אי ידיעה על זכאות לקצבה מביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין אי ידיעה על זכאות לקצבה מביטוח לאומי:

השופט חיים ארמון:

מבוא

1. השאלה העיקרית המתעוררת בתובענה זו, היא שאלת זכאות התובע לפיצוי מאת הנתבע על הנזק שלטענתו נגרם לו עקב כך שהנתבע לא יידע אותו על זכאותו להגיש תביעה. אפרט תחילה את הרקע שהביא להגשת התובענה ואת הליכי תחילת הדיון בה.

2. התובע לוקה בבריאותו. בין השאר, הוא נכה ברגליו ומוגבל בניידותו. בשנת 2004 פנה התובע לנתבע בתביעה לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). עקב כך, נקבעו לתובע דרגות שונות של נכות רפואית, כולל בגין הנכות ברגליים. התובע לא קיבל קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק, שכן דרגת אי-הכושר שלו, לא הגיעה למינימום המאפשר מתן קצבה.

3. בשנת 2007, פנה התובע בתביעה לקבלת הטבות על פי הסכם הניידות שנכרת בין הנתבע לבין ממשלת ישראל בהתאם לסעיף 10 לחוק (וייקרא להלן: "הסכם הניידות").

תביעתו זו - התקבלה. הוא החל לקבל קצבת ניידות.

4. במכתבו לנתבע, מיום 1/5/08, טען התובע כי על הנתבע לפצות אותו בגין נזקים והפסדים שנגרמו כתוצאה מכך שהנתבע לא יידע אותו על דבר זכאותו לגמלת ניידות החל משנת 2003.

5. הנתבע השיב במכתב מיום 3/6/08, שבו דחה הנתבע את טענת התובע לפיצוי, תוך שטען שמידע בדבר הזכויות השונות המוקנות למבוטחים, מתפרסם באתר האינטרנט של הנתבע וכן בחוברות מידע שונות.

6. בתובענה שבפנינו, עתר התובע לחייב את הנתבע לפצות אותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי-יידועו על זכאותו לתבוע הטבות מכח הסכם הניידות, וזאת - בגובה קצבת הניידות ואגרת הרישוי לתקופה שמחודש יוני 2003 ועד חודש נובמבר 2007.

7. בהחלטתי מיום 3/12/08 דנתי בשאלת הסמכות העניינית. בהחלטה קבעתי כי בית הדין מוסמך, עניינית, לדון בתובענה, והתיק נקבע להוכחות. (בענין הסמכות העניינית אעסוק שוב, בפרק הבא).

8. בישיבת ההוכחות שמענו את עדותו של התובע ואת עדותה של עדת הנתבע, גב' סווטלנה ויינר, ולאחר מכן - את סיכומי הצדדים.




שאלת הסמכות העניינית

9. אף, שכאמור לעיל, בהחלטה מיום 3/12/08, נקבע כי יש סמכות עניינית לדון בתובענה, אני סבור שנכון לחזור ולדון בשאלה זו, שכן ההחלטה האמורה היתה החלטת ביניים, שאינה חלק מפסק הדין, ואם בית הדין חסר סמכות עניינית לדון בתובענה - יש לסלק אותה, מבלי לדון לגופה.

10. על כן, שקלתי שוב את ענין הסמכות העניינית, והגעתי למסקנה זהה לזו שהיתה בהחלטה מיום 3/12/08, כמוסבר להלן.

11. סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענות של מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי, נקבעה בסעיף 391(א)(1) לחוק. כך נאמר בו:
"לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה ...
(1) של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם ...".
 
לפיכך, כדי לקבוע אם יש סמכות עניינית, לדון בתובענה, נכון לבחון אם תובענתו של התובע באה בגדר תביעה של מי שטוען שהוא "קופח בזכותו". לדעתי, כאמור, מוסמך בית הדין לדון גם בתובענה כגון תובענתו של התובע.
 
12. מבחינה מילולית, טענה על נזק שנגרם למבוטח בשל כך שהמוסד לא קיים (על פי הטענה) את חובתו או בשל כך שהמוסד לביטוח לאומי גרם להטעיה, עשויה להיות בגדר טענה על קיפוח בזכות. המונח "קיפוח בזכות" הוא רחב דיו כדי לכלול גם עניינים של אי-קבלת הזכות בשל אי-מילוי חובה או בשל הטעיה.
 
13. מבחינת המדיניות השיפוטית הראויה, נכון יותר להביא לריכוז התובענות של מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי, בבית הדין לעבודה, מאשר להפנות תביעות כאלה אל בתי משפט אחרים. הכרעה בתובענתו של התובע, מצריכה גם בחינת שאלת זכאותו לגמלה ושאלת חובותיו של המוסד לביטוח לאומי כגוף ממלכתי הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי, ונכון יהיה שהכרעות שיפוטיות מעין אלה - יוכרעו בבית הדין לעבודה.
 
14. מבחינת ההלכה הפסוקה, אני סבור שהקביעה שתובענה זו מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, תואמת גם את ההלכה הפסוקה. בעב"ל 214/96 פשס - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם , פס"ד מיום 26/6/00), נאמר - בין השאר - כך:
"בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב, לפיה אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעות השבה בעילות הנובעות מחוקים אחרים שאינם חוק הביטוח הלאומי, היינו, חוקי החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט וחוק הנאמנות.
קביעת בית הדין אם כן היא שעילות מכוח חוקים אלו אינן בגדר עילות המפורטות בחוק הביטוח הלאומי.
פרשנות סמכותו של בית הדין בית הדין עמד על כך שיש לפרש את סמכותו של בית הדין לעבודה בצורה מצמצמת.
גישה זו אין לקבל. סמכות יש לפרש, לא בצורה מרחיבה ולא בצורה מצמצמת אלא בצורה נכונה התואמת את תכליתו של החוק המסמיך. בית הדין האזורי סמך את החלטתו על חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 ועל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. אליבא דסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה מוסמך בית הדין לדון 'בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הבטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה'.
אליבא דסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את סמכותו של בית הדין לעבודה בעניינים הנוגעים למוסד לביטוח לאומי, מוסמך בית הדין לדון בכל תובענה של מבוטח בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה.
החלטה על סמך 'חוקים שאינם חוק הביטוח הלאומי' סמכות בית הדין לעבודה נקבעה בחוק בית הדין לעבודה. אך שיטת המשפט אחת היא. קשה לתאר את בית הדין לעבודה נמנע מהפעלת כללי מדיניות שיפוטית, כללי הצדק הטבעי, עקרונות יסוד של השיטה כמו גם כללים הנובעים מחוקים אחרים. כל אלה מופעלים על ידי בית הדין לעבודה כשם שהם מופעלים על ידי ערכאות אחרות, כגון, בתי הדין הרבניים. שיטת המשפט אחת היא.
...
בית הדין לעבודה מוסמך לבקר ביקורת שיפוטית את פעולותיו של המוסד לביטוח לאומי. הביקורת השיפוטית נעשית, אליבא דסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, בכל תובענה של מבוטח בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה. משבית הדין לעבודה מוסמך לבקר ביקורת שיפוטית את פעולותיו של המוסד לביטוח לאומי בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, הרי ממילא הוא מוסמך לבקר את פעולותיו על פי שיטת המשפט כולה.
הנה כי כן, המוסד לביטוח לאומי בפעולותיו מבצע פעולות משפטיות. בעשותו כך הוא כפוף לדין הכללי, לחוק החוזים (חלק כללי), לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לחוק עשית עושר ולא במשפט, לחוק הנאמנות, לכללי הצדק הטבעי ולהלכות בית הדין לעבודה ובית המשפט העליון.
...
...המסקנה אליה הגעתי, כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בכל עילה המתעוררת לגבי היחסים עם המוסד לביטוח לאומי. ...".
 
כשם שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות של מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי, כאשר עילת התביעה היא מכח חוק החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק הנאמנות וכד' (כפי שנפסק במפורש בעב"ל 214/96 הנ"ל - כך מוסמך בית הדין לעבודה לדון גם בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי המושתתות על עילות נזיקיות.
 
15. לפיכך, החלטתי בהחלטה מיום 3/12/08, לדון בתובענה לגופה, ואכן התקיים דיון לגוף התובענה.


אלה העובדות

16. התובע לוקה בבריאותו, יש לו נכות ברגליים, והוא מוגבל בניידותו.

17. בחודש מרץ 2004, עבר התובע ניתוח ברגלו הימנית. ביום 4/5/04, הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת נכות לפי פרק ט' לחוק.

רופא מוסמך קבע, ביום 16/8/04, כי לתובע דרגות נכות רפואית שונות, ובהן - דרגת נכות רפואית זמנית בשיעור 50% בגין מצב הרגל הימנית. בהמשך, ביום 28/11/04, נקבעה לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור 69%. (אעיר כי לא ניתן לדעת את ההרכב המדוייק של דרגות הנכות הרפואית שנקבעו למערער במסגרת הדרגה המשוקללת של 69%, וזאת מאחר שהנתבע צירף לכתב ההגנה רק את הפרוטוקול שערך הרופא המוסמך ביום 16/8/04 וביום 8/9/04, אך לא צירף את ההחלטה שבה נקבעה הנכות הרפואית היציבה. מכל מקום, נוכח מצב רגלו הימנית של התובע, ברור שחלק בלתי מבוטל מדרגת הנכות הרפואית המשוקללת, קשורה למצב הרגל האמורה או לפחות - באה לידי ביטוי בקביעת דרגת הנכות בגין סיבוכי מחלת הסכרת).

18. לתובע נקבעו דרגות אי-כושר בשיעור 75% לתקופה שמיום 15/6/04 ועד יום 16/7/04 ולתקופה שמיום 1/12/04 ועד יום 31/5/05. על תקופות אלה - קיבל התובע קצבת נכות מהנתבע.

לגבי התקופות האחרות, כלומר - מיום 17/7/04 ועד יום 30/11/04 ומיום 1/6/05 ואילך - נקבע כי התובע לא איבד מכושרו להשתכר. קביעה זו נעשתה בהחלטה של ועדה לעררים לענין אי-כושר, שהודעה עליה נשלחה לתובע ביום 9/8/05.

לפיכך - התובע לא קיבל קצבת נכות לגבי התקופה שמיום 1/6/05 ואילך.

19. התובע לא היה בקי בהבדלים שבין דרגת הנכות הרפואית לבין דרגת אי-הכושר, על פי פרק ט' לחוק, והיה נראה לו בלתי סביר שלמרות שנקבעה לו דרגת נכות בשיעור 69% - אין הוא זכאי לכל קצבה מהנתבע, עקב מצבו הרפואי.

20. לפיכך, פנה התובע לסניף נצרת עלית של הנתבע, שם הוא טופל על ידי גב' סווטלנה ויינר, שעוסקת בקבלת קהל במחלקת נכות כללית, ותיקרא להלן: "סווטה").

21. התובע פנה לסווטה, מספר פעמים (המספר המדוייק לא הוברר), וניסה לברר עמה כיצד ייתכן שהוא אינו זכאי לקצבה למרות שיש לו נכות בשיעור 69%. סווטה השיבה לתובע שזה אכן המצב. שלמרות שנקבעה לו דרגת נכות רפואית בשיעור 69%, הרי שהוא אינו זכאי לקצבה. (באחת הפעמים סווטה יצאה לחופשת לידה, והתובע טופל על ידי מי שמילאה את מקומה, וגם היא השיבה לתובע תשובה דומה).

22. בכל אותה עת, שנמשכה עד שנת 2007, התובע לא היה מודע לאפשרות לקבל הטבות מכח הסכם הניידות. הוא טופל רק על ידי מחלקת נכות כללית, ולא ידע שיש באפשרותו לקבל משהו מעבר למה שציפה שיגיע לו בנכות כללית. התובע היה מודע לכך שקטועי רגליים מקבלים תו נכה למכוניותיהם וגם הטבות אחרות של ניידות, אך לא היה לו מושג על כך שייתכן שגם הוא זכאי לזכויות כאלה.

עם זאת, העובדה שהוא אינו זכאי למאומה למרות שנקבעה לו דרגת נכות בשיעור 69% נראתה לו בלתי סבירה, ולכן הוא פנה שוב ושוב לסווטה, וביקש לברר זאת. אולם, תמיד הוא נענה בתשובה דומה, על כך שהוא אכן אינו זכאי מאחר שמדובר בנכות רפואית.

התובע שלח לנתבע שאלות גם דרך אתר האינטרנט של הנתבע. שאלותיו נגעו לנכות כללית בלבד, מאחר שהתובע לא הכיר אפשרות אחרת. גם בתשובה לשאלות אלה - נענה התובע בתשובה על כך שהוא אינו זכאי למאומה.

23. בשנת 2007, באחת מהפעמים שבהן התובע היה אצל סווטה, היא אמרה לו שייתכן שיש גם נכה קטוע רגלים, אך מאחר שהוא יכול לעבוד - הוא אינו זכאי לקצבת נכות. התובע השיב באמירה שנכה קטוע רגליים מקבל תו נכה לרכב, והטבות נוספות.

על כך, הגיבה סווטה, שייתכן שגם התובע זכאי לכך. התובע התפלא והתעניין כיצד ניתן לברר זאת. בתגובה, נתנה לו סווטה טפסים לקבלת הטבות מכח הסכם הניידות.

24. התובע מילא את הטפסים והגיש אותם, ולאחר בדיקה, הוא נמצא כמוגבל בניידות על פי הסכם הניידות וכזכאי לקצבת ניידות בסך 505 ₪ לחודש, ולאגרת רישוי בסך 1,200 ₪ לשנה. כל זאת - החל מחודש דצמבר 2007.

25. ביום 1/5/08, שלח התובע מכתב לנתבע ובו ביקש לפצות אותו על מניעת ההטבות מכח הסכם הניידות במשך 5 שנים. הנתבע הגיב במכתבו מיום 3/6/08, שבו דחה את טענות התובע. לאחר מכן - הוגשה התובענה שבפנינו.

מהות המחלוקת

26. אין חולק שהתובע אינו זכאי להטבות על פי הסכם הניידות לגבי התקופה שקדמה לדצמבר 2007. זאת - בשל מועד הגשת תביעתו לקבלת הטבות כאלה ונוכח הוראת סעיף 16 להסכם הניידות. עם זאת, התובע טוען כי על הנתבע היתה מוטלת חובה ליידע את התובע בדבר האפשרות להגיש תביעה לקבלת הטבות לפי הסכם הניידות במועד מוקדם יותר, ובשל מחדלו של הנתבע, שנמנע מלעשות כך - נגרם לתובע נזק שגובהו שווה לגובה ההטבות שנמנעו ממנו ואשר אותן הוא היה יכול לקבל, אילו היה הנתבע מקיים את חובתו ובכך מאפשר את הגשת התביעה מוקדם יותר.

הנתבע טוען כי הוא לא היה חייב ליידע את התובע באופן ספציפי על זכאותו האפשרית לקבלת הטבות מכח הסכם הניידות. כן טוען הנתבע כי לתובע יש "רשלנות תורמת" בכך שלא דאג לברר בעצמו את זכויותיו וכי התובע לא הוכיח נזק, באשר אין וודאות שאילו הוא היה מגיש קודם לכן תביעה להטבות מכח הסכם הניידות, התביעה היתה מתקבלת.

27. בטרם אכריע במחלוקת, אסקור בקצרה את ההלכה הפסוקה בשאלת חובת היידוע המוטלת על הנתבע ומשקל הידיעה או העדר הידיעה של המבוטח בכל הנוגע לזכויותיו.

סקירת חלק מההלכה הפסוקה הרלוונטית


28. ב"כ הנתבע הפנתה לשני פסקי דין.

אחד מהם - דב"ע נו/105-0 יהלום - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע לו 603, שייקרא להלן: "ענין יהלום". בפסק דין זה נדונה, בין השאר, שאלת האפשרות להצליח בטענת "השתק" כנגד המוסד לביטוח לאומי, במקום שבו הוא נתן להבין שלדעתו יש זכאות לגמלה, כאשר למעשה - אין זכאות כזו.

אעיר כי לא זו בלבד שהאמירות לגבי "השתק" בפסק דין זה היו אמרות אגב (שכן ממילא נקבע שם על דעת רוב חברי המותב שהמערערת היתה זכאית לגמלה על פי דין), אלא שאין מאומה בפסק הדין בענין יהלום אשר יכול ללמד לעניינו של התובע, באשר שם טענת ה"השתק" באה כדי לנסות למנוע מהמוסד לביטוח לאומי להתגונן מפני העדר זכאות לגמלה, כשהמטרה היתה להביא לקביעה שיש זכאות לגמלה עצמה.

לעומת זאת, התובע כאן אינו טוען שהוא זכאי לגמלה (הטבות מכח הסכם הניידות) בתקופה שקדמה לדצמבר 2007. הוא מודה שהוא אינו זכאי לגמלה כזו, מאחר שהוא הגיש את התביעה מאוחר יותר, אלא שהוא טוען שעל הנתבע לפצות אותו בשל כך שהוא לא הגיש את התביעה לפני כן, בשל מחדלו של הנתבע מליידע אותו על כך.

29. פסק הדין השני שהוזכר על ידי ב"כ הנתבע הוא פסק הדין בתיק עב"ל 313/03 בניאל - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 11/5/04, שייקרא להלן: "ענין בניאל"). בפסק הדין בענין בניאל נדון עניינו של מבוטח שביקש לקבל גמלת הבטחת הכנסה בעבור תקופה מסויימת שקדמה לתקופה שבה הוא הגיש את תביעתו, לאחר שהמבוטח נמנע מלהגיש תביעה קודם לכן, בשל כך שקיווה שלגבי אותה תקופה תתקבל תביעה אחרת שלו, לדמי פגיעה בגין תאונה שהוא ביקש להכיר בה כתאונת עבודה.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המבוטח על דחיית תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה לגבי אותה תקופה.

בין השאר, ציין בית הדין הארצי לעבודה, כך:
"ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין.".

לדעתי, גם מה שנפסק בענין בניאל אינו רלוונטי לעניינו של התובע, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים:

א. גם בענין בניאל נדונה שאלת הזכאות לגמלה עצמה ולא שאלת הזכאות לפיצוי.

ב. בענין בניאל אימץ בית הדין הארצי לעבודה את נימוקיו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר ביניהם היתה הקביעה העובדתית שלפיה התובע היה מודע לאפשרות הגשת התביעה בענין גמלת הבטחת הכנסה, אלא הוא פשוט נמנע מכך בשל תקוותו לקבל דמי פגיעה. בענין זה, ציין בית הדין הארצי לעבודה שהנתבע לא היה יכול לדעת מראש שהתביעה לדמי פגיעה - תידחה על ידיו.

ג. ההבדל העיקרי בין מה שנפסק בענין בניאל לבין עניינו של התובע שבפנינו, מצוי בעובדה שמה שנפסק בענין בניאל עוסק בשאלת החובה הכללית של המוסד לביטוח לאומי ליידע את המבוטחים על מגוון אפשרויות התביעה. בענין זה פסק בית הדין הארצי לעבודה שלא מוטלת על הנתבע חובה כזאת.

אולם, אין להקיש מכך לעניינו של התובע, אשר כפי שקבענו לעיל, בא אל הנתבע עם התעניינות ספציפית לגבי זכויותיו, כשהתשובות שקיבל, שוב ושוב, התייחסו רק לשאלת הנכות הכללית, מבלי שהנתבע השכיל לכוון את התובע לענין הניידות, אף שבפני הנתבע היה החומר הרלוונטי המצביע על כך שהתובע מוגבל בניידותו.

30. ענין חובת היידוע על ידי המוסד לביטוח לאומי נדון גם בעב"ל 343/05 דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 26/2/06, שייקרא להלן: "ענין דוידוביץ").

גם בפסק הדין בענין דוידוביץ נדון עניינו של מבוטח שטען לזכאות לגמלה (דמי אבטלה) בעבור תקופה שלגביה טען כי הוא לא ידע שעליו להיות רשום כמובטל בלשכת שירות התעסוקה, שכן הנתבע לא יידע אותו על כך.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המבוטח בענין דוידוביץ תוך שקבע שהעדר ידיעה על תנאי לזכאות לגמלה, אינו יכול לבוא במקום קיום התנאי וליצור זכאות לגמלה, כשהתנאי לא התקיים.

כך, בין השאר, אמר בית הדין הארצי לעבודה בענין דוידוביץ:
"אמנם, ערים אנו לטענותיו של המערער באשר לטעותו שנבעה מאי ידיעת הדין. אולם, יש ליתן את הדעת לאופיים ובסיסם של היחסים בין המערער והמוסד לביטוח לאומי. מערכת יחסים זו, מקורה סטטוטורי. לפיכך, על פי החוק, והחוק בלבד, נקבעות הזכויות והחובות של כל גורם במערך הביטחון הסוציאלי.
קבלת טענת המערער פירושה, כי עקב טענה בדבר התנהלות המוסד לביטוח לאומי עשויה להיווצר עילה לזכות אשר אינה מתקבלת על הדעת, והיא מנוגדת לבסיס עקרונות כל זכות המוענקת על פי החוק, ובכלל זה זכות על פי חוק הביטוח הלאומי.".

עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה התייחס בענין דוידוביץ גם לחובות היידוע המוטלות על הנתבע, כשציין:
"יחד עם זאת, סבורים אנו כי מן הראוי הוא, שהגורמים האחראים במוסד לביטוח לאומי יתנו את דעתם לנסיבות אלה וינחו את עובדיהם, כך שמבוטח המבקש להגיש תביעה בכל עניין, יהיו תנאי הזכאות מפורטים וידועים באופן הבהיר, הגלוי והמפורש ביותר."

מכאן, שעל הנתבע מוטלת חובה לדאוג לכך שמידע רלוונטי יהיה ברור למבוטחים.

לדעתי, אין ללמוד מתוצאת פסק הדין בענין דוידוביץ על עניינו של התובע, בשל אותם עניינים שבגינם אין ללמוד מתוצאת פסק הדין בענין בניאל על עניינו של התובע, כמוסבר בסעיף 29 לעיל.

31. הן פסק הדין בענין בניאל והן פסק הדין בענין דוידוביץ, אוזכרו גם בפסק הדין בעב"ל 1421/04 מיכלסון - המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מיום 23/3/06, שייקרא להלן: "ענין מיכלסון").

בענין מיכלסון נדונה שאלת הצדקת שלילת זכאות לגמלה לגבי תקופה שבה היה למבוטח חוב בדמי ביטוח. טענתו של המבוטח באותו ערעור, היתה שהוא לא ידע על אותו חוב של דמי ביטוח, ולכן לא ניתן לסמוך על אותו חוב, כדי לשלול את זכאותו לגמלה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, תוך שהסתמך, בין השאר, על הכלל שנקבע בענין בניאל (ושצוטט בסעיף 29 לעיל).

גם בית הדין הארצי לעבודה בדונו בענין מיכלסון היה ער לכך שאותו כלל חל על עניינו של המערער בפניו ביתר תוקף מאשר בענין בניאל, וזאת הן מאחר שמדובר על ענין של תשלום דמי ביטוח, והן מאחר שהחוק עצמו קובע מה גורלו של מבוטח שפיגר בתשלום דמי ביטוח.

על כן, כפי שבית הדין הארצי לעבודה קבע שם שהכלל שנקבע בענין בניאל חל על ענין מיכלסון בדרך של קל וחומר, כך ניתן לקבוע שבדרך של קל וחומר - אין ללמוד על עניינו של התובע כאן, ממה שנפסק בענין מיכלסון.

עם זאת, גם בענין מיכלסון נאמרו אמרות אגב בענין חובתו של הנתבע ליידע את המבוטחים.

כך למשל, התייחס השופט עמירם רבינוביץ לשאלת מודעותם של מי שאינם במעגל העבודה על חובת תשלום דמי ביטוח, וקבע שהם אינם תמיד מודעים לחובה זו.

על כן, קבע השופט רבינוביץ, כך:
"כאן נדרש המוסד להגביר את הזרמת המידע המופץ לציבור זה ... אין בדברי אלה כדי להכשיר את האסור, אך יש שוב להתריע, כי על המוסד להפיץ בכל הדרכים האפשרויות, את המידע בעניין זה...".

גם השופטת נילי ארד הסכימה עם הערה זו של השופט רבינוביץ, וציינה:
"אף אני סבורה שעל המוסד לביטוח לאומי להביא לידיעת ציבור המבוטחים את הזכויות והחובות שבחוק. במיוחד כן, נוכח השינויים הנעשים בו מעת לעת ואשר יש בהם להשפיע על מעמדם של המבוטחים בבואם לתבוע זכויותיהם.
עם זאת, מסכימה אני לכך, שאין 'להכשיר את האסור' כדברי חברי השופט רבינוביץ ואין המבוטח קונה לו זכויות, מקום בו לא מילא אחרי הנדרש ממנו בדין ועל פי דין...".

כלומר - על דעת שני שופטים אלה, מוטלת על הנתבע חובה לעשות לשם יידוע המבוטחים בענין הזכויות והחובות, אם כי שניהם מסכימים שהמבוטחים אינם יכולים לקנות זכות לגמלה במקום שבו לא התקיימו תנאי הזכאות.

גם השופט רמי כהן, שלכאורה חלק על הערותיהם של שני השופטים שצוטטו לעיל, לא חלק על העקרון של חובת היידוע המוטלת על הנתבע. השופט כהן ציין:
"בהתייחס לדברי חבריי השופט עמירם רבינוביץ והשופטת נילי ארד בעניין חובת הזרמת המידע המופץ לציבור על ידי המוסד - אינני חולק על חובת היידוע של הציבור לגבי מידע הנוגע לזכויותיו. ...".

כלומר - למרות תוצאתו של פסק הדין בענין מיכלסון, אשר רלוונטית לעניינו של התובע אף פחות מתוצאותיהם של פסקי הדין בענין בניאל ובענין דוידוביץ, נקבעה הסכמה כללית על כך שעל הנתבע מוטלת החובה ליידע את המבוטחים מה זכויותיהם.

32. ביום 9/2/04, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בעב"ל 1381/01 אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , ייקרא להלן: "ענין אולחובוק"). בפסק הדין בענין אולחובוק התייחסה השופטת נילי ארד למה שנראה לה כתפקידו של המוסד לביטוח לאומי בענין יידוע המבוטחים על זכויותיהם, ובענין החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי לא רק ליידע את המבוטחים, אלא גם להנחות אותם כיצד לממש את הזכויות.

כך, בין השאר, קבעה שם השופטת ארד:
"עניין לנו בציבור מבוטחים מגוון, אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם חדשות לבקרים - אינו נהיר להם דיו. אי לכך, חזקה על המוסד כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרות השונות למיצוי זכויותיו. המוסד לביטוח לאומי הופקד על הקופה הציבורית שתכליתה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים, לפי דין.".

אולם, דברים אלה של השופטת ארד בענין אולחובוק, לא זכו להסכמה של כלל חברי המותב של בית הדין הארצי באותו פסק דין, כך שבאותו שלב הם נותרו כדעת מיעוט.

מאוחר יותר, ביום 18/10/06, ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בתיק עב"ל 1365/04 ארוש - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, , ייקרא להלן: "ענין ארוש").

בפסק הדין בענין ארוש, דעת המיעוט של השופטת ארד בענין אולחובוק, צוטטה בהסכמה והפכה לדעת הרוב. מכאן, שמאז פסק הדין בענין ארוש, ההלכה הפסוקה היא שעל הנתבע לא רק ליידע באופן כללי מה הזכויות של המבוטחים אלא אף להנחות אותם ולהתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם.

אעיר כי פסק הדין בענין ארוש יוצא דופן בכך שנקבע בו שכאשר הנתבע אינו מקיים את חובת היידוע באופן מספק (שם היה מדובר על הערה בלתי ברורה בטפסי תביעה), התוצאה יכולה להיות קביעה של זכאות לגמלה עצמה גם בעבור תקופה קודמת, שבה למעשה לא היתה זכאות לגמלה בשל מועד הגשת התביעה לאותה גמלה (בניגוד להוראה האמורה בסעיף 16 להסכם הניידות). אולם, לא אתעכב על התוצאה יוצאת הדופן של דעת הרוב בפסק הדין בענין ארוש, וזאת הן בשל כך שלדעתי הלכה יוצאת דופן זו כבר אינה בתוקף, כעולה מפסק הדין שאליו אתייחס בסעיף 33 להלן, והן בשל כך שתוצאה יוצאת דופן זו אינה רלוונטית לעניינו של התובע, באשר התובע - כאמור לעיל - אינו חולק על כך שהוא אינו זכאי להטבות מכח הסכם הניידות לגבי התקופה שטרם דצמבר 2007, אלא רק טוען שהוא זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך שהנתבע הפר את חובת היידוע המוטלת עליו.

33. לאחרונה, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף, שגם בו עוגנה ההלכה שלפיה מוטלת על הנתבע חובת יידוע של המבוטחים.

כוונתי לפסק הדין בעב"ל 677/08 ברש - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, , פס"ד מיום 14/6/09, שייקרא להלן: "ענין ברש").

בענין ברש נדון ערעורה של מבוטחת, שעתרה לקבל הפרש של דמי לידה, ואשר תביעתה נדחתה בשל שיהוי בהגשתה, לפי סעיף 296 לחוק.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה של המבוטחת, תוך הסתמכות על ההלכות שנפסקו בענין יהלום ובענין בניאל. עם זאת, שב בית הדין הארצי לעבודה על חובת היידוע המוטלת על הנתבע, וקבע:
"עם זאת, ונוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם.".

באותו ענין (של הפרש דמי לידה), נחה דעתו של בית הדין הארצי לעבודה מכך שהוברר לו שהנתבע אכן שינה את נוהגו, ו"כיום" הוא כבר נוהג ליידע את המבוטחות בדבר זכאותן האפשרית להפרש דמי לידה (ראו סעיף 13 לפסק הדין בענין ברש).

בית הדין הארצי לעבודה ציטט, בענין ברש, את דעת המיעוט של השופטת ארד מפסק הדין בענין אולחובוק, ודעה זו זכתה להסכמה של כל חברי המותב שדן בענין ברש. כלומר, ניתן לקבוע שמה שהיה דעת מיעוט בענין אולחובוק והפך לדעת הרוב בענין ארוש, הפך כבר להיות מקובל פה אחד בבית הדין הארצי לעבודה.

כלומר - ההלכה הפסוקה כעת היא שעל הנתבע להנחות את המבוטחים, להאיר את עיניהם ואף להתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם, כדי להגשים את הזכויות הסוציאליות של המבוטחים.

(במאמר מוסגר אעיר כי התוצאה של דחיית התביעה בפסק הדין בענין ברש, מלמדת, כאמור לעיל, שדעת הרוב בענין ארוש על כך שהפרת חובת היידוע עשויה להביא לקבלת גמלה אף כשלא מתקיימים תנאי הזכאות לכך - כבר אינה עומדת על כנה. אולם, כאמור לעיל שינוי זה אינו רלוונטי לעניינו של התובע שבפנינו).


יישום העולה מההלכה הפסוקה על עניינו של התובע

34. מסקירת ההלכה הפסוקה שהבאתי לעיל, עולה כי באופן עקבי (למעט סטיה אחת בפסק הדין בענין ארוש), עמדתו של בית הדין הארצי לעבודה היא שמחדלים מצד הנתבע אינם יכולים להקנות זכאות לגמלה במקום שבו הזכאות לגמלה אינה קיימת, ואין הם יכולים אף להצדיק קבלת טענת "השתק" כלפי הנתבע.

התובע אינו מבקש שבעניינו תהיה סטיה נוספת מההלכה הפסוקה האמורה. התובע, כזכור, אינו טוען שהוא זכאי להטבות מכח הסכם הניידות לתקופה שקדמה לדצמבר 2007. הוא מסכים שהוא כבר אינו יכול לקבלן.

לעומת זאת, עולה מההלכה הפסוקה כפי שנסקרה לעיל שהיתה התפתחות בענין החובה המוטלת על הנתבע ליידע את המבוטחים על זכויותיהם. תחילה, נקבעה רק חובה כללית בדבר פרסום הזכויות, תוך שהודגש כי הנתבע אינו חייב להביא מידע ספציפי למבוטח ספציפי, ובהמשך קנתה לה אחיזה תפיסה מרחיבה לגבי חובת הנתבע, כך שכיום נתפס הנתבע כמי שמוטלת עליו החובה הנתבע להנחות את המבוטחים, להאיר את עיניהם ואף להתוות בפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם, והכל - כדי להגשים את הזכויות הסוציאליות של המבוטחים.

35. עדיין, דעתי היא שאין להטיל על הנתבע חובה בכל מקרה ליזום פניה על כל מבוטח רלוונטי ולהציע לו להגיש תביעות שבהן הוא עשוי לזכות (אם כי ייתכן שבעניינים מסויימים יהיה נכון לעשות זאת).

אולם, כאשר המבוטח הוא זה שיוזם את הפניה אל הנתבע, וכאשר בידי הנתבע מצוי מלוא המידע המאפשר לדעת שיש אפשרות סבירה שהמבוטח זכאי לגמלה מסויימת, על הנתבע לדאוג להנחות את המבוטח כיצד לפעול כדי למצות את זכויותיו.

36. בעניינו של התובע, התובע אכן פנה לנתבע (שוב ושוב), ותהה כיצד ייתכן שדרגת הנכות הרפואית הגבוהה אינה מזכה אותו במאומה.

התובע קיבל מסווטה את התשובה (הנכונה לכשעצמה), שהזכאות לקצבת נכות כללית אינה נקבעת רק על פי דרגת הנכות הרפואית אלא גם על פי דרגת אי-הכושר.

אולם, בידי הנתבע היה מידע על כך שדרגת הנכות הרפואית הגבוהה נובעת ממצב רגליו של התובע. בנסיבות אלה, היה על הנתבע ליידע את התובע במפורש על כך שייתכן שהוא זכאי להטבות מכח הסכם הניידות, ולהנחות אותו כיצד לפעול לשם בחינה של אפשרות זו.

משהנתבע לא פעל באותו אופן, הרי שהוא הפר את החובה המוטלת עליו כלפי התובע.

37. ברצוני להדגיש; איני סבור שנכון לבוא בטרוניה עם סווטה. סווטה מקבלת קהל בנושא נכות כללית, התשובות שהיא נתנה לתובע - היו תשובות נכונות, ורלוונטיות לענין נכות כללית. יתרה מכך; מעדותה של סווטה הסתבר שתיקו של התובע כלל לא היה בפניה בעת שהיה עליה לתת לתובע תשובות, אלא רק נתונים מסויימים המופיעים במחשב (כלומר, ייתכן שסווטה ידעה מה שיעור הנכות הרפואית של התובע, אך כלל לא ידעה שהבעיה העיקרית היא ברגליו וקשורה לניידות).

את הטרוניה יש להפנות כלפי הנתבע, אשר לא השכיל ליצור מערכת שבה המבוטח יוכל לקבל מענה הולם לפניותיו. מערכת כזו, היתה אמורה לדאוג לכך שמי שיטפל בנושאי נכות כללית יהיה ערני מספיק כדי לבדוק את הזכאות גם לעניינים אחרים הקשורים בכך, כגון ענין הטבות מכח הסכם הניידות, או שירותים מיוחדים, וכיוצ"ב. על הנתבע היה לדאוג לכך שבמערכת כזו, מי שמטפל במבוטח יוכל לראות את כל המידע הרלוונטי (כולל החלטות מלאות בענין דרגת הנכות ולא רק את דרגת הנכות שנקבעה).

38. לדעתי, אין מקום להשאיר את האמירה האמורה בסעיף 36 לעיל, כאמירה כללית בלבד בדבר חובתו של הנתבע והפרתה, אלא יש ללוות אותה בחיוב הנתבע לשלם לתובע פיצוי על הפרת החובה כלפיו.

דרך אחרת, תהיה בבחינת תשלום מס שפתיים בלבד, אשר ישאיר את האמירות בדבר חובתו של הנתבע כאות מתה לא יהיה בכך כדי לתרום לתוצאה של שיפור דרכיו של הנתבע.

נזקיו המוכחים של הנתבע

39. כאמור לעיל, בשל מוגבלותו של התובע בניידות, הוא זכאי - החל מחודש דצמבר 2007 - לקצבת ניידות בסך 505 ₪ לחודש ולהחזר אגרת רישוי בסך 1,200 ₪ לשנה.

(אעיר כי התובע זכאי גם להלוואה עומדת, אלא שאיני מתייחס לכך במסגרת הנזקים, שכן ממילא מימוש הזכות להלוואה עומדת רק נדחה, ולא אבד לחלוטין, שלא כמו מימוש הזכות לקצבת ניידות לגבי כל אחד מהחודשים שבהם התובע היה יכול לקבל אותה ולא קיבל וכמו מימוש הזכות להחזר אגרת רישוי בעבור כל שנה שבה התובע היה יכול לקבל זאת ולא קיבל).

40. התובע מתייחס בתביעתו לאפשרות לקבלת ההטבות מכח הסכם הניידות כבר החל משנת 2003, אלא שלדעתי, לא נכון לייחס לנתבע את הפרת חובתו כבר בשנת 2003, באשר באותה עת התובע טרם בא להתעניין אצל הנתבע כיצד ייתכן שהוא אינו מקבל מאומה אף שנקבעה לו דרגת נכות רפואית בשיעור 69%.

לדעתי, נכון לראות את הנתבע כמי שהפר את חובתו, רק בתקופה שלאחר קביעת דרגת הנכות הרפואית היציבה של המערער ולאחר דחיית תביעתו לקצבת נכות בשל הקביעה שהוא לא איבד מכושרו להשתכר. קביעה זו, כאמור בסעיף 18 לעיל, היתה בהחלטתה של הועדה לעררים לענין אי-כושר, שהודעה עליה נשלחה לתובע ביום 9/8/05. על כן, אני רואה את מחדלו של הנתבע ככזה שהחל בחודש ספטמבר 2005.

41. איני מייחס משקל רב לטענת הנתבע על כך שהתובע לא הוכיח שאילו הוא היה פונה קודם לכן בתביעה להטבות מכח הסכם הניידות, תביעתו היתה מתקבלת קודם לכן. הנתבע לא הראה (ואף לא טען) שבמצבו הרפואי של התובע חל שינוי כלשהו בין חודש ספטמבר 2005 לבין חודש דצמבר 2007.

42. לעומת זאת, אני סבור שיש משקל ממשי לטענות הנתבע בדבר "רשלנות תורמת" של התובע.

הנתבע אמנם, כפי שקבעתי לעיל, לא נהג כשורה בכך שלא הפנה את התובע לבחון אם הוא זכאי להטבות מכח הסכם הניידות, אך התובע עצמו היה יכול להגיע למידע זה, אילו אך היה מתעניין במועד מוקדם יותר בעניינים שהם מעבר לנושא הנכות הכללית עצמה.

לדעתי, נכון לייחס לתובע "רשלנות תורמת" בשיעור של 50%, שכן גם מחדלו של הנתבע אינו פוטר את התובע מהציפיה שהוא יידע לחפש תשובות נוספות, במקום לסמוך שוב ושוב על פניותיו החוזרות אל סווטה, עם השאלות החוזרות ונשנות בענין התמיהה כיצד הוא אינו מקבל מאומה.

43. על כן, לדעתי, נכון לראות את הנתבע כאחראי לפצות את התובע על מחצית מהנזק שנגרם לתובע, בכך שלא קיבל במועד מוקדם יותר את קצבת הניידות בסך 505 ₪ לחודש, ואת החזר אגרת הרישוי בסך 1,200 ₪ לשנה (100 ₪ לחודש), וזאת - לתקופה שמחודש ספטמבר 2005 ועד חודש נובמבר 2007.

44. התוצאה מהאמור לעיל היא שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 302.50 ₪ לחודש (מחצית מהנזק החודשי), לתקופה של 27 חודשים (מספטמבר 2005 ועד נובמבר 2007), כלומר - בסך (קרן) כולל של 8,176.50 ₪.



לסיכום

45. בהתאם למוסבר לעיל, אם תישמע עמדתי - הרי שהתביעה תתקבל בחלקה, והנתבע יחוייב לשלם לתובע פיצוי בסך 8,167.50 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/06 (אמצע התקופה) ועד התשלום בפועל.

בנוסף, הייתי מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 400 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/09, אם לא ישולמו לפני כן.


נציג ציבור (עובדים), מר סאלח סאלחה:

השופט חיים ארמון הזכיר בחוות דעתו בין היתר את הפסיקה של כב' השופטת נילי ארד בתיק 1421/04 שהפכה פסיקה זו מדעת מיעוט לפסיקה שרירותית קיימת והלכה פסוקה וקבועה וזאת כאמור בפסקי הדין בתיקים 1381/01 בפסה"ד בתיק בעב"ל 677/08 וכו'.

האמור מלמד, החובה מוטלת על הנתבע ליידע את המבוטח על זכויותיו המגיעות לו לפי הענין ואף להנחותו ו/או להתוותו לדרכי יישומן. מאחר והינו מוסד ציבורי סוציאלי המופקד על הגשמת הזכויות הסוציאליות של צבור המבוטחים לפי הדין, שכך הענין היה צריך להיות במקרה שלפנינו (ז"א שהנתבע היה צריך ליידע את התובע על זכויותיו ואיך לקבלם כבמקרה זה ק. ניידות) וזאת ע"פ הסכם הניידות שנערך ונכרת בין הממשלה לבינו. ולמסור לו (לתובע) את הטפסים המתאימים לכך, דבר שלא היה כן עד שנת 2007 וזאת רק לאחר שייועד על כך מעובדת הנתבע. עובדה שכשייודע על האמור הגיש בקשה שאושרה וקיבל את המגיע לו ק. ניידות בסך של 505 ₪ והשתתפות באג' רישוי רכב בסך של 1,200 ₪. (ז"א לו עובדת הנתבע יידעה את התובע בהיותו אזרח תמים מן השורה על זכותו לעיל והתוותהו לדרך יישומה על ידי כך שמסרה לו את הטפסים המתאימים היה ממלאם בפרטיו כמבוקש ויגישם, ויאושרו ויקבל את המגיע לו כאמור ק. ניידות והשתתפות באגרת רישוי רכב וזאת מאז הגשת הבקשה לנכות כללית בשנת 2004 דבר שלא היה כן מצד הנתבע.

ע"ס האמור ולטעמי הנתבע התרשל במילוי חובתו כמוסד ציבורי וסוציאלי כלפי המבוטח הפשוט מן השורה על ידי כך שלא יידעהו ולא התווהו ו/או הנחהו לצורך מימוש זכויותיו למרות שהחומר הרפואי (קטוע רגלים) נמצא בתיקו האישי.

לאור האמור ולטעמי רשלנותו של הנתבע במקרה דנן גוברת על רשלנותו של התובע/המבוטח ולטעמי מגיע לו פיצויים שלימים במאת האחוזים 100% החל מיום הגשת התביעה לנכות כללית משנת 2004 ועד 11/2007 ולא 50%.

אם דעתי תישמע התביעה תתקבל במלואה.

לטעמי שכה"ט שנפסק על ידי השופט ארמון הוא זעום ולנסיבות הענין ניתן לשפרו שיפור משמעותי והייתי מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות בסך 1,000 ₪.


נציג ציבור (מעבידים), מר דן מיבר:

אני מסכים עם דעתו של השופט ארמון.


סוף דבר

על דעת רוב חברי המותב, וכנגד דעתו החולקת של נציג הציבור (עובדים), מר סאלח סאלחה, הוחלט כאמור בסעיף 45 לחוות דעתו של השופט חיים ארמון.


כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.









לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קצבת יוצאי צבא

  2. קצבת נכות למפרע

  3. ערעור קצבת נכות

  4. קצבה מיוחדת 150%

  5. השלמה לקצבת נכות

  6. עורך דין קצבת נכות

  7. קצבת נכות מחלת עור

  8. הלנת קצבה לפנסיונר

  9. משכורת 13 קצבת נכות

  10. קצבת נכות לתושב חוזר

  11. תוספת ילדים בקצבת נכות

  12. הצמדת קצבה לשכר בכירים

  13. ניכוי מענק מקצבת נכות

  14. הגדלת קצבה מיוחדת לנכים

  15. קצבת נכות מעל 100 אחוז

  16. שיטת חישוב של קצבת נכות

  17. זיכיון עסק - קצבת נכות

  18. קצבה מביטוח לאומי לעיוור

  19. קצבת נכה - הוצאות אשפוז

  20. קצבת נכות לחולי אפילפסיה

  21. ניכוי הכנסות מקצבת נכות

  22. קצבה מיוחדת לנפגע בעבודה

  23. פיצוי על איחור בקבלת קצבה

  24. הפחתת קצבה בשל שיפור במצב

  25. שלילת קצבת שירותי מיוחדים

  26. הפחתת קצבת שירותים מיוחדים

  27. תביעה לקצבת שירותים מיוחדים

  28. תשלום קצבת נכות רטרואקטיבית

  29. קצבת נכות מעבודה שנה אחורה

  30. קצבת נכות מעבודה לאדם שנפטר

  31. קצבת שירותים מיוחדים לעיוורים

  32. תביעה נבלעת 25% קצבאות המל''ל

  33. קצבה מיוחדת לנכה מביטוח לאומי

  34. איחור בתשלום קצבה מביטוח לאומי

  35. התנאים לזכאות מענק נכות או קצבת נכות

  36. קצבה מביטוח לאומי 3 שנים אחורה

  37. הצעת עבודה לנכה המקבל קצבת נכות

  38. תוספת לקצבת נכות על ילד של הגרוש

  39. האם מקבלים קצבת נכות רטרואקטיבית

  40. ירידה בהכנסה - קצבת נכות מעבודה

  41. תשלום מופחת קצבת אובדן כושר עבודה

  42. קצבה מיוחדת לנכה 75% מביטוח לאומי

  43. קצבת שירותים מיוחדים מביטוח לאומי

  44. קצבה מביטוח לאומי לחולי מחלה ממארת

  45. שלילת קצבה בגין מעבר מגורים לשטחים

  46. קצבת יוצאי צבא למשרתים בארגון ההגנה

  47. קצבת שירותים מיוחדים לחולה אפילפסיה

  48. פיצויי הלנה בגין עיכובים בתשלום קצבה

  49. אי ידיעה על זכאות לקצבה מביטוח לאומי

  50. המועד הקובע לתשלום קצבת נכות מעבודה

  51. תביעה להפרשי קצבת נכות מביטוח לאומי

  52. ערעור זכאות לקצבת נכות לתקופה מסוימת

  53. ניכוי קצבאות ביטוח לאומי בתאונת דרכים

  54. קצבת שירותים מיוחדים לחולי טרשת נפוצה

  55. הפסקת קצבת נכות - מגורים מחוץ לישראל

  56. תביעה להפרשי קצבה לפי חוק שירות המדינה

  57. אי ידיעה על הזכות לקבלת קצבה רטרואקטיבית

  58. קצבת נכות מביטוח לאומי לכיסוי הוצאות הורים

  59. הפסקת קצבה מביטוח לאומי בגין פיצויים מגרמניה

  60. מעמד תושב ישראל בביטוח לאומי לצורך קצבת נכות

  61. מועד חישוב הכנסה לצורך חישוב קצבה בביטוח לאומי

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון