המשפט הסוציאלי ובעיקר באשר לקצבת זקנה. לכן נשקל גם מתן קצבת זקנה למי שהיה תושב ישראל אך מתגורר בחוץ לארץ עת הוא מגיע לגיל המזכה בקצבת זקנה". 10. לאור מטרותיו של חוק הביטוח הלאומי ותכלית ביטוח הזקנה בכלל זה, ונוכח רכיביו המגוונים של מבחן ה"תושבות" תיעשה פרשנות המונח "תושב ישראל" על בסיס המבחן העיקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל במסגרתם "מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי". בהתאם, תיבחן זכאותו של אדם לקצבת זקנה על פי מבחן "מירב הזיקות" ולחלופין לפי זיקה או זיקות מהותיות "הקושרות יחיד למדינה מסוימת". "בחשבון הסופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה כדי להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל כמקום 'בו הוא חי שזה ביתו' ". וכפי שציינתי בפסק הדין בעניין נוסייבה: "בהגמשת דרישת התושבות לשם קבלת קצבת זקנה אין משום זניחת תנאי התושבות. תנאי זה שריר וקיים ואין לרוקנו מתוכן. גם בהתחשב בשינוי העתים ובמגמות הגלובליזציה של המאה ה-21, מוסיפה לעמוד על כנה הדרישה לפיה מרבית הנסיבות יצביעו על קיומה של זיקה יציבה בין תובע הקצבה לבין ישראל. רק כך יתמלא תנאי התושבות, שאם לא כן יבַּקָע הקרום הדק העוטף את גבולות הפרשנות לתנאי התושבות שבחוק הביטוח הלאומי בדבר הזכאות לקצבת זקנה, עד שתוכנו של תנאי זה ירוקן מתוכן" . ודוק. דרישת ה"תושבות" לצורך זכאות לקצבת זקנה, משמעותה זיקה מהותית וקבועה לישראל, ולא זיקה משוללת תוכן, המתמצית בקשר פורמאלי בלבד עם ישראל. קביעה מעין זו "היא שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות". לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. התשובה לכל אלה תבוא ממכלול נסיבותיו של המקרה הנדון, בו נדרשת הכרעת בית הדין . מן הכלל אל הפרט לאור הגישה הפרשנית הגמישה בהתייחס למבחן ה"תושבות" המחייב זיקה יציבה בין תובע הקצבה לבין ישראל - נידרש לבחינת השאלה איזו מבין הזיקות תכריע את הכף, בענייננו. זאת, בשים לב למכלול הנסיבות לגביהן קבע בית הדין האזורי כי הוא "מצביע על זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב" משנמצא כי התובעת "מחלקת את זמנה כמעט באופן שווה בין ארה"ב וישראל". לכך תיווסף עוּבְדת היותה של המערערת בעלת אזרחות ישראלית, המעבירה לכאורה את נטל הראיה להוכיח כי אינה עונה על תנאי ה"תושבות" למוסד לביטוח לאומי, הטוען כך. ככל שהמאזניים הראייתיות מעוינות במשקלן, תעמוד למערערת כף הזכות בשים לב לתכלית ביטוח הזקנה שהוא "הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל". 12. ראשית דבר, יובהר כי לבחינתנו בערעור זה עומדת שאלת זכאותה של המערערת לקצבת זקנה, החל מאוקטובר 1999 הוא המועד בו נדחתה תביעתה הראשונה לקצבת זקנה על ידי המוסד, מפאת אי הכרה בה כ"תושבת ישראל". אמנם, במסגרת הדיון בבית הדין האזורי ובערעור הביא המוסד נתונים על כניסותיה של המערערת לישראל ויציאותיה מהארץ, כפי שהתבקש לעשות. אולם בכך אין כדי לשנות מיריעת המחלוקת כפי שהוגדרה בפסיקתו של בית הדין האזורי, עליה סב ערעור זה, והיא הכרעה בשאלה האם בדין נדחתה תביעתה שנייה של המערערת על החלטת המוסד להכיר בה כ"תושבת ישראל" לצורך הקמת זכאותה לקצבת זקנה. ולגופם של דברים. זיקתה של המערערת לארצות הברית 13. אין להתעלם מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן שהתה המערערת כמחצית שנה מדי שנה, בארצות הברית, בעיקר לצרכי עבודתה כמתווכת דירות. בנוסף, ולפי שהוברר מהודעתה בפני חוקר המוסד - המערערת ובעלה הם אזרחי ארצות הברית ובעלי זכות בחירה בה. בבעלותם רכב וחסכון בארה"ב. לשניהם ביטוח רפואי בחו"ל והם מקבלים מטעם הביטוח הסוציאלי בארצות הברית קצבאות זקנה בסכום כולל של כ - 1400$. זיקתה של המערערת לישראל 14. בתצהירה ציינה המערערת: "ברצוני להבהיר כי אילו לא הייתי רואה את התיישבותי בארץ ישראל כמרכז חיי הרי שלא הייתי עוזבת את ילדי למשך תקופות כה ארוכות. ביתי הוא כאן בארץ ומרכז חיי הרוחני והפיזי כאן גם כן". דברים אלה מצאו ביטוייָם אף בהודעתה לחוקר המוסד ובעדותה, במסגרתם ציינה כי היא ובעלה "חושבים בעתיד להישאר ולגור בארץ תמיד ... למרות שזה קשה מאוד שהילדים בארה"ב .... אנחנו רוצים להיות כאן כי זו הארץ שלנו. יש לי אפשרות לעבוד בארה"ב כל השנה, אבל אני לא עובדת כי אנחנו רוצים להיות כאן, זו הארץ שלנו". אף מעשיה של המערערת מעידים על כך שראתה בישראל את ביתה ומרכז חייה, דבר העולה מן המאפיינים המפורטים להלן. 15. יש לייחס משקל לתקופת מגוריה של המערערת בישראל, האוצרת אף היא "כוח ליצור זיקה של ממש למקום" כמו גם לאופיים הארעי של מגוריה בארצות הברית. בהתייחס לתקופות מגוריה בישראל ואופיין ציינה המערערת בתצהירה כך: "אנו נעים ונדים יחד בין ארצות הברית לבין ישראל בשאיפה לגור חצי שנה בכל מקום". ואכן, הלכה למעשה נמצא כי תקופות שהייתה של המערערת בישראל היו כמחצית השנה מדי שנה. ודוק. שהות מחוץ לישראל של למעלה מששה חודשים בשנה, אינה שוללת כשלעצמה הכרה ב"תושבות" לצורך חוק הביטוח הלאומי. דבר העולה אף מהוראתו של סעיף 324 לחוק לפיה "הנמצא בחוץ לארץ למעלה מששה חודשים, לא תשולם לו קצבה בעד הזמן שלמעלה מששת החודשים הראשונים, אלא בהסכמת המוסד; ואולם רשאי המוסד לשלם את הקצבה, כולה או מקצתה, לתלויים בו". כפי שהטעים חברי השופט רבינוביץ בעניין ציגנלאוב: "שהייה בארץ בין חצי שנה לשמונה חודשים בממוצע" יש בה כדי ללמד על זיקה לארץ. בדומה, הוכרו בני זוג בעלי אזרחות ישראלית ורוסית כ"תושבי ישראל" לצורך זכאות לקצבת זקנה, בפסק הדין בענין זליקסון . באותו מקרה, בשל קשיי פרנסה בישראל, הועסקו בני הזוג ברוסיה על ידי חברה ישראלית, שהייתה בבעלות חתנם. מרבית חודשי השנה שהו בני הזוג ועבדו ברוסיה, ובישראל שהו במצטבר כחודשיים שלושה בשנה. בחוות דעתו רחבת ההיקף באותה פרשה, עמד חברי השופט רבינוביץ על "התופעה של עולים חדשים, המוצאים את פרנסתם בחו"ל במקומות מהם באו... (ה)מוסברת על רקע קשיי פרנסה וקליטה". על דעת כל חברי המותב, נפסק, כי בתקופת שהותם הממושכת של בני הזוג ברוסיה "אין לראות ... ניתוק הזיקה לישראל, אלא רצון לשלב תעסוקה על ידי מעסיקים ישראלים בעבודה בארץ המוצא, תוך ניצול השפה והכרת הסביבה של העולים, כך שזה נהנה וזה אינו חסר". בנוסף על כך נמצא כי בבעלות בני הזוג רכוש בישראל, כולל דירה שלא הושכרה, ובני משפחתם מתגוררים בארץ. 16. התיזה העומדת ביסוד פסק הדין בעניין זליקסון הולמת אף את המקרה מושא דיוננו, בהתאמה הנדרשת לנסיבותיו. בענייננו מדובר בבני זוג בעלי אזרחות אמריקאית, אשר השתקעו בישראל כעולים חדשים בגיל מבוגר, ומשלא מצאו פרנסתם בארץ מפאת קשיי שפה, נאלצה המערערת לעשות כן בחו"ל. בהסתמך על כלל האמור לעיל ועל השיקולים שלהלן הגענו למסקנה, כי נסיבות המקרה בכללותן מעידות על שהות בעלת אופי ארעי מחוץ לישראל, וכי זיקתה של המערערת לישראל היא המכרעת את הכף לקביעה לפיה יש לראות במערערת "תושבת ישראל". 17. עבודה בישראל. לפי העולה מתצהירה של המערערת לא היה באפשרותה לעבוד במקצועה כמתווכת דירות, המחייב קריאת חוזים בעברית, שאינה שגורה בפיה ברמה הנדרשת. עם זאת ולמרות שביכולתה לעבוד בארצות הברית במשך כל ימות השנה, בחרה שלא לעשות כן. בעלה של המערערת הפסיק עבודתו בארצות הברית, ובישראל לא עבד במקצועו כרופא מחמת גילו המתקדם. במאמר מוסגר יוער, כי בדיון לפנינו, טען המוסד כי הבעל עבד בארצות הברית עד אוקטובר 1998 והפסיק עבודתו שם כרופא עקב מחלתו. טענה זו התבססה על הודעה שנגבתה מבני הזוג בשנת 1999. אולם הודעה זו לא הוגשה כלל לבית הדין האזורי ועל כן אין לסמוך עליה כראיה. אורח חייהם של המערערת ובעלה בישראל נושא אופי של חיי קהילה פוריים ותרומה לקהילה. לפי הנטען בתצהירה, המערערת "מתנדבת בארגון דתי בשם 'אמונה' העוזר לנשים וילדים" בירושלים, ובעלה מתנדב במתן עזרה לקשישים בבית אבות בירושלים. טענות המערערת בנוגע לעבודת בני הזוג ותרומתם לקהילה לא הוכחשו. עיקר נכסיהם של בני הזוג בישראל. הקשר הכלכלי שלהם עם ישראל לא נותק ואף התחזק, בין היתר, בכך שמכרו את רכושם בחו"ל לשם מימון עלייתם לישראל. בעת שהותה בארצות הברית, מתגוררת המערערת בדירות שכורות לתקופות משתנות - מגורים הנושאים אופי של ארעיות ולא הוכחה בעלותה על רכוש נדל"ן בחו"ל . מנגד, הוכח כי בבעלות בני הזוג דירת מגורים בישראל, אותה רכשו כעשר שנים לאחר עלייתם לישראל. וכבר נפסק, כי מקום המגורים של אדם הוא אחד הסממנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום . כללו של דבר - החשוב לענייננו הוא, כי מגוריה של המערערת בישראל ביחד עם בעלה, נושאים אופי של קביעות, לעומת ארעיות אורח חייה בכללותו בארצות הברית. לבסוף יצוין, כי לפי העולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה לבית הדין האזורי, לבני הזוג חשבון בנק פעיל בישראל, וכי בעלה של המערערת שילם דמי ביטוח בריאות עבור שני בני הזוג החל מתאריך 1.1.95. לטענת בני הזוג, גם במהלך שהייתם בארה"ב, המשיכו בתשלום דמי ביטוח בריאות בישראל, תוך שסברו כי בכך עונים הם גם על חובת תשלום דמי ביטוח לאומי, נוכח שיעור התשלום הגבוה. המוסד מצידו טען, כי בני הזוג לא שילמו דמי ביטוח לאומי כחוק. לבסוף אציין, כי לטעמי אין לייחס משקל של ממש לטענה לפיה המערערת מבקרת את ילדיה הבוגרים בעת שהותה בארצות הברית, אף אין בכך כדי להמעיט מזיקתה לישראל. לטעמי, מגורים בחו"ל של בנים בוגרים ובני בניהם, אינם בבחינת ראיה לצורך קביעה בדבר למרכז חייו של אדם, או להיותו "תושב ישראל". רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה מבקרים תכופות את בניהם ובנותיהם המתגוררים דרך קבע בארצות הים, ואף שוהים במחיצתם תקופות ממושכות. בקשרי משפחה אלה, אין די כדי להוות טעם לשלילת זיקתם של ההורים לישראל ולתושבותם בה. כללם של דברים 18. כפי שהובהר לעיל, קביעת זיקתו של אדם לישראל כ"מרכז חייו" ותושבותו בישראל הם תלויי נסיבות העניין הנדון. במקרים הברורים, יעידו הנסיבות אם מרכז חייו של התובע בישראל הוא, או מחוצה לה. כזאת יכול ויעלה מתשובה לשאלות, היכן עושה התובע מרבית ימות השנה, מקום מגוריו, והיכן מצויים נכסיו ומקור פרנסתו. ככל שמכלול הנתונים הללו ושכמותם, והאיזון ביניהם יצביע לצד זה או אחר, תיפול ההכרעה בדבר מילוי יסודותיו של תנאי "התושבות" או שלילתו. לא כן המקרים הגבוליים, בהם כפות המאזניים מעוינות, כגון זה שלפנינו, בו המשיבה מחלקת מחצית זמנה בין ישראל לארה"ב שם היא עושה לפרנסתה, בהיעדר אפשרות לעשות כן בישראל. עם זאת, וכפי שהוברר, נכסיהם של המערערת ובעלה בישראל, ובגילם המתקדם הם מגלים תרומה ומעורבות בחיי הקהילה בישראל. עוד יצוין, כי שהותה החלקית של המערערת בארה"ב הינה בעיקר לצורך פרנסה. כל אלה בהצטברותם מעידים על זיקתה המהותית של המערערת לישראל, בה עשו בני הזוג ביתם, ובה בנו את חייהם. על רקע סממנים אלה בהצטברותם, תיבחן תביעת המערערת אף לאור תכליתה של קצבת הזקנה ומטרותיה, נוכח שינוי העיתים והגמשת פרשנותו של מושג ה"תושבות" לצורך זכאות לקצבת זקנה, שהיא מיסודות הביטוח הסוציאלי במדינת ישראל. 19. אשר על כן, אציע לחבריי את המסקנה המתבקשת מכלל האמור לעיל והיא כי בחינת הראיות ונסיבות המקרה בכללותן עונה על המשמעות הגרעינית הנדרשת להגדרת ה"תושבות" והיא כי הוּכָחָה זיקה יציבה לישראל מצד המערערת, שאין בה מן הזמניות או מן הארעיות. בכך נוטות כפות המאזניים אל עבר הכרה בקיומן של זיקות מהותיות הקושרות את גורלם של המערערת ובעלה לישראל, ובישיבתם בה דרך קבע. סוף דבר 20. אשר על כן, וככל שתישמע דעתי, אציע לחבריי לקבוע כדלהלן: א. משהוברר כי זיקתה של המערערת לישראל גוברת על פני זיקתה לארצות הברית, מתקבל הערעור באופן הבא: מוצהר כי לצורך הגדרת "מבוטח" בסעיף 240(א) לחוק הביטוח הלאומי מוכרת גב' ג'יין טייץ' כ"תושבת ישראל" מאוקטובר 1999 ואילך. ב. הכרה בתושבותה של המערערת לתקופה האמורה הינה תנאי הכרחי אך בלתי מספיק, למימוש זכאותה לקצבת זקנה. ג. המערערת רשאית לפנות למוסד לביטוח לאומי כדי שיבדוק האם מתקיימות בה דרישות החוק להקמת זכאותה לקצבת זקנה, לפי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי ולחלופין, האם היא זכאית לקצבת זקנה מיוחדת. ככל שתיעשה פניית המערערת, מומלץ כי המוסד יקיים בדיקתו וייתן לה תשובתו בכל ההקדם האפשרי, בשים לב לגילה המתקדם. השופט יגאל פליטמן לאחר עיון בדעת חברתי השופטת נילי ארד, הגעתי לכלל דעה, כי דין הערעור להידחות ולהלן טעמיי: 1. מבחן התושבות על פי חוק הביטוח הלאומי לקביעת זכאות לגמלה בענפי הביטוח השונים, יסודו בעקרון אחריות המדינה לתושביה והסולידריות הפנימית בין תושבי המדינה בינם לבין עצמם. תושבות כאמור נקבעת על פי מבחן "מרכז החיים" ששני פנים לו סובייקטיבי ואובייקטיבי. הפן הסובייקטיבי נקבע על פי ראיית התובע את מקום מרכז חייו. הפן האובייקטיבי נקבע על פי מקום המגורים בפועל. בעיקרו של דבר, מקום המגורים בפועל הוא זה המעיד גם על הפן הסובייקטיבי לגבי מרכז חיי התובע. האמור נכון ככלל, אלא אם קימות נסיבות יוצאות מהכלל כמו מחלה, לימודים או ביקור משפחה (כדעת חברתי השופטת ארד) המצדיקות מגורים זמניים של התובע מחוץ לאותה ארץ שבה הוא רואה כמרכז חייו. אם ייאמר אחרת ונתעלם ממקום החיים בפועל, אזי אמרתו האולטימטיבית של ר' יהודה הלוי הכוסף בגדול לציון, "לבי במזרח ואנוכי בסוף המערב", צריכה הייתה להקנות לו תושבות ישראל על פי חוק הביטוח הלאומי עוד בתקופת גלותו בספרד. 2. כדי ללמוד מהי ראייתה הסובייקטיבית של המערערת את מרכז חייה אין טוב מלצטט את דבריה שלה, המדברים בעד עצמם. בהודעתה לחוקר המוסד, נשאלה המערערת את השאלה הבאה - "אני מבין ממך שאתם באים לארץ רק לביקור אך מרכז החיים שלך זה בארה"ב? ותשובתה הינה - "כן. אך אנחנו אוהבים להיות בארץ אך אין אפשרות להיות בארץ כי יש לי עבודה בחו"ל". בהמשך לדברים הללו היא מוסיפה - "חושבים בעתיד להישאר ולגור בארץ תמיד. למרות שזה קשה מאוד. הילדים בארה"ב". על פי המצוטט מענה פיה של המערערת ענה בה, כי ראייתה הסוביקטיבית את ישראל כמרכז חייה צפה פני עתיד, שעה שמרכז חייה בהווה, בעיניה שלה עצמה, היה ארה"ב. אשר על כן, אין בפנינו מקרה, בו תושב ישראל הרואה בה את מרכז חייו שוהה בחו"ל לשם ביקור ילדיו; אלא בפנינו מקרה הפוך, בו תושב ארה"ב שם נמצאים ילדיו ושם הוא עובד, שוהה זמנית בישראל על מנת להתנדב ולעזור. משאין להכיר בתושבותה הישראלית של המערערת אפילו על פי ראייתה שלה עצמה - די בכך כדי לדחות ערעורה. 3. גם אם נתעלם מדברי המערערת בהודעתה ומשמעותם לגבי ראייתה שלה את מרכז חייה, ונבחן אך ורק את הנסיבות האובייקטיביות כמעידות על מרכז חיים, עדיין אין להתעלם מכך שמרבית זמנה שוהה המערערת בארה"ב. בארה"ב היא עובדת ושם נמצאת משפחתה שאותה קשה לה לעזוב. ארצה היא מגיעה לפעולות התנדבות בלבד. עניין הדירה שנקנתה בארץ ב-1988 ושבה לא גרו בני הזוג מעולם ושתמיד היא הושכרה, (בארה"ב וגם בארץ התגוררו בני הזוג בדירות שכורות) - אינו רלבנטי. לאור האמור גם על פי המבחן האובייקטיבי של המגורים בפועל אין המערערת צריכה להיחשב לתושבת ישראל. 4. משעל פי שני פניו של מבחן מרכז החיים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, יש לקבוע כי ישראל לא הפכה למרכז חייה של המערערת, ראוי פסק דינו של בית הדין קמא הפוסק, כי הכף נוטה להכרעה שהמערערת אינה תושבת ישראל, להישאר על כנו, ומטעמיו. 5. א. ראיית המצב, כאילו הפכה המערערת לתושבת ישראל עם עלייתה ארצה מכוח החוק השבות וקבלתה את האזרחות הישראלית, כך שעל המוסד להוכיח "השתקעות" בארצות הברית לאחר היות המערערת תושבת הארץ; הפוכה כאמור לראיית המערערת עצמה את מרכז חייה בהווה בקשר לתביעה שבפנינו. מעבר לכך, ההסתמכות על הפסיקה הנוגעת לתושב הארץ, שכל ימיו שילם דמי ביטוח לאומי וירד מהארץ בסמוך לגיל זקנה, אין לה על מה שתסמוך במקרה שלפנינו, בו המערערת ובעלה חיו בארה"ב עד לאחר גיל זקנה. בעלה של המערערת עבד שם במקצועו כרופא עצמאי עד 1998 שאז מלאו לו 76 שנים והוא נאלץ להפסיק עבודתו באותה שנה כיוון שחלה. (כך אומרת המערערת בהודעה מיום 24.10.99, שהוגשה לבית הדין האזורי ושגם לאורה נדחתה תביעתה הראשונה לקצבת זקנה). מששני בני הזוג עבדו בארצות הברית ומשפחתם גרה וחייתה שם מגורי קבע - ברי, כי עד לשנת 1998 המערערת ובעלה לא היו תושבי ישראל. ב. יתרה מזו, תביעת המערערת מחודש 8/01 לקצבת זקנה כתושבת הארץ, שעליה סב הערעור - אינה כאמור תביעתה הראשונה למוסד. קדמה לה תביעה שהגישה המערערת למוסד בחודש 10/99. אותה תביעה נדחתה על ידי פקיד התביעות מאותו הטעם של דחיית התביעה הנוכחית, דהיינו אי תושבות. על אותה החלטה הגישה המערערת תובענה לבית הדין שנמחקה לאחר מכן. בנסיבות אלה ברור, כי לפחות עד לחודש 10/99 קיימת החלטה חלוטה לפיה המערערת איננה תושבת ישראל. משום כך התקופה הרלבנטית לעניינינו לקביעת תושבותה של המערערת הינה מחודש 10/99 ועד למועד הגשת תביעתה החדשה למוסד בחודש 8/01. לגבי תקופה זו, על המערערת חובת הוכחת ההשתקעות בישראל והפיכתה לתושבת הארץ ולא להיפך. 6. משהמערערת, שהינה ילידת 1931, אינה יכולה להיחשב לתושבת הארץ אלא מחודש 10/99 ואילך; אזי גם אם תתקבל דעת חברתי, אין להתעלם מכך שנוכח גילה היא לא יכולה להיחשב, לכאורה, למבוטחת הזכאית לקצבת הזקנה מכוח סעיף 240 לחוק, אף אם נניח, כי היא פטורה מתקופת אכשרה על פי סעיף 246(ב) לחוק. משאלה הם הדברים, ככל שהמערערת ובעלה היו לתושבי ישראל עקב הגשת התביעה השנייה לקצבת זקנה, מוצע להם להגיש בקשה למוסד לבירור זכאותם לתשלום קצבת זקנה מיוחדת מכוח ההסכם בדבר מתן גמלאות זקנה ושאירים מיוחדות שנחתם בין המדינה למוסד לביטוח לאומי ב-21.12.88 (להלן - הסכם קז"מ). כאן המקום להדגיש, כי המוסד לביטוח לאומי משלם קצבת זקנה לתושבי הארץ החיים בה ומשלמים דמי ביטוח כל השנים. במקרה שלפנינו לא יכולה להיות מחלוקת, שהמערערת ובעלה לא חיו בישראל עד לאחר הגיעם לגיל זקנה, כך שהם לא צברו תקופת אכשרה ישראלית לקצבת זקנה אפילו בת יום אחד. הם חיו כתושבי ארצות הברית. לא יכולה גם להיות מחלוקת שהמערערת ובעלה משך כל השנים הללו לא שילמו דמי ביטוח לאומי בישראל ככל תושב ולו אגורה אחת. דמי הביטוח ששולמו על ידם היו לאוצר ארצות הברית. כיוון שהם חיו שם ושילמו שם דמי ביטוח, משולמת להם על פי הדין האמריקני פנסיית זקנה חודשית בסך של 1490$ לחודש. סכום זה עולה בהרבה על סכום קצבת הזקנה מכוח החוק המשולמת בארץ לתושביה שמעולם לא עזבוה. 7. שימת לב המערערת מופנית לזכאותה לקבל החזר דמי ביטוח בריאות ששילמה על פי חוק הבריאות הממלכתי לגבי התקופה שהיא ובעלה לא הוכרו כתושבי ישראל. 8. סוף דבר - אם תישמע דעתי - ידחה הערעור ללא צו להוצאות. השופט עמירם רבינוביץ 1. קראתי את דעותיהם של חבריי השופטים, ארד ופליטמן ולא בנקל הכרעתי ביניהם לטובת עמדתה של חברתי השופטת ארד. 2. בפס"ד זליקסון הבעתי את דעתי, כי שהות ממושכת בחו"ל יכולה להצביע על אובדן התושבות, אך שהות ממושכת במסגרת עבודה בחברה ישראלית שאני, כלומר, אין בה כדי להביא לאיבוד התושבות. 3. במקרה הנוכחי עבדה המערערת בארצות הברית, לא עבור חברה ישראלית, אלא עבור עצמה כמתווכת דירות. מאידך התגוררה כמחצית מזמנה בישראל. 4. המערערת התגוררה תקופות ממושכות בשתי ארצות, ארצות הברית וישראל, כאשר באחת מהן (ארה"ב) היא עובדת לפרנסתה ובאחרת (ישראל) היא מתנדבת למשימות קהילתיות שונות. ניכר במערערת ובעלה, כי שהותם בישראל נובעת ממניעים רגשיים לאומיים או דתיים, וכי הם אכן רואים את מדינת ישראל כביתם, אולם בשל קשיי פרנסה הנובעים משפה, גיל וכיו"ב היא נאלצת למצוא את פרנסתה בחלק מהשנה בארצות הברית. כשלעצמי מצדד אני בפרשנות הרחבה של המונח "תושב", כל אימת שניתן להבחין בעומק הזיקה לישראל. סבורני שבמקרה הנוכחי, אכן מתורגמת זיקה זו לשפת המעשה במגורים במדינת ישראל כמחצית מן הזמן ובפעילות קהילתית למען תושביה. חרף העובדה שהמערערת נאלצת למצוא את פרנסתה בארצות הברית וחרף העובדה שילדיה מתגוררים שם, היא מתגוררת בישראל כמחצית השנה. דווקא כאשר נקודות המשיכה העיקריות, משפחה ופרנסה, צריכות להוביל למגורי קבע בארצות הברית, מתגברת המערערת ובעלה על "הנטייה הטבעית" להתגורר דרך קבע במקום הפרנסה והמשפחה ומבלה כמחצית מעיתותיה בישראל. נתונים אלה מחזקים את הרושם שאכן למערערת ובעלה תחושת שייכות לישראל למרות הקשיים. יצוין כי במקורות היהודיים ירידה מארץ ישראל בנסיבות מסוימות לצרכי פרנסה היא מותרת. מאידך אין להתעלם מכך, שהמערערת נהנית מביטוח סוציאלי של ארצות הברית. אכן הדברים לא חדים וחלקים ומעוררים קשיים, אך אני מתרשם שבסופו של דבר ראו המערערת ובעלה את ישראל כארץ מגוריהם, ולכן יש לראות את המערערת כ"תושב". 6. שאלה אחרת היא, האם אכן זכאית המערערת לקצבת זקנה, מן הטעם שלכאורה לא הייתה בגדר מבוטחת במועד הקובע לזכאות. שאלה זו יש לבחון לאור הדברים שביטא, חברי, השופט פליטמן, בפסיקתו בערעור זה. המסקנה היא שאת המערערת יש להגדיר כתושבת מאוקטובר 1999 לאחר דחיית תביעתה הראשונה למוסד לתשלום קצבת זקנה, אך את זכאותה לקצבה, יש לברר בהתאם למבחנים הקבועים בחוק. כיוון שבסופו של דבר שאלת הזכאות לקצבת זקנה לא הוכרעה, הייתי מציע שכל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה. נציג ציבור, מר יוסף קרא הנני מצטרף לדעתה של השופטת ארד על נימוקיה ולדעתו של השופט רבינוביץ. נציג ציבור, מר דני בר סלע מצטרף אנוכי לדבריהם המלומדים של השופטת ארד והשופט רבינוביץ ומשכך הדבר דין הערעור להתקבל. סוף דבר על דעת השופטים ארד ורבינוביץ ונציגי הציבור מר קרא ומר בר-סלע, בניגוד לדעתו החולקת של השופט פליטמן, מתקבל ערעורה של גב' ג'אן טייץ ומוצהר כי לצורך הגדרת "מבוטח" בסעיף 240(א) לחוק הביטוח הלאומי מוכרת גב' ג'אן טייץ' כ"תושבת ישראל" מאוקטובר 1999 ואילך. אין צו להוצאות, נוכח ייצוגה של גב' טייץ על ידי הסיוע המשפטי. משרד הפניםקצבת זקנהתושבות