תלונה נגד עורך דין לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונה נגד עורך דין לשון הרע: לפניי תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"הֿֿ1965 (להלן: ,,החוק''). ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת התובע, עורךֿֿדין במקצועו, והנתבעים, זוג נשוי, מתגוררים בשכנות ולבתיהם קיר משותף. בין הצדדים שררו יחסי שכנות תקינים, אולם כאשר החל בנם של הנתבעים ללמוד תיפוף, התגלע ביניהם סכסוך בשל הרעש שבקע מביתם. התובע טוען כי התופים הרעישו בעָצמה רבה, מה שמנע ממנו את האפשרות הסבירה לנוח בביתו ולנהל אורח חיים תקין. כדי להחליש את רעש התופים, דאגו הנתבעים להקים במרתף ביתם חדר אקוסטי. בבסיס התביעה מכתב תלונה מיום 26.06.06 ששלחו הנתבעים ללשכת עורכי-הדין בישראל (להלן: ,,המכתב''). במכתב תיארו השניים כיצד בנו במרתף הבית את החדר המיוחד ופירטו את המתקנים שהותקנו בו במטרה להפחית מעצמת הרעש שמערכת התופים יוצרת. לאחר מכן נפנו לתאר את מערכת היחסים עם התובע: [...] מר ברעד שבשעת אחד השיעורים שהה בביתו טען שהרעש מפריע לו והורה לנו ,,להעיף'' את מערכת התופים לאלתר או שיהיה לנו רע ומר. ניסינו להסביר לו שנשמח להתאים את לוח הזמנים של השיעור ללוח הזמנים שלו והוא חזר וצעק מספר פעמים את המשפט ,,אצלי בבית לא יהיו תופים''. [...] אחת הטענות היותר תמוהות ולא הגיוניות של מר ברעד היתה כי אנו ,,מנצלים'' את העובדה שהוא לא נמצא כדי לתופף. ציינו כי הדבר תמוהה [כך במקור - ש' א'] בעינינו מכיוון שזו בדיוק הדרך שלנו להתחשב. תשובתו היתה: ,,אצלי בבית לא יהיו תופים! אתם לא תהפכו אותי לבן ערובה!''. נסיונותינו להבהיר לו שאף אחד לא ,,עושה לו דווקא'' ושפנינו לשלום ולא למלחמה עלו בתוהו. מבחינתו, לדבריו ,,פתחנו מולו חזית והוא ילחם בחזרה''. מר ברעד פתח במסכת איומים שבמהלכה ציין כי הוא מצפצף על המשטרה שממילא לא נוקפת אצבע וגם אם נגיע לבית משפט ויוכרע כי הצדק עימנו הוא הודיע כי ימשיך להפוך את חיינו לגיהנום עד שלא נוכל להתגורר יותר בבית. איים...וקיים. במהלך השנה האחרונה הוא החל לדפוק על קיר חדרו של בננו עם פטישים ולהעיף על קיר חדרו חפצים כבדים באישון ליל (בין השעות 00:30 לֿֿ 02:30). בכל פעם הילד מתעורר מפוחד ולא מסוגל לחזור ולישון. הבית כולו על הרגליים והילדים מגיעים לבית הספר טרוטיי עיניים ועייפים. בנוסף שופך מר ברעד באופן קבוע את הזבל שלו לתוך החצר שלנו (הקדמית והאחורית). בשלוש הזדמנויות שונות הוא איים על המורה לתופים שלא יעז ללמד את בננו. באחת הפעמים הוא שבר למורה ביצים על האוטו כשהוא מורח אותן נמרצות. הביצים מוססו את צבע הרכב וגרמו לקילוף צבע מכוער בחלקו הקידמי. באחת הפעמים הוא תקף את המורה פיזית ולא איפשר לו להיכנס לריכבו. תלונות הוגשו במשטרה והנושא בטיפול. החוקרים מעוניינים, בהמשך ישיר לתלונות, לזמן את מר ברעד לחקירה ממש בימים אלה. נציין עוד, כי מר ברעד ידוע כ,,עוף מוזר'' בשכונה. התקפי הזעם שלו על עוברים ושבים שלכאורה מפריעים את מנוחתו / מפריעים לו להחנות את ריכבו וכו'...מוכרים לכל הדיירים. מדובר באיש ממורמר, נוטה לתוקפנות וערירי שככל הנראה לא יודע לחיות בשלום עם סביבתו, אך אין זה מענייננו לבקר או לנתח את אופיו. [...] את המכתב סיכמו במילים: מר ברעד אינו יכול לקחת את החוק לידיים. התנהגותו פרועה והוא עובר על החוק. אדם שכזה אינו ראוי לשאת בתואר ,,עורך דין'' שכן הוא מבייש את המקצוע והחוק ממנו והלאה. אנו, לעומת זאת, אזרחים שומרי חוק ואין בכוונתנו להיכנע לאיומים, למפגני הבריונות ולהטרדות של מר ברעד. אנו נוקטים בכל הצעדים החוקיים על מנת שנושא ההטרדות ייפסק ומצפים מכם, כמי שמייצגים את החוק, לקרוא את מר ברעד לסדר ולהתריע בפניו שאם ימשיך בהתנהגותו הנלוזה יישלל רשיונו לעסוק בעריכת דין. (נספח א לתצהיר התובע; ההדגשה במקור) למכתב צירפו הנתבעים העתקי אישורים על הגשת תלונות במשטרה. כעבור כחצי שנה קיבלו מכתב ממנכ"ל ועד מחוז תלֿֿאביב והמרכז של הלשכה, אשר הודיע להם כי לאחר עיון בחומר הוחלט לגנוז את התלונה (נספח ב לתצהיר התובע). התובע מבקש לקבל כי הכתוב במכתב עונה על הגדרת לשון הרע עלֿֿפי החוק. הנתבעים משיבים כי עומדות להן ההגנות שבסעיפים 14 ו-15(8) לחוק. לדידם, המכתב נכתב כקריאה לעזרה, על רקע תחושת מצוקה וחוסר יכולת להתמודד עם התובע בכוחות עצמם. הוא שוגר אל הלשכה בתוםֿֿלב, מתוך תקווה ואמונה כי זו תפעל להעמדת התובע במקומו. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה אחריות סעיף 1 לחוק, המגדיר את המונח ,,לשון הרע'', קובע כדלקמן: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; [...] אם כן, כאשר עסקינן בפרסום שיש בו כדי לגרום לתוצאות המנויות בסעיף 1 (כולן או חלקן), יראו במפרסם אחראי בעוולת לשון הרע. חשוב להדגיש כי דַי בכך שהפרסום עלול להביא לאיזו מהן, ואין חובה שנזק ייגרם הלכה למעשה. יש אפוא לבחון האם היה בכתוב במכתב, לפי מבחן אובייקטיבי מנקודת מבטו של האדם הסביר, כדי להשפיל את התובע, לבזותו או לפגוע בו, אם במשלחֿֿידו ואם בכלל. בסיכום טענותיו התייחס התובע לאמירות מסוימות וביקש לקבוע כי הן לשון הרע. בכתב התביעה, יצוין, מנה אמירות נוספות כחלק מעילת התביעה, אך אליהן לא אתייחס, הואיל ולא זכו להתייחסות בסיכומים. להלן אתייחס לקטעים במכתב שנזכרו בסיכומיו בפירוש, המייחסים לתובע כי: - פתח במסכת איומים שבמהלכה ציין כי הוא מצפצף על המשטרה [...]. הודיע כי ימשיך להפוך את חיינו לגיהנום עד שלא נוכל להתגורר יותר בבית (להלן: ,,האמירה הראשונה'') - החל לדפוק על קיר חדרו של בננו עם פטישים ולהעיף על קיר חדרו חפצים כבדים באישון ליל (להלן: ,,האמירה השנייה'') - שופך [...] באופן קבוע את הזבל שלו לתוך החצר שלנו (להלן: ,,האמירה השלישית'') - בשלוש הזדמנויות שונות [...] איים על המורה לתופים שלא יעז ללמד את בננו (להלן: ,,האמירה הרביעית'') - שבר למורה ביצים על האוטו כשהוא מורח אותן נמרצות (להלן: ,,האמירה החמישית'') - תקף את המורה פיזית ולא איפשר לו להיכנס לריכבו (להלן: ,,האמירה השישית'') נוסף על כך, התובע מתואר במכתב כך: - ידוע כ,,עוף מוזר'' בשכונה. התקפי הזעם שלו על עוברים ושבים שלכאורה מפריעים את מנוחתו / מפריעים לו להחנות את ריכבו וכו'...מוכרים לכל הדיירים. איש ממורמר, נוטה לתוקפנות וערירי שככל הנראה לא יודע לחיות בשלום עם סביבתו (להלן: ,,האמירה השביעית'') כמו-כן מצוין: - תלונות הוגשו במשטרה והנושא בטיפול. החוקרים מעוניינים [...] לזמ[נו] [...] לחקירה ממש בימים אלה (להלן: ,,האמירה השמינית'') ובאופן כללי: - אינו יכול לקחת את החוק לידיים. התנהגותו פרועה והוא עובר על החוק. אינו ראוי לשאת בתואר ,,עורך דין'' שכן הוא מבייש את המקצוע והחוק ממנו והלאה (להלן: ,,האמירה התשיעית'') כאשר מצרפים את האמירות כולן יחד, ברי כי הרושם המתקבל אצל כל קורא ברֿֿדעת על נשוא המכתב - התובע - הוא שלילי ביותר. גם כל אמירה לחוד עלולה לבזות את התובע ולהשפילו. אשרֿֿעלֿֿכן אין ספק שהדברים אשר נכתבו במכתב הם בבחינת לשון הרע, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. שנית, נהיר כי התקיים גם יסוד הפרסום, באשר הנתבעים שלחו את המכתב ללשכת עורכי-הדין. הגנות הנתבעים מבקשים לחסות בצלו של סעיף 15(8) לחוק, המעניק הגנה מותנית למפרסם אם הגיש תלונה על הנפגע. לחלופין הם טוענים כי עומדת להם הגנת סעיף 14, שכותרתו ,,הגנת אמת הפרסום''. 1. סעיף 14 לחוק קובע לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. שני תנאים מצטברים מונחים בבסיסו של סעיף זה: האחד - שהדבר שפורסם היה אמת, והשני - שהיה בדבר עניין ציבורי. נטל הוכחת קיומם של שני התנאים מוטל על כתפי הנתבעים. סיפת הסעיף נדונה בע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (פורסם במרשתת, , 12.12.06): [...] אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצד הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו [...]. גם כאשר נוכח בית המשפט כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב,,פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש'', היינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם פגיעה ממשית. (ראו גם אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 221-223 [1997]) 2. בסעיף 15 לחוק (,,הגנת תום לב'') קבע המחוקק הגנות נוספות למפרסם לשון הרע: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: [...] (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה; לשכת עורכי-הדין היא הגוף המוסמך עלֿֿפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 לקיים הליך שיפוט משמעתי לעורכי-דין ולדון בעברות משמעת, בהפרת כללי האתיקה המקצועית ובמעשים או מחדלים שאינם הולמים את מקצוע עריכתֿֿהֿדין (ראו, למשל, סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961). כבר נפסק כי היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות על פרקליטים ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה, וכי הגשת תלונה ללשכה תהא מוגנת אם הוגשה בתוםֿֿלב (ת"א [מחוזי ת"א] 7165/84 פישמן נ' בראון (ברון) ברֿֿאון, פ"מ התשמ"ז(3) 120, 124-125 [1986]). תכליתה של הגנת 15(8) נעוצה באינטרס הציבורי שהרשויות המוסמכות תהיינה חופשיות לקבל מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. המלומד אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 304-305 (1997) מציין כי לתוםֿֿהלב הנדרש בסעיף 15(8) מאפיינים ייחודיים, הנובעים מן הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי של קבלת מידע מהציבור על אודות מעשים פסולים שעשו הללו שהרשות מופקדת עליהם ובין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם. בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981) קבע כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק שאם האמין המתלונן באמִתוּת הפרסום, כוונתו לפגוע בנפגע לא תסיר ממנו את הגנת סעיף 15(8) לחוק. לשון אחר: את תוםֿֿהלב יש למוֹד כמידה שבה האמין המפרסם כי הדברים שאותם פרסם היו נכונים (שם). ייאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק הגעתי לכלל מסקנה, כפי שיפורט מיד, שהנתבעים האמינו באמת ובתמים כי אשר פורסם במכתב היה נכון. המכתב נשלח ללשכת עורכי-הדין, שהיא הרשות המוסמכת לקבל תלונות על עורכי-דין. יש לקבוע כי על הפרסום חלה הגנת סעיף 15(8) לחוק, ועל חלק מהאמירות - גם הגנת סעיף 14. 3. כעת אדון באמירות המיוחסות לתובע במכתב: האמירה הראשונה התובע הצהיר: [...] מעולם לא אמרתי לנתבעים שאתעלל בהם או שאמשיך להתעלל בהם גם אם ביהמ"ש יפסוק נגדי בתביעה שאגיש נגדם. גם לא אמרתי להם שאני ,,מצפצף על המשטרה'' - דברים אלה הינם שקרים שהנתבעת המציאה במסעה הבלתי נלאה להשחיר את דמותי בעיני כל ולפגוע בי ובשמי הטוב. (סעיף 53א לתצהירו) מנגד, הנתבעת הצהירה כי התובע - [...] נהג כלפינו באלימות מילולית ובגסות רוח, תוך שימוש באיומים, קללות, הצקות, הפחדות וחבלה ברכושינו, באופן שהפך את חיינו לרבות חיי ילדינו לסיוט. (סעיף 3 לתצהירה) כמו-כן העידה כי בזמן אחד משיעורי התיפוף של בנה הופיע התובע בשער ביתה. הוא החל לבעוט בו, לצעוק, לקלל ולצלצל במערכת האינטרקום ללא הרף. לדבריה: [...] התנהגותו האלימה הנ"ל של התובע הפחידה אותי ולכן נמנעתי מלפתוח לו. לאחר מכן, התקשר אליי התובע בטלפון ומייד כאשר עניתי פתח בצעקות והתלונן כי הרעש מהנגינה בתופים מפריע לו. הוא הורה לנו ,,להעיף'' (כך ממש כלשונו) את מערכת התופים לאלתר כי אחרת יהיה לנו רע ומר. [...] (סעיף 11) אליבא דנתבעת, במהלך הוויכוח שניצת בין השניים העלה התובע גם את האפשרות שינקוט הליכים משפטיים, ואילו היא ענתה לו כי בית המשפט עשוי לפסוק לטובת הנתבעים. [...] ואז טען התובע, כי הוא מצפצף על המשטרה, שממילא לא נוקפת אצבע והוסיף, כי גם אם נגיע לבית המשפט ויוכרע כי הצדק עימנו הוא עדיין ימשיך להפוך את חיינו לגיהנום עד שלא נוכל להתגורר עוד בבית. (סעיף 13; ראו גם עדותה בעמ' 43 לפרוטוקול, שורות 21-24; הודעתה במשטרה מיום 10.11.05 - נספח ו לתצהיר התובע, שורה 3) גרסתו של התובע לאותו אירוע מובאת בסעיף 10 לתצהירו. עלֿֿפיה, הוא חזר לביתו אחרי יום עבודה, ואת פניו קידם רעש מחריש-אוזניים. הוא הבחין בכך שחלונות מרתף ביתם של הנתבעים היו פתוחים. ואז: ניגשתי לדלת הכניסה של הנתבעים ולחצתי מספר פעמים על זמזם האינטרקום, אך מעוצמת רעש התופים לא שמע איש את הזמזם, ניסיתי לדפוק על הדלת בידי, אך גם זה לא עזר. בלית ברירה, נכנסתי לביתי וניסיתי להתקשר טלפונית עם הנתבעים, אולם רק לאחר מספר ניסיונות ענתה לי הנתבעת. אמרתי לנתבעת כי איני מוכן לסבול יותר מהמטרד הנגרם לי ע"י בנה ומורהו וכי אאלץ לנקוט נגד הנתבעים הליכים משפטיים. בתגובה אמרה לי הנתבעת כי אם המשך הפעלת התופים אינו מוצא חן בעיני, אני מוזמן למכור את דירתי ולעקור ממנה, וכי אני רשאי לנקוט בכל הליך שאמצא לנכון. עדותה של הנתבעת עדיפה בעיניי. כפי שאפרט להלן, היא זכתה לתימוכין מראיות נוספות, אשר אמנם מתייחסות לאמירות האחרות, אך מסייעות גם הן לחשוף פכים מאורח התנהגותו של התובע. לפיכך אני קובעת כי האמירה הראשונה, המייחסת לתובע את האיום כי יהפוך את חיי הנתבעים לגיהינום - היא אמת. יש עניין לציבור בדיווח ללשכה על התנהגות כזו של אחד מחבריה. האמירה השנייה בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 15) הצהירה הנתבעת כי התובע החל לדפוק באישון לילה על הקיר המשותף לדירתו ולחדרו של בנה ולהשליך עליו חפצים כבדים. היא העידה כי התמיד בכך עד שניתן צו הרחקה נגדו (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 23-27). בהודעה שנגבתה ממנה במשטרה ביום 10.11.05 מסרה: [...] אתמול החל [התובע - ש' א'] בשעות הלילה המוקדמות לדפוק על הקיר המשותף לקדוח ועשה רעש בלתי סביר. (נספח ו לתצהיר התובע, שורה 5) וביום 26.02.06 העידה שם: [...] בשעות לא צפויות באמצע הלילה הוא משליך חפצים כבדים ודופק מסמרים על קיר חדר השינה של הבן שלנו [...] (נספח ו2 לתצהירה, שורות 6-7) הנתבע שלל טענתה זו, ובחקירתו טען: [...] זה לא היה ולא נברא. הדמיון של הנתבעים עולה על כל דבר אחר. אני אלך לקיר שלי לדפוק מסמרים כדי להזיק לו? הרי אני פוגע ברכוש שלי. זה נורמלי? דבר שני: אם אני זורק חפצים על הרצפה - מה, אנחנו מנותקים? זה שלושה קוטג'ים שמחוברים. יש לי בצד השני אנשים שאנחנו כמו משפחה. מה, אני אזרוק חפצים? לכל שבעת המטרים אני אזיק. דבר שלישי - אני עורךֿֿדין, אני ממהר לעבודה בבוקר. אני אעשה זאת? איזה עונש אני אתן לעצמי? הרי אני נותן עונש לעצמי אם אני דופק להם. [...] (עמ' 83, שורה 31-עמ' 84, שורה 5) במכתב למפקד משטרת מרחב מסובים מיום 17.07.06 (נספח טו לתצהיר התובע) ציינה הנתבעת את עד ההגנה ניר סמילגה כאחד העדים שיוכלו להעיד על הלךֿֿרוחו של התובע, הואיל והתעמת עמו פעמים מספר ו,,שמע את קולות רעם הפטישים וה'פיצוצים' הליליים על הקיר המשותף שמצידו השני ישן הבן שלנו''. אף-עלֿֿפי שעד זה לא העיד על אותם מקרים שבהם שמע את הרעש, נאמנה עליי עדות הנתבעת בכל הקשור להתנהגות התובע ולרעש שיצר. כאמור, עדותה (אף כי ביחס לאמירות אחרות) נתמכה בראיות נוספות, ומכלול הדברים מצייר תמונה בהירה דייה של אותה התנהגות. אני קובעת כי הוכחה נכונות האמירה השנייה, המייחסת לתובע הקמת שאון בלילות באמצעות דפיקה על הקיר המשותף או השלכת חפצים כבדים. האמירה השלישית הנתבעת הצהירה כי התובע היה שופך חלק מהאשפה שלו בחצר ביתה דרך קבע (סעיף 16 לתצהירה). על מעשים אלו הגישה תלונה במשטרה (נספח ו2 לתצהירה). בבית המשפט העידה שכאשר שלחה ללשכת עורכי-הדין את המכתב, היה לה ברור כי התובע הוא שמשליך את הפסולת לחצר הבית (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 17-18). עם זאת, בהגינותה הודתה כי מעולם לא ראתה אותו שופך אשפה לחצריה במו עיניה (שם, שורות 9-12, 16-18). לדבריה: [...] אחרי הפעם הראשונה השתדלתי להתעלם, שמתי כפפות, לקחתי את הזבל ושמתי בפח. אמרתי שאולי זה ייגמר. זה לא נגמר. אחרי זה ניגשתי למשטרה להתלונן-- (עמ' 25, שורות 26-28) בהמשך נשאלה: ש: מה זה ,,באופן קבוע הוא שפך זבל''? שנה? שבועיים? ת: בוא נאמר שאני יכולה לתאר לך את התפריט השבועי של מר ברֿֿעד. גם מה התפריט היומי. זה נחת אצלי ביום שבת אחרֿֿהצהריים. ש: את יכולה לומר לי מתי, באיזו תקופה? ת: לא ספרתי. אני יכולה להגיד לך שלאורך תקופה, ובחומרים מגוונים. (עמ' 26, שורות 8-12) מצאתי את עדותה של הנתבעת על כי הייתה מוצאת פסולת בחצר ביתה לאורך תקופה מהימנה, ומקובלת עליי גרסתה שלפיה האמינה כי משליך האשפה היה התובע. אציין שלמעט הכחשה כללית את כל המיוחס לו במכתב (סעיף 16), לא שלל התובע בתצהירו בצורה מפורשת כי שפך את האשפה. עוד הצהירה הנתבעת, כי התובע חיבל בצמחיית הגינה ובגדר שבגבולה. בדיון יום 11.03.09 התנגד בא-כוח התובע לקבלת התקליטור שעליו סרטון שצולם במצלמה שהציבו הנתבעים בחצר, אשר צורף כנספח א לתצהיר הנתבעת, כראיה בתיק, ובהחלטתי לא התרתי להגישו כראיה הואיל ולא הוגש עלֿֿפי דין ועלֿֿפי כללי הראיות (עמ' 74 לפרוטוקול). עם זאת, בתצהיר התשובות לשאלון (נספח ד לתצהיר הנתבעת) נשאל התובע האם חיבל או ניסה לחבל בגדר ובצמחייה של הנתבעים, והשיב בשלילה (סעיף 10). אך בעדותו כאן שינה גרסתו, ולשאלת בית המשפט האם הוא מכחיש שהסיר את גדר החזרן שחצצה בין חצרות הבתים, השיב: מה שעשיתי זה כך. הסרט הזה ערוך וחתוך. בסרט - אין הצגה איך הם נכנסו לשטח שלי-- מה שעשיתי הוא ללא קשר לסרט. אני חתכתי את האזיקונים בצד שלי, וכדי שה... השטיח הזה מלפנים, המחצלת [הגדר - ש' א'], לכל האורך, לא ייפול על הצמחים שמאחור, גררתי אותו שלא יפגע בצמחים. גררתי אותו שלא יפגע בצמחים. זה הכול. איך הם הגיעו לאזיקונים? הגננים היו לפניי. היה גנן, גנן מאתיופיה. הוא הכניס את היד שלו והוריד את הצמח שלו. ,,אתה מסיג את גבולי''. ואני ממהר לעבודה. מה אני אעשה? הורדתי. ,,תקרא למשטרה''. חיכיתי שעה, המשטרה לא הגיעה. (עמ' 75, שורות 6-13; ההדגשה שלי) בהמשך העיד: ת: […] ברגע שאין אזיקונים, אני קיפלתי את המחצלת, כדי שלא ייפול על הצמחייה. ביהמ"ש:          אבל זו צמחייה שלה. ת:        אבל אני רציתי שלא ייגרם שום נזק. ביהמ"ש:          למי? ת:        לצמחייה שלהם. כבנאדם, כעורךֿֿדין, רציתי שלא ייגרם נזק. איך הם חדרו עם האזיקונים שלהם? הם חדרו עם היד והשחילו מהצד שלהם לצד שלי. רציתי שלא ייגרם שום נזק. (עמ' 76, שורות 17-24; ההדגשה שלי) אוסיף כי בעקבות תלונה שהגישה הנתבעת (פ"א 212836/06) נחקר התובע כחשוד בגרימת נזק לרכוש הנתבעים - הרס הגדר וגרימת נזק לצמחייה. בהודעתו מיום 20.07.06 (נספח לתצהיר הנתבעת) הכחיש כי נגע בגדר (שורה 39) אך אישר כי חתך את האזיקונים המצויים בצד שלו ושכתוצאה מכך נפלה הגדר. בריבוי הגרסאות שהציג יש כדי להטיל ספק במהימנות עדותו. כן אעיר כי הגם שהמעשים המיוחסים לו בכל הנוגע לגדר נעשו אחרי שנשלח המכתב, יש בהם כדי להגיה אור על התנהגותו. ועוד אשר לסכסוכים שפרצו בין הצדדים סביב הגדר - יצוין במאמר מוסגר כי בשנת 2006 הגיש התובע למפקחת על רישום המקרקעין תביעה למתן צו עשה שלפיו תוסרנה המחצלות (תיק מס' 393/06). בדיון שנערך ביום 06.08.06 הגיעו הצדדים להסדר פשרה: הנתבעים יסירו את הגדר הקיימת, ותחתיה תיבנה גדר בגובה שני מטרים. שני הצדדים התחייבו לממן את העבודות שווה בשווה. ההסכם קיבל תוקף של פסקֿֿדין חלקי (נספח כ לתצהיר התובע; תצלומים של החצר והגדר - נספח יט). האמירות הרביעית, החמישית והשישית במכתב ציינו הנתבעים כי בשלוש הזדמנויות שונות איים התובע על המורה לתיפוף, גרמן זוירמן (להלן: ,,זוירמן''), שלא יעז ללמד את בנם. הנתבעת העידה כי לא נכחה באותן פעמים. זוירמן הצהיר (סעיפים 7-9 לתצהירו) שכאשר הגיע לבית הנתבעים כדי לתת את השיעור השלישי יצא התובע מחצר ביתו, התקרב אליו ונתן בו מבט זועם. לאחר מכן נכנס זוירמן אל הבית והחל את השיעור. לקראת סופו נכנסה בתם של הנתבעים אל החדר שבו התקיים וביקשה להפסיקו, הואיל והתובע משתולל בחוץ ובועט בשער הכניסה לבית (גם הנתבעת, כאמור, העידה על בעיטות בשער). השיעור הופסק, וכשיצא זוירמן החוצה גילה כי מכוניתו מכוסה בתכולתן של ביצים שבורות (ראו גם עמ' 17 לפרוטוקול הדיון, שורות 11-16). את האשם הוא תולה בתובע (סעיף 11 לתצהירו). כעבור שבוע הגיע ללמד את הבן שוב, אבל אז פגש בתובע בפתח הבית כשזרועותיו פרוסות לצדדים וגילה שדרכו נחסמה. התובע, לדבריו, הורה לו ל,,עוף מפה עכשיו'' ואיים עליו שלא יעז עוד לבוא לשם (סעיף 12). זוירמן העיד כי בתום השיעור החמישי יצא אל עבר מכוניתו ונוכח כי התובע מנסה למנוע ממנו להיכנס אליה. התובע דחף אותו, אחז בכתפו ואמר לו: ,,נמאס לי ממך, אני אהרוג אותך'' (כן ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 10-12; עמ' 17, שורות 5-6). זוירמן התקשר לנתבעת, וכשזו הגיעה בריצה היא ספגה מטח של גידופים לאוזני השכנים (סעיף 14 לתצהירו). על אותו מקרה מסר זוירמן הודעה במשטרת מרחב מסובים (סעיף 15; הודעתו מיום 27.02.06 - נספח יח לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית נשאל זוירמן מדוע לא הראה לנתבעת כי על רכבו נזרקו ביצים. הוא השיב כי אינו זוכר, כי יכול להיות שדווקא כן עשה זאת וכי מעשה כזה לא היה משנה דבר בלאו הכי. מכל מקום, הוא עמד על גרסתו, שלפיה היו ביצים מרוחות על המכונית כאשר יצא את בית הנתבעים (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 27-עמ' 18, שורה 2). הנתבעת מסרה בהודעתה במשטרה: [...] באחת הפעמים הוא אף תקף אותו פיזית [...] לפני שלושה חודשים הוא אף השחית את צבע הרכב של המורה למוזיקה ילד ראה שהוא זרק ביצים אני אנסה לאתר את שמו של הילד. (נספח ו2 לתצהירה, שורות 8-10) בחקירתה תיארה: מה שקורה זה ככה: בזמן שגרמן היה בשיעור, הקבוצה של הילדים שגרה-- הם שהו בחוץ עוד הרבה אחרי שנגמר השיעור הזה, וכשגרמן נסע. כשהוא סיפר לי שזרקו עליו, על האוטו, אמרתי לו ,,גרמן, היו ילדים בחוץ. אני אבדר [צ"ל: ,,אברר'' - ש' א'] עם השכנים ואני אנסה למצוא, יכול להיות שהם ראו משהו''. וילד אחד, ילד דתי, אני חושבת שהוא קרוב משפחה של התובע, סיפר לילד אחר מקצה השכונה שהוא ראה את זה. אבל אני לא איתרתי את אותו הילד. (עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 5-9) כמו-כן העידה: כשגרמן תיאר לי, הוא תיאר שהביצים לא היו רק על הפרונט, אלא מרוח על כל השמשה. באלו המילים הוא תיאר לי. אני שמעתי את התסכול הנורא שלו. (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 21-22) עלֿֿכלֿֿפנים, התובע מכחיש כי שבר ביצים על מכוניתו של זוירמן (סעיף 53ז לתצהירו). לא הובאה לפניי כל עדות ישירה שתצביע עליו כאחראי למעשה, ואולם עדות זוירמן כי ביצים נזרקו על מכוניתו עת שהה בבית הנתבעים אמינה עליי. הוא סיפר על כך לנתבעת, ומטבע הדברים, הנתבעים ייחסו מעשה זה לתובע לאור התנהגותו ועל רקע הסכסוך החריף שבינם לבינו. לעובדה שזוירמן לא ידע לשים את האצבע על ציר הזמן ולספר מתי בדיוק התרחשו הדברים (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 12-16) אינני מייחסת חשיבות רבה, שכן מדובר באירוע שאירע כמה שנים לפני מתן עדותו. עדותו של זוירמן על התנהגות התובע כלפיו מקבלת חיזוק מעדות הנתבעת. זו הצהירה כי באחד השיעורים, כשהגיע לביתה, הוא טלפן אליה וביקש שתצא לקראתו (סעיף 18 לתצהירה). הוא סיפר לה שהתובע נעמד באופן שלא אִפשר לו להיכנס לבית הנתבעים. בהזדמנות אחרת חזתה בתובע כשהוא מונע מזוירמן להיכנס למכוניתו (סעיף 19). גם באותו מקרה התקשר אליה זוירמן, והיא רצה החוצה: [...] אמרתי לתובע שיוריד את ידו מגרמן והוריתי לגרמן להיכנס לרכבו ולהתחיל בנסיעה. באותו מעמד, בנוכחותי, התובע הזהיר את גרמן שלא להגיע יותר לרחוב, ואיים עליו שאם ישוב אזי, לא ייתן לו לצאת ואף יקרא למשטרה. לאחר מכן, היו ביני לבין התובע חילופי דברים קולניים במסגרתם התנפל עליי התובע בצעקות תוך שהוא מכנה אותי ,,מטומטמת''. בשלב זה, בעלי יצא החוצה לשמע הצעקות ואמר לתובע שלא יצעק עליי ולא יפנה אליי בצורה כזו. (סעיף 19; ההדגשה שלי) על גרסה זו חזרה בחקירתה: [...] הוא קילל אותי, הוא קרא לי ,,מטומטמת'' - זה לא התחיל שם. הוא תפס את גרמן, הוא לא נתן לו להיכנס לאוטו. גרמן טלפן אליי בפחד. הוא לא אמר לי למה אפילו, הוא אמר לי ,,טל, צאי מהר החוצה''. ויצאתי החוצה וראיתי את התובע עם היד שלו. ואמרתי ,,ברֿֿעד, תוריד את היד ממנו'' (הדגשה זו במקור - ש' א'). ככה אמרתי לו. [...] (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 27-31; ההדגשה שלי) עדותה מהימנה ומקובלת עליי. עלֿֿכן אני קובעת כי עדותו של זוירמן, הנתמכת בעדות הנתבעת, כי התובע איים עליו, חסם את דרכו, אחז בכתפו ומנע ממנו כניסה לרכב - נאמנה לדברים כהווייתם. האמירות הרביעית והשישית, שלפיהן איים התובע על זוירמן לבל ימשיך ללמד את בנם של הנתבעים ואף תקף אותו בגופו, הוכחו אפוא כנכונות. יש עניין לציבור בדיווח ללשכת עורכי-הדין על התנהגות כזו של חבר הלשכה. הואיל וכך, הוכח כי הגנת סעיף 14 חלה על שתי האמירות הללו. אשר לאמירה החמישית, שלפיה התובע הוא שמרח על מכוניתו של זוירמן ביצים שבורות - עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15(8) לחוק, באשר האמינו בנכונות אמירה זו. האמירה השביעית הוכח להנחת דעתי כי התובע נהג להעיר לילדים שהרעישו בקרבת ביתו ולנהגים שהחנו את מכוניותיהם באופן שלתחושתו הפריע לו. עדת ההגנה צביה פפרברג-פאר, אשר במשך ארבע שנים התגוררה מול ביתו, העידה: כל המקרים בהם נוצר קשר כלשהי ביני לברעד היו אירועים לא נעימים, במהלכם ספגתי ממנו צעקות ואיומים כפי שיפורט להלן. זכור לי, כי בהיותי דיירת חדשה בשכונה התנפל עליי ברעד בצעקות, כי הכלבים שלי מרעישים בנביחותיהם. כבר אז נוצר [כך במקור - ש' א'] אצלי תחושה מאוד לא נעימה ממנו וחשתי מאוימת מאופן התנהגותו כלפיי. [...] ברעד נהג לעיתים תכופות להתלונן על כך שבני וחבריו, ילדים בני כ-14 שנים, היו נוהגים לשהות בחצר בשעות אחה"צ ולשחק שם. התלונות מצדו היו מלוות בצעקות ובאיומים, תוך שהוא מטיח בי כי אם הם לא יילכו הביתה, הוא יזעיק את המשטרה. זכורה לי תקרית שאירעה יום אחד במהלך חג הסוכות: בני וחבריו ישבו בסוכה שבחצר ביתנו, כאשר לפתע התפרץ ברעד לסוכה וצעק: ,,נמאס לי מהרעש שלכם, עופו מפה''. חבריו של בני ברחו מבוהלים מהסוכה. בני סיפר לי, כי מייד לאחר שחבריו עזבו, ניגש אליו ברעד ואמר לו שאם יבואו אליו שוב חברים אזי, הוא יפנה למשטרה. בני, שהינו ילד עדין בנפשו סיפר לי, בעודו מפוחד, אודות אירוע זה. [...] (סעיפים 4-7 לתצהירה) בחקירתה הנגדית סיפרה כי בנה וחבריו נהגו לשחק בחצר עד שעות הערב (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-13). בזמן המקרה שקרה בסוכות, התובע ,,היה בוטה מאוד. זה היה מפחיד''. לאחריו חזר בנה כשהוא בוכה (עמ' 11-12). אמנם העדה אישרה כי האיומים שעליהם העידה לא הושמעו בפניה, אולם דַי בכך שהבן שב הביתה ודמעות בעיניו. בחקירתה החוזרת נשאלה על האופן שבו נהג התובע להעיר לה עצמה, והשיבה: ת: בצורה בוטה מאוד, ומאיימת. ותמיד זה מאיים. תמיד הוא איים. ש: באיזה מובן? ת: הוא היה מאיים שיפנה למשטרה, שיפנה לזה... ואני הסברתי לו שהדברים נעשים לפי החוק, בשעות שמותר לילדים לשחק - הילדים משחקים. זה שהוא רגיש לזה - אינני שולטת בזה. זה היה במתחם של החצר שלי. (עמ' 14, שורות 17-22; ההדגשה שלי) אני מקבלת את עדות העדה. הנתבעת מסרה אף היא את גרסתה לאירוע שאירע בחג: לפני מספר שנים באחד הערבים במהלך חג הסוכות שמעתי צעקות חזקות מחוץ לבית. כאשר ניגשתי לחלון חדר השינה שלי ראיתי שהתובע, עומד בפתח הסוכה של שכנתינו וצועק על בנה[...] ועל חבריו כי הם מפריעים לו וגורמים לו לרעש. זכורה לי התבטאותו הבוטה של התובע שאמר לנערים: ,,מה אתם דפוקים, תעופו מפה'' (כך ממש כלשונו). עוד זכור לי, כי אחד הילדים אמר לו ,,אבל למה לצעוק?'' ואז, התפתח ויכוח קולני בדבר אופן פנייתו של התובע אליהם. לבסוף, צעק עליהם התובע כי אם הם רוצים להמשיך לשבת אזי, שילכו לשבת במקום אחרת [כך במקור - ש' א'] ואיים להזמין משטרה. לאחר מס' דקות הילדים התפזרו מהישיבה המשותפת בסוכה. (סעיף 20.1 לתצהירה) ועוד סיפרה בעדותה, כי צפתה מביתה בתובע במקרים שבהם דרש מאחרים להזיז את רכבם מהמקום שבו חנה, והאזינה לדברים (עמ' 33 לפרוטוקול). היא פירשה כי בעיניה, אדם ממורמר הוא אדם הנוהג לרטון ושאינו מרוצה אף פעם, וזה מה שזיהתה אצל התובע (עמ' 34). על דפוס התנהגותו של התובע ניתן ללמוד גם מעדות ניר סמילגה ופאבלו מאלדונאדו, שותפים לדירה שהתגוררו אז בסמיכות לביתו. סמילגה הצהיר: זכורה לי היתקלות לא נעימה עם התובע שאירעה בקיץ של שנת 2006 כאשר הזמנו אני ושותפי לדירה דאז, פאבלו, חברים לביתנו. זכור לי, שבזמן שישבתי עם חבריי בחצר ביתי לפתע התפרץ התובע וצעק בצורה עויינת: ,,של מי האוטו הלבן?'' חברתי בתיה קמה ואמרה שהאוטו שייך לה וקמה להזיז אותו. בדיעבד הסבירה לי בתיה, כי המקום בו היא חנתה היה מול שער ביתה של הנתבעת. אני יצאתי מייד אחריה והתובע גם הוא הלך בעקבותיה של בתיה. התובע לא חדל והמשיך לצעוק על בתיה: ,,את לא נורמלית, איך את מחנה?'' ולמיטב זכרוני המשיך לכנותה בכינויי גנאי, וכל זאת בצעקות רמות ובצורה שאינה סבירה והולמת את הסיטואציה שבה היינו. [...] (סעיפים 4-5 לתצהירו; כן ראו עדותו בעמ' 51 לפרוטוקול, שורות 17-20) עדותו של העד לא נסתרה, והיא נתמכה בעדות שותפו, מאלדונאדו (סעיפים 4-5 לתצהירו וכן סעיף 20.2 לתצהיר הנתבעת). השותף אף הצהיר כי שמע את התובע צועק על חבר בשם איציק: ,,תגיד לי, אתה לא רואה איפה אתה חונה? אין לך שכל בראש?'' (סעיף 6 לתצהירו). ושוב יודגש: אף כי הדברים התרחשו לאחר משלוח המכתב, סבורתני כי יש בהם כדי ללמד על דרכיו של התובע גם לפני כן. יש להעיר כי השכן יעקב לגזיאל, שזומן להעיד מטעם התביעה, אינו עד נטול עניין, שכן התובע משמש פרקליטו ושוררים ביניהם יחסי עורךֿֿדין-לקוח. הלה הצהיר כי התובע מנהל מערכת יחסים מצוינת עם השכנים כולם (סעיפים 12, 20 לתצהירו), אך כבר ראינו כי לא כך הדבר. דוגמה לניסיונו לגונן על התובע ניתן למצוא אפילו בתשובה לשאלה הפשוטה האם הכלב שגידל בביתו נהג לנבוח (,,אין לי מושג'' - עמ' 66, שורות 20-21). על עדותם של שני שכנים נוספים, בנימין טייאר וירון אור, אשר יכלו להעיד, בין השאר, על מערכות היחסים שבין השכנים - ויתר התובע (עמ' 68 לפרוטוקול). הלכה היא כי: איֿֿהבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 [1991]) אני קובעת כי התנהגותו של התובע כפי שתוארה עד הנה תואמת את תיאורו באמירה השביעית. האמירה השמינית אמירה זו הוכחה כאמת לאמִתה. אין חולק על כך שלמשטרה הוגשו תלונות על התובע. הדברים נכתבו בטרם נחקר שם, ובהמשך הוא אכן זומן (ראו סעיפים 4 ו-22 ונספחים ו1-5 לתצהיר הנתבעת). הוכח גם היסוד השני של הגנת אמת הפרסום - עניין לציבור. עומדת לנתבעים הגנת סעיף 14 ביחס לאמירה השמינית. האמירה התשיעית גם אמירה זו חוסה בצלה של הגנת סעיף 15(8). בחקירתה הסבירה הנתבעת את טענתה במכתב כי התובע לקח את החוק לידיו: [...] אדם שעושה לעצמו דין, ומחליט לתקוף אותנו בצורה כזאת לאורך כלֿֿכך הרבה זמן - באמת, הדפיקות האלה בלילה, זריקת הזבל, המחצלות - הוא ניסה בכל דרך לגרום לכך שהחוק שלו יהיה החוק של הכלל. זאת אומרת - ולאכוף עלינו את רצונו. (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 17-20) כפי שנקבע לעיל, הוכח כי התובע איים על זוירמן, חסם את דרכו, אחז בכתפו ומנע ממנו כניסה למכוניתו, וגם היה נוהג להרעיש בכוונה בשעות הלילה המאוחרות. נוכח כל אלו היה בסיס לחשדם של הנתבעים כי הוא גם היה זה שנהג להשליך את הזבל שמצאו בחצר ביתם, והם האמינו בכך בתוםֿֿלב. מכאן - ועל בסיס אופי יחסיו עם השכנים - אבחנתם שהתנהגותו פרועה, ושבבקשו להתנקם בהם הוא לוקח את החוק לידיו ועובר עליו. 4. בחקירתה חזרה הנתבעת על אשר הצהירה בתצהירה: ,,המכתב נכתב כבקשת עזרה. 'עזרו לנו לעצור את זה' - זו הייתה הכוונה באותו זמן'' (עמ' 25, שורות 19-20). ואכן, מקריאת נוסח המכתב מצטייר הרושם כי הנתבעים עותרים בו לרשות המוסמכת לקבלת סיוע בבואם להתמודד עם אחד מחבריה, אשר לדעתם אינו נוהג לפי הנורמות הראויות לפרקליט. פנייתם ללשכת עורכי-הדין נעשתה בתוםֿֿלב ומתוך אמונה כי התנהגותו של התובע אינה התנהגות ההולמת עורךֿֿדין וכי יש בה פגיעה בכבוד המקצוע. אף אם הלשון אשר נקטו לא הייתה ראויה, ואפילו יכלו להגיע לאותה מטרה במתינות רבה יותר, בעזרת מילים מעודנות מאלו או קביעות נחרצות פחות על אודות התובע - אין בכך לשנות את התוצאה (ע"א [מחוזי י-ם] 11282/07 בן דב נ' מזר [פורסם במשרתת, , 22.10.08], פסקה 17). ניתן לסכם ולומר שבחומר הראיות שהוצג לפניי הוכיחו הנתבעים כי האמינו אמונה כנה באמִתוּת תלונתם ללשכת עורכי-הדין, ועלֿֿכן חלה על הפרסום כלפי הלשכה הגנת סעיף 15(8) לחוק. על חלק מהאמור במכתב חלה אף הגנת סעיף 14, כפי שפורט לעיל. ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 10,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. תלונה נגד עורך דיןעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה