קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת העברת כספים במסלול הירוק בנתב''ג: השאלה העומדת לדיון היא האם יש לקבל את ערעור המבקשים ולהורות על ביטול העיצום הכספי שהוטל עליהם ביום 27.12.07, או, לחילופין, להעמיד את העיצום הכספי על סכום נמוך יותר. כללי: עובדות: ביום 23.12.07 נכנסו המערערים אל גבולות המדינה במסלול הירוק בנתב"ג, כשברשות המערער 1 סך של 49,900 דולר ארה"ב (להלן-"דולר") וברשות המערער 2 סך של 45,300 דולר (להלן-"הכספים"). אין חולק כי על סכומים אלה חלה חובת דיווח על פי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"). בעת כניסתם לארץ, היתה חובת דיווח על פי החוק מהסך 80,000 ₪ ומעלה, כך שהמערערים נשאו בכליהם סכומים הגבוהים מהסכום שמותר להכניסו לארץ בלא דיווח. עת שעברו המערערים בנתב"ג, לא הצהירו על הסכום שנשאו בכליהם, כמתחייב בחוק. חיפוש שנעשה בכלי המערערים העלה כי הם נושאים בכליהם את הכספים עליהם היו חייבים לדווח. בשל העובדה שהמערערים הפרו את חובת הדיווח הקבועה בחוק, נתפסו הכספים. ביום 25.12.07 נגבו הודעותיהם של שני המערערים באזהרה ע"י חוקרי המכס. כל אחד מהמערערים נחקר ע"י חוקר אחר, כאשר חקירותיהם התקיימו בו זמנית. בחקירה נתנו החוקרים למערערים הזדמנות להוכיח את מקור הכסף ואת טענותיהם העובדתיות, אך המערערים בחרו שלא להוכיח את טענותיהם העובדתיות ולא להוכיח מהו מקור הכסף. לאחר תום החקירה קבלו שני המערערים הודעה על הגשת בקשות להטלת עיצום כספי (להלן-"הוועדה") בעניינם, וכי הוועדה תתכנס ביום 27.12.07. בעת הדיון בוועדה היו המערערים מיוצגים ע"י עו"ד, אם כי לא בעורכי הדין המייצגים אותם בערעור זה. לאחר שהוועדה שמעה את המערערים ובחנה את המסמכים שהביאו בפניה, הטילה עליהם עיצומים כספיים בגובה הכספים שנתפסו מעל לסף חובת הדיווח (להלן: "ההחלטה"). פרוטוקול הדיון בוועדה והחלטת הוועדה נשלחו למערערים בפקס. ביום 31.12.07. נימוקי הערעור בהודעת הערעור: ביום 30.1.08 הגישו המערערים את ערעורם זה. המערערים נימקו את ערעורם בשלושה נימוקים, והם: החלטת הוועדה חורגת מכללי מינהל תקינים ונגועה בפגם מהותי של ממש; החלטת הוועדה חורגת מתחום הסבירות לגבי שיעור העיצומים הכספיים שהוטלו על המערערים; 3) שגתה הוועדה שלא נתנה כל משקל לנסיבות האישיות של המערערים. בתגובת המשיב מיום 19.8.08 (שכותרתו "עיקרי טיעון מטעם המשיבים") דחה המשיב אחת לאחת את טענות המערערים, וטען כדלקמן: החלטת הוועדה אינה חורגת מכללי מינהל תקין ואינה נגועה בפגם של ממש; החלטת הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות לגבי שיעור העיצומים הכספיים שהוטלו על המערערים; 3) למערערים ניתנה הזדמנות להוכיח את העובדות הנטענות אודות נסיבותיהם האישיות, אך הם לא ניצלו הזדמנות זו. בש"א 3580/08: ביום 27.10.08 הגישו המערערים את בש"א 3580/08, בה עתרו לחייב את המשיב למסור לידיהם העתקים של כל ההחלטות להטלת עיצום כספי שנתנה הוועדה. לאחר שהמשיב פרסם מספר רב של החלטות, הגישו הצדדים את עיקרי הטיעון, והתקיים דיון בבקשה עצמה. תמצית טענות המערערים בעיקרי הטיעון: טוענים המערערים בעיקרי הטיעון כדלקמן: ניגוד עניינים - החלטת הוועדה התקבלה בניגוד עניינים והיא נגועה בשיקולים שאינם ענייניים לאור העובדה כי יו"ר הועדה, מר רפי גבאי (להלן: "מר גבאי"), מכהן בו זמנית כבר סמכא בתפקיד מעין שיפוטי והן כראש היחידה החוקרת והמבצעת; היעדר פרוטוקול כדין: הוועדה הפרה חובתה שבסעיף 5 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב - 2001 (להלן: "התקנות") לפיה יש לערוך לכל דיון בוועדה פרוטוקול. הפרוטוקול מיום 27.12.07 אינו ממלא אחר דרישה זו בהעדר תיעוד הולם בו, ומשכך אינו משקף נאותה את שהתרחש בדיון. היעדר פרוטוקול מלא מונע - מיניה וביה - את יכולתה של ערכאת ערעור לבחון את תקינות התנהלותו של ההליך המנהלי; היעדר הנמקה: א) סעיף 5 (ה) לתקנות מחייב את הוועדה לנמק החלטתה. החלטת הועדה אינה מנמקת את ההכרעה והסנקציה כי אם מתייחסת באופן לקוני וכללי בלבד לטענות השונות. עיון בהחלטות שונות, אשר עניינן הטלת עיצום כספי, מעלה כי ההנמקה דומה בכולן אולם סכום העיצום הכספי משתנה וזאת ללא מתן כל הסבר המניח את הדעת. בפועל יוצא כי אין הנמקה עניינית להחלטה; ב) העדר ההנמקה רלוונטי הן ביחס לשיעור העיצום הגבוה שהוטל והן לעובדה כי הוועדה לא אפשרה לפרוס אותו לתשלומים ובחרה לגבות את העיצום לאלתר. לבד מאמירה בעלמא כי הוועדה "שקלה" את הדבר, לא טרחה הוועדה לנמק שיקוליה לכאן או לכאן; ג) מן המפורסמות הוא כי חובת ההנמקה היא אבן יסוד במשפט המנהלי שכן מהווה קרדום לחפור בו בידי האזרח לשם תקיפת ההחלטה המנהלית בהיותה חורגת ממתחם הסבירות או המידתיות; 4) פגמים דיוניים בהחלטה: א) סעיף 13(ד) לחוק קובע כי החלטות הוועדה יתקבלו ברוב דעות. בהחלטה אין כל התייחסות לרוב או מיעוט; ב) לא ברור מקריאת הפרוטוקול וההחלטה מהו מועד מתן ההחלטה; ג) הוועדה החליטה לתפוס את הכספים מהיום הראשון לתפיסת המערערים בנתב"ג ולא כיבדה את הוראת סעיף 17 לחוק לפיו העיצום הכספי ישולם תוך 30 יום מיום קבלת הדרישה; ד) כמו כן, המירה הוועדה את הכספים העודפים שלא דווחו לשקלים חדשים ובכך גרמה למערערים הפסד כספי ניכר שכן מיום התפיסה ירד שער הדולר ונוצר פער בסך של כ- 29,000 ₪ בין שני הסכומים. כמובן, אם הייתה נוהגת הוועדה כדבר המחוקק ומחזירה את הכספים באותו סוג מטבע שנתפס הרי שהפסד זה היה נמנע; 5) פגיעה בזכות הטיעון לאור אי פרסום החלטות קודמות של הוועדה: א) אבן יסוד היא במשפטנו כי לאזרח עומדת הזכות להשמיע טענותיו בפני הרשות המנהלית טרם שתינתן החלטה בעניינו; ב) העובדה כי במועד כינוס הוועדה לא פורסמו בפומבי החלטות ופרוטוקולים של דיוניה פגעה בזכות הטיעון של המערערים פגיעה קשה שכן לא היו בידיהם האמצעים להשוות ולהסתמך על מקרים דומים. לאור האמור, לא התקיים הליך הוגן; 6) חריגה ממתחם הסבירות והמידתיות: שיעור העיצום הכספי שהוטל על המערערים אינו סביר בהיותו חריג במידה משמעותית מעיצומים שהוטלו על מפרים אחרים. במקרים רבים אחרים נתפסו מפרי חובת הדיווח בנסיבות דומות ואף חמורות מעובדות תיק זה כגון מפרים אשר הפרו את החוק מספר פעמים ובהיקפים גדולים יותר, אולם אלו חויבו בעיצומים בשיעור נמוך משמעותית מהעיצום שלפנינו; 7) הוועדה התעלמה מנסיבות אישיות וכלכליות של המערערים: המערער הינו גמול מסמים. המערער 2 נקלע לחובות כבדים לגורמים חוץ מוסדיים ונסע לחו"ל לשם גיוס כספים לפירעון חובותיו. עקב תפיסת הכספים, נוצר מצב בו המערער הכפיל חובותיו ואינו יכול לשוב למסלול חיים תקין. הוועדה ביקשה להמציא לידיה מסמך המאשר את קיומם של החובות הנ"ל אולם לא ניתן להמציא אישור כאמור. בהתאם, הוועדה לא נימקה התעלמותה מנסיבותיהם האישיות של המערערים. תמצית טענות המשיב בעיקרי הטיעון: המשיב הגיש עיקרי טיעון, בהם טען כדלקמן: 1) המערערים לא סיפקו הסבר אמין למקור הכספים ויעדם וודאי שלא לסיבה בגינה נמנעו מדיווח על הכספים בכניסתם לארץ; 2) יש למחוק מעיקרי הטיעון טענות שלא נטענו בכתב הערעור: א) תקנה 19 לתקנות קובעת כי התיק יתנהל כערעור אזרחי בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"); ב) במסגרת כתב הערעור טענו המערערים שלוש טענות. האחת, שהחלטת הוועדה חורגת מכללי מנהל תקין שכן נימוקי ההחלטה הומצאו למערערים רק לאחר ארבעה ימים ממועד הדיון בוועדה. השניה, שהחלטת הוועדה אינה סבירה לאור העיצום הגבוה שנקבע. השלישית, שהוועדה שגתה בכך שלא התייחסה לנסיבותיהם האישיות של המערערים; ג) תקנה 415 לתקסד"א קובעת כי את הטענות המהוות את נימוקי הערעור יש לטעון בכתב הערעור, ואילו בעיקרי הטיעון אין להרחיב מסגרת טענות אלו. טענה זו של המשיבה מכוונת כלפי טענות המערערים בדבר: ניגוד עניינים, העדר הנמקה ופגמים דיוניים בהחלטה; 3) הוועדה היא וועדה מנהלית הפועלת לפי כללי המשפט המנהלי: לאור זאת, הסנקציה היא מנהלית, מהירה ויעילה ואין בצידה הרשעה פלילית. לאור האמור, בבואו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הוועדה, עליו לבחון אותה בהתאם לעילות המנהליות. ודוק, הלכה היא כי בית המשפט אינו שם עצמו במקומה של הרשות המנהלית כי אם במקום בו מצא כי נפל פגם המצדיק התערבות מצדו; 4) הוועדה אינה מצויה בניגוד עניינים בהיותה גוף מנהלי: טענת ניגוד העניינים לא נזכרה בכתב הערעור ועל כן יש לדחותה על הסף. מעבר לאמור, ולגופן של דברים הרי שהרכב הועדה נקבע באופן מפורש בחוק ובתקנות. כמו כן מדובר בועדה מנהלית ולא ועדה מעין שיפוטית; א) יוצא איפוא כי מבחינה זו ההליך היה תקין. מר גבאי שהוא גובה המכס היה מחויב על פי חוק לשבת בועדה ולהיות הגורם שיגיש את הבקשה; ב) מעבר לאמור ייאמר כי בכל מקרה המערערים אינן חולקים על עובדות המקרה ואין מחלוקת עובדתית בינם ובין החוקרים. 5) פרוטוקול הדיון התנהל כדין ובאופן תקין: א) טענה זו נטענה לראשונה בעיקרי הטיעון וגם דינה להידחות על הסף; ב) לגופו של עניין, הפרוטוקול משקף נכונה את שהתרחש בפני הועדה. הפרוטוקול לא נסתר על ידי המערערים או באי כוחם; ג) סעיף 5(ב) לתקנות קובע כי על הוועדה לנהל פרוטוקול בו יירשמו החומר והטענות שהוצגו בפניה וכן החלטותיה. כמו כן תנהל הוועדה מעקב על תשלום העיצום הכספי שהטילה. המפר יקבל עותק של הפרוטוקול; ד) התקנה לא מחייבת כי הפרוטוקול ישקף את כל מה שמתנהל בדיון אלא על הפרוטוקול לכלול את החומר והטענות; ו) ניהול פרוטוקול באופן האמור בסעיף 5 לתקנות הינו אופייני לפרוטוקולים של ועדות רשות מנהלית; ו) בכל מקרה, פגם בפרוטוקול הדיון כשלעצמו אינו מהווה עילה לביטולה של החלטה מנהלית ואינו עולה כדי פגם היורד לשורשו של עניין; 6) הועדה נימקה החלטתה כדבעי: גם טענה זו יש לדחות על הסף לאור אזכורה הראשון בעיקרי הטיעון. מעבר לאמור, החלטת הועדה מנומקת ומסבירה את שיקולי הועדה ואת הדין בבואה להטיל על המערערים את העיצום הכספי; הוועדה פועלת על פי אמות מידה אחידות הקבועות בחוק ובתקנות ושוקלת האם הופר החוק. בין היתר שוקלת הועדה את מודעותו של המפר לחובת הדיווח, נסיבות ההפרה והיקפה הכספי. כמו כן הועדה שוקלת את שיתוף הפעולה של המפר עם הרשויות לבירור מקור הכספים וההסבר שניתן על ידי המפר למקור הכספים. האם ההפרה הייתה בתום לב אם לאו. 7) לא נפלו פגמים דיוניים בהחלטה: ההחלטה נחתמה על ידי שלושת חברי הועדה ושלושתם סמכו ידיהם עליה לרבות על טעמיה. עוד טענו המערערים כי לא ברור באיזה מועד נכתבה ההחלטה וזהו פגם מהותי. ברם, ההחלטה הגיעה לידי המערערים 4 ימים לאחר הדיון ובתוך פרק הזמן של 10 ימים אשר קבע החוק לקיום הדיון ולמתן החלטה (סעיף 11 לחוק); המערערים הוזמנו להשמיע את טיעוניהם בכתב ובעל פה והגיעו עם עו"ד לשם כך. טענות הצדדים ודו השיח עמם הונצח בפרוטוקול. בתום הדיון מסרה הועדה למערערים את החלטתה ואת הדרישה לתשלום העיצום הכספי. ההחלטה המודפסת והפרוטוקול נשלחו אליהם כעבור מספר ימים תוך פרק הזמן הקבוע בחוק; תמוהה טענת המערערים לפיה נמנע מהם לדעת מתי ובאלו תנאים נכתבה ההחלטה. דומה הדבר לטענה כנגד הכרעת דין שנכתבה משך מספר ימים ונחתמה לבסוף על ידי כל השופטים ולא ידוע במדויק מתי נכתבה כל שורה בה ומה כתב בדיוק כל שופט. מרגע שנחתמה ההחלטה על ידי כל חברי הועדה הרי שהיא קיבלה את תוקפה ואין בה רבב מבחינה זו; טענת המערערים לפיה הכסף לא הוחזר אליהם וכי נמנעה מהם האפשרות לשלם את העיצום מיוזמתם הינה בגדר אבסורד. במסגרת סעיף 11 לחוק ניתן לתפוס את הכספים שנתפסו אף בסכום העולה על הסכום הפטור מדיווח. הכספים יושבו רק אם לא הוטל עיצום כספי או לא הוגש כתב אישום. אם הוטל עיצום אזי המכס רשאי להותיר את הכספים בידיו על מנת להיפרע מהם את העיצום במידה והמפר לא יפרע אותו במועד; בענייננו, המערערים נמנעו מתשלום העיצום. לו היו משלמים אותו במועד הרי שכספם היה מוחזר להם; 8) פגיעה בזכות הטיעון לאור אי פרסום החלטות קודמות: טענו המערערים כי זכות הטיעון שלהם נפגמה שכן במועד הדיון לא פורסמו החלטותיה הקודמות של הועדה. טענה זו - אין בה ממש. כיום מפורסמות החלטות הועדה ברשת האינטרנט של רשות המסים (של שנת 2007 ומחצית שנת 2008). העתקי ההחלטות אף נמסרו למערערים. בית המשפט עצמו קבע בדיון מיום 28.1.09 כי די בהחלטות שהומצאו למערערים על מנת לקיים את הדיון בערעור דנן; 9) העדר הפרסום של שאר ההחלטות - אינו גורע מהיותן החלטות תקפות; 10) ההחלטה סבירה ואין עילה להתערב בה: טענו המערערים כי העיצום הכספי אינו סביר וזאת בהשוואה לעיצומים שהוטלו על מפרים אחרים. טענה זו יש לדחות שכן גובה העיצום אינו נגזרת של השוואה מתמטית בין החלטות של הוועדה. בית המשפט צריך לבחון את סבירות ההחלטה ביחס לנסיבות הספציפיות של המקרה ובכל מקרה, גם אם העיצום הכספי הוא בתחום הסבירות הגבוה הרי שהדבר מתחייב לאור נסיבותיו החמורות של המקרה שכן המערערים לא היו מסוגלים לבסס את טענתם בדבר מקור הכספים ייעודם ולא נמסרה מפיהם גרסה מפורטת בעניין זה; נסיבות המקרים שהובאו על ידי המערערים שונות מנסיבות תיק זה לאור האמור לעיל. לא ייתכן שהטענה כי המידע קשור ב"שוק אפור" תהפוך לחסינות למערערים ממתן הסברים למקור הכספים ויעדם. ודוק, שני המערערים נכנסו את שערי נתב"ג במסלול הירוק וללא מתן דיווח על הכספים. דיון ומסקנות: נימוקי ערעור שלא נזכרו בהודעת הערעור: תקנה 19 לתקנות הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 קובעת כדלקמן: "הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם פרק ל' האמור. פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן-"תקסד"א") דן בסדר הדין בערעור. תקנה 415 לתקסד"א, הנמצאת בפרק ל' הנ"ל, קובעת כדלקמן: "המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית המשפט, והיא לא תינתן אלא אם כן הראה טעם מספיק לכך; אולם בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו". בהתאם לתקנה זו אין אני נדרש לדון בטענות המערערים אשר לא נטענו בכתב הערעור. טענות המערערים אודות פרוטוקול הדיון: הנימוק הראשון של המערערים הוא שהוועדה חרגה מכללי מינהל תקין ונגועה בפגם מהותי של ממש. סבור אני שיש לדחות את טענתם זו של המערערים מהנימוקים כדלקמן: תקנה 5(ב) לתקנות הטלת העיצום הכספי קובעת כדלקמן: "הועדה תנהל פרוטוקול שבו ירשמו את החומר ואת הטענות שהוצגו לפניה, וכן את החלטותיה; כן תנהל הועדה מעקב על תשלום העיצום הכספי שהטילה; החלטת הועדה תיחתם בידי חבריה; המפר לכאורה יקבל עותק של פרוטוקול הועדה." מקריאת הפרוטוקול עולה שאכן על פניו ערוך הפרוטוקול על פי האמור בתקנה. על מנת להוכיח שהפרוטוקול אינו משקף את כל אשר היה בדיון עצמו, היה על המערערים להביא ראיות להוכיח טענתם זו, במיוחד כאשר היו מיוצגים ע"י עו"ד בעת הדיון בוועדה. להודעת הערעור לא צורף כל תצהיר לעניין אירועים או פרטים או טענות שנשמעו במהלך הדיון בוועדה, לא של המערערים ולא של עורך הדין שייצג אותם בדיון בוועדה. החלטת הוועדה חתומה ע"י כל חבריה, דבר המלמד שהאמור בהחלטה משקף את דעתם של כל חברי הוועדה. ההודעה על העיצום הכספי נמסרה למערערים בתוך המועד הקבוע בחוק, והוועדה לא חרגה מהמועדים הקבועים בחוק. כפי שציינתי לעיל, אני דוחה את טענתם הנ"ל של המערערים. הדיווח על כספים: חובת הדיווח: החובה לדווח על הכנסת כספים לישראל מצויה בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן-"החוק"). החוק קובע שלהפרה של חובה יכול ותהיה תוצאה פלילית, ויכול ותהיה תוצאה מנהלית של עיצום כספי. אלה הוראות החוק לענין חובת הדיווח ותוצאותיה האפשריות: "חובת דיווח על כספים בעת כניסה לישראל והיציאה ממנה: 9. (א) בפרק זה, "כספים" - מזומנים, המחאות בנקאיות והמחאות נוסעים. (ב) אדם הנכנס למדינת ישראל או היוצא ממנה חייב לדווח על כספים שעמו בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה, אם שווי הכספים הוא בשיעור הקבוע בתוספת הרביעית. (ג) חובת הדיווח על הכנסת כספים לישראל ועל הוצאת כספים מחוץ לישראל בשיעור האמור בסעיף קטן (ב), תחול גם על אדם המכניס כספים לישראל או המוציא כספים ממנה, בדואר או בדרך אחרת. (ד) ....... (ה) ....... (ו) ....... (ז) ....... הפרת חובת הדיווח: 10. המפר חובת דיווח שהוטלה עליו לפי סעיף 9, דינו - מאסר שישה חודשים או קנס בשיעור האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או פי עשרה מהסכום שלא דיווח עליו, הכל לפי הסכום הגבוה יותר. סמכות תפיסת הכספים והשימוש בכספים: 11. א) הופרה חובת דיווח שהוטלה לפי סעיף 9, רשאי שוטר או פקיד מכס לתפוס בלא צו של שופט את הכספים העולים על הסכום הפטור מדיווח; כספים שנתפסו יישארו בשמירת המשטרה או המכס לפי הוראות סעיף זה. (ב) לא הוטל עיצום כספי או לא הוגש כתב אישום, בתוך 10 ימים מיום תפיסת הכספים, יוחזרו הכספים לאדם שממנו נתפסו; ואולם רשאי בית המשפט, על פי בקשת שוטר או פקיד מכס, להורות על המשך תפיסת הכספים לתקופה שלא תעלה על 10 ימים נוספים כדי לאפשר הטלת העיצום הכספי או הגשת כתב אישום, לפי הענין. (ג) בית המשפט, הדן בבקשה כאמור בסעיף קטן (ב), יחליט בבקשה לאחר ששמע את טענותיו של האדם שממנו נתפסו הכספים, ושל מי שטוען לזכות בכספים אם הוא ידוע. (ד) בית המשפט רשאי, בכל עת, לצוות על החזרת הכספים או חלק מהם, בתנאים שיקבע, לאחר קבלת ערובה או בלא ערובה. (ה) הוגש כתב אישום נגד מפר הוראות סעיף 9, יחולו על הכספים שנתפסו הוראות הפרק הרביעי לפקודת מעצר וחיפוש בשינויים המחויבים; לענין זה, "חפץ" - לרבות כספים, כהגדרתם בסעיף 9. (ו) הרשיע בית המשפט את המפר והטיל עליו קנס, או שהוטל עליו עיצום כספי, ולא שולם הקנס או העיצום הכספי במועד שנקבע לכך, ניתן לגבות את הקנס או את העיצום הכספי מתוך הכספים שנתפסו או מתוך הערובה שניתנה לפי סעיף קטן (ד). (ז) ....." אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת המעבר במסלול הירוק בנמל התעופה ע"ש בן גוריון, נשאו עליהם המערערים כסף זר אשר הייתה קיימת לגביו חובת דיווח מסכום השווה ל- 80,000 ומעלה, כך שהמערערים נשאו בכליהם סכום הגבוה ביותר מ- 200,000 ₪ מהסכום שמותר להכניסו לארץ בלא דיווח על פי החוק. ( 25,300$ + 29,900$). לפני הדיווח אין חשיבות למקור הכספים: מהפסיקה נראה שלענין הפרת חובת הדיווח אין כל חשיבות לשאלה מהו מקור הכספים. החשיבות למקור הכספים הינה בשלב השני שלאחר מילוי חובת הדיווח, בעת שהשלטונות יבואו לבדוק את מקור הכספים, האם הינם כספים כשרים או שמא הינם כספים שהושגו בפשע. חובת הדיווח נדונה ע"י כב' השופט מ. חשין ב-בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ. טובה אדר, פד"י נ"ח(3) 613 (להלן-"פס"ד אדר"), וכן ב- ע"א 9796/03 חביב שם-טוב נ. מדינת ישראל, פד"י נ"ט(5) 397 (להלן-"פס"ד שם-טוב"). על הרציו העומד מאחורי חובת הדיווח עמד כב' השופט מ. חשין בפס"ד שם-טוב בעמ' 411, שם כתב כדלקמן: "החלתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק (גם) על רכוש שלא הוכח כי מקורו בעבירה, עולה בקנה אחד עם לשונן ועם תכליתן של הוראות הסעיפים 7 ו-9 של החוק. הוראות הסעיפים 3(ב), 7 ו-9 קשורות זו-אל-זו בטבורן, וקריאתן בסדרן הנכון תבהיר מעצמה את תחום פרישתה של הוראת סעיף 3(ב). שלא כדרכו בחוקים אחרים, בחוק איסור הלבנה הקדים המחוקק נעשה לנשמע: שבחוקים אחרים משמיענו המחוקק בתחילה חובות ומטלות, ורק לסוף קובע הוא עבירות שעוברים מי שהפרו חובות ומטלות שהוטלו עליהם, ועונשים בצדן של העבירות, ואילו בחוק איסור הלבנה פתח המחוקק בעבירות ובעונשים ורק בהמשך הגיע לחובות ולמטלות. אם נקרא עתה את חוק איסור הלבנה בדרך המקובלת, נפתח בהוראות סעיפים 7 ו-9 - אלו הוראות המטילות חובות דיווח למיניהן - ונמשיך בהוראת סעיף 3(ב), זו הוראה הקובעת עבירה ועונשים על מי שהפר חובות דיווח הנגזרות מהוראות הסעיפים 7 ו-9. והנה, הוראות הסעיפים 7 ו-9, מעיקרן - הוא הדין בהוראות צו חובות דיווח - חלות הן על כל רכוש שהוא ולא אך על "רכוש אסור". אמות-המידה הקובעות בחובות הדיווח של נותני שירותים פיננסיים - לפי סעיף 7 - ושל הבאים לישראל או היוצאים ממנה - לפי סעיף 9 - אין עניינן כלל במקורו של הרכוש, אם מקור בלתי חוקי הוא או אחרת. אמות-המידה עניינן הוא אך ורק בשוויו של הרכוש, בהיותה של הפעולה חריגה ביחס לפעולותיו של הלקוח וכדומה. וכלכתו של החבל אחר הדלי והצל אחר מטיל-הצל, כן יהא פירושו של סעיף 3(ב) בלכתו אחר הוראות הסעיפים 7 ו-9 לחוק. סעיף 3(ב) תכליתו היא לשמש חגורת ביטחון סביב הוראות הסעיפים 7 ו-9 (כשם שמהווה הוא חגורת ביטחון סביב הוראת סעיף 3(א)), ובאשר תלכנה הוראות הסעיפים 7 ו-9 שם ילך אף-הוא. ואם חובת הדיווח כהוראת הסעיפים 7 ו-9 חלה על כל רכוש - יהא מקורו אשר יהא - מה טעם ומה היגיון וסבירות יש בקביעה כי עבירה של עשיית מעשה לחמוק מהחובה - למשל: מסירת מידע כוזב כהוראת סעיף 3(ב) לחוק - תחול רק על "רכוש אסור"? השאלה שאלה והתשובה בה. ראו עוד דברי השופטת (דה-ליאו) לוי בפרשת גואטה [20]." (ההדגשה שלי-י.ז.) ובעמ' 416 לפסה"ד כותב כב' השופט מ. חשין כדלקמן: "עתה ידענו מה ביקשו הוראות הסעיפים 7 ו-9 להשמיענו, וכנדרש מכאן - למדנו מהו מרחב פרישתן הראוי והנכון. ידענו כי דיווח הוא מאושיותיו של חוק איסור הלבנה, כי בלעדיו לא ייכון החוק, כי הוא התשתית ליכולתן של הרשויות ללחום בפשיעה הגדולה, לכוחן של הרשויות לנסות ולמגר את עבריינות הלבנת ההון. חובת הדיווח על-אודות תנועות הון נועדה לשמש כלי-עזר למלחמה בהלבנת ההון, אך משקמה ונהייתה הפכה החובה להיותה אחד העמודים המרכזיים הנושאים על כתפיהם את חוק איסור הלבנה. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו כי קשיים רבים ניצבים לפני הרשויות עד שעולה בידיהן לקשור בין כספים גדולים הנעים ממקום למקום לבין מקורם של הכספים - לענייננו: היותם כספים אסורים - ונמצא כי דרך יעילה לצאת מן המבוך תהיה בהטלת חובת דיווח גורפת וטוטלית, חובת דיווח שאינה תולה עצמה בהיותם של הכספים רכוש אסור. אכן, לסופו של הליך אפשר יימצא כי המדובר הוא ברכוש שאינו בהכרח רכוש אסור, אך זאת נדע רק לאחר מיון ובדיקה של כל הכספים הגדולים העוברים מיד-ליד." (ההדגשה שלי-י.ז.) היוצא לנו מדבריו אלו של כב' השופט מ. חשין שהפרת חובת הדיווח גוררת אחריה את הסנקציות הקבועות בחוק, בין אם מקורו של הכסף עליו לא דיווח האדם הוא כשר ובין אם אינו כשר, או "אסור" בלשון החוק. העיצום הכספי: כללי: לוועדה כרשות מנהלית יש שיקול דעת לפעול במסגרת פעולותיה. בית המשפט לא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון או לא נכון, אלא הוא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה סביר או בלתי סביר. ובמלים אחרות: האם הוועדה חרגה ממתחם הסבירות או לא. הוועדה הטילה על המערערים עיצום כספי בסך 205,000 ₪, על המערער 1- 110,000 ₪ ועל המערער 2- 95,000 ₪. המערערים טוענים שמדובר בעיצום כספי בשיעור מופרז, והוועדה לא לקחה בחשבון שמדובר במקרה ראשון בו מעורבים המערערים באי דיווח על פי החוק וכן לא נתנה משקל לנסיבותיהם האישיות של המערערים. על כן מבקשים המערערים לבטל את העיצום הכספי שהוטל עליהם. לענין הסמכות להטיל עיצום כספי על מי שהפר את חובת הדיווח וגובה העיצום הכספי, קובע החוק כדלקמן: "עיצום כספי על הפרת חובה לפי סעיף 9: 15. (א) מצאה ועדה כי אדם הפר חובת דיווח לפי הוראות סעיף 9, רשאית היא להטיל עליו עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו, לפי הסכום הגבוה יותר. (ב) הוטל על אדם עיצום כספי לפי סעיף זה והוא שילם אותו, לא יוגש נגדו כתב אישום בשל ההפרה שבשלה הוטל העיצום הכספי. שיעור העיצום הכספי ועדכונו: 16 (א) שר המשפטים, בהתייעצות כאמור בסעיף 13(ג), רשאי לקבוע, בגבולות העיצום הכספי המרבי כאמור בסעיפים 14 ו-15, שיעורי עיצום כספי שונים להפרות שונות של הוראות לפי סעיפים 7, 8 או 9, בהתחשב בהיקף ההפרה ובנסיבותיה, ובנסיבותיו של המפר, לרבות היות ההפרה הפרה חוזרת. (ב) קבע שר המשפטים שיעורי עיצום כספי כאמור בסעיף קטן (א), לא יוטל על המפר עיצום כספי גבוה מהשיעור שנקבע לפי אותו סעיף קטן. (ג) חישוב שיעור העיצום הכספי לפי פרק זה יהיה לפי שיעורו המעודכן של הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ביום מתן ההחלטה על הטלתו; הוגש ערעור ובית המשפט הדן בערעור או הממונה הורו על עיכוב תשלומו של העיצום הכספי - ייקבע שיעורו המעודכן של הקנס האמור לפי שיעורו ביום מתן ההחלטה בערעור. (ד) לענין סעיף זה, "הפרה חוזרת" - הפרה שנעשתה בתוך שנתיים מהפרה קודמת של אותה הוראה שבשלה הוטל על המפר עיצום כספי או שבשלה הורשע." סעיף 15(א) לחוק קובע שניתן להטיל עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו, לפי הסכום הגבוה יותר. הקנס לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין הינו 202,000 ₪, ומחצית ממנו הינו 101,000 ₪. הסכום שלא דווח עליו הינו 216,000 ₪, והכפלתו ב-5 מביאה אותנו לסך 1,080,000 ₪. בהתאם להנחיה שקובע סעיף 15(א) לחוק, יש להתחשב בסכום הגבוה מבין שני סכומים אלו. לכן, הגבול העליון של העיצום הכספי שהיתה הוועדה מוסמכת להטיל על המערערים הוא 1,080,000 ₪. בתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (להלן-"התקנות") נקבעו הוראות לענין ההליכים להטלת העיצום הכספי וגובהו. בהתאם לתקנה 2(א), די בהגשת בקשה להפרת הוראות סעיפים 7 ו-9 לחוק, כדי להגיש בקשה להטלת עיצום כספי. וזו לשום התקנה: "הממונה יגיש לועדה בקשה להטלת עיצום כספי בשל הפרה של הוראות לפי סעיפים 7 עד 9 לחוק; התקיימו הנסיבות האמורות בתקנה 3, רשאי גם תובע להגיש בקשה לועדה." התקנות קבעו קריטריונים בהם תתחשב הוועדה בבואה לקבוע את גובה העיצום הכספי. הקריטריונים לקביעת העיצום הכספי להפרת החובה הקבועה בסעיף 9 לחוק מנויים בתקנות 10, 12 ו-13, הקובעות כדלקמן: "10. בבקשה להטיל עיצום כספי בשל הפרת הוראות לפי סעיף 9 לחוק, תחליט הועדה בהתחשב, בין השאר, באלה: (1) ההפרה היא הפרה ראשונה; ההפרה היא הפרה חוזרת; היקפה הכספי של ההפרה. 12. שיעור העיצום הכספי בשל הפרה לפי סעיף 9 לחוק שהיא הפרה ראשונה והיקפה אינו גבוה, לא יעלה על מחצית העיצום הכספי שנקבע להפרה בסעיף 15(א) לחוק; הוראה זו לא תחול על אדם שנכנס לראשונה למדינת ישראל על פי אשרת עולה לפי חוק השבות, תש"י- 1950, ולא דיווח כאמור בתוספת הרביעית לחוק. 13. הועדה רשאית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לחרוג משיעור העיצום הכספי שנקבע בתקנות 11 ו- 12, לחומרה או לקולה, אם נסיבות הענין או נסיבותיו האישיות של המפר מצדיקות זאת." מקור הכסף: תקנה 10 קובעת כי הוועדה תדון בין השאר בקריטריונים המנויים בתקנה. מהמלים "בין השאר" בהם נוקטת התקנה, משמע מכך שהוועדה רשאית לשקול שיקולים נוספים על אלו הקבועים בתקנות. סבור אני שמקור הכסף הינו אחד השיקולים אותו יכולה ורשאית הוועדה לשקול בבואה להטיל את העיצום הכספי. זאת מכיוון שאינו דומה גובה העיצום הכספי לגבי כספים לגביהם הופרה חובת הדיווח שמקורם הינו כשר, לבין גובה העיצום הכספי לגבי כספים אודותם הופרה חובת הדיווח שמקורם הינו "אסור". לפי גרסת המערערים הרי שמדובר בכספי הלוואה שהתקבלו בדרך עקלקלה, מגורמים שלא ניתן לזהותם ושמטרתם היא פירעון חובות בשוק האפור לגורמים עלומי שם. סכום הכסף שנלקח כהלוואה יוחזר למלווים, לגרסת המערער 2, תוך מספר חודשי עבודה (הודעת המערער 2 שורה 27-28 - נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). לא ניתן כל מידע אודות העבודה שתשמש מקור להחזרת סכום ההלוואה, ולא ברור באיזו עבודה ניתן להשתכר סכום כה רב, לאחר ניכוי מס, בתוך מספר חודשים. המערער 2 סירב למסור פרטים כלשהם אודות מקור הכסף. וראה בעניין זה את דבריו לפני הועדה בתחילת הדיון בעניינו: "ש. מה הייתה מטרת הנסיעה? ת. אני חייב כסף בשוק האפור. דרך קשרים שיצרתי סידרו לי הלוואה בבולגריה. ש. מי המקורות שסידרו ומימנו לך את ההלוואות? ת. לא יכול להגיד." גם לאחר שהועדה הסבירה למערער 2 שעל מנת שתוכל לתת אמון בגרסתו עליו למסור לה מסמכים ו/או שמות, אומר להם המערער 2 "לא רוצה לתת מידע על עבריינים זה מסכן אותי". הוועדה נתנה למערער אפשרות להמציא לה מסמכים להוכחת טענותיו לגבי מקור הכסף. המערער סירב וטען כי גילוי המידע יכול ויסכן אותו. יוצא אפוא כי מקור הכספים לא הוכח, יעד הכספים לא הוכח, אופן השבת הכספים לא הוכח. כל שהוכח הוא כי הוכנס סכום כסף גדול בשערי המדינה בנסיבות לא ברורות, ולא ניתן לקבוע כי מקור הכספים הוא חוקי. פחדו של המערער מפני אנשי העולם התחתון וגרסתו לגבי המקור העלום של הכסף, מעוררים חשד שמא גרסתו אינה נכונה. חשד זה מתגבר לאור העובדה ששני המערערים יצאו מהארץ לחו"ל וחזרו ארצה בשנת 2007 במשך 3 פעמים באותם מועדים ממש (ראה נספחים ט"ז ו-י"ז לעיקרי הטיעון מטעם המשיבים. המערער 1 טען כי נמנע מדיווח על הכספים, מכיוון שלא ידע על קיומה של חובת דיווח. לעומתו טען המערער 2 כי לא הצהיר על הכספים שנשא על גופו לאור העובדה שהוא חייב הרבה כסף לשוק האפור (עמוד 1 שורה 7 להודעת המערער). כמו כן הודה כי הוא הורה לאחיו לעבור במסלול הירוק היות ומדובר בכסף שלו (עמוד 1 שורה 12 להודעה). מאוחר יותר טען שאינו מכיר את החוק בנושא זה. יוצא אפוא כי המערער 2 שינה גרסתו. מעבר לאמור, בנתב"ג ישנם שלטים מאירי עיניים בהם כלול מידע אודות חובת ההצהרה. גובה העיצום הכספי: בהתאם לתקנה 12, מאחר ומדובר בהפרה ראשונה של המערערים של הוראות החוק, העיצום המכסימלי שהיתה מוסמכת הוועדה להטיל על המערער הינו 540,000 ₪. הוועדה לא מיצתה את הדין עם המערערים, אלא הפעילה את שיקול דעתה על פי תקנה 13, והטילה עליהם עיצום כספי בסך 205,000 ₪ בלבד, שהוא סכום הנמוך מהסכום המכסימלי של העיצום הכספי שהיתה יכולה להטיל עליהם. סבור אני שבנסיבות הענין הפעילה הוועדה את כל הוראות החוק והתקנות לקולא בעניינם של המערערים. נסיבותיהם האישיות של המערערים: המערערים גם הלינו על כך כי הוועדה לא שקלה את נסיבותיהם האישיות ואת המצב הכלכלי הקשה בו הם מצויים ואשר בגינו נאלצו להביא את כספי ההלוואה. סבור אני כי יש לדחות את גרסת המערערים מהנימוקים כדלקמן: המערער 2 לקח לו מלווה לנסיעה את המערער 1, והדבר מן הסתם היה כרוך בעלויות לא מבוטלות; מדו"ח פירוט כניסות ויציאות של המערערים את הארץ בחודש הקודם לתפיסה עלה כי השניים יצאו לבולגריה לצורך בילויים (הודעת המערער 1 עמוד 3 שורה 2-3). כמו כן המערערים יצאו לגרמניה ביולי 2007 ובמאי 2007. נראה כי הטענה בדבר מצוקה כספית אינה נכונה, וזו בלשון המעטה; טענות המערערים בדבר מצבם הכלכלי הקשה נעדרות תימוכין, וכל החסינות שהם מבקשים לעצמם נתלית במשענת קנה רצוץ שמדובר בשוק אפור. בפועל, אין בנמצא כל ראיה אובייקטיבית למצבם מלבד מילים בעלמא. ההיפך הוא הנכון, ראינו כי המערערים יצאו את הארץ גם לשם בילויים בבולגריה. ככל הנראה מצבם הכלכלי אינו כה גרוע כפי שהם טוענים לו. המערערים צירפו שורה של מקרים בהם הוטלו עיצומים כספיים נמוכים יותר ממה שהוטל עליהם. אולם באף אחד מהמקרים הנזכרים בעיקרי טיעון המערערים לא קיימות נסיבות כה חמורות בעניין חובת הדיווח. בחלק מההחלטות הנזכרות היה מדובר בסכומים נמוכים באופן ניכר מהסכום שבערעור שלפנינו, בחלקן ניתן הסבר המניח את הדעת למקור הכספים ולייעודם, ואף הוצגו מסמכים התומכים בטענות אלו. יתירה מכך, ישנם מקרים בהם הוטל קנס פי 2 מהסכום שעליו לא דווח. בנוסף, קיימת מדיניות משפטית להטלת עיצומים כספיים בסכומים גבוהים יחסית, על מנת למנוע מצב בו ישתלם למפרי חוק למיניהם להפר את חובת הדיווח תוך נטילת הסיכון לתשלום עיצום כספי נמוך. רק מדיניות כזו תשרת נאמנה את מטרות החוק אשר עניינו המאבק בתופעת הלבנת ההון ומימון טרור ופשע. מעבר לאמור, הועדה ציינה כי התחשבה בנסיבותיהם של המערערים שכן לולא נסיבותיהם הייתה מטילה עליהם עיצום כספי גבוה יותר. משקבעתי שהוועדה הפעילה את כל הוראות החוק והתקנות לקולא בעניינם של המערערים, הרי שפעלה בסבירות, ודין ערעורם של המערערים להידחות. מאחר ולפי טיעוני הצדדים, בעת תפיסת הכספים היה שווי הסכום שנתפס מהמערערים כדי תשלום מלוא העיצומים הכספיים, וסכומים אלו לא הוחזרו למערערים, הרי שסכומים אלו ישמשו לצורך תשלום העיצומים הכספיים, והמשיב רשאי להעבירם לתשלום העיצומים הכספיים, והמערערים אינם צריכים להוסיף מאומה. זאת, מכיוון שהמשיב היה צריך לדאוג לשמור על ערך הכסף, מכוח היותו נאמן על כספים אלו. סוף דבר: כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה כדלקמן: את הוצאות הערעור בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל. מיסיםעבירות מסהלבנת הון