קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב אישום בגין אובדן ראיות מתיק המשטרה: עניינה של החלטה זו, טענתה המקדמית של הנאשמת לפיה עומדת לה טענת הגנה מן הצדק בגינה על בית המשפט לבטל את כתב האישום שהוגש נגדה. הסעיף הרלוונטי אליו מפנה ב"כ הנאשמת בטיעוניו, הינו סעיף 149(10) לחסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 לפיו, יש להורות על ביטול כתב האישום באשר "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". שני נימוקים בפי ב"כ הנאשמת לביסוס בקשתו לביטול כתב האישום; האחד, שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום, והשני אבדן ראיות חשובות מתיק החקירה המשטרתית, כאשר כל אחד מנימוקים אלה לבדו, ומקל וחומר הצטברותם יחדיו, מצדיק היענות לבקשה. אפרט: האירועים בגינם הועמדה הנאשמת לדין התרחשו על פי המתואר בכתב האישום, בין החודשים ינואר - נובמבר 2004, עת שימשה הנאשמת כמנהלת גן ילדים, כאשר בעת עבודתה שם התעללה במספר הזדמנויות בקטינים ותקפה אותם, כשבגין כך יוחסו לה עבירות של התעללות בקטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק הנ"ל. לטענת ב"כ הנאשמת, סעיף 8 עמ' 2 לטיעוניה בכתב: "האירועים נשוא האישום דנן בוצעו, לכאורה כחמש שנים עובר למועד הגשת כתב האישום (4 שנים ו-8 חודשים ליתר דיוק), להלן: "תקופת השיהוי"...", שכן פעולת החקירה האחרונה שנעשתה בתיק, התבצעה על ידי המשטרה ביום 22.12.2004. על כן, טענת הנאשמת היא כי "... השיהוי הרב שבין האירועים נשוא כתב האישום בין חקירותיה וכל פעולה משטרתית אחרת ועד להגשת כתב האישום הוא כה בלתי סביר, עד כי הוא עומד בסתירה מהותית לעקורונת של צדק והגינות משפטית.",כאשר ההשתהות האמורה פגעה ביכולתה להתגונן כראוי לאור התקהות זכרונם של עדים שבשעת ביצוע המעשים היו כבני 3 והיום הינם בני 8, ראה סעיפים 12-13 לטיעוני ב"כ הנאשמת. עוד הוסיף ב"כ הנאשמת וטען, כי במהלך התקופה שחלפה ולאחר שהנאשמת הניחה לאורך משך הזמן הארוך שחלף, כי המאשימה לא מתכוונת להגיש נגדה כתב אישום, היא החלה לעבוד במקום אחר באותה עבודה, שם היא זוכה להערכה על עבודתה, כשבמשך התקופה לא הוגשו נגדה תלונות נוספות - מה שמלמד על היעדר מסוכנות מצדה של הנאשמת. זאת ועוד. במהלך התקופה הממושכת חוותה הנאשמת עינוי דין מתמשך, והיתה נתונה במצב נפשי קשה עד כי נזקקה לטיפולים פסיכולוגיים, כאשר הגשת כתב האישום בשיהוי כה ממושך נפלה עליה כרעם ביום בהיר. כך מצביע ב"כ הנאשמת על כך, כי המאשימה לא נתנה לבית המשפט כל הסבר המצדיק את השיהוי הממושך בהגשתו של כתב האישום. מכלול נסיבות אלו הקשורות בשיהוי הממושך בהגשת כתב האישום וניהול המשפט, זמן כה ממושך לאחר קרות האירועים, עלול להיות מנוגד באופן מהותי לעקרונות של צדק והגינות משפטית, גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של העבירות המיוחסות לנאשמת. הטעם הנוסף שב"כ הנאשמת התיחס אליו בעמ' 3 סעיף 13 לטיעוניו שבכתב, הוא: ..."בשל ראיות חפציות שנעלמו מהתיק... "כך למשל קלטות שאמורות היו להיות בתיק החקירה ונעלמו בשל חלוף הזמן, כשלשאלת הפרקליט המטפל (לאחר תקופת השיהוי) נרשם זכ"ד מספטמבר 2008, כי בתום בדיקה יסודית לא נמצאו הקלטות הנ"ל. כאמור, לא מצאתי כל הרחבה בטיעוני ב"כ הנאשמת בנדון היעלמותן של אותן ראיות חפציות, ומידת השלכת הדבר על הגנת הנאשמת. המאשימה בתגובתה ביקשה לדחות את טענת הנאשמת, בהפנותה ל- ע"פ 71013/99 מ"י נ' אפרים שטיפנהולץ - שם נקבע כי "שיהוי לא יכול להיחשב כהתנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם." משאין מדובר בפעולה חריגה ומתעמרת שבוצעה מצד רשויות התביעה, ואף שמדובר בשיהוי רב שנגרם בשל טעות, אין להורות על ביטול כתב האישום ולפגוע באינטרס הציבורי של הבאת העבריין לדין, במיוחד כשמדובר בעבירות של התעללות בקטינים שאז בית המשפט כ"אביהם של הקטינים", צריך למנוע תוצאה שעבריין יחמוק מן הדין בשל טעותה של הרשות. כך שחרף העובדה שמוכנה היא להניח כי נגרם לנאשמת עינוי דין, בעטיה של טעות המאשימה, אין הדבר צריך להביא לביטול כתב האישום, תוך פגיעה באינטרס הציבורי. שכן, אינטרס זה גובר בנסיבות הענין על האינטרסים של הנאשמת. באשר לפגיעה אפשרית בהגנתה של הנאשמת בגלל הכרסום שיכול וחל בזיכרונם של עדים, השיבה כי אין המדובר בעדותם של הקטינים, כי אם בעדותן של הסייעות, שעבדו בגן יחד עם הנאשמת, כך שאין מדובר בזיכרונם של בני 3 שנים שכעת הם בני 8 שנים. באשר להיעלמותן של ראיות חפציות מתיק החקירה המשטרתית, כותבת ב"כ המאשימה בתגובתה בסעיף 7, כי אין בהיעלמותן של קלטות עימות מתיק החקירה כדי לפגוע בזכותה של המבקשת להתגונן. שכן, חרף היעלמות הקלטות, דו"חות בענין העימות שנעשו בזמן אמת, יש בהם כדי לשקף את שנעשה בזמן העימות, ומפנה ל-ע"פ 869/81 שניר נ' מ"י, לח(4) 204-203, שכאשר נעלמת הראייה הטובה ביותר ניתן להציג ראייה משנית שהופקה מן הראייה הטובה ביותר. ד י ו ן בטרם אפנה לניתח המשפטי, ברצוני לעמוד על מספר טיעונים עובדתיים על מנת להעמיד דברים על מכונם. כעולה מתוך טיעוני ב"כ הנאשמת, סעיף 9-8 עמ' 2, ההליך החקירתי האחרון בענין החשדות שעלו נגד הנאשמת, התנהל נגדה ב- 22.12.2004. כתב האישום הוגש לבית המשפט על פי חותמת בית המשפט, רק ביום 7.9.2008. מטיעוני ב"כ הנאשמת, לא ניתן ללמוד על המועד המדויק שבו החלה החקירה המשטרתית בגין האירועים נשוא כתב האישום, כך אין בטיעוני ב"כ המאשימה כל התייחסות למועד תחילת החקירה. מכל מקום, לא ברור לי כיצד מנה ב"כ הנאשמת תקופת שיהוי של 4 שנים ו-8 חודשים, משלכל היותר, תקופת השיהוי שניתן לזקוף לחובת המאשימה, משתרעת על פני התקופה שבין 22.12.2004 עד ליום הגשת כתב האישום ביום 7.9.2008, שאז תעמוד תקופת השיהוי על שלוש שנים ו- 9 חודשים. אף שטרם נשמעו ראיות ולא קיבלתי הבהרות לענין מועד תחילתה של החקירה המשטרתית (אין לספור התקופה ממועד האירוע הראשון המיוחס לנאשמת), הרשיתי לעצמי להניח כהנחת מוצא המתבססת על ניסיון החיים והשכל הישר, כי תחילת החקירה המשטרתית היתה בשלהי חודש נובמבר 2004, לאור מועד ביצוע אחרון המעשים המיוחסים לנאשמת וכפי שמצויין הדבר בסעיפים ה-ו לכתב האישום. כעולה מן האמור, תקופת השיהוי שנזקפת לחובת הנאשמת תימנה החל ביום 22.12.2004, עד להגשת כתב האישום ביום 7.9.2008, דהיינו, 3 שנים ו-9 חודשים. הפן המשפטי בעל"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, פד"י נא(4) עמ' 55 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים: "אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם, הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום, אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול בנסיבות הענין לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן, אף שהוא עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות, המתחייבת מניהול הליך פלילי תקין." בענייננו לא נשמע מפי המאשימה כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי שנגרם בהגשתו של כתב האישום, וכל שנכתב בענין זה בדברי תגובתה הוא "שאכן מדובר בשיהוי רב ואין לה למשיבה אלא להודות בטעותה להצר על כך, ולהביא נתון זה בחשבון טיעוניה לעונש אם וכאשר תורשע המבקשת. ... תיק זה כמו תיקים נוספים המטופלים על ידי רשויות אכיפת החוק, לא טופל בזמן סביר על ידי מי מהפרקליטים שכורעים תחת עומס עבודה בלתי אפשרי." המסקנה המתבקשת מן האמור, הוא כי המאשימה פעלה שלא על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה: "זירוז הטיפול בהליכים פליליים דיווח על ידי פרקליטות המדינה והמחוזות ולשכות התביעה במשטרה", הנחיה מיום 1.1.2984 [פסקה 1(א)] להנחיה. ב-ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' דר' איתמר בורוביץ, פד"י נט(6) 776 (להלן: "פרשת בורוביץ"), נקבע מבחן תלת-שלבי להחלת ההגנה מן הצדק: ..."שלב זיהוי הפגם ובחינת עצמתו, שלב האיזון בין האינטרסים ושלב הסעד הראוי. מדובר בשלבים המורכבים זה על גבי זה, שהתקיימותו של המוקדם בהם הוא תנאי ליישום השלב הבא אחריו." שגב נקדימון, הגנה מן הצדק, נבו הוצאה לאור, מהדורה שניה, תשס"ט-2009. בבחינתו של השלב הראשון ניתן אפוא לקבוע כי כתב האישום הוגש בשיהוי תוך גרימת עינוי דין ופגיעה אפשרית ביכולתה של הנאשמת להתגונן, אלא שבבחינת עוצמת הפגם ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי עוצמתו של הפגם מוחלשת לאור הנימוקים שלהלן: מבלי למעט באורכה של תקופת השיהוי ועינוי הדין הכרוך בה, מדובר בתקופה של 3 שנים ו-9 חודשים; תקופת השיהוי האמור, חרף היעדר הסבר מוצדק לשיהוי איננה מצדיקה לטעמי, ביטולו של כתב האישום בגין ביצוען לכאורה של עבירות חמורות על ידי הנאשמת. יש לזכור כי תקופת ההתיישנות בגין ביצוע העבירות היא 10 שנים. באשר לפגיעה אפשרית ביכולתה של הנאשמת להתגונן, לאור טענתה כי העדים שהיו קטינים בני 3 שנים וכיום בני 8 שנים, וזיכרונם מן הסתם, חל בו כרסום, ותתקשה לאתר עדים להגנתה, אפנה לדברי ב"כ המאשימה, שטוענת כי הראיות להוכחת אשמתה של הנאשמת אינה עדות הילדים הקטינים משאלה לא נחקרו כלל ולא מסרו גרסתם במשטרה. מתוך עיון בכתב האישום ורשימת העדים המופיעה בו, יש להניח כי מדובר בעדויות הסייעות בגן; הנחה זו מתחזקת גם לאור דברי ב"כ הנאשמת, עמ' 2 סעיף 9 לטיעוניו, כך שאין עדות הסייעות דומה לעדות קטינים בני 3 שכיום הם בני 8, ואין זיכרונם של הראשונות כזיכרונם של האחרונים. גם אם תאמר, והדבר אך טבעי, כי הזכרון האנושי מתקהה מתכרסם בחלוף השנים, תקופת שיהוי של כ- 3-4 שנים הינה תקופת זמן סבירה שלא לומר גבולית, שבה ניתן לשמר את הזיכרון, במיוחד משמרוענן עד בדברי עדותו. מכל מקום, מדובר בטענה הנוגעת אך למשקלה של העדות. באשר לאובדן קלטות העימות, צודק אפוא ב"כ הנאשמת כי אין טוב ממראה עיניים ומשמע אוזניים, במיוחד כשמדובר בעימותים שנעשו בין הנאשמת לבין מי שהעידו נגדו, אך על אובדן זה ניתן לפצות, אם כי לא במלוא המשקל שנגרע, על ידי דוחות העימות שנרשמו בזמן אמת. לטעמי, הצטברותם של שני הפגמים האמורים, אינו מפיק את העוצמה הנדרשת שתצדיק ביטולו של כתב אישום, בשל סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. המסקנה הנ"ל מתחזקת לאור הבחינה המחייבת אותי באיזון בין האינטרסים מחד - האינטרס הציבורי התומך בניהול ההליך המשפטי, והבאתם של עבריינים לדין ומיצוי הדין עמם, הרתעה וענישה ושמירה על ביטחון הציבור, והגנה על זכויות קורבן העבירה לבין הגנה על זכויות היסוד של הנאשמת, פגיעה במעמדה, בשמה הטוב והטלתה של סטיגמה חברתית ושמירת זכויותיה להליך פלילי ראוי והוגן. בענייננו, גובר האינטרס הציבורי על פני האינטרסים של הנאשמת, לאור חומרת העבירות המיוחסת לה ואופי הקרבנות - נפגעי העבירה המתקיים על רקעה של טענת שיהוי בלתי מוצדק, אך לא כזה המטה את הכף לטובת ביטולו של כתב האישום. לאור כל האמור, לא מצאתי לעת הזו, להורות על ביטולו של כתב האישום, מכוחה של טענת ההגנה מן הצדק, אך אין משמעות הדבר שלא אשוב להידרש לטענה זו בשלב גזירת הדין אם וכאשר יגיע המשפט לשלב זה.משטרהמשפט פליליביטול כתב אישוםראיות