קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תושבות כתנאי לקבלת ביטוח בריאות: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציג עובדים מר רונן כאליהו; בל 10095/05) , בו נדחתה תביעת המערערים לקבוע כי הם תושבי ישראל משנת 1986 ואילך, וכי כתוצאה מכך הם זכאים לתשלום קצבת ילדים, גמלת הבטחת הכנסה ולביטוח בריאות. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו את העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, כדלקמן: "1. התובעים הינם בני זוג. התובע יליד 1949 והתובעת ילידת 1957. התובעים נישאו בשנת 1974. 2. התובעים נגרעו מקובץ המבוטחים של הנתבע ובחודש יולי 2004 חדל הנתבע לשלם לתובעים קצבת ילדים וגמלת הבטחת הכנסה וכן חדל לבטחם בביטוח בריאות. 3. בתאריך 23.8.04 הגישו התובעים דין וחשבון רב שנתי ומשלא נענו הגישו תביעתם ביום 10.1.05". השאלה העיקרית שעמדה במחלוקת בפני בית הדין האזורי הייתה מקום תושבותם של המערערים משנת 1986 ועד ליום הגשת התביעה- 11.1.2005 (להלן- התקופה הרלבנטית). על פי גרסת המערערים כפי שהוצגה בפני בית הדין האזורי, התגוררו בארבעה מקומות שונים בתקופה הרלבנטית: משנת 1986 ועד לשנת 1997 התגוררו המערערים באל-רם שמחוץ לתחום מדינת ישראל. לגבי תקופה זו הוגשו חוזי שכירות; משנת 1997 ועד לשנת 2003 התגוררו המערערים בדירה שכורה בשער הפרחים ברחוב אלזהרה בירושלים; מיום 1.6.2003 ועד ליום 20.7.2004 התגוררו המערערים בדירה שכורה בשכונת בית חנינה בירושלים; מיום 20.7.2004 ואילך מתגוררים המערערים בדירה שכורה בשכונת ראס אל-עמוד בירושלים. לגבי שלושת התקופות האחרונות הוצגו חוזי שכירות, חשבונות מים, חשמל וארנונה. באשר לתקופה שלפני שנת 1986 לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המערערים התגוררו בשכונת אבו טור בירושלים. בית הדין האזורי התייחס לראיות שהוצגו לגבי כל תקופת מגורים בנפרד, מהמאוחרת למוקדמת. בית הדין האזורי סקר בפירוט רב מדוע נסתרה כל אחת מן הראיות שהוצגו בפניו, והצביע על הסתירות שנפלו בין הראיות לבין עצמן, ולבין עדויות המערערים והעדים מטעמם. בית הדין האזורי מצא את עדויות המערערים בלתי מהימנות ואף קבע, כי העובדה שבדו"ח הרב שנתי שהגישו המערערים למוסד לא הוזכרה כלל תקופת מגוריהם באל-רם, עולה כדי תרמית. בית הדין האזורי קבע, כי משלא עלתה מחלוקת בפני בית הדין כי המערערים התגוררו באל-רם, מחוץ לתחומי מדינת ישראל, הרי שנטל ההוכחה להראות כי שבו להתגורר בתחומי מדינת ישראל מוטל על כתפיהם, נטל שהמערערים לא עמדו בו. לאור האמור הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא הוכח שהמערערים עזבו את ביתם באל רם או שלפחות הייתה להם זכות מגורים בנכס. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערים במלואה, משלא הוכחה זכאותם לביטוח בריאות, לתשלום קצבת ילדים ובעיקר לגבי גמלת הבטחת הכנסה, תביעה אשר לא הוכחה כלל, וקבע כי בדין גרע המוסד את המערערים מקובץ המבוטחים. לאור התנהלותם של המערערים בתיק זה, אשר הגישו ראיות בלתי רלבנטיות והציגו גרסה בלתי מהימנה, מצא בית הדין האזורי להטיל על המערערים לשלם הוצאות משפט למוסד בסך של 2,500 ₪. מכאן הערעור שבפנינו. טענתם העיקרית של המערערים בערעור הייתה, כי נטל ההוכחה להראות כי המערערים לא היו תושבי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית מוטל על כתפי המוסד, שכן הוא זה שחדל מלבטח את המערערים. לחילופין נטען, כי המערערים עמדו בנטל ההוכחה להראות את תושבותם. בערעור פורטו שגיאות רבות שנפלו, לכאורה, בבחינת בית הדין האזורי את הראיות שהוצגו מטעם המערערים. ב"כ המערערים טען, כי פסק הדין ניתן בצורה של הכרעת דין כנגד המערערים, המרשיע אותם בעבירות פליליות חמורות, מבלי שניתנה להם ההזדמנות להתגונן בפני האשמות אלו וללא ביסוס עובדתי או משפטי. עוד נטען, כי דין פסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל גם משום שהוא חתום על ידי מותב חסר אשר כלל נציג ציבור אחד בלבד. עוד ביקש ב"כ המערערים לחייב את המוסד בהוצאות. בישיבת קדם הערעור שהתקיימה ביום 4.3.2009 ביקשו הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב, וכי לאחר קבלת סיכומיהם, יינתן פסק הדין על ידי המותב. בסיכומיו תמך ב"כ המוסד בפסק דינו של בית הדין האזורי, והוסיף כי מדובר בערעור עובדתי, המכוון כנגד קביעות מהימנות של בית הדין קמא. עוד הצביע ב"כ המוסד על סתירות מהותיות שנפלו בעדויות המערערים. כך, למשל, בתצהירו הצהיר המערער כי התגורר בישראל כל חייו, למעט שנה אחת בה התגורר באל-רם. בעדותו בפני בית הדין העיד, לעומת זאת, כי התגורר שמונה שנים באל-רם. זאת לעומת הדו"ח הרב שנתי שהגיש למוסד, בו נטען כי לא התגורר באל-רם מעולם, ועוד. המערערים טענו בסיכומיהם כנגד האופן שבו התרשם בית הדין מן העדויות וניתח אותן. ב"כ המערערים פירט את הטעויות שנפלו, לדידו, בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען, כי אמנם מדובר בערעור עובדתי, אולם מכיוון שבית הדין קמא טעה בניתוח כמעט כל הראיות שעמדו בפניו, מוצדקת התערבותו של בית דין זה. בד בבד עם הגשת סיכומיו הגיש ב"כ המערערים בקשה לצרף ראיה (בש"א 311/09). בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי המערערים הגישו ראיות לא רלבנטיות, וזאת בהתייחס, בין היתר, לחשבון חשמל עבור הדירה בה התגוררו המערערים בשכונת ראס אל עמוד. ב"כ המערערים ביקש לצרף מפה מנדטורית לאיזור סילוואן, ממנה עולה כי שכונת ראס אל עמוד הינה חלק מאזור סילוואן, ולפיכך חשבון החשמל עליו היה רשום כי הוא ניתן עבור נכס בסילוואן, לא היה בלתי רלבנטי. ב"כ המוסד התנגד לבקשה, הן לאור הזמן המאוחר להגשתה, עם הגשת הסיכומים בערעור, והן לגופה, שכן חשבון החשמל האמור ממוען לאדם בשם גולאני דאוד, ומשום שמדובר בראיה זניחה לעומת מכלול הסתירות והבעיות הקיימות בתיק זה. בהחלטתה מיום 2.6.2009 קבעה רשמת בית הדין כי הבקשה תידון על ידי המותב במסגרת פסק הדין. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, מן הטעמים הבאים: כלל פסוק הוא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית באשר למהימנותן ולמשקלן של הראיות והעדויות המוצגות בפניה. לפיכך, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי באשר לחוסר מהימנות גרסת התביעה כולה. בית הדין האזורי ניתח בפירוט רב ראיה אחר ראיה, והסביר היטב מדוע נסתרה כל ראיה שהוצגה בפניו. בית הדין האזורי נימק ופירט מדוע גרסת המערערים כולה נמצאה בעיניו בלתי מהימנה, בשל סתירות שנפלו בין עדויות המערערים בהזדמנויות שונות: בין עדותם בפני בית הדין לבין עדויותיהם בתצהירים שהוגשו מטעם ולבין עדויות העדים מטעמם, וכן גם לעומת הדו"ח הרב שנתי שהגישו למוסד והודעותיהם לחוקר המוסד. באשר לנטל ההוכחה נקבע, כי הנטל להוכיח תושבות הוא על הטוען לקיומה, אולם, שעה שהטוען לגמלה נושא תעודת זהות ישראלית, הנטל על המוסד להוכיח כי אינו תושב ישראל. אולם, משתובע מודה כי עזב את התחום וכי התגורר מחוץ לו, עובר נטל ההוכחה, כי חזר להתגורר בתחום, לרבוץ לפתחו של התובע. בערעור שבפנינו אמנם נושאים המערערים תעודת זהות ישראלית, אולם אין מחלוקת כי התגוררו באל -רם, מחוץ לתחומי מדינת ישראל, לפחות עד לשנת 1997. לפיכך, צדק בית הדין האזורי כאשר קבע, כי נטל ההוכחה להראות כי המערערים שבו להתגורר בתחומי מדינת ישראל, מוטל על כתפיהם. נטל שהמערערים, כאמור, לא עמדו בו. באשר לבקשה להוספת ראיה- מקובלות עלינו טענות המוסד לעניין זה. הראיה לא הוצגה בפני בית הדין האזורי ואף לא צורפה לכתב הערעור. ב"כ המערערים מבקש להוסיפה בשלב מאוחר של הערעור- בשלב הגשת הסיכומים. מטעם זה בלבד יש לדחותה. מעבר לדרוש נציין, כי אין בה כדי לתמוך בגרסת המערערים, שכן גם אם חשבון החשמל האמור מתייחס לדירה בשכונת ראס אל עמוד, וגם אם הוא מתייחס למר גולאני דאוד, שהינו, ככל הנראה, המשכיר של אותה דירה, אין בכך כדי לעזור למערערים, משגרסתם הופרכה במלואה. לא מצאנו כי יש ממש בטענת המערערים לפיה על פסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל משום שנחתם על ידי מותב חסר. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 20.2.2006 עולה, כי נציג הציבור השני שהוזמן לא התייצב, ולפיכך החליט בית הדין לדון בהיעדרו, על מנת שלא לגרום לעיוות דין ולבזבוז זמן. משדיוני ההוכחות נשמעו ללא נציג הציבור השני, נחתם גם פסק הדין במותב חסר. ב"כ המערערים לא התנגד במהלך הדיון בבית הדין האזורי לדיון במותב חסר, וטענתו זו עלתה לראשונה בערעור. משכך, דינה של טענה זו להידחות. לאור האמור, לא מצאנו כל טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, הראוי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, לרבות באשר לחיוב המערערים בהוצאות ההליך בבית הדין האזורי. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות.  רפואהמשרד הפניםביטוח בריאותתושבות