קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאים להכרה בטינטון כתאונת עבודה / פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בגין טנטון: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת סיגל דוידוב מוטולה; בל 6863/06) , בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מיום 18.9.05 כתאונת עבודה. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, גניקולוג במקצועו, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה לאחר שלטענתו אירעה לו תאונה בעבודה ביום 18.9.05, כאשר במהלך עבודתו במרפאה בלוד, הוא חש כאב חד בגב התחתון תוך כדי הזזת כיסא גניקולוגי כבד. המערער המשיך בעבודתו לאחר שקיבל זריקה לשיכוך כאבים בגבו, וחודש לאחר מכן הכאבים החריפו עד שנאלץ לעבור ניתוח בגבו ביום 28.10.05. תביעתו למוסד לביטוח לאומי נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 14.5.06 מהטעם כי לא הוכח שנגרם למערער אירוע תאונתי בעבודתו. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי. 3. מלבד המערער, העידו בבית הדין האזורי ד"ר בוריס יוסף, רופא אורטופד אשר טיפל במערער ביום האירוע הנטען, וגב' גלינה זמלכין, מזכירה במרפאה בלוד, אשר נכחה במרפאה בזמן האירוע. בית הדין האזורי, לאחר ששקל את הראיות והעדויות, קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי במהלך עבודתו. להלן עיקרי נימוקיו של בית הדין האזורי: א. בכל המסמכים הרפואיים שבסמוך לאירוע הנטען, אין כל אזכור לאירוע. כך, ברישום מיום האירוע ע"י ד"ר יוסף נכתב "כאבי גב תחתון, רגל ימין" (זהה לרישום מיום 20.3.05, לפני האירוע). גם בביקור שלאחר מכן, ביום 27.10.05, אין אזכור לאירוע אלא נכתב "התקף כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליים וחולשה מלפני מס' ימים". הפעם הראשונה בה אוזכר האירוע היתה בטופס בל 280 אותו מילא המערער ביום 20.11.05, כחודשיים לאחר האירוע. ב. ד"ר יוסף אמנם אישר את גרסת המערער בעדותו (לפיה המערער סיפר לו על שאירע כאשר בא אליו לטיפול) אך בסיום עדותו אישר כי אינו זוכר במדויק את השתלשלות העניינים. לדעת בית הדין האזורי, אכן אין זה סביר שיזכור את שאמר לו המערער, במיוחד כאשר הדברים נאמרו בביקור חטוף בין מטופלים אחרים ללא כל רישום, וגרסתו נתבקשה למעלה משנתיים לאחר האירוע. כמו כן, אם גרסתם נכונה, הרי ניתן לצפות מד"ר יוסף להבהיר למערער כי עליו להוציא טופס מתאים מול המוסד לביטוח לאומי בנוגע לתאונת עבודה אך הוא לא עשה כן. ג. המערער אישר כי הגיש לחברת הביטוח במסגרת תביעתו בגין אובדן כושר עבודה אישור מחלה, במקביל להוצאת התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה. לכאורה, לחברת הביטוח לא דווח על אירוע הקשור לעבודה אלא על אירוע אחר, והמערער לא הגיש לבית הדין את טופס ההודעה לחברת הביטוח ולא התייחס לכך בסיכומיו. ד. גב' זמלכין הוסיפה בעדותה פרט שלא צוין בתצהירה, ולפיו היא שמעה צעקה מחדרו של המערער תוך כדי האירוע. בית הדין האזורי קבע כי הוספת פרט זה אינה אמינה בעיניו. לפיכך, נדחתה תביעתו של המערער. מכאן הערעור שבפנינו. 4. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. עיקר טענות הצדדים בערעור: 5. המערער טוען בפנינו כי מסקנתו של בית הדין האזורי מנוגדת לראיות שהובאו בפניו. לטענתו, עדויותיהם של ד"ר יוסף וגב' זמלכין לא נסתרו, אין להם כלל אינטרס בתוצאות הדיון, והיה על בית הדין האזורי לאמץ את עדותו של ד"ר יוסף, אשר היתה מהימנה. כן מוסיף המערער כי אין לייחס חשיבות לעובדה כי אין רישום של האירוע אצל ד"ר יוסף משום שמדובר בהענקת עזרה בין רופאים קולגות המצויים בקשרים יום-יומיים. לכן היה מקום לקבל את גרסתו של ד"ר יוסף. כן מלין המערער על שאר נימוקיו של בית הדין האזורי בדחיית תביעתו. באשר להגשת התביעה בגין אובדן כושר לחברת הביטוח הפרטית, מציין המערער כי אין קשר בין תביעה זו לבין פגיעה בעבודה, משום שפוליסת הביטוח אינה קשורה לגורם שהביא לאי הכושר. על מנת לזכות בכספי הביטוח, עליו להגיש אישור מחלה בלבד. 6. המשיב, מנגד, תומך בנימוקיו של בית הדין האזורי, וטוען כי יש לדחות את טענות המערער בדבר תקפות רישומים של "רפואת מסדרון" ובדין העדיף בית הדין האזורי את הרישומים הסמוכים למועד האירוע הנטען. למערער היו 3 הזדמנויות להודיע לרופא בדבר האירוע, אך הוא ציין זאת לראשונה רק ביום 20.11.05, ויש לכך חשיבות לאור העובדה כי לא היו עדים לאירוע. המשיב מוסיף כי העדויות מטעם המערער הותירו שאלות רבות חסרות מענה ובית הדין לא התרשם ממהימנותן. דיון והכרעה: 7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא שוכנענו מטענות המערער כי קיים טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. 8. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של האירוע התאונתי בעבודה. בנסיבות העניין, בו לא היו עדים להתרחשות התאונה, יש ליתן משקל נכבד לאמור במסמכים הרפואיים. במקרה שבפנינו, הפעם הראשונה בה היה אזכור לאירוע במסמך רפואי היתה למעלה מחודשיים מיום קרות האירוע, על אף שהיו הזדמנויות למערער לציין זאת בפני רופאיו, והדבר מטיל ספק בגרסתו של המערער. כמו כן, בית הדין האזורי בחן את העדויות שנשמעו בפניו, ומצא כי לא היה בהן כדי להרים את הנטל המוטל על המערער. כמו כן יצוין, כי אין בידינו לקבל את טענתו של המערער לפיה אין לייחס חשיבות לרישום הרפואי שנעשה כביקור חטוף ובין רופאים שהם קולגות לעבודה. גם במקרה כזה, יש לצפות כי אדם אשר נקלע לאירוע תאונתי תוך כדי עבודתו היה מציין זאת בפני הרופא שבפניו הוא בא לקבל טיפול, וכי הדבר היה נרשם במסמכים הרפואיים. במקרה שבפנינו, לא היה כל אזכור לאירוע הנטען ברישום הרפואי, ויש ליתן לכך משקל נכבד. כמו כן, בית הדין האזורי לא נתן אמון בעדותה של גב' זמלכין, ולא שוכנענו כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבותנו בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. אשר על כן, דין הערעור להידחות. 9. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות.טינטוןשמיעההכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה