קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי שיבוץ מורה לעבודה במשרד החינוך: תמצית הליכי הדיון בתובענה 1. ביום 1/2/07, הגיש התובע את כתב התביעה בתובענה זו, לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, ביחד עם בקשה למתן סעד זמני. הן בתביעה והן בבקשה לסעד זמני, טען התובע כי הוא היה זכאי להיות משובץ לעבודה כמורה בשנת הלימודים תשס"ז, וכי הוא זכאי לשכר עבודה בגין שנה זו, אף שלא שובץ. 2. הבקשה למתן סעד זמני נקבעה לדיון בפני מותב בשות השופטת עדנה קוטן. בעת הדיון, ביום 11/2/07, הסכימו באי כחם של הצדדים שהדיון בסעד הזמני יאוחד עם הדיון בתיק העיקרי. לאחר מכן - משהתברר כי הסמכות המקומית לדון בתובענה היא של בית דין זה (בנצרת), החליט בית הדין האזורי לעבודה בחיפה על העברת הדיון לבית דין זה. 3. לאחר שהתובענה הועברה לבית דין זה, ובהתאם להחלטת הנשיאה ורד שפר מיום 13/2/07, הוסיפו הצדדים תצהירים משלימים מטעמם, ומשהתברר כי מבחינתם התיק בשל לישיבת הוכחות - נקבעה ישיבת הוכחות ליום 26/4/07, אלא שמועד זה נדחה, לבקשת הנתבעת, ליום 1/5/07, ולאחר מכן נדחה שוב - ליום 1/7/07. 4. בעת הישיבה ביום 1/7/07 (כלומר - לאחר שכבר הסתיימה שנת הלימודים תשס"ז), ומשהתברר כי בינתיים הגיש התובע בקשה בענין שיבוצו לעבודה בשנת הלימודים תשס"ח, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על כך שהנתבעת תדון בבקשתו זו של התובע, ואם יתברר שהתובע ישובץ לעבודה כרצונו בשנת הלימודים תשס"ח - תישאר התביעה במישור הכספי בלבד, והצדדים ישקלו אפשרות להסמיך את בית הדין לפסוק על דרך הפשרה. 5. בהמשך, ביום 25/9/07, הודיעה הנתבעת כי התובע אכן שובץ להוראה והוא אף החל לעבוד. משכך - המחלוקת אכן נותרה במישור הכספי בלבד. ב"כ הצדדים היו אמורים, בהתאם להסכמתם מיום 1/7/07, להידבר בשאלת אופן פתרון המחלוקת הכספית, ואף להודיע אם הם מסכימים לפסיקה על דרך הפשרה, אלא שבמשך מספר שבועות הם לא הודיעו מאומה. בסופו של דבר, ביום 19/11/07, הודיעו באי כחם של הצדדים שאכן נוהל ביניהם מו"מ אך נותר "פער כלשהו". הם הודיעו גם שייתכן שקיומו של "דיון מוקדם מורחב" יסייע להשגת הסדר. בהתאם להודעה, נקבע התיק לדיון מוקדם, שלאחר דחיה התקיים ביום 3/2/08. 6. בעת הדיון המוקדם הגיעו הצדדים לעובדות מוסכמות ונוסחו גם פלוגתאות (אם כי גרסת הנתבעת באותן פלוגתאות - טרם היתה מגובשת בעת הדיון). למרבה הצער, אף שבדיון המוקדם היה נראה שהפער הכספי בין הצדדים ניתן לגישור, לא הגיעו הצדדים להסכמה. לפיכך, ניתנה הוראה בדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, והתובענה נקבעה לישיבת הוכחות ביום 27/4/08. הצדדים אכן הגישו תצהירים משלימים מטעמם. 7. הישיבה שנקבעה ליום 27/4/08 - נדחתה ליום 30/6/08, לבקשת הנתבעת שנסמכה על איחור בקבלת תצהירו המשלים של התובע. 8. בעת הישיבה ביום 30/6/08, הודיעו ב"כ הצדדים כי הם אינם מעוניינים לחקור את המצהירים בחקירות נגדיות. הם הגיעו להסכמה על הגשת סיכומים בכתב שאכן הוגשו (אם כי סיכומי הנתבעת הוגשו לאחר הארכות מועד). ביום 25/12/08, לאחר הגשת הסיכומים, הגישה הנתבעת (בהסכמת ב"כ התובע), מסמכים נוספים, וב"כ התובע הגיב עליהם בהודעה מטעמו שהוגשה ביום 28/12/08. 9. בטרם נעבור לפרט את העובדות כפי שהן עולות מן המוסכמות, מן התצהירים ומהמסמכים שהוגשו - נעיר כי צר לנו מאד שהצדדים לא השכילו להגיע לפשרה ביניהם, ואף לא להסכמה על כך שנוסמך לפסוק לפשרה. הסכמה כזו היתה אפשרית נוכח העובדה שנותרה מחלוקת כספית בלבד, כאשר לפחות בחלק מהזמן, גם הצדדים עצמם סברו שהפער בין עמדותיהם לצרכי פשרה לא היה מאד משמעותי. אילו היו הצדדים מגיעים להסכמה כזו - היתה התובענה יכולה להסתיים עוד לפני זמן רב, בדרך שבה הצדדים וגם אנחנו - היו טורחים פחות, וייתכן שהתוצאה היתה אף צודקת יותר, שכן היא היתה נקבעת על פי הערכת הסיכויים להצליח, בלא שהיה צריך להכריע בדרך של "הכל או כלום". אלה העובדות 10. התובע הוא מורה, והוא עובד הוראה קבוע במשרד החינוך. 11. התובע החל לעבוד במשרד החינוך בתחילת שנת הלימודים תשל"ט (ביום 1/9/78). במשך 14 שנה, כלומר - עד שנת הלימודים תשנ"ב עבד התובע במחוז חיפה. 12. בשנת הלימודים תשנ"ג עבר התובע לעבוד במחוז הדרום. לא הובאו לנו ראיות על סיבת העברת התובע לעבוד במחוז הדרום. תחילה עבד שם התובע בהוראה בלבד, ובהמשך - בהוראה ובהדרכה. התובע המשיך לעבוד במחוז הדרום עד שנת הלימודים תשס"ג. 13. בשנת הלימודים תשס"ד, שב התובע לעבוד במחוז חיפה. בין הצדדים יש מחלוקת בשאלת היוזמה להעברת התובע ממחוז הדרום למחוז חיפה. לגרסת התובע, העברתו למחוז חיפה, אף שהיתה לשביעות רצונו, לא היתה לפי בקשתו. לגרסת הנתבעת, ההעברה היתה לבקשת התובע (כאמור בסעיף 3 לתצהירה הראשון של גב' יעל שטיינברג), אף שהוא לא היה כלול ברשימת ההעברות לאותה שנה, ואף שהעברתו לא היתה בדרך המקובלת (כאמור בסעיף 4 לתצהירה השני של גב' יעל שטיינברג וכאמור בסעיפים 4 ו-5 לתצהירו של מר ערסאן עיאדאת). לדעתנו, אין חשיבות מיוחדת לשאלה מי יזם את העברת התובע. בין אם היוזמה היתה של התובע ובין אם לאו - הרי שברור שהיתה בין הצדדים הסכמה על כך שבשנה"ל תשס"ד יועבר התובע לעבוד במחוז חיפה. הסכמתה של הנתבעת להעברת התובע למחוז חיפה, נעשתה שלא על פי הנהלים שהיא קבעה לעצמה. לא נכתבה בקשה של התובע בענין העברתו, ואף לא נעשה לגביו הליך של העברה יזומה על ידי הנתבעת. מתצהירו של מר ערסאן עיאדאת עולה כי מנהלת מחוז הדרום, ביקשה ממנהל מחוז חיפה לשבץ את התובע לעבודה במחוזו, ומנהל מחוז חיפה, נעתר לבקשתה. לא ברור לנו מדוע הנתבעת בחרה שלא לקיים את הנהלים שהיא קבעה לעצמה, אך ברור שאין לזקוף לחובת התובע את חריגת הנתבעת מנהליה. 14. מר ערסאן עיאדאת, שהוא מרכז הפיקוח הערבי במחוז חיפה, נשמע לבקשתו של מנהל מחוז חיפה, ושיבץ את התובע לעבודה במחוז חיפה בשנה"ל תשס"ד. עבודת התובע באותה שנה היתה ב-4 ימי הדרכה (הדרכת ביקור סדיר) בשבוע, ועוד 10 שעות הוראה בשבוע. 15. לגרסת הנתבעת - כבר עם תחילת עבודתו של התובע במחוז חיפה בשנה"ל תשס"ד, הובהר לו על ידי מר עיאדאת, שהעברתו לאותו מחוז הינה לשנה אחת בלבד. משהתובע ביקש לעבוד באותו מחוז שנה נוספת - שלח לו מר עיאדאת מכתב שבו הוא חזר על דבריו והבהיר כי בתום שנת הלימודים עליו לשוב למחוז הדרום. (ראו בענין זה את האמור בסעיפים 6 ו-8 לתצהירו של מר עיאדאת). התובע אינו מכחיש כי קיבל מכתב המדבר על העסקתו במחוז חיפה במשך שנת לימודים אחת בלבד, אלא שלטענתו לאחר שקיבל את המכתב האמור, הוא שוחח עם מר עיאדאת, שהסביר לו כי מדובר במכתב סטנדרטי, שנשלח למי שמשובץ בהדרכה, וכי למרות אותו מכתב - הוא ישובץ להדרכה גם בשנה שלאחר מכן, כפי שאכן ארע. (ראו שו' 11-7 בעמ' 2 לפרוטוקול). לדעתנו, גרסת הנתבעת, כפי שהיא מובאת בתצהירו של מר עיאדאת, אינה יכולה להתקבל. מהאמור בסעיף 8 לתצהירו של מר עיאדאת נראה לכאורה שהמכתב שמר עיאדאת כתב לתובע היה במהלך שנה"ל תשס"ד, כתגובה לנסיונות הבירור של התובע לגבי המשך עבודתו במחוז חיפה במהלך שנה"ל תשס"ה. אולם, המכתב שצורף לתצהירו של מר עיאדאת, הוא מכתבו מיום 1/12/04. כלומר - מכתב שנכתב 3 חודשים לאחר שכבר החלה שנת הלימודים תשס"ה. על כן, לא ייתכן שמכתב זה בא כתגובה לבירור שהתובע עשה, כביכול, בשנה"ל תשס"ד. עם זאת, התובע - כזכור - לא הכחיש קבלת מכתב כבר בשנה"ל תשס"ד, אלא שלטענתו - כזכור - מר עיאדאת אמר לו שמדובר במכתב סטנדרטי שלא ינהגו לפיו. הנתבעת הגישה את תצהירו של מר עיאדאת לאחר שגרסתו האמורה של התובע נרשמה בפרוטוקול. למרות זאת, אין בתצהירו של מר עיאדאת התכחשות לאמירה שהתובע ייחס לו. בנסיבות אלה, נראה לנו כי נכון לקבוע כך: כבר במהלך שנה"ל תשס"ד נשלח לתובע מכתב על כך ששיבוצו לעבודה במחוז חיפה הוא לשנה אחת בלבד. התובע פנה למר עיאדאת, שהסביר לו שמדובר במכתב סטנדרטי, אשר לא ימנע את שיבוצו לעבודה במחוז חיפה גם בשנה"ל תשס"ה. 16. אכן, גם בשנה"ל תשס"ה שובץ התובע, כבר מתחילת השנה, לעבודה במחוז חיפה. התובע ביקש לברר עם מר עיאדאת את אפשרות המשך השיבוץ במחוז חיפה גם בשנה"ל תשס"ו, ורק לאחר מכן (ביום 1/12/04), נשלח לתובע מכתבו של מר עיאדאת, אשר כבר לא היה מכתב סטנדרטי. במכתב מיום 1/12/04, נכתב כך: " הנדון: העסקתך במחוז חיפה בהמשך לשיחות שהיו בינינו, בנושא העסקתך במחוז בשנה"ל תשס"ה ועל דעת מנהל המחוז, אני מבקש להבהיר שוב, כי שיבוצך במחוז בתשס"ה, הינו לשנה זו בלבד(ימי ההדרכה ושעות מסל מנהל המחוז). לקראת תשס"ו עליך לחזור למחוז ממנו הועברת אלינו.". 17. התובע לא פנה בבקשה למחוז הדרום לשבץ אותו בעבודה שם לשנה"ל תשס"ו. 18. כאמור במכתבו של מר עיאדאת מיום 1/12/04, התובע לא שובץ לעבודה במחוז חיפה בשנת הלימודים תשס"ו. אולם, בעקבות בקשותיו של התובע, נמצאה בעבורו משרה במחוז הצפון; תחילה, בארבעת החודשים הראשונים של שנה"ל תשס"ו, הועסק התובע בהיקף של שליש משרה בלבד, ולאחר מכן - הוגדלה משרתו. ביום 31/10/05, הוצאו לתובע שני כתבי מינוי שנחתמו על יד מנהל מחוז הצפון. שניהם אכן נראים כמכתבים סטנדרטיים. אחד מהם מיועד למינויו של התובע כ"מורה בתפקיד הדרכה אזורי", והשני - למינויו של התובע כ"מורה / גננת כמדריך מרכז". בכל אחד משני כתבי המינוי האמורים נרשם כך: "תוקפו של מינוי זה הוא זמני בשנה"ל תשסו בלבד ... והוא יפוג אוטומטית ביום 31.08.06.". לקראת הגדלת היקף משרתו של התובע, קיבל התובע הודעה על תוספת 15 שעות שבועיות. בהודעה זו נאמר כי התוספת היא: "לכל המאוחר עד סוף שנה"ל תשס"ו". 19. ביום 4/4/06, שלחה רכזת בכירה של כח אדם בהוראה במחוז הצפון של משרד החינוך, מכתב לתובע שבו נאמר כך: " הנדון: שיבוצך במחוז צפון. הריני להודיעך כי אם הנך מעונין לעבוד במחוז צפון בשנה"ל הבאה, עליך לבקש בקשת העברה למחוזנו, הואיל ושובצת ע"ח שעות ייעודיות לשנה"ל תשס"ו בלבד, והינך שייך למחוז דרום.". 20. לגרסת התובע, הוא פנה למחוז הדרום, אך נאמר לו כי הוא כבר אינו שייך למחוז הדרום, שכן הוא הועבר משם. כפי הנראה, הנתבעת מכחישה גרסה זו בהסתמך על מכתבה של מנהלת מחוז הדרום, מיום 15/6/08, שצורף לתצהירו של מר עיאדאת. לדעתנו, ניתן לקבוע שהתובע אכן לא פנה בבקשה רשמית להיות משובץ בעבודה במחוז הדרום (בקשה כגון זו שהוגשה למחוז הצפון בטרם הדיון בבית הדין מיום 1/7/07, כפי שהזכרנו לעיל בסעיף 4 של פסק דין זה), אך נראה שניתן לקבוע כי היתה פניה מטעם התובע (כנראה בעל פה, ואולי טלפונית), אל מחוז הדרום, פניה שבתגובה לה נאמר לתובע שהוא כבר "שייך" למחוז צפון. בקביעה זו אנו נסמכים על דברי התובע כפי שנרשמו בשיחה שהנתבעת ראתה אותה כישיבת "שימוע", ואשר אליה עוד נתייחס בהמשך. באותה שיחה, שהיתה בטרם תחילת ההתדיינות בתובענה, אמר התובע כך: "במחוז חיפה אומרים שאני שייך למחוז צפון. ואתם אומרים שאני שייך למחוז דרום. ומחוז דרום אומר לי שאני שייך למחוז צפון.". אמירה זו של התובע, בטרם תחילת ההליך המשפטי, מחזקת - לדעתנו - את גרסתו על כך שהיתה פניה שלו (אם כי, כנראה, לא באופן של הגשת בקשה רשמית), אל מחוז הדרום. (נעיר כי אמירה זו של התובע באותה ישיבת "שימוע" מלמדת שאין לקבל את טענת הנתבעת, בסעיף 53 לסיכומיה, על כך שמדובר, כביכול, בגרסה ש"נכבשה" עד לתצהיר התובע מיום 19/3/08. הגרסה היתה קיימת עוד לפני כן, ואף מצאה ביטוי כתוב). 21. בעקבות המכתב מיום 4/4/06, ובנוסף לפניה למחוז הדרום, כפי שקבענו לעיל (וכנראה לאחר שנאמר לו שם שהוא "שייך" למחוז הצפון), פנה התובע למשרדי מחוז הצפון. בעת ביקורו שם, הוא התכוון להיפגש עם מנהלת כח אדם בהוראה במחוז הצפון, גב' יעל שטיינברג, אך היא לא היתה באותו יום. התובע שוחח עם פקידה במשרד (ששמה כנראה רחל), מסר לה כי הוא מעוניין לעבוד בשנה"ל תשס"ז במחוז הצפון. הודעתו נרשמה על ידי רחל, והתובע אף הפקיד בידיה מכתב שבו הובע רצונו להיות משובץ בשנה"ל תשס"ז במחוז הצפון (גם בענין זה אנו נסמכים בנוסף לתצהירו של התובע, על הדברים שהוא אמר באותה פגישה שנראתה כאילו שהיא "שימוע"). 22. ביום 24/5/06, שלח מנהל מחוז הצפון מכתב אל התובע. לפי תוכנו של המכתב, נראה שהוא לא נשלח דווקא בתגובה להודעה שהתובע השאיר אצל רחל. כך נאמר במכתב: "הנדון: סיום העסקתך בהדרכה לעו"ה בשנת הלימודים תשס"ו כידוע לך, תוקף מינוייך בהדרכה הוא לשנת לימודים אחת בלבד, והוא יפוג אוטומטית ב-31.08.06. למען הסר ספק, אין עבודתך בהדרכה מובטחת לשנה"ל תשס"ז. אם הנך קבוע כמורה במשרד החינוך, עליך לפנות למפקח הישיר לשם שיבוצך בעבודה. אנו מודים לך על פעולך בהדרכת עובדי הוראה.". הנתבעת נסמכת (גם) על מכתב זה כדי להראות שהתובע היה אמור לדעת שהוא אינו צפוי להמשיך בעבודה במחוז הצפון בשנה"ל תשס"ז. התובע גורס ששוב מדובר במכתב סטנדרטי שלפי מה שנאמר לו - נשלח לכל המדריכים, שכן כל מינוי להדרכה הוא לשנה אחת, אך המינוי מתחדש. לדעתנו, לא ניתן ללמוד מהמכתב האמור את אשר הנתבעת מנסה ללמד, שכן - בהתחשב בעובדה שמדובר במכתב שבא לאחר המכתב מיום 4/4/06 וכתבי המינוי שהוזכרו לעיל - נראה לנו שיש במכתב מיום 24/5/06 דווקא כדי להצביע על הגדלת הסיכויים שהתובע אכן יעבוד במחוז הצפון בשנה שלאחר מכן. נסביר; ראשית - נראה כי אכן מדובר במכתב "סטנדרטי". ענין זה יכול להילמד מהעובדה שמנהל המחוז, כביכול, כלל אינו יודע אם התובע הוא "קבוע כמורה במשרד החינוך". אילו היה מדובר במכתב שנשלח במיוחד לתובע, סביר להניח שלא היה מתעורר ספק בענין קביעותו של התובע במשרד החינוך, וכן - סביר להניח שהמכתב היה מזכיר את מחוז הדרום. שנית - בניגוד לכתבי המינוי שהתיימרו להבהיר שמדובר במינוי לשנת לימודים אחת, ובניגוד למכתב מיום 4/4/06 שעסק בצורך לבקש העברה למחוז הצפון, וציין כי השיבוץ במחוז הצפון הוא לשנה"ל תשס"ו בלבד, הרי שהמכתב מיום 24/5/06 אינו שולל את האפשרות שהתובע יועסק במחוז הצפון גם בשנה"ל תשס"ז. נאמר בו שהעבודה בשנה"ל תשס"ז "אינה מובטחת", וכי לשם שיבוצו של התובע בעבודה, עליו לפנות למפקח הישיר. שלישית - המכתב אינו מזכיר כלל את מחוז הדרום; אינו מפנה את התובע לשם ואינו טוען שהתובע "שייך" לשם. רביעית, המכתב מיום 24/5/06 מתייחס רק לעבודת התובע בהדרכה, אך כפי שצויין לעיל, התובע קיבל מינוי לא רק בהדרכה אלא גם בהוראה, כך שלא ניתן ללמוד מהמכתב על כך שבשנה"ל תשס"ז לא מובטחת לתובע עבודה בהוראה. 23. התובע לא הגיש במהלך שנה"ל תשס"ו בקשה רשמית להיות משובץ במחוז הצפון בשנה"ל תשס"ז, אך - כאמור לעיל - בעקבות המכתב מיום 4/4/06, הוא היה במשרדי מחוז הצפון, והושארה מטעמו שם הודעה כתובה בענין בקשתו זו. 24. בתחילת שנה"ל תשס"ז התובע לא שובץ בכל עבודה; לא במחוז הצפון, לא במחוז חיפה ולא במחוז הדרום. במהלך ספטמבר 2006 (ואולי גם לפני כן), פנה התובע למפקחים הן במחוז הצפון והן במחוז חיפה, וביקש להיות משובץ בעבודה, אך הוא לא שובץ (ענין הפניה למפקחים נלמד מהאמור במכתבו של התובע מיום 5/10/06, וכן ממכתבו של מר עיאדאת מיום 10/12/06, שיצוטטו להלן). 25. ביום 5/10/06, שלח התובע מכתב למר ציון שבת, מנהל גף כח אדם בהוראה במשרד החינוך בירושלים. כך כתב התובע: "אני עובד במשרד החינוך 27 שנים כמורה קבוע, מתוכן 8 שנים עבדתי בהדרכה בביקור סדיר ובהוראה במגזר הערבי. לפני שלוש שנים עברתי ממחוז הדרום למחוז חיפה ועבדתי כמורה וכמנחה בביקור סדיר במחוז חיפה ובמחוז הצפון. בשנה הנוכחית טרם שובצתי בעבודתי למרות פניותי ופגישותי הרבות עם נציגי הפיקוח במחוזות חיפה והצפון, אך ללא הועיל. גם בשנה"ל תשס"ה [היה צ"ל "תשס"ו"] שובצתי בשליש משרה בלבד ובינואר 2006 השלימו את משרתי, דהיינו החל מה-1.9.05-1.1.06 קיבלתי שכר עבור שליש משרה בלבד. אני פונה אליך בבקשה לשבץ אותי בעבודה במחוז חיפה בו נקלטתי לאחר שעברתי ממחוז הדרום. כמו כן אבקשך להנחות את הנוגעים בדבר לשלם לי את שכרי החל מה-1.9.06 בשנה"ל הנוכחית ולהשלים את שכרי לתקופה מה-1.9.05-1.1.06. מיותר לציין בפניך את עוגמת הנפש שנגרמה לי ופרנסתי נמנעה ממני ללא סיבה הנראית לעין. ...". העתקי המכתב נשלחו אל מנהל מחוז חיפה, אל מנהל מחוז הצפון ואל מנהל האגף לחינוך לערבים - מר עבדאללה ח'טיב. 26. ביום 6/11/06, כלומר - למעלה מחודש לאחר שהתובע כתב את מכתבו, פנה מנהל האגף לחינוך לערבים מר עבדאללה ח'טיב, שהיה - כאמור - אחד המכותבים במכתבו של התובע, לגב' שטיינברג בעניינו של התובע. רק אז נודע לגב' שטיינברג על בעיית השיבוץ של התובע. לא ברור מה עשתה גב' שטיינברג עם המידע שקיבלה ממר ח'טיב. נראה כי היא לא עשתה מאומה, שכן - לפי האמור בסעיף 6 לתצהירה השני - במועד זה (6/11/06), כבר לא היתה לה אפשרות להציע לתובע משרה כלשהי במחוז הצפון. 27. ביום 22/11/06, כלומר חודש וחצי לאחר מכתבו של התובע מיום 5/10/06, קיבל התובע תשובה על מכתבו. התשובה הגיעה מגב' רות מזרחי, שאם אנו מבינים נכון את הגדרת תפקידה הרי שהיא זו: מנהלת גף תנועת עובדי הוראה, באגף בכיר לכח אדם בהוראה, במינהל כח אדם תיאום ובקרה, במשרד החינוך בירושלים (מעניין לראות שבמשרד החינוך גם אגפים יכולים להיות בכירים). כך נאמר במכתבה של גב' מזרחי: " הנדון: בקשה לשיבוץ מכתבך מיום 5.10.06 אל מר ציון שבת, מנהל אגף בכיר לכוח-אדם בהוראה הועבר לטיפולי בימים אלה. פניתי אל מר עבדאללה ח'טיב, מנהל האגף לחינוך לערבים ואל גב' חנה עשור, מנהלת גף כח אדם בהוראה בלשכת מחוז חיפה, בבקשה לבדוק את הטענות שהועלו על ידך. לאחר קבלת תשובתם אשוב ואודיעך דבר.". 28. ביום 29/11/06, שבוע לאחר מכתבה האמור של גב' מזרחי, פנה מר עבדאללה ח'טיב (מנהל האגף לחינוך לערבים), אל מר ערסאן עיאדאת (מפקח מחוזי במחוז חיפה), והפנה אליו את מכתבה של גב' מזרחי. 11 ימים לאחר מכן, ביום 10/12/06, שלח מר עיאדאת מכתב לגב' מזרחי, שבין השאר, נאמר בו כך: "מר מחמוד דחלה הועבד בתשס"ד ממחוז דרום למחוז חיפה ושובץ כמדריך ביקור סדיר לשנה אחת בלבד. ... בתשס"ה ולאחר שלא נמצאה אפשרות להעסקתו של מר דחלה במחוז אחר, המשיך המחוז להעסיקו שנה נוספת במשרה חלקית תוך שאנו מבהירים לו שזו השנה האחרונה בה הוא מועסק במחוזנו וכי לקראת שנה"ל תשס"ו עליו לחזור למחוז דרום ממנו עבר או לעבור למחוז צפון בו הוא מתגורר. רצ"ב פרטי השירות שלו וכן מכתבי אליו מיום 1/12/04 המדבר בעד עצמו. מר דחלה פנה אלי מספר פעמים בטלפון, בכדי לחזור ולשבצו במחוז חיפה ובכל פעם הסברתי לו שלא ניתן לשבצו מחדש במחוז וכי אין צורך מקצועי בעבודתו במחוזנו, וכי עליו לפנות למחוז צפון או לחזור למחוז דרום וזו דעתנו גם היום.". 29. נראה שגב' מזרחי קיבלה את עמדתו של מר עיאדאת, שכן שבועיים וחצי לאחר מכתבו של מר עיאדאת, ביום 27/12/06, שלחה גב' מזרחי מכתב אל התובע, שבו ציטטה, למעשה, חלק ניכר מהסבריו של מר עיאדאת. לאחר מכן, כתבה גב' מזרחי כך: "... בעניין זה, אין אנו יכולים להתערב בשיקולים המקצועיים של המחוז. עצתי לך, לבדוק אפשרות שיבוצך במחוז הדרום ולחילופין להגיש בקשה לחופשה ללא שכר כדי לשמור על רצף זכויות לגימלה. ...". 30. במקביל למגעיו של התובע עם מחוז חיפה ועם משרד החינוך בירושלים, הוא המשיך את שיחותיו עם אנשי מחוז הצפון. לפחות אחת השיחות היתה עם גב' יהודית אילון (שהיא מרכזת כח אדם בהוראה במחוז הצפון). גב' אילון ערכה תרשומת של שיחתה עם התובע, והכתירה את התרשומת בכותרת "שימוע". המועד המדוייק של הפגישה בין השנים, אינו ידוע כעת, אך ברור שהדבר היה לא לפני יום 6/11/06 ולא אחרי יום 14/1/07. באותה פגישה, הזכיר התובע את המכתב שהפקיד בידיה של רחל (כאמור בסעיף 21 לעיל), וציין את התשובות שהוא קיבל במחוזות השונים (כמצוטט בסעיף 20 לעיל). גב' אילון טענה בפני התובע כי המכתב שהוא טוען שהוא מסר - לא נמצא. כן היא ציינה שלמחוז הצפון אין כל מחוייבות כלפי התובע, והציעה לו שיפנה למחוז הדרום, ויטען שם שיש לשבץ אותו בעבודה שכן מחוז הדרום - לטענת גב' אילון - דווקא כן מחוייב להעסיק את התובע. התובע ציין כי עם העברתו למחוז הצפון, הוא העתיק את מקום מגוריו לטורעאן השייך למחוז הצפון, כי הוא עובד קבוע בעל ותק של 26 שנים וכי הוא לא מתכוון לחזור ללמד בדרום. בסיום הפגישה, משדבריו לא שכנעו את גב' אילון, אמר התובע: "ניפגש בבית משפט". 31. ביום 14/1/07, שלחה גב' אילון מכתב אל התובע, שבו חזרה על עמדתה כפי שנאמרה בפגישה שעליה דובר לעיל. כך נאמר באותו מכתב: "בהתאם לשימוע שנערך לך במחוזנו הבהרנו לך כי לצורך בדיקת שיבוצך בעבודה בשנה"ל הנוכחית תשס"ז עליך לפנות למחוזך הקבוע דהיינו מחוז דרום. למחוזנו אין כל מחוייבות להעסיקך הואיל והועסקת שנה אחת בלבד כמורה בתפקיד הדרכה וכן מורה בבי"ס רינה ב' ע"ח שעות פופס' כל היקף משרתך במחוזנו היתה מוגבלת לשנה אחת בלבד כאמור ולכן בתום השנה הופסקה עבודתך. לאור כל האמור לעיל המחוייבות להעסקתך הינה של מחוז דרום כאמור. 32. אחר הדברים האלה, פנה התובע אל בא כחו, אשר שלח בשמו מכתב מיום 17/1/07, למר ציון שבת, עם העתקים למנכ"לית משרד החינוך, למר עיאדאת ולמר ח'טיב. משהמכותבים השונים לא השיבו על המכתב עד יום 1/2/07, הגיש התובע את התביעה ואת הבקשה לסעד זמני, כאמור לעיל. גורל התביעה 33. דעתנו היא כי עמדתה של הנתבעת כפי שהיא משתקפת הן בהתנהגותה כלפי התובע והן מהטענות שהועלו בסיכומיה - אינה עמדה שאותה אנו יכולים לאמץ. הנתבעת נוהגת כמי שלקתה בפיצול אישיות חמור; כביכול - כל מחוז במשרד החינוך, הוא מעביד בפני עצמו. בהתנהגות זו, מתעלמת הנתבעת מכך שהיא מעבידתו של התובע, וכי גם אם מסיבות בירוקרטיות מוצדקות החליטה הנתבעת לפצל את פעילותה למחוזות שונים במשרד החינוך, עדיין מדובר במעביד אחד, מעביד שהוא זה אשר אחראי לקבוע את מקום עבודתו של העובד, ולספק לו עבודה, ואין הוא יכול להסיר מעצמו אחריות זו, על ידי הוראה לעובד כי ימצא לעצמו עבודה אצל המעביד. 34. בעבר, חל בישראל סעיף 425 למג'לה העותומנית. סעיף זה קבע את זכאותו של עובד לשכר עבודה כאשר הוא מעמיד את עצמו לרשות המעביד ומוכן לעבודה, אף אם המעביד אינו מספק לו עבודה בפועל. המג'לה אמנם בוטלה (כאמור בחוק לביטול המג'לה, התשמ"ד-1984), אך העקרון שנקבע בסעיף 425 למג'לה ממשיך לחול מכח דיני החוזים, ונוכח ההלכה הפסוקה וחוק יסודות המשפט, התשמ"א-1980 (ראו - בין השאר - דב"ע שן/32-3 קונפורטי - התאגדות לתרבות גופנית "הפועל", פד"ע כא 494). 35. למעשה, גם הנתבעת אינה חולקת בפנינו על העקרון של זכאותו של עובד לשכר עבודה, כשהוא מוכן לבצע את עבודתו, גם במקרה שהמעביד אינו מספק לו עבודה, אלא שלטענת הנתבעת, התובע - כביכול - לא התייצב לעבודה, בכך שלא ביקש להיות משובץ במחוז הדרום של משרד החינוך. לדעתנו, כאמור, עמדה זו אינה יכולה להתקבל בשל העובדה שהנתבעת היא מעבידתו הקבועה של התובע, גם אם היא מפצלת את פעילותה בין מחוזות שונים במשרד החינוך. הנתבעת אינה יכולה להתנער מאחריותה למצוא לתובע מקום עבודתה, על ידי קביעה שלפיה אם התובע לא ביקש להיות משובץ במחוז הדרום, הרי שהוא כבר אינו "מוכן ומזומן" לעבוד. ברור שהנתבעת לא היתה חייבת לשבץ את התובע לעבודה דווקא במקום שהוא ביקש (במחוז הצפון או במחוז חיפה). אם לא נמצאה בעבורו משרה מתאימה שם, היתה הנתבעת יכולה (לאחר מתן זכות טיעון לתובע), לקבוע לתובע כי עליו לעבוד במקום אחר (כגון במחוז הדרום), אולם - היא לא היתה רשאית להתעלם מחובתה לספק לתובע עבודה רק בשל הטענה שהתובע לא הגיש בקשה להיות משובץ לעבודה במחוז הדרום. 36. כזכור, במכתב מיום 4/4/06 (היחיד במהלך שנה"ל תשס"ו אשר לא היה בגדר מכתב "סטנדרטי"), ציינה הנתבעת כי אם התובע מעונין להמשיך לעבוד במחוז הצפון גם בשנת הלימודים הבאה, יהיה עליו להגיש בקשה לעבור למחוז הצפון. בעקבות מכתב זה (ולאחר שהתובע אכן פנה בעל פה למחוז הדרום ושם נאמר לו שהוא כבר אינו "שייך" אליהם), אכן פנה התובע בבקשה להיות משובץ במחוז הצפון, אותה בקשה שבהעדרה של גב' שטיינברג נמסרה לפקידה - רחל. אמנם, היה מדובר במכתב של התובע ולא בטופס רשמי של בקשת העברה, אך לדעתנו זכותו של התובע שהנתבעת תציב אותו בעבודה (עבודה כלשהי, לאו דווקא במחוז הצפון), אינה יכולה להיות מותנית בכך שימולא דווקא הטופס המתאים, ולא תהיה בקשה אחרת בצורת מכתב. 37. בסעיף 59 לסיכומיה, נסמכת הנתבעת, בין השאר, על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לה/6-2 צלאל - אורט פד"ע ז 100 (שייקרא להלן: "ענין צלאל"), שבו נקבע שאין לראות עובד כמי שהיה "מוכן ומזומן" לעבודה, כאשר הוא התייצב לעבודה שכלל לא הוצעה לו. לטענת הנתבעת, גם את התובע אין לראות כמי שהיה מוכן לעבודה בכך , וזאת מאחר שהוא לא נהג כפי שהורו לו, ולא דאג להיות משובץ לעבודה במחוז הדרום. לדעתנו, הנדון כלל אינו דומה לראיה. בחינת עובדות המקרה שנדונו בענין צלאל מעלה כי שם היה מדובר בעובד שהחליף מספר תפקידים בעבודתו ב"אורט", עד שבסופו של דבר עבד במכון להשתלמות של "אורט". במהלך עבודתו זו נוצר מצב שבו הוא לא ראה את עצמו יכול להמשיך לעבוד באותו תפקיד, ואף הודיע ל"אורט" כי הוא רואה את עצמו כמפוטר (בציפיה ש"אורט" תמצא לו תפקיד אחר). בין לבין, עלתה האפשרות שהוא ייסע לחו"ל (שלא במסגרת עבודתו ב"אורט"), ולשם כך אושרה לו חופשה ללא תשלום מעבודתו ב"אורט". לאחר מכן, משהנסיעה לחו"ל לא התממשה והעובד הודיע על כך ל"אורט", הוסכם על סיום החל"ת, אך משלא הגיעו להסכמה על התפקיד שיימצא לעובד, קבעה "אורט" לעובד מה יהיה מקום עבודתו (הוא שובץ לעבודה בבית ספר מסויים). העובד הודיע כי הוא רואה את עצמו דווקא כעובד של המשרד הראשי של "אורט" ולא היה מוכן להתייצב לעבודה בבית הספר שאליו שובץ. אין הדברים דומים למה שהיה בין הנתבעת לבין התובע בתובענה שבפנינו. אצלנו, התובע לא היה זה שהודיע כי הוא אינו יכול להמשיך לעבוד בתפקידו, וכי הוא רואה את עצמו כמפוטר מתפקיד זה. אצלנו, התובע לא ביקש לצאת לחופשה ללא תשלום בשביל עיסוקים אחרים. ובעיקר - אצלנו - הנתבעת לא שיבצה את התובע לעבודה כלשהי בשנה"ל תשס"ז, והתובע לא הודיע שהוא אינו מסכים להתייצב בעבודה שאליה שובץ. תחת זאת, ציפתה הנתבעת שהתובע ימצא לעצמו מקום עבודה אצלה (במחוז הדרום). על כן, העקרון שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה בענין צלאל, אינו רלוונטי לעניינו של התובע. 38. בסעיף 33 לסיכומיה באה הנתבעת בטרוניה עם התובע על כך, שכביכול, בשל מחדל מצדו, רק ביום 6/11/06 נודע לגב' שטיינברג כי קיימת בעיה בענין שיבוץ התובע לעבודה בשנה"ל תשס"ז. גם טרוניה זו אינה במקומה. התובע הוא עובד הוראה קבוע אצל הנתבעת, במשך עשרות שנים. הנתבעת אמורה לדאוג לכך שיהיה לו מקום עבודה אצלה (או לפטר אותו אם אין לה מקום כזה). עם כל החשיבות שיש לייחס לתפקידה של גב' שטיינברג, הרי שאין זהות בינה לבין הנתבעת. הנתבעת, כמעבידה, היתה יכולה לדעת עוד טרם תחילת שנת הלימודים תשס"ז, כי אחד מעובדי ההוראה הקבועים אצלה - אינו משובץ לעבודה כלשהי, אף שלא פוטר, לא התפטר, לא הושעה ולא ביקש לצאת לחל"ת. לדעתנו, לא רק שהנתבעת היתה יכולה לדעת זאת, אלא שהנתבעת אף היתה חייבת לדעת זאת, והיתה חייבת לדאוג לשבץ את התובע לעבודה. לא היתה כל סיבה שהנתבעת תמתין לפניותיו של התובע כדי "לגלות" שהוא אינו משובץ בעבודה כלשהי. והתובע אכן פנה לנתבעת. הוא פנה טרם תחילת שנה"ל תשס"ז, ופנה גם לאחר מכן, למפקחים. משפניותיו אלה, בעל פה, לא הועילו - הוא שלח את מכתבו למר שבת, ביום 5/10/06. ברור שלא ניתן לראות את התובע כמי שאחראי על כך שפניותיו בעל פה אל המפקחים לא הובאו לידיעתה של גב' שטיינברג, וכמי שאחראי על כך שמכתבו מיום 5/10/06, הועבר אל גב' שטיינברג רק ביום 6/11/06. (ככלל, מועדי התגובה של הנתבעת, לאחר מכתבו של התובע מיום 5/10/06, כפי שפורטו בסעיפים 29-26 לעיל, נראים לנו כמעידים על איטיות ביחס למהות הענין שהועלה במכתב, ומשהנתבעת נקטה איטיות זו, אנו סבורים שלא היה מקום לכך שהיא תטיל (שוב) על התובע את האחריות לכך שהענין, כביכול, התעורר רק במועד שבו כבר לא נמצא פתרון לשיבוצו באותה שנה). נדגיש כי מהאמור בסעיף זה אין להבין שיש לנו ביקורת על עבודתה של גב' שטיינברג, אלא, שכאמור לעיל, גב' שטיינברג אינה מעבידתו של התובע. הביקורת שיש לנו היא על הנתבעת. 39. בסעיף 34 לסיכומי הנתבעת, וכן בתצהירה השני של גב' שטיינברג, נטען כלפי התובע שכעובד הוראה בעל ותק כה רב, היה עליו לדעת שאת בקשותיו עליו להגיש בכתב. אכן לתובע יש ותק רב, אך הותק של הנתבעת כמעבידה, רב אף יותר. לדעתנו, כאמור כבר לעיל, על הנתבעת כמעבידה (בעלת ותק כה רב), היה לדעת שכאשר היא מעבידה עובדים קבועים - עליה לדאוג לספק להם עבודה. אם היא כבר אינה מספקת להם עבודה במקום שבו הם עבדו לפני כן, עליה לספק להם את העבודה במקום אחר (או - לפטר אותם, והכל - כמובן - לאחר מתן זכות טיעון). הנתבעת אינה רשאית להתנער מחובתה לספק עבודה לעובד שלה, ולתלות זאת בכך שכעובד עם ותק רב - היה עליו לדעת להגיש דווקא טופס כזה או אחר. הזכאות לעבוד ולקבל שכר כנגד העבודה, אינה יכולה להיות תלויה בכך שהפניה תהיה דווקא בכתב, ולא בעל פה. 40. כאמור לעיל, שני הצדדים אינם חולקים כי העברת התובע למחוז חיפה בשנה"ל תשס"ד, לא נעשתה על פי הנהלים של הנתבעת. בסעיף 15 לסיכומיה, טוענת הנתבעת כי נראה על התובע הוחל הנוהל הרלוונטי ל"מגזר היהודי". (אם אכן כך, הרי שיש לברך את הנתבעת על ענין זה, ולקוות כי הכללים שלפיהם הנתבעת נוהגת עם כל עובדי ההוראה שהיא מעסיקה, יהיו אחידים, בלא תלות בשאלה אם אותם עובדי הוראה הם "מהמגזר היהודי" או "מהמגזר הערבי"). מכל מקום, ברור - כאמור כבר לעיל - שהתובע לא חתם על טופס של בקשת העברה וכי לא בוצע לגביו נוהל של העברה יזומה על ידי הנתבעת. נראה שהיתה כאן עקיפה של הנהלים (פנייתה של מנהלת מחוז הדרום אל מנהל מחוז חיפה, כפי שהועברה למר עיאדאת). משהנתבעת פעלה שלא בהתאם לנהליה בעת העברת התובע למחוז חיפה, אין להבין את פשר רצונה להקפיד על אותם נהלים כשמדובר בענין שיבוץ התובע לעבודה בשנה"ל תשס"ז, ואת טענותיה כנגד התובע על כך שהוא לא פנה דווקא בבקשה בכתב (עד למכתבו מיום 5/10/06, שגם הנתבעת אינה מכחישה כי הוא היה בכתב). לסיכום ענין החובה לשבץ את התובע בעבודה 41. התובע עובד הוראה קבוע של הנתבעת כבר עשרות שנים. על הנתבעת היה לדאוג לשבץ אותו בעבודה גם בשנה"ל תשס"ז, ולא להעביר את האחריות לכך - אל התובע. לא העובד אמור לדאוג למצוא לעצמו מקום עבודה אצל מעבידו. גם אם מקום העבודה הקבוע של התובע היה במחוז הדרום, שומה היה על הנתבעת לשבץ את התובע לעבודה במחוז זה, והפיצול בין המחוזות אינו אמור להביא להסרת האחריות הכוללת של הנתבעת כמעבידה מלספק לתובע עבודה. 42. נכונה טענת הנתבעת שהתובע לא היה יכול לכפות על הנתבעת להעסיק את התובע דווקא במחוז חיפה או דווקא במחוז הצפון. אולם, טענה זו היתה מועילה לנתבעת אם היה מתברר שהיא שיבצה את התובע בעבודה במחוז הדרום והוא החליט שלא להתייצב לעבודה, אלא במחוז חיפה או במחוז הצפון. בפועל - הנתבעת לא שיבצה את התובע לעבודה כלשהי. משהסתיימה העסקת התובע במחוז הצפון (כך, לגישת הנתבעת, עם תום שנה"ל תשס"ו), היה על הנתבעת להודיע לתובע היכן הוא אמור לעבוד (גם זאת - לאחר שהיתה ניתנת לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו). הנתבעת לא עשתה זאת, והסתפקה בכך שהמחוז שבו עבד - קבע כי אין לו מחוייבות להמשיך להעסיק את התובע בשל כך שהתובע, כביכול, "שייך" למחוז הדרום. 43. הנתבעת לא שיבצה את התובע לעבודה, אף שהוא היה מוכן לעבוד (ושלא כבענין צלאל - לא היה מדובר במקרה שבו היה שיבוץ לעבודה שהתובע לא הסכים לה). הנתבעת לא הודיעה לתובע מאומה בשאלה היכן עליו לעבוד בשנה"ל תשס"ז, אלא הותירה זאת ליוזמה של התובע (אף שהיה עובד קבוע בעל ותק של עשרות שנים). ומשהתובע אכן יזם ופנה בעל פה, הוא לא קיבל תשובה לשאלה היכן עליו לעבוד, וגם לאחר מכן - כששלח את מכתבו מיום 5/10/06 - לא הזדרזה הנתבעת להגיב על מכתבו, עד שבסופו של דבר נערכה אותה פגישת "שימוע" שבה נאמר לתובע שאין למחוז הצפון מחוייבות להמשיך להעסיק אותו. 44. מסקנתנו, איפוא, היא כי הנתבעת היתה אמורה לדאוג לעבודה לתובע גם בשנה"ל תשס"ז. הסעד המגיע לתובע עקב הפרת חובתה של הנתבעת כלפיו 45. משהנתבעת לא שיבצה את התובע לעבודה, אף שהיה עליה לעשות כן, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה שנזכרה כבר בסעיף 34 לעיל - על הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה בגין כל אותה שנת לימודים (תשס"ז). 46. בפועל, התובע לא עבד בכל אותה שנה, כך שפסיקת מלוא שכר העבודה על שנה שבה הוא לא עבד, יכולה להיראות כבלתי מוצדקת. זו אחת הסיבות שבגללה אנו סבורים שאילו היו הצדדים מגיעים לפשרה או מסמיכים אותנו לפסוק לפשרה, התוצאה היתה יכולה להיות צודקת יותר. אולם, משהצדדים לא הותירו לנו ברירה אלא לפסוק לדין, אנו הולכים על פי שורת הדין ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה למשך כל אותה שנה. 47. להנחת דעתה של הנתבעת נעיר כי בדרך של קל וחומר ניתן ללמוד שבעניינו של התובע מידת הדין דורשת לשלם לו שכר עבודה לשנה שלמה. הרי על פי ההלכה הפסוקה, אם הנתבעת היתה מפטרת את התובע בטרם תחילת שנה"ל תשס"ז, אך מודיעה לו על כך במועד מאוחר מדי (לאחר יום 31/5/06), היה עליה להמשיך לשלם לו שכר עבודה למשך כל שנה"ל תשס"ז. כך היה המצב אף אם הליכי הפיטורים היו מתחילים במועד אך נמשכים לאחר מכן (ראו למשל את אשר קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1349/01 אסחאק - מדינת ישראל, , פס"ד מיום 16/2/04). כלומר, אף כאשר מורה יודע שיש כוונה לפטר אותו, וההליכים בענין זה נמשכים אל מעבר ליום 31 במאי של שנת לימודים אחת, ובסופו של דבר הוא מפוטר לפני תחילת שנת הלימודים שלאחר מכן - הוא זכאי לתשלום שכר מלא על שנת הלימודים שלאחר מכן, כשכבר אין יחסי עובד-מעביד בין הצדדים וכשעדיין היה לו סיכוי למצוא עבודה כלשהי כמורה. קל וחומר שהתובע זכאי לסעד כזה, כאשר אין חולק שיחסי עובד-מעביד בין הצדדים נמשכו וכאשר הוא אכן ביקש להמשיך לעבוד גם בשנה"ל תשס"ז (אם כי לא על גבי הטופס הנכון), וכאשר הוא פנה תחילה בעל פה ולאחר מכן בכתב בבקשה שישבצו אותו בעבודה). 48. נכונה טענת הנתבעת בסעיף 8 לסיכומיה על כך שהתביעה אינה מכומתת, לפיכך גם הסעד שניתן לתובע - אינו סעד המחייב בתשלום כספי, אלא סעד הצהרתי (בענין זה ניתן שוב להשוות לע"ע 1349/01 שנזכר לעיל, שבו חוייבה הנתבעת לשלם שכר שנה אחת, בלא פירוט כספי). 49. לפיכך, יהיה על הנתבעת לשלם לתובע את שכר עבודתו לכל אחד מחודשי שנה"ל תשס"ז, החל מספטמבר 2006 ועד אוגוסט 2007. השכר שישולם יהיה על פי הפרמטרים שלפיהם שולם שכרו בשנה"ל תשס"ו (הן מבחינת היקף המשרה והן מבחינת הרכיבים השונים, אך בלא רכיבים שהם בבחינת החזר הוצאות, כגון נסיעות, טלפונים וכיוצ"ב). על הנתבעת לשלם את הסכום המתאים כל חודש כפי שהיה משולם לתובע אילו בשנה"ל תשס"ז היה מועסק כבשנה"ל תשס"ו (והסכומים הנכונים מצויים, כנראה, במחשבי הנתבעת), כשכל סכום כזה נושא הפרשי הצמדה וריבית מה-1 בחודש שלאחר החודש שבגינו הוא מחושב, ועד התשלום בפועל. 50. בסעיפים 30 ו-31 לסיכומיו עתר התובע גם לסעד של הפרש 2/3 משרה למשך ארבעת החודשים הראשונים של שנה"ל תשס"ו. אולם, תביעתו לא כללה עתירה בענין זה (ראו סעיף 20 לכתב התביעה). על כן, אין מקום לפסוק לתובע (בתובענה זו) סכום כלשהו בגין צמצום היקף משרתו בארבעת החודשים הראשונים של שנה"ל תשס"ו, ואנו נמנעים מלעשות כן. לסיכום 51. אנו מקבלים את התביעה ו ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן: א. שכר עבודה לשנה"ל תשס"ז, כאמור בסעיף 49 לעיל. ב. שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/6/09, אם לא ישולמו לפני כן. 52. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דיני חינוךמורים