קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון רפואה בגלל עבירות מין: 1. ערעור לפי סעיף 47 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז - 1976 (להלן - פקודת הרופאים) על צו שניתן מאת כבוד הנשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי בירושלים, ו' זיילר, מכוח הסמכות שלפי סעיף 41 לפקודת הרופאים שהואצלה לו על-ידי שר הבריאות, ולפיו בּוּטל רישיונו של המערער לעסוק ברפואה. עיקרי העובדות, ההליכים והטענות 2. המערער, רופא במקצועו, הורשע ביום 23.8.2000 בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של אינוס ומעשים מגונים ונגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר, מהן חמש וחצי לריצוי בפועל (ת"פ 323/98) . מדובר בעבירות שביצע המערער כלפי שתי מטופלות צעירות, לגבי אחת מהן במספר הזדמנויות, במהלך טיפולים של "רפואה משולבת" - קונבנציונאלית ואלטרנטיבית. ערעור על הכרעת הדין ובקשה למשפט חוזר שהגיש המערער לבית המשפט העליון נדחו. בית המשפט העליון, בהתייחסו לעונש שהוטל על המערער, ציין כי "בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של המערער נתן ביטוי מלא לכל נקודות הזכות העומדות למערער. בין היתר הביא בית המשפט בחשבון את עברו הנקי ואת העובדה שרבים וטובים הכירו לו תודה והעריכו את מסירותו כרופא ואת העזרה הרבה שהושיט להם; עם זאת צדק בית המשפט בתארו את מעשיו של המערער כמחפירים וכניצול מצוקה של מטופלות לסיפוק תאוותיו המיניות. במעשיו של המערער הייתה פגיעה קשה בכבודן ובגופן של המתלוננות שנתנו בו אמון והוא מעל באמונן. בנסיבות אלה העונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל ועיקר" (ע"פ 7064/00 X נ' מדינת ישראל (פיסקה 15, , ניתן ביום 22.4.2001)). 3. ביום 8.11.00, בעקבות הרשעתו של המערער בעבירות הנ"ל, הגיש המשנה בפועל למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד המערער לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים. מכוחה של הוראת-חוק זו מוסמך שר הבריאות לבטל רישיון לרופא שהורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה, להתלותו לתקופה קצובה, או לתת לרופא נזיפה או התראה, כל זאת, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע. לצורך הדיון בקובלנה מינה שר הבריאות ועדה, בהתאם לסעיף 44(א) לפקודת הרופאים, וזו המליצה ביום 21.4.05 "על שלילת רשיונו של הנקבל לצמיתות". הוועדה ציינה "כי לזכותו של הנקבל מעשים חיוביים רבים שעשה בתפקידיו הרפואיים במערכת הבטחון... במקרה זה העובדות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט העליון מביאות עניין זה למסגרת הסף העליון של עבירות המין, ועלינו מוטל התפקיד לפעול לשמירה על תדמית מקצוע הרפואה ואמון הציבור במספקי השירות - הרופאים המורשים בישראל - ומעשיו של הנקבל כלפי המטופלות הם מעשים שמקומם לא יכירם ביחסים שבין רופא ובין מטופלות שלו". 4. כבוד הנשיא (בדימוס) ו' זיילר, שאליו הואצלו סמכויות שר הבריאות שלפי סעיף 41 לפקודה, אימץ בהחלטה מיום 24.5.05 את המלצת הוועדה. לדבריו, "הפער הקוטבי בין חובת האמון כלפי מטופלים, לבין הבגידה בחובה זו, הוא שהופך את המקרה לקשה מנשוא". הנשיא זיילר דחה בהחלטתו את טענת המערער לפיה היה על הוועדה "להרים את המסך" אל מעבר להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בביצוע עבירות פליליות, ולבחון את טענותיו שלפיהן טעו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בפסיקתם, או שלא היו בפניהם כל הראיות, וכי המערער לא ביצע את המעשים האמורים. הנשיא זיילר ציין, כי הפורום המתאים לקביעת אשמתו הפלילית של אדם הוא בית המשפט, ואילו "הפקודה איננה עושה יותר ממתן ביטוי ברור לגישה שמשהורשע רופא בפלילים בעבירה שסעיף 41(5) מתייחס אליה, לא יכולה האתיקה המקצועית להישאר 'שוות נפש' לכך. הסעיף איננו מעניק לשר הבריאות או לועדות המשמעת סמכות לקבוע שעל אף ההרשעה, לא נעברה עבירה". אשר לחומרת העונש המשמעתי שהוטל על המערער, ציין כבוד הנשיא זיילר, כי העונש שנגזר על המערער במשפט הפלילי הוא "עונש קשה", אך "אין בו כדי לכפר על ההיבט המשמעתי של מעשיו. הנקבל ביצע את מעשיו בתכנון, פעם אחר פעם, וביותר מאשר באשה אחת. ההגנה הצריכה להינתן לציבור מצדיקה את מסקנות הועדה". 5. ראוי לציין עם זאת, את אשר ציין כבוד הנשיא זיילר בשולי החלטתו, "שהיה בעבר מקרה שרשיון שבוטל בנסיבות דומות הוחזר מקץ מספר שנים לאותו רופא. גם באותו מקרה היו נסיבות מקלות שפעלו לטובת הנקבל. אני ציינתי בהחלטתי שם ש'אני מניח שכל הגורמים הללו גרמו לועדה לכלול בהחלטתה את הפיסקה ש"סקירת תקדימי העבר... מראה כי הרוב המכריע של ההמלצות נגד רופאים שהורשעו במעשים דומים היו לביטול רשיונותיהם... ואולם במקרה אחד לפחות, רשיונו של רופא... הוחזר לאחר שנים בעקבות פניה מחודשת מצדו למשרד הבריאות, ולאחר שהרשות המעניקה רשיונות הגיעה למסקנה כי ראוי הוא שוב לאמון הנדרש ולרשיון המקצועי. ראיתי לנכון להוסיף פיסקה זו גם פה". 6. בערעורו דנן על החלטת כבוד הנשיא זיילר לבטל את רישיונו, טען המערער מספר טענות. ראשית, כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות, שכן שר הבריאות, ולא השופט זיילר, הוא המוסמך לבטל רישיון לעסוק ברפואה, וכי מדובר בסמכות שאינה ניתנת לאצילה. שנית, כי גם המלצת הוועדה בעניינו ניתנה בחוסר סמכות, שכן, בניגוד לדרישות הפקודה, חברי הוועדה מונו על-ידי שר הבריאות, ובוועדה לא כיהנו מנכ"ל משרד הבריאות, או נושא משרה אחר במשרד הבריאות שמינה המנהל. שלישית, כי הוועדה והשופט זיילר שגו כשהסתמכו על הרשעתו של המערער בפלילים, שכן בית המשפט המחוזי טעה כשהרשיעוֹ בביצוע מעשים שלא ביצע, וגם בית המשפט העליון טעה כשדחה את ערעורו ולאחר מכן כשדחה גם את בקשתו למשפט חוזר. לשיטת המערער, הוועדה וכן גם השופט זיילר היו מוסמכים, ואף חייבים, לבחון האם אכן ביצע את המעשים שבגינם הוגשה הקובלנה, ולא היו רשאים להסתפק לעניין זה באימוץ המסקנות שנקבעו בפסק הדין המרשיע. לבסוף טען המערער, בשולי ערעורו, כי שגה השופט זיילר כשראה עצמו כבול להמלצת הוועדה, וכי העונש המשמעתי שהוטל עליו אינו מידתי, שכן הוא חורג לחומרה ביחס לעונשים שהוטלו בעבר במקרים אחרים וגם אינו לוקח בחשבון את העונש החמור שהוטל על המערער במסגרת ההליכים הפליליים ואת נסיבותיו האישיות, שכוללות שירות כרופא בסיירת מטכ"ל ושירות כרופא באינתיפאדה. 7. הדיון בערעור נקבע לפני כבוד השופט ב' אוקון, וביום 2.3.06 קבע השופט אוקון כדלקמן: "הצדדים יסכמו את טענותיהם לעניין הטענות שהועלו. אין צורך להידרש לעצם ההרשעה או הנסיבות השונות שבהן הורשע המערער בסיכומים. אם תתקבל הטענה כי היה מקום להידרש לשאלות אלה, אחליט אם יש צורך לפרוש את הטענות בפני בית המשפט, או שמן הראוי להחזיר את העניין אל השר או מי שהשר מינה (אם הוא היה מוסמך למנות)". 8. בעקבות החלטה זו הגישו הצדדים את סיכומיהם. למרות האמור בהחלטת השופט אוקון, חזר המערער בסיכומיו על כלל הטענות שהעלה בערעור. לעניין נסיבותיו האישיות הוסיף המערער כי היה מקום להתחשב גם בעבודה מקצועית שביצע בעבר, תוך סיכון עצמי, לטובת יהודים בוילנה; בהמלצות מטופליו; בעובדה שנדרש להפקיד את רישיונו לעסוק ברפואה למשך שנתיים, משנת 1999 ועד כניסתו לכלא; בעובדה שבנו לא נשלח לקורס קצינים בעקבות הרשעתו; בגילו המתקדם; ברגשי האשמה שהוא חש בגין נכותו של אחיו שנפגע בפיגוע; בעובדה שאביו נפטר בעודו בכלא; במצבה של אימו, ניצולת שואה; ובהעדר מסוכנות מצדו. 9. המשיב מצדו, במסגרת סיכומיו ובנספח שצירף, התייחס אף הוא לכלל הטענות שעלו בערעור. בין השאר הדגיש המשיב את חומרתן של העבירות שביצע המערער במישור האתי, שאינה מאפשרת להתחשב בנסיבותיו האישיות באופן שיש בו כדי להביא להקלה בעונשו. המשיב הוסיף וציין כי בנסיבות האמורות, העונש שהוטל על המערער הוא סביר, מידתי ועולה בקנה אחד עם הענישה המקובלת על עבירות משמעת מן הסוג הנדון. לעניין זה היפנה המשיב לתקדימים לגבי רופאים שהורשעו בעבירות דומות ושרישיונם נשלל לצמיתות. עוד טען המשיב, כי יש לדחות את טענת האפליה שהעלה המערער, וזאת הן מכיוון שהמקרים שאליהם היפנה אינם דומים בנסיבותיהם ובחומרתם למקרה הנוכחי, והן מכיוון שבית המשפט כבר קבע בעבר כי לא ניתן להסיק מתקדימים כאלו ואחרים כי הענישה המשמעתית שהוטלה במקרה מסוים אינה ראויה. 10. עם פרישתו של כבוד השופט אוקון הועבר התיק להמשך הדיון בפני כבוד השופטת י' צור, וביום 14.3.07 ניתנה החלטתה שבה דחתה את טענות המערער במה שנוגע להאצלת סמכותו של שר הבריאות לכבוד הנשיא זיילר ולהרכב הוועדה שדנה בקובלנה שהוגשה נגד המערער. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור (רע"א 10311/07). בית המשפט העליון (כבוד השופטת ע' ארבל) אימץ בפסק דין מיום 11.8.08 את החלטת בית המשפט המחוזי בשני העניינים הנ"ל, והוסיף וקבע כי, "מעיון בסיכומיו של המבקש בערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי עולה כי רבות מטענותיו נוגעות להרשעתו בפלילים, הרשעה עליה התבסס הצו שניתן על ידי השופט (בדימוס) זיילר. בוודאי אין מקום להתייחס לטענות אלו מאחר שמדובר בפסק דין חלוט שאין לערער אחריו, וודאי שלא במסגרת דיון משמעתי על-פי הפקודה". עם זאת, פסק בית המשפט העליון, כי "מצאתי ממש בטענתו של המבקש לפיה לא נידון ערעורו לגופו... המבקש העלה... טענות שנוגעות לאמצעי המשמעת שהוטל עליו ולחומרתו. טענות אלו לא נבחנו על-ידי בית המשפט המחוזי, ולעניין זה בלבד לא היה למבקש יומו בבית המשפט" (פיסקה 5 לפסק הדין). 11. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הוחזר הדיון בעניינו של המערער לבית משפט זה. על-פי החלטת סגנית הנשיא, כבוד השופטת י' צור, מיום 1.12.08, הועבר התיק אל נשיאת בית המשפט על מנת שתקבע מותב אחר לדון בערעור. על-פי החלטת כבוד הנשיאה מיום 8.1.09 נקבע הדיון בערעור בפניי. דנתי בערעור על סמך סיכומי ב"כ הצדדים שהוגשו בשעתו, אסמכתאות מן הפסיקה שאליהן היפנו, וטיעון משלים בעל-פה ביום 29.1.09. 12. בחצי-פה שב ב"כ המערער וטען לעניין ההרשעה בפלילים והתשתית העובדתית שבבסיסה, כשלשיטתו לא היה למערער יומו בערעורו בבית המשפט העליון ולא בבקשתו למשפט חוזר. לדבריו, ממשיך המערער לטעון לחפותו, ואילו הודה במה שהורשע, היו תנאי שהייתו בבית הסוהר טובים יותר. בשל טיפול רפואי לקוי בבית הסוהר, לא היה מנוס מכריתת חלק מכף רגלו. לטענת ב"כ המערער, יש בשלילת רישיון הרופא של המערער לצמיתות, משום החמרה רבתי ביחס לפסיקה קודמת בכגון דא. עוד טען ב"כ המערער, כי בהחלטת הנשיא זיילר לא נלקחו בחשבון הנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער, לא הרקע האישי שלו בחו"ל, לא מסירותו ולא מקצועיותו. צריך היה גם להתחשב בעונש הפלילי שהושת עליו ולהימנע מענישה כפולה. לדברי ב"כ המערער, ראוי להסתפק בשלילת רישיון למשך 7 שנים. מכיוון שלעת הזאת חלפו 9 וחצי שנים שבהן המערער איננו עוסק ברפואה, מן הראוי להחזיר לו את רישיונו כרופא. 13. מנגד טען ב"כ המשיב כי חומרת מעשיו של המערער במישור האתיקה המקצועית קשה שבעתיים מן המישור הפלילי, בשל ניצול מקצועו של המערער כרופא לשם ביצוע העבֵרות. לדברי ב"כ המשיב, כל הקורא את פסקי-הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בעניינו של המערער, לא יכול שלא להזדעזע מחומרת המעשים ומניצול המערער את מעמדו כרופא על מנת לספק את תאוותו המינית וכדי לאפשר את מעשי האונס והמעשים המגונים. ב"כ המשיב טען עוד כי יש חובה להקים חומה בצורה בין מי שנהג בצורה מחפירה שכזו לבין היכולת לנצל בעתיד את מעמדו כרופא על מנת לבצע מעשים דומים וכדי להגן על החברה מפניו. לדברי ב"כ המשיב, אין לראות בגזר הדין הפלילי ובעונש המשמעתי משום ענישה "כפולה". כמו כן, לדבריו, לא התעלם הנשיא זיילר בהחלטתו מנסיבותיו האישיות של המערער ומסגולותיו. לפי גישת ב"כ המשיב, העונש המשמעתי שהושת על המערער ראוי בנסיבות העניין, מידתי, סביר ומחוייב המציאות. דיון 14. כאמור, ההרשעה בפלילים חלוטה ואין ניתן עוד לערער עליה. היא התשתית להליכים המשמעתיים. בית המשפט העליון תחם את מסגרת הדיון כאן בפסק דינו ברע"א 10311/07 הנ"ל, לעונש המשמעתי שהוטל על המערער ולחומרתו. 15. כידוע, "אמות המידה בדבר ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו, יצדיקו התערבותה של ערכאה זו" (ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מד(4) 422, 427 (1990)). 16. העניין דנן איננו מצדיק התערבות. אכן, העונש המשמעתי שהוטל על המערער הוא חמור. מניעת המערער מלעסוק במשלח-ידו כרופא ולהתפרנס ממנו, היא מכבידה וקשה. ואולם, מנגד, בביצוע העבֵרות שבהן הורשע המערער - בהיותו רופא - פגע פגיעה קשה בכבוד המקצוע ובאֵמון הציבור ברופאים. אלמלא בּוטל רישיונו, הייתה נגרמת גם פגיעה באוטונומיה של מטופלות ומטופלים עתידיים שיטופלו אצלו, מבלי שיהיו מודעים להרשעתו באונס ובמעשים מגונים. שומה להרתיע את המערער ורופאים אחרים מלבצע כדוגמת המעשים הללו. האינטרס הציבורי מחייב להביא לתודעת הכלל כי הגורמים האמונים על האתיקה המקצועית של הרופאים לא יסבלו התנהגות מעין זו הנדונה כאן, ולשם כך נדרשת ענישה משמעתית חמורה (ראו: ע"ש (י-ם) 332/08 ד"ר גליקסמן ברנרד נ' שר הבריאות (, ניתן ביום 13.11.08)). לא זו אף זו, בעניין דנן, כפי שנקבע בהכרעת הדין בעניינו של המערער ובפסק הדין בערעור, מדובר ברופא שביצע את העבֵרות בשתי מטופלות - לגבי אחת מהן במספר הזדמנויות שונות - תוך כדי טיפול רפואי, ותוך הצגת מצג שווא למטופלות וניצול מצוקתן. בנסיבות אלה, שבהן מדובר ברופא שהורשע בביצוע מעשים מהחמורים ביותר שרופא יכול לבצע בהקשר לתפקידו, אין לומר שהעונש שהוטל על המערער אינו מידתי או שהוא חורג מרף הענישה המשמעתית הראוי בכגון דא: "מכלל סטיות מן השורה, שרופא עלול לסטות במהלך מילוי תפקידו הרפואי, אין כמדומה סטיה חמורה מפגיעה מינית בחולה במהלך הטיפול הרפואי. לפגיעה שכזאת מתלוות מידות רעות לרוב: ניצול לרעה של התפקיד הרפואי, המקנה לרופא נגישות קלה לגופם של המטופל או המטופלת, הפרת אמונם של החולים הנפגעים, ביזוים והשפלתם. יתר על כן: רופא שבמהלך טיפולו בחולה עושה בחולה מעשה מיני, פוגע פגיעה חמורה לא רק בקורבן המעשה, אלא גם במקצוע הרפואה... קביעתה של ועדת המשמעת, כי עבירות המין אותן ביצע המערער מחייבות את ביטול רישיונו, עולה בקנה אחד עם תכלית נקיטתו של אמצעי משמעתי... המבקש לקבל רישיון לעסוק ברפואה חייב להראות כי נתקיימו בו תנאי הזכאות המפורטים בסעיף 4 לפקודה, ובראשם התנאי כי 'הוא אדם הגון'. פשיטא כי מועמד המבקש לקבל רישיון, אשר לחובתו הרשעה בעבירות אינוס ותקיפה מינית, אינו מקיים תנאי זה. מניה וביה מתחייב, כי אף רופא, שבמהלך עיסוקו המקצועי נזקפה לחובתו הרשעה בעבירות מעין אלו, חדל לקיים תנאי זה וכשירותו להמשיך לעסוק ברפואה נפגמת. ככלל - ובהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות לחרוג מכלל זה - יש בהרשעה כזאת כדי להצדיק ביטול רישיונו של הרופא" (דברי כבוד השופט א' מצא בע"א 4227/94 ד"ר קאסם סמחאת נ' שר הבריאות, פיסקה 9 (, ניתן ביום 11.8.98); ראו גם את דברי כבוד הנשיאה מ' ארד בע"ש (י-ם) 5003/06 ד"ר זיאד זיידאן נ' שר הבריאות (, ניתן ביום 4.9.06)). 17. אשר לטענת המערער לפיה העונש המשמעתי שהוטל עליו הוא חמור יותר מעונשים שהוטלו בעבר על רופאים אחרים, ולכן לא היה מקום לשלול לצמיתות את רישיונו, הרי שאין לקבלה. ראשית, אותם עניינים שאליהם היפנה המערער אינם דומים בנסיבותיהם לעניין דנן. ודוק, גם אם מדובר ברופאים שהורשעו בעבֵרות שהן כשלעצמן חמורות ביותר, ושהרשעתם הצדיקה תגובה משמעתית חריפה, אין מדובר בהרשעה בעבירת אונס שבוצעה כלפי מטופלת במהלך טיפול רפואי, שהיא, כאמור, עבירה משמעתית מן החמורות ביותר שיכול רופא לבצע. ביצועה של עבירה זו על-ידי רופאים הביא, במספר מקרים בעבר, לביטול רישיונם (ע"א 4693/90 ד"ר אלפרד סוסאן נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 309, 314-315 (1991)). שנית, כפי שנקבע בע"ש 332/08 הנ"ל, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בעניין סוסאן הנ"ל, גם אילו היה המערער מצביע על מקרה זה או אחר, שבו ביצע רופא מעשים דומים והוטל עליו עונש משמעתי שחומרתו פחותה, הרי שכל עוד העונש כשלעצמו מידתי ולא הונחה תשתית של ממש לטענה בדבר "אכיפה בררנית", לא היה בכך כדי להצדיק התערבות בעונש (לעניין זה ראו גם ע"ש 5003/06 הנ"ל). זאת ועוד, "יש להזכיר ולהטעים, כי הזכות לערער על החלטות שר הבריאות, לפי סעיף 41 לפקודה, נתונה רק לרופא הנקבל. מכאן שפסקי הדין, בהם אישר בית-משפט זה החלטות מקלות של השר, אינם מקימים יסוד להנחה שהאמצעים המשמעתיים שננקטו באותם מקרים ביטאו, גם לדעת בית המשפט, את רמת הענישה המשמעתית הראויה" (עניין סמחאת הנ"ל בפיסקה 10). 18. גם טענת המערער שלפיה היה מקום להקל בעונשו בשל נסיבותיו האישיות, דינה להידחות. הוועדה (עמוד 2 להמלצתה) והנשיא זיילר (עמוד 4 להחלטתו) לא התעלמו מנסיבותיו האישיות של המערער והחליטו כי אין בהן, בנסיבות העניין דנן, ונוכח חומרת מעשיו של המערער בהיבט המשמעתי, כדי לשנות מן המסקנה כי העונש שמן הראוי להטיל עליו הוא ביטול רישיונו. לא ראיתי הצדקה להתערב במסקנה זו ולשנותה. קראתי מכתבי הערכה שכתבו מטופלים ומכרים של המערער. התרשמתי מתולדות חייו וממסירותו כפי שעולה מן הכתובים. אך גם בהתחשב בעברו החיובי של המערער, בפעליו הרבים למען הזולת, באירועים קשים שחווה במשך חייו, הרי שבנסיבות דנן, ונוכח האמור לעיל, אין בכל אלה כדי להקהות מחומרת מעשיו במישור המשמעתי ואת הצורך בתגובה עונשית הולמת. 19. אין לקבל גם את טענת המערער שלפיה יש להקל בעונשו המשמעתי, שכן הוא נשא, בגין אותם מעשים שהובילו לביטול רישיונו, בעונש פלילי כבד. כידוע, מטרות הענישה המשמעתית שונות ממטרות הענישה הפלילית, ובנסיבות הנדונות, אין בעובדה כי המערער נשא בעונש שהוטל עליו במסגרת הליך פלילי כדי להצדיק הפחתה מחומרת העונש המשמעתי שמן הראוי להטיל עליו בגין מעשיו האמורים. כאמור, חומרה יתרה נודעת למעשיו של המערער בנצלו את מקצועו כרופא ואת מצוקתן של מטופלותיו לשם ביצוע מעשיו הרעים. 20. אשר לטענת המערער, שלפיה הנשיא זיילר שגה כשראה עצמו כבול להמלצת הוועדה, הרי שאין חולק כי הסמכות לבטל רישיון רופא נתונה בידי שר הבריאות, או בידי מי שהשר האצילה אליו, ולא בידי הוועדה, שהיא גורם ממליץ בלבד. עם זאת, מהחלטת הנשיא זיילר אין ניתן ללמוד את שמבקש המערער, קרי, כי הנשיא זיילר ראה עצמו כמחוייב לאמץ את המלצת הוועדה. הנשיא זיילר ציין בהחלטתו כי "הועדה כוללת אנשים בעלי מעמד בעולם הרפואה, וכשאין סיבה המחייבת אחרת, אין זה ראוי ששר הבריאות יתערב במסקנותיהם", ומכאן שראה להעניק להמלצת הוועדה את המשקל הרב שאכן מן הראוי לייחס לה, אך אין לומר כי ראה עצמו כמי שאינו מוסמך, בנסיבות המתאימות, לסטות ממנה (ראו גם פיסקה 15 לעיל). סוף דבר 21. נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. בשולי הדברים אעיר, כי כשם שדחיתי את הערעור על החלטת הנשיא זיילר בדבר ביטול הרישיון, באותה מידה אני מאמץ את הערתו בפיסקה האחרונה להחלטתו על דבר האפשרות להחזרת הרישיון בנסיבות כמצויין שם. משפט פלילירפואהעבירות מין